מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.

 לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.

ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים.

 כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהר ות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:

המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהר ות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:

המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהר ות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:

2

• ואיך יהיה שם אימא?
• כל האנשים יהיו כמוך, יהודים, איש לא יזרוק עליך אבנים.
• ואיזו שפה הם ידברו.
• הם ידברו עברית, לא העברית התנכית אלא העברית שאתה לומד אצל מוסיה כהן בימי שישי, עברית מדוברת, עברית של יומיום.
• והלימודים?
• גם הם יהיו בעברית, אתה תלמד מהר מאוד, תהיה תלמיד טוב כמו פה.
• מתי ניסע, לפני הבר-מצווה או אחרי,
• עוד מעט, אתה צריך להחליט אם אתה רוצה לעשות את הבר-מצווה לפני שאנחנו נוסעים או אחרי.
• לפני, עם כל החברים שלי, זו תהיה מסיבת פרדה, מכולם, אבל הם לא יודעים, זה הרי סוד, מסיבת פרדה סודית.
• טוב, כפי שתבחר, נדבר על זה עוד חודשיים.
• אימא, אני פוחד, אני פוחד לנסוע לשם.
• זו ארצנו, בני, זה יהיה קצת קשה אבל שם יהיה לך יותר טוב מכאן.

תטואן 1860

חכה, חכה רגע אל תלך, אמנם אני עייף, אבל מחר אולי כבר לא אהיה לא עייף וגם לא חי, אתה יודע, מימון, בגילי כבר אי-אפשר לדעת מתי תקום למחרת ומתי לא, אמנם אבי וסבי עברו את גיל מאה, וגם האם של סבתי, שסיפרה לי עוד לפני החורף שבו הגיעו הספרדים ב1860- איך היא מחכה ליום שנחזור לסביליה. הנה, היא אמרה, הנה המפתח שלקחנו מהבית שלנו, מהחודֶרִיָה של סביליה, באזור של היהודים, היא יכלה לתאר לי את גודל הבית, את זה אני כבר לא זוכר, בגלל זה אני אומר לך לרשום הכול, אתה חושב שתזכור אבל אתה לא זוכר בסופו של דבר את הדברים הכי חשובים. הנה אנחנו בתטואן, וזה המקום הקרוב ביותר לספרד שבו התיישבו היהודים, אלה כנראה היו היהודים הכי אופטימיים ממגורשי ספרד, מיד אחרי הגירוש, ב1492- הוקמה העיר הזאת, אנחנו בסך הכול נמצאים עשרים ק"מ מסאוטה, ושלושים מאלחסירס, ועוד כמה מאות מסביליה, זו העיר שלנו, והנה עכשיו אתה רואה מה קורה, אנחנו באמת חוזרים לספרד, הנה כל הבן זקן, ומשפחת אזולאי הם במלגה, ובוטבול נמצאים במדריד, וגם רוב החַדְשׂוּאֵל ובן עטר, אנחנו פשוט חוזרים לספרד, כי זו הארץ שלנו, אל תשכח, אל תשכח אף פעם, שם זורם דמנו, שם עורקינו אל הלב, האם של סבתי, סולטנה טולדנו, היא אמרה לי שכלל לא האמינו במשפחתה בשבתאי צבי, וכי לפני שיבוא המשיח, ולפני ירושלים עדיין נחזור לספרד, אבל היו אנשים בתטואן שכן האמינו במשיח השקר הזה, היא הייתה נביאה יותר גדולה מכל הרבנים והמקובלים. ואז בחורף של 1860 הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה, הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודֶרִיָה המסוגרת של תטואן, ומדברת אתם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה, ואנחנו הרי חיכינו להם, הם לא חיכו לנו, היו כאלה שרצו להעביר אותנו על דתנו, באמצעות כסף והבטחות והצליחו בכך, והיו כאלה שהיו אנטישמים מזיכרון, כי יהודים לא ראו מימיהם, אבל כל זה היה כאין וכאפס, כי, הם היו פשוט דומים לנו, הם היו דומים לנו פיסית, אני לא יכול שלא לזכור איך ראיתי בהם פשוט קרובי משפחה, פניהם, ואם יש דבר כזה אף יהודי, האף שלהם היה יהודי, ומאז אני אומר שכל הספרדים הם צאצאים של יהודים, בכולם, או בכמעט כולם זורם דם יהודי, ובמיוחד בעשירים שבהם, כי היהודים העשירים היו יותר קלים להתנצר כאשר הגיעה האינקוויזיציה, הם כבר היו מאוד קרובים לנוצרים ולאצולה, ובחורף הזה, בני, ירד שלג, על מה בכו השמים, ביום שבו נכנסו הספרדים לתטואן ירד שלג, איזה דבר מדהים, בכל חיי רק פעמיים ירד כאן השלג, ודווקא בשנה הזאת, ואני זוכר שישב לידי אחד החיילים במדרגות של ביתי, והיה נראה לי שהוא מדבר ספרדית מאוד מוזרה, אך יכולתי להבין כל מילה, והוא אמר לי שהוא מדבר אתי כי אני ילד, ורק לילד הוא יכול להגיד את הדברים האלה, כי איש לא יאמין לי, ומאז לא סיפרתי את זה לאיש, שמרתי את זה בתוכי, והוא אמר לי:

"אני יהודי, ההורים שלי תמיד אמרו לי שאנחנו יהודים ושלא נגיד את זה לאף אחד, סוף סוף אני יכול להגיד את זה למישהו, כל-כך רציתי להגיד את זה למישהו, אפילו אם זה ילד שבקושי מבין את שפתי, חוּדיו, אמר וחזר ואמר, חודיו, אמי מדליקה נרות כל יום שישי ואחר- כך מכבה אותם כדי שלא ילשינו עליה, אבל היא עושה את זה מול הילדים, היא בטוחה שכך הסוד יעבור מדור לדור, ובכפר שלנו יש לנו סימנים כדי שנתחתן בין משפחות מסוימות, אולי כולם יודעים הכול, ואולי איש לא יודע כלום, אך אלה הדברים שאסור לדבר עליהם."

ואז הוא חיבק אותי חזק חזק, כשפתיתי השלג נפלו בינינו, הייתי המום, וכלל לא הגבתי, וכמובן עם הקור באו המחלות, והיה חסר אוכל, אני יודע שזה נשמע לך מוזר, בני, אבל כל הזמן הזה היה חסר אוכל, היו שנים של רעב, ומדי פעם, בחוזקה זו או אחרת, היה מכה הכולרה, והתגייסו לעזור לנו קהילות יהודיות מאלגייר ואירופה, אבל מה שהפתיע את כולם אז היה שנוצרים מבורגוס גם הם התגייסו ושלחו לנו כסף ועזרה, וגם מערים אחרות בספרד, זה היה כמובן עניין של עזרה או של חמלה, קשה לדעת, אבל הם בטח היו קצת יהודים, או הרגישו קצת יהודים, או אולי היו כל-כך מופתעים שמדברים ספרדית, עניין של קשר דרך השפה, חבל, שאז הם נשארו כאן רק שנתיים, רק רצו שהשולטן יחזיר להם איזה חוב, וכשהוא החזיר הם חזרו לסאוטה, אבל בשנתיים האלה כבר היגרו כמה יהודים למלגה, למֶלִיָה, לסאוטה וגם לגיברלטר, חזרו לארצם, נרגעה נשמתם המיוסרת, עד שחזרו עם פְרַנְקוֹ לפני שלושים שנה ומאז הם כאן, אבל כשייצאו אנחנו כבר נצא אתם לספרד, לבית שלנו בסביליה, קח אותי לסביליה, לבית שלי, איפה הבית שלי, מניין אני גולה, מירושלים, מסביליה, מתטואן, איך אני יכול להיות גולה מספרד כשלא נולדתי שם, כשאבי לא נולד שם, כשסבי לא נולד שם, איך יכול להיות שאתה גולה, גולה בכל מקום, הבית שלי הוא הגלות, השנים לא הכניעו את הכאב, בני, אתה תראה, תהיה תמיד גולה, גולה מן הגלות, כי הרי גם בספרד היינו גולים, גם שם התגעגענו לירושלים, וגם כאן, על אף שעירנו נקראת כבר שנים ירושלים הקטנה, גם כאן אנחנו מלאים געגועים למקום כזה שיהיה גם סביליה וגם ירושלים וגם תטואן בבת אחת, אולי במקום הזה, גם בו, ירד שלג ויבוא חייל לומר לי שהוא חודיו, לומר לי שהוא קרוב משפחתי, גן עדן, גן העדן הזה, אולי אני מתקרב אליו, לפגוש שם את סולטנה טולדנו, היא תחבק אותי ותיתן לי את המפתח האמיתי לבית, לבית האמיתי, לבית שאין בו געגועים. אלך לי לישון עכשיו…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

מבוא

יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה

תקריות בלתי צפויות

מטר של כרוזים שירד ממטוסים בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה בישר לתושבי קזבלנקה על נחיתתם של חיילים אמריקנים לא רחוק מעירם. היה זה חלק מ״מבצע לפיד״, שנערך בראשית נובמבר 1942, ושבמסגרתו נחתו כוחות של בעלות־הברית במספר נקודות בצפון אפריקה. היהודים צהלו למקרא הכרוזים, שדגל ארצות־הברית ותמונת רוזוולט עיטרו אותם. לא היה להם דבר להפסיד מן הפלישה החדשה. רק רווח, האמינו, היא צופנת להם בחובה. הצרפתים, שהיו שליטיה של הארץ מאז 1912, הפכו בשנות המלחמה את עורם וממגינים הפכו לרודפים. בסוף 1942, כשהתרחשה הפלישה האמריקנית, עדיין לא שיערו יהודי מרוקו את ממדי הזוועות שהתרגשו על אחיהם באירופה. ואולם גם במרוקו שתחת שלטון וישי חוקקו חוקים מפלים ברוח המטרופולין הצרפתית ואווירה אנטישמית שררה בקרב המתיישבים האירופים. היחס העוין ליהודים מצד חוגים צרפתיים קיצוניים בקזבלנקה, שהתלכדו סביב ״משמרות מסדר הליגיונרים״ (Service d'Ordre Légionnaire), הגיע לשיאו ערב הפלישה האמריקנית. בראשית אוקטובר 1942 פשטו שמועות על פוגרום צפוי ליהודי העיר שנקבע ל־15 בנובמבר. הפוגרום לא התרחש בסופו של דבר, אבל גם ציפיותיהם של היהודים לשקט ולביטחון בעקבות הנחיתה האמריקנית לא התממשו:

 " כאשר נכנסו החיילים האמריקנים לעיר, קיבלו אותם חוגים שונים באוכלוסייה כמשחררים, נישקו אותם והשליכו פרחים לעברם. היה זה רק טבעי שליהודים, שסבלו יותר מכל, היה קשה לבלום את שמחתם; והם הפגינו אותה בצורה בולטת ביותר. קבוצת ילדים, מוסלמים ויהודים, שהקיפה את החיילים, נגררה אחריהם והריעה להם בהתלהבות. זה היה אות מוסכם על סוכנים מסיתים של משמרות מסדר הליגיונרים ה־SOL הידועים לשמצה בגלל פעולתם האנטישמית) כדי להתחיל במהומות. בימים הראשונים, בכל פעם שהסתיימה תהלוכה, הם שילחו כמה ילידים [הכוונה למוסלמים מקומיים, י״צ] לעבר היהודים כדי להכותם מכות רצח. הדבר נהפך לתגרות המוניות ועקב כך היו מתנפלים ברובע הילידים על כל עובר אורח יהודי. הקהילה היהודית וכמה צרפתים גוליסטים התרגשו מכך, וביקשו מהשלטונות האמריקנים לשמור על הסדר. האמריקנים ענו, כנראה, שהדבר נוגע אך ורק לרשויות הצרפתיות המקומיות ואליהן בלבד יש לפנות, היות שהאמריקנים מטפלים רק בבעיות הצבאיות. הרשויות הצרפתיות, במקרה זה המשמר האזרחי והמשטרה, גילו אוזלת־יד וחוסר־ אונים שהתפרשו כאות עידוד למתפרעים.

לדידם של היהודים התגלתה אפוא הצהלה על נחיתת האמריקנים כשמחה מוקדמת מדי. מלחמת־העולם היתה עדיין בעיצומה והאמריקנים לא זו בלבד שלא רצו לקומם את השלטונות הצרפתיים בצפון אפריקה, אלא חתרו לגייסם עתה למחנה בעלות־הברית; על כן נזהרו שלא להיראות כמי שפוגעים במעמדם. זה פשר התגובה האמריקנית על בקשת היהודים והגוליסטים שישמרו על הסדר. המדיניות האמריקנית היתה להשאיר את שמירת הסדר בידי הצרפתים, כולל אלה שקופת שרצים וישיסטית היתה תלויה על גבם.

רדיפת יהודים אחרי ״מבצע לפיד״ נמשכה לא רק בקזבלנקה. התפתחות זו היתה פועל יוצא הן של התנאים המיוחדים שבהם התרחשה הפלישה והן של כמה מתנאי הקבע שתחת רישומם התנהלו חיי היהודים בימי השלטון הקולוניאלי. בתיאור הקצר שצוטט לעיל מופיעים נציגים של שלושת היסודות שהרכיבו את החברה המקומית בתקופה הצרפתית: המוסלמים, היהודים והצרפתים. בשנת 1942 היו בקזבלנקה כ־270,000 מוסלמים, כ־56,000 יהודים וכ־300,000 אירופים, ובארץ כולה היו למעלה משבעה מיליון מוסלמים, כ־ 200,000 יהודים וכ־300,000 אירופים. המוסלמים והיהודים הרכיבו את האוכלוסייה המקומית, הילידה(indigène), נחותת המעמד והזכויות, והצרפתים ניצבו בראש ההייררכיה החברתית והיו בעלי זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, כראוי לשליטים האירופים של הארץ. הייררכיה חברתית זו יכולה להסביר את העובדה שהפלישה האמריקנית התקבלה בדרך־כלל בשמחה גם על־ידי האוכלוסייה הערבית: לא רק ילדים יהודים אלא גם מוסלמים הקיפו את החיילים הזרים החדשים בצהלה. רוב המוסלמים לא ראו בצרפתים מגינים אלא כובשים בני דת מתחרה, זרים ומנצלים. הפלישה של זרים אחרים, שאינם בעלי תביעה על השלטון בארץ, עשויה היתה להוות לדידם נקודת מפנה בחתירתם לשחרור מן העול הזר. ואכן, ברטרוספקטיבה ניתן לתפוש כך את הפלישה האמריקנית. היא ציינה את תחילת ההיכרות ההדדית בין האוכלוסייה המקומית לבין המעצמה המערבית העולה, ארצות־הברית. במרוקו פעלה כבר באותה עת תנועת שחרור לאומית, שהיתה אז תנועה קטנה וחלשה. הלאומיים והסולטאן מחמד החמישי, שגם לו היה אינטרס להשיב לעצמו את סמכויותיו, תלו באמריקנים תקוות. האמריקנים שיגרו לעברם ולעבר הצרפתים מסרים סותרים: הם ליבו את תקוות המוסלמים וניסו להרגיע את חששות הצרפתים. ואולם בסופו של חשבון לא התבדו התקוות של המקומיים. הפלישה האמריקנית במסגרת ״מבצע לפיד״ בישרה את דחיקתה של צרפת משלטונה במרוקו ובצפון אפריקה כולה. עמדתה העקרונית של ארצות־הברית בזכות הדה־קולוניזציה והאינטרסים האימפריאליים שלה, עודדו מכאן ואילך את המאבק המרוקני לשחרור.

זה היה הרקע לקבלת־הפנים האוהדת שערכו לאמריקנים מוסלמים רבים. השמחה על הנחיתה היתה אפוא משותפת למוסלמים וליהודים. מדוע נמצאו מוסלמים שנפרדו לאחר מכן מן היהודים ויצאו להתקיפם?

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה. ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.

 כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.

בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה ו

 בארץ הקודש.

אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.

אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.

על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".

אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".

בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.

נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".

חכמי גיברלטר שחתמו על ספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב " הם.

רבי אלעזר הלוי אבן טובו, רבי יצחק אבן ואליד כתב לו בגיברלטר בשנת 1858 " ויאמר יצחק ". בין חכמי מכנאס נמנה רבי משה טובי החתום בשנת 1804 אולי הוא ממשפחה זו.

רבי רפאל חיים משה בן נאיים – 1845 – 1920, יליד תיטואן עלה עם הוריו לארץ בגיל 6 חודשים לאחר שאלה נדרו נדר ליד קברו של רבי עמרם בן דיוואן שאם יוולד להם בן יעלו לארץ. השפחה גרה בחיפה ואביו ישעיה לימדו תורה.

כשביקר רבי דוד בן שמעון מיסד עדת המערבים בירושלים המכונה " צוף דבש " בחיפה, הוליכו לירושלים גכדי ללמוד בבית ספר יחד עם בניו, והוא פרנס אותו. בגיל 13 עבר ללמוד בטבריה, ובמהלך השנים נחשב בין חכמי העיר.

נשלח בשליחות ארץ ישראל למרוקו בשנת 1881, ובבואו לגיברלטר הוצעה לו כהונה רב ראשי בטבריה, אבל נשאר בגיברלטר כי אמר שיש הרבה חכמים בטבריה, וכאן הוא דרוש יותר. נבחר לרב הקהילה בשנת 1886, עד פטירתו בשנת 1920. כינויו " רחמ"ן ".חיבר את הספרים הבאים : " קול תחנה קול טחנה "על איסור טחינת חטים לפסח בריחים הפועלים בקיטור, כתשובה לשאלה מאלג'יר.

" פטר רחם " דרושים על התורה, ליקוטים על הש"ס, " רחמיפ פשוטים " . בהקמה לספר זה הוא כותב שמורו היה רבי שמואל חיים הכהן קויורטי, ומשבח את אנשי גיברלטר " אשר אנוכי יושב בקרבו " וביחוד את החכם שלמה בן שמואל לעסרי שסייע בידו. רבי אליהו בן גיגי שכיהן שדבדו, כתב את הספר " קול צעקת הרועים " , נגד מסקנתו של רבי רפאל חיים משה בספרו " קול תחנה קול טחנה ", ושהוציא לעז שאכלו חמץ.

בתמוז תרנ"ז – 1897, שאל רבי רפאל חיים את רבי שלמה אבן דנאן " אשר שלמה, לפי ידיעה בשנת 1897 קיבל הרב מפירמה בשם לוי ושות' כמות של בשר ולחם לחלקו בין עניי היהודים בגיברלטר, כשם הפירמה חילקה לעניי הקתולים והפרוטסטנטים במקום.

בשנת 1908 שאל רבי דוד צבאח 1869 – 1956 את רבי רפאל חיים משה בן נאיים גיברלטר, בהיותו השואל בפורטוגל, על מנהגים משונים שמצאתי פה, הראשן שמתפללים בבית האבל ללא טלית מפני כבוד האבל

בין תלמידיו נמנה יצחק בו דניאל הלוי יליד תיטואן 1871 – 1930, מורה ומנהל בית הספר תלמוד תורה במליליה עד שנת 1929, שחיבר את הספר " דבור אשור " ספר ללימוד דקדוק הלשון העברית.

רבי שלמה אלמאליח, כיהן לאחר פטירתו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים. כשביקר רבי יוסף משאש בגיברלטר בחורף 1920 פגש את רבי שלמה שכיהן בתור הרב של המקום. נפטר בשנת 1926. מאז עד בחירתו של הרב י"ע פציפיצי לא כיהן רב בקהילה.

דו בנו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים, היה חזן הקהילה, ושימש במקום רב. רבי יוסף משאש ממכנאס 1892 – 1974, נשאל בשנת 1921 מעיר גיברלטר מרבי דוד בן נאיים האם יש לו ידיעה ממשפחת רבי וידאל הצרפתי.

יצחק שקרון, היה בהנהלת הקהילה, אבל לא כיהן ברבנות. רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929, נשאל בשנת 1920, שאלה מעיר תהלה גיברלטר מהחכם יצחק שקרון שתי שאלות.

רבי יוסף עמנואל פציפיצי מאיטליה, כיהן החל ב *1956 עד שנת 1969 ותרם רבות לחיי הדת והחינוך בקהילה.

רי שמעון חאליווה החל משנת 1970 עד 1982

רבי רוני חסיד, יליד עיראק שהתחנך באנגליה ובישראל מכהן בשנים אלה

חכמים שביקרו בגיברלטר

רבי אברהם רפאל בן יהודה קורייאט הראשון, 1717 – 1806 יליד תיטואן שפעל במוגדור עד שנת 177 הגיע לגיברלטר ב- 1792. בתשובותיו " זכות אבות ", הודפסו שאלות שנשאל שם בין השניפ 1794 – 1798.

בשנת 1793 דן בנושא כלכלי. בויכוח על זכות חזקה ב " מעצרה " שעוצרים בה שעוה. כמו כן " נשאלתי מאחי ידידי מדי עברי פה גיברלטר ", כך גם בסימן לו מדובר על נושא כלכלי, ונאמר בו שגיברלטר הייתה מסוגרת, והחייב כתב שיפרע חובו לכשתפתח ואחר שפתחו בשלום נתחדשה האיבה. גם בשנת 1794 דן על אדם שהניח הכל לאשתו בצוואה חוץ ממתנות, וכאשר האשה תמות יתחלק הרכוש בין שני בניו, גם בנושא יבום פסק, מכאן עבר לליוורנו בה נפטר.

רבי יוסף חיים בן סאמון, שחי במחצית השנייה שלהמאה ה-18 בפאס, בתיטואן, בליוורנו ובארץ ישראל. כתב בספרו " עדות ביהוסף " חלק ראשון חידושים על בבא מציעא. בחלק שני תשובות " נשאלתי פה עיר גיברלטר. יש להמיח שרק בא לביקור שם, אולי כדי לאסוף כספים לקראת עלייתו לארץ ישראל.

רבי דוד אבן חסין ורע שלמה חלואה, ביקרו בגיברלטר באותה תקופה, וכתבו על חכמיה והקהילה. רבי דוד כתב בהקדמה לשיריו בשם " קדמת אשור " שבבואי לגיברלטר ראה " אדום בנגינתם " בחכמת המוסיקה.

רבי יצחק אבן ואליד 1778 – 1870 יליד תיטואן, היו לו קשרים עם יהודי גיברלטר, כפי שהזכרנו לעיל. הוא כתב בספרו " ויאמר יצחק " " את זה כתבתי בהיותי במתא גיברלטר שנת 1824. השיב תשובה מגיברלטר בשנת 1839 " החתונה פה בגיברלטר.

החכם היה נערץ על ידי יהודי גיברלטר ותיטואן, וגם המוסלמים היו עולים לקברו ביום ההילולה המוקדש לזכרו.

רבי חביב בן אליעזר טולידאנו, יליד שנת 1800 במכנאס. בזמן הרעב בשנת 1825 ביקר בגיברלטר כדי להתרים את יהודיה ומשם יצא לתוניס ולאיטליה בה הדפיס ספריו " פה ישרים ", על ההגדה של פסח, " תרומת הקדש " ומשם עלה לארץ ישראל.

רבי יעקב בן יקותיאל בירדוגו, שלח לגביר יהושע בו עולייל בגיברלטר " שהוא אחד מיוחד מהמחזיקים הידי ", שיר חדש לאחר ששמע שנשא את בת דודו בשנת 1830 " הוא שיבח את נדיבותם של יחידי סגולה קהל גיברלטר כולם נחמדים…יקריבו את מנחתם.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח רבי יקותיאל עבר בכל רחבי " המערב " ואסף כספים והתחייבויות לשלוח כספים בכל הערים. לבסוף חזר ירושלימה, וכאן סיפר , שאת כל הכסף שגבה הניח בידי הרב בנימין דוראן באלג'יר. הרב בנימין דוראן נתן לו כתב המעיד שהניח בידיו את הכסף.

הרב שיגר לירושלים אגרת השואלת כיצד ישלח לשם את הכסף. האם ברצונם של הנמענים שישלח להם את הקרן, או שישקיענה למענם, וישלח להם את הפירות כל שנה ?

הנמענים ביקשו שישלח את הקרן, והוא עשה זאת ושלח את הכסף לידי אחד מתלמידי החכמים. הרב בנימין דוראן ביקש שיכתבו לו כיצד מתנהלת הישיבה וכיצד חולק הכסף. עתה קמו בעלי הבתים, וטענו שבמשך שנים ארוכות היה להם חלק ונחלה במעות הבאות מאלג'יר, ומלבד זה יש בידם שטר התחייבות מתלמידי החכמים, שהתחייבו בו – לאחר שנתפרסם דבר השליחות – לתת גם לבעלי הבתים חלק מן הכסף שיבוא למען הישיבה.

תלמידי החכמים טענו, שהכסף ניתן כדי לחלקו ליהודים יוצאי " המערב " בירושלים. ביחס לכסף שנאסף באלג'יר עצמה, טענו שעד כה ביקשו יהודי אלג'יר לשלוח כספם " על פי ליסטא ", ואילו עתה חשקה נפשם להקים ישיבה לבני " המערבים " בירושלים. רבי משה בן חביב ניסח פשרה בין שני הצדדים.

עובדות אלה מסתכמות כך : קהילת אלג'יר נהגה לשלוח לירושלים מדי שנה בשנת ממון על פי רשימה, ובה התרכזו כספים שנאספו בכל ארצות " המערב " לשם מטרות שונות בירושלים. רבי בנימין דוראן היה הממונה על כספים אלה, ובידיו היה כוח ההחלטה מה ייעשה בכספים שנאספו בעירו.

הוא היה גם בא כוחם של יהודי ירושלים באשר לשימוש שייעשה בכספים בארצות " המערב " עצמן, ואם ביקשו יהודי ירושלים להשקיע את הכסף בארצות " המערב ", ולשלוח רק את הפירות לארץ, הרי רבי בנימין דוראן היה האיש הנאמן עליהם לצורך זה.

על רבי בנימין דוראן אין לנו ידיעות רבות. הוא היה בן למשפחת דוראן הנודעת שמוצאה היה מפרובאנס, והתיישבה במיורקה אחרי הגירוש בשנת 1306, וחרי הגזרות בשנת 1391 עקרה לאלג'יר.

משפחה זו הוציאה מתוכה גדולי תורה נודעים כרשב"ש והרשב"ץ. בנימין דוראן היה ככל הנראה אביו של צמח בן בנימין דוראן, שנפטר בשנת 1727. הבן היה סמכות בענייני הלכה. עסק הקבה במסחר, והשאיר אחריו הון גדול.

אישור לאַמור כאן על קהילת אלג'יר מוצאים אנו בידיעות חדשות על מקומה באיסוף כספי ארץ ישראל, המצויות בשתי אגרות מערים שונות בצפון אפריקה אל קהילת ירושלים.

האגרות מצויות בסופו של כרך אגרות מסוגים שונים בכתבי יד אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספרו 861. הכרך כולל בעיקר אגרות שד"רים, אך גם אגרות פרטיות. מכל האגרות הושמטו סימני זיהוי, כדי שתוכלנה לשמש דוגמה למי שירצה לכתוב על פיהן.

למרות השמטת סימני הזיהוי, אפשר לברר במה עוסקות האגרות. מן האגרת הראשונה מתברר כי שליח ארץ ישראל הגיע אל קהילה אלמונית. שם הקהילה הושמט בידי מעתיק האגרות. על יהודי אותה עיר הוטלו מסים כבדים והתרגשו עליהם צרות שונות שטיבן לא פורש. לפיכך שלחו אתץ השליח לעיר אוראן.

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

השליח הלך לאוראן ואסף בה חמישים ושלושה גרושוש. הוא חזר בדרך היבשה לקהילה האלמונית ואסף בה עוד שישים ושלושה גרושוש. לפי האגרת נראה כי הקהילה האלמונית משמשת לשיח בסיס במסעיו, והיא המכוונת את צעדיו.

נראה כי מדובר בקהילת אלג'יר. השליח ההולך ממזרח למערב, מתעכב באלג'יר, הולך לאוראן ומשם חוזר לאלג'יר. באגרת השנייה מספר הכותב האלמוני על רדיפות שהן מנת חלקה של קהילתו מעם " אלופי עשו בארץ אדום ", היינו שליטים נוצריים.

הכותב במצפה לנכסים שצריכים להגיע אליו בדרך הים מארץ אדום. המדובר אפוא בעיר נמל צפון אפריקנית הנמצאת תחת שלטון נוצרי. בתקופה האמורה היה החוף הצפוני מערבי של צפון אפריקה תחת שלטון ספרד, ונראה שמדובר בקהילת אוראן.

המוען כותב עוד שכאשר יגיעו לידיו הנכסים האמורים, ישלח אותם את הממונים על כספי ארץ ישראל בקהילת אלג'יר.

שוב נזכרת קהילת אלג'יר כמרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל  באזור זה. קשה לשער זמנן של אגרות אלה. כתב היד כולל אגרות מן השנים שפ"ה עד ת"ל לערך. נראה ששתי האגרות נכתבו לפני שנת 1699, שאז גורשו יהודי אוראן. האגרת השנייה מציינת רדיפות שהן מנת חלקם של תושבי העיר, וייתכן אפוא שהמדובר ברדיפות שקדמו לגירוש יהודי העיר והזמן הוא סוף העשור השביעי למאה הי"ז.

האגרות הועתקו ככתבן וכלשונן יחד עם הסימנים שנילוו אליהן בכתב היד. הוספתי בהן סימני פיסוק, כדי להקל הבנתן. במקום הגרשיים מעל האותיות לציון הדגשה נתתי מטעמים טכניים אותיות שמנות

סוף הפרק

ערוב ימיו

 "אני במערב ולבי במזרח״, מליצה נאה זו, תאמה גם להלך רוחו של ר׳ יעקב. שכן, למרות שעקר למרוקו מחמת אותן סיבות המנויות לעיל, לבו היה קשור בעבותות אהבה לארץ ישראל, וכמה פעמים חזר וביקר בה.

בספר  דרשותיו ״פני שבת״ (כת״י), מספר על כך שביקר בארץ ישראל בחודש ניסן שנת תק״ד (1744), ובחודש ניסן שנת תק״ח (1748). בביקוריו שהה בעיקר בירושלים, ודרש בה במקהלות עם, כפי שמספר שם בדרוש לחג הפסח: ״את זה דרשתי בקהל רב, פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, יום א׳ של פסח מהתק״ד״, ובדרוש לשבת החודש כותב: ״דרשתי פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, שנת התק״ח״.

בערוב ימיו שב ר׳ יעקב לירושלים, והשתקע בה. במכתב ששיגר לבני משפחתו שנשארו במרוקו," מעלה ר׳ יעקב את התלבטויותיו, האם עליו לנהוג כמנהגי ארץ ישראל, או להמשיך במנהגי מרוקו שהיו קרובים ללבו. שוני רב יש בין מנהגי מרוקו העתיקה, למנהגי שאר עדות הספרדים. מנהגי מרוקו העתיקה היו קרובים למנהגי האשכנזים בדברים רבים, כגון: ברכת הדלקת נרות שבת, ובברכת לקרוא את ההלל. וכן אין אומרים במועדים שיר של יום הרגיל, אלא שיר המיוחד לאותו מועד. אכילת אורז בפסח, ועוד ועוד. לאחר התלבטויות קשות, החליט ר׳ יעקב להמשיך לנהוג כמנהגי מרוקו.

שנת פטירתו של ר׳ יעקב אינה ידועה לנו, אולם כפי העולה מתשובתו המובאת בשו״ת נר מערבי (סימן נ״ז), הרי שבשנת תקכ׳׳ד (1764) היה ר׳ יעקב עוד בין החיים, אך ככל הנראה נפטר כבר לפני שנת תקל״ג (1736).

לפי מסורת המשפחה, ר׳ יעקב נפטר בירושלים, ושם קבורתו.

ר' אברהם בן ר׳ יעקב פינטו

חמשה בנים נולדו לר׳ יעקב, כולם תלמידי חכמים גדולי תורה ויראה, שהאירו את עיני ישראל בחכמתם וצדקתם. לפי עדותו של רבינו משה אהרן פינטו זצ׳׳ל, בניו הגדולים של ר׳ יעקב עוד נולדו לו בארץ ישראל, וכשגלה למרוקו נטלם עמו. היות וסדר לידתם אינו ידוע לנו, לכן נמנה אותם לפי סדר א-ב.

הראשון, בנו הבכור, הגאון הנודע, ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, סבא דמשפטים, חק לישראל״,המקובל האלקי, רבינו אברהם פינטו, מחבר חידושי מסכת כתובות שנדפסו בספר חסד ואמת. גאון עצום היה, עמקן נדיר, ומחדש גדול בסברא ישרה, כפי שכינהו ר׳ יצחק סבע: ״אחד היה אברהם״.

בדרך לימודו היה עומד ר׳ אברהם על הנקודות העמומות בסוגיא, מבאר ומאיר לפי דרכו ותוך כדי כך מיישב קושיות רבות במהלך הסוגיא. כבוד הרב שליט״א מספר בצעירותו כשלמד בישיבה בסונדרלנד, ולמדו מסכת כתובות, שלח לו אביו הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל, את ספרו של ר׳ אברהם (חסד ואמת) על מסכת זו.

באחד מים הקשה ראש הישיבה הגאון ר׳ חיים שמואל לופיאן זצ״ל, כמה קושיות בשם הגאון הנודע ר׳ עקיבא איגר זצ״ל, קושיות ברזל, אשר נשארו ללא מענה. קושיותיו של גאון זה, משולות בעולם הישיבות לחומות מבצר, וכל לוחם במלחמה של תורה מנסה למצוא את מקום התורפה בהן ניתן להבקיען ולו במעט, אולם בדרך כלל ללא הצלחה.

כמובן באותו יום, כאשר למד הרב עם החברותא שלו, (הוא היה ר׳ נסים רביבו זצ"ל,  שלימים גדל ונעשה ראב״ד פריז), חזרו ושיננו את אותם קושיות נפלאות. לאחר מכן , פנו לעיין בספר חסד ואמת כדרכם מפעם לפעם.

עודם מעיינים בספר, ומהפכים במהלך הסוגיא הלוך ושוב לפי דרכו, ניסו לשוב ולהקשות את קושיות ר׳ עקיבא איגר, אולם הפעם ללא הצלחה, הקושיות לא ניסו שנית, וגם הפעם הקושיות נעלמו כלא היו.

קם כבוד  הרב שליט״א, קם ר׳ נסים, ויחד פנו לפינתו של מורם ורבם, הגאון ר׳ חיים שמואל. נעמדו לפניו ביראה והכנעה, והחלו להרצות דרך חדשה בסוגיא, מבלי לומר מבטן מי יצאו הדברים. ר׳ חיים שמואל שמע והאזין, חשב וחשב, ולבסוף נענה, הרי לפי דבריכם מיושבות קושיות ר׳ עקיבא איגר, ואור חדש על הסוגיא האיר!

מששמעו כך, נענו ואמרו: האור אינו חדש, אלא אור הגנוז לצדיקים הוא, ומתורתו של אברהם פינטו בעל ״חסד ואמת״ נטלנוהו… ביקש מהם ר׳ חיים שמואל מהאור בעצמו, נטל את הספר לידיו, עיין בו לארכו ולרוחבו, ושש ושמח בו כמוצא שלל רב.

שלמה בלולו.

מורה צדק בדמנאת. " ביחס הכתוב " שביד זרעו תארוהו החכם השלם הדיין המצוין המקובל האלוהי.

שלמה בו עבו.

על מצבת קבורתו באיפראן כתוב : " מרנא ורבנא המקובל האלקי המלומד בנסים "

ראה " החבצלת " שנה לא, כ"ה בתמוז תרס"א עמוד 253.

ראיתי במכתב קבורת הצדיקים זיע"א בעי"ת אופראן שכתוב עליו בזו הלשון : " וכמה נסים ונפלאות שהיו בימי הרב ז"ל אין די באר ".

שמואל לבלייא.

מאות 18-19 בערך. מעיר צפרו. בנו משה מתארהו כצדיק וחסיד החכם השלם והכולל, אין גומרין עליו את הלל, המקובל האלוהי, האב ובנו האירכו ימים מאוד. ייתכן שהוא ושמא סבו מחבר פירוש לעשר ספירות מאת " שמואל בן א"א אברהם המכונה אלבילייא " שהועתק בכתב יד . תצלומו בירושלים קשה ביותר לקריאה

כן מיוחסת לו בדפוסים ובכתבי יד  " בקשה " שהאסקרוסטיכון הוא שמעון בן לביא. מתחילה " שבת כאישון בת עין תשמור וזוכריהו על היין " אך אינה קבלית. פיוט זה ונוספים נדפס בקובץ " סדר תקוני כלה לליל השבועות כמנהג קהילת קודש טריפולי דלברבריא יע"ה, שהובא על ידי איש חכם ורופא ואבי הקבלה כבוד הרב שמעון לאבי זלה"ה, מגורש מספרד מעיר קשטילייא והוא בנוי על שבע ספירות וכו…אך נראה שאין הוא המחבר..

שמואל קארו.

1700 בערך. רב ומורה צדק בסאלי ורבאט עם רבי אליעזר די אבילא, והיה מקובל אלוהי.

אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – רבי שמואל קארו.

הגאון המקובל האלוהי כמוהר"ר שמואל קארו זצוקלה"ה, נודע למשגב כאחד מגדולי התורה והחסידות ברבאט-סאלי ונתמנה כאחד מחברי בית הדין. הוא חתום בהסכמה על ספר " חפץ ה' " לגאון הקדוש כבוד הרב חיים בן עטר זצוק"ל בעמח"ס או החיים הקדוש, ומשם נראה שלמדו יחד כי שם בהסכמה כתוב " כי מנעוריו גדל עמנו ".

כמה פסקי דין מובאים בספר בית יהודה עייאש, בספר נר מערבי, חתום שלישי פדו"ת עם הרב הגאון אהרן צרפתי והרב הגאון שלמה הכהן. בשאלות ותשובות " באר מים חיים " לרבי אליעזר די אבילה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל, חתום בשנת התק"ט – 1749 ליצירה ואחריו הרב הגאון חיים טולידאנו.

ושם חתום הוא, ואחריו הרב הגאון אליעזר די אבילה. ובשאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב חלק ראשון סימן שמ"כ כותב לרבי יעקב אבן צור בזה הלשון :

רחימא דנפשאי וקימתין עזיזא, ה"ה החכם השלם הרב המצוין המאושר בכל ענייני כבוד הרב יעקב אבן צור נר"ו אחר דרישת שלום וברכה כדקא יאות משפט לאוהבי שמו יתברך באתי באותיות שתיים אלן למרס בדם אהבת תורה שלא יקרוש.

רבי שמואל קארו נמנה בין הלוחמים ברבי שמואל אזאווי שהיה סופר הבית דין וגם שוחט מתא בפרשה המפורסמת בעניין פגימת הסכין בעוקץ. באותה עת כתב הגאון יעב"ץ אגרת ארוכה לרבי שמואל אזאווי עם טורי חרוזים הנקראים על הסדר לשבח, ובמהופך לגנאי.

אגרת זו כתובה בספר לשון מלימודים להרב יעב"ץ ונדפסה בספר פאס וחכמיה לרבי דוד עובדיה זצוק"ל ועיין שם בהערות של המכתבים מכתב ט'

פרשה אחרת  הייתה מינויו של רבי שמואל אזאווי לדיין בסאלי, הוא השתדל אצל רבני פאס ומכנאס. ואלה עזרו לו להימנות לאחד מבית הדין בסאלי, והיה מתחרה עם הבית דין ר"י צרפתי ר"ש כהן ורבי שמואל קארו. ושלושת הרבנים השתדלו להורידו מכסאו.

צעקת העיר סאלי גדלה, ורבני פאס ומכנאס התחרטו על שמינוהו, בראש מתנגדיו עמד הגאון יעב"ץ וביחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו וכתבו אגרות לסאלי כי לא יכירו עוד אותו לדיין וימטירו עליו חרפה. עוד פרטים בספר נר המערב עמוד ריג – רטו.

לא ברור לנו מתי נלב"ע רבי שמואל קארו. את מקומו מילא חתנו הרב הגאון עיוש אלמליח זלה"ה.

חיפשתי ומצאתי האגרת שכתב הגאון יעב"ץ נקראת רגיל כשבחים, ובמהופך כגנאי. פשוט מדהים. להלן האגרת במלואה, כפי שמובאת בספר " פאס וחכמיה " לרבי דוד עובדיה, בדף מספר 263.

ידידנו              מרחיק שונאינו          ומקרב הצנועים             ומנאר הצבועים                ומפאר

הרועים           ומקלל המרעים          ומהלל השועים               ומפרך התועים                 ומברך

הניטעים         ומשרש המשוגעים       ומקלס הישרים              ומבזה הסוררים                ומגדיל

הרעיונות         ונוטש השגיונות         ולוטש האמונות              ומסריח הדראונות            ומריח

ההדסים          ושובר החמסים         וצובר המקולסים             ומנגח המאוסים                ומשבח

הנמלצים        ובוחל בלצים             ובוחר היועצים                ומשקץ הפריצים              ומחבק

הפרושים        ודורס העקשים          ודורש הקדושים              ומפגל הקדשים                ומסגל

הבקיאים         ומבלע הסובאים        וסועד הנדכאים               ומטמא הטמאים                ומטהר

הנשיאים        ומחרף הנכאים          ומצרף הנביאים               ומתעתע בחטאים              ומשתעשע

בחסידים        ודראונו הבוגדים        וצביונו הנכבדים             ומעקר הזדים                   ומבקר

הזריזים         ומסבך את הנלוזים     וסומך החוזים                  ומגבה הפוחזים                ומחבב

האלופים       ומזלזל החנפים           ומסלסל הצדיקים             ומואס בריקים                ומתאבק

בנאמנים       ונוזף בליצנים           ודבק ברוזנים                   ונוקף המשטינים               וזוקף

הסגנים      ונוגף הנרגנים          ומעודד הסרנים                 וסור את המדנים                ומעורר

הנבונים     וגוער המלשינים       וכוסף החשמנים                ומשסף העברינים               ומאסף

הפנינים     ומגדף הצנינים         ושואף הנעימים                 ומנגף הזוממים                  ומגפף

השלמים    ומארר הלוחמים       ומברר הדעתנות                ומגדע הרגזנות                   ונוחל

הצדקנות    ונועל וסוגר הקפדנות    וחוגר הרחמנות             ומפגר המינות                    ואוגר

ההתבוננות    ונמנע לפורענות       ומוכן לבישנות              וריקן מהגנות                      ומלא

הזריזות     ודוחף העזות            ועוטף הנדגלות           ומשפיל החבלות גם הגזילות       ומכפיל

הסגולות     ומגרש התחבולות      ומארש הנדיבות             ודוחה המריבות                  ומיסד

הדינין        ומעוות המינין          ומחקה המצויינין              ומכנה הגיותנין                  ומעמיד

הארץ          והורס האינטרסים        ומחזיק המוסר            ומפסיד הנאמר                   ואוכל

הציצים           וכורת הקוצים         ונוטל השלימות            ועוזב הגשמות                    ועוגב

התמימות       ומנאץ ההתרוממות         וחומד העבודה          וחסר החמדה                  ושלם

התעודה        ורעֵב החשדא            ושבע הכושר                  ומשחית הקשר               ומיפה

הנציבים          ובולק השובבים        וחושק הענוה               ובוקק הגאוה                  ומשתוקק

הרצון          ומכחש הלצון             ומרחש לנעלמות           ולועג ההערמות               ולוהג

החכמה        ומפיל האשמה            ואוחז התומה                 ומשליך המרמה               ותופש

המזימה         ומיפר המשטמה          ויועץ טובות                 וממעט חובות                 ומרבה

בהלכות        ועושק בתהפוכות        ועוסק בחוקות               ומניא מעשקות               ועושה

צדקות         והודף המחלוקות         ורודף הזכיות               ושודף בגשמיות              ומתעלס

במרגליות     ופוגם הרמיות             ומגבר המהוללים           ומשבר להוללים            ומתחבר

לשפלים        ומכלים הנבלים          ומרומם האצילים          וכותש האוילים              ומנשא

המשכילים    ומאבד הכסילים          ומכבד המסובלים          ומנפץ הזוללים               ומוקיר

המעולים       ודוקר המתנכלים       וחוקר הדעות                ומקרקר הרעות              ושותל

בנטיעות       ומקצץ המגרעות         ומאושש המשפטים       ומקלל השוטים               ומכלכל

הסרדיוטים   ומוחץ ההדיוטים        ומיחס הנקיים                וקומל הבזויים                וחומל

העניים      ומכחד בפתיים              ומתייחד ברוחניים       ומפוצץ הגופניים           ומנוצץ

לעייף        ומעוה למזייף              ומתלווה במלאכים         ומלעיב החשוכים          ומהדר

הנסיכים     ומפיץ התככים           וחפץ היראה            ופושט השנאה גם הקנאה     ולובש

החמודות       ומחבל ומנבל השוחדות        ומקבל הסולת         ומוציא הפסולת        וקולט

הויתור   וגועל הקנתור       ומחליף ורוצה הדרכמון               לוקח הצדק              ומדיח

הממון       חלף האמונה            ומניח הזוזים              ומזריח ההסתפקות              ומזניח

הפזים        ומפריח הצדקות      ומצניח הזהובים           בעד האהובים                   ומקדיח

הדינרים       בעד המישרים             ומסיח הכספים      בעד היהדות                     ומדליח

הפונדיונים   בעד החסידות           ומתעב ההתנגדות            ומתאב העמית            ושונא

התרמית        אוהב גם רע              אדם גדול כבוד הרב        שמואל אזאווי           ידידינו

לבו צדק בלי חדק, יקבוץ חמה לכל איש שקרים, וכולו מחמדים, ולא עולתה בו מחשבו, יופי בלי דופי, רק סעיפיו סרעפיו, מחשבות אמת ואין לצון בכתבו, מחשבו תחילה בלי תהילה, קדשים בלי מעקשים, פרישות בלי טפשוט שמץ דבר נמצא בו, סביבו מעלה בלי מעילה, דיעה בלי רשעה :

אמון אצלו היתה עמו, אתו בקומו ובשכבו, בקרבו תורה, בלי עברה, וזעם וצרה, אף חובב תמיד ישרים, סרים ללכתו בנתיבו, בניבו אמונה, בלי תואנה חמדה בלי קפדה, חברתו בישרים יזרוק, המה בסוררים, ישמח לבו

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

עקיבא קשת מסיים את עדותו המרתקת והמלומדת בתיאור של אישיותו של אלפונסו צבע :

" אלפונסו צבע אדם צנוע, ירא שמים אמיתי, אוהב תורה, אדם המאפיין במתן בסתר. אני זוכר שביום הבר מצווה של בנו, יום-טוב, הוא קנה טלית ותפילין לעשרה ילדים עניים והלבישם, מבלי שידעו מי המממן כל אלה. אינני יודע מי החזיק את " שרל נטר .

לעניות דעתי הוא צדיק נסתר ויחד עם זה יהודי מרוקאי זקוף גו. בחיוך כבש את הג'וינט, גם ב " עליית הנוער " אותו מלא יכלו להונות. הגיע לארץ לברר את העובדות לאשורן. כשאמרתי לו כי יש ב " עליית הנוער " מקומות כלליים התקשה להאמין לי וביקש לוודא זאת בעיניו.

למרות עיסוקיו המאוד אחראיים הן ברמה המקומית והן ברמה הבין לאומית, התפנה תמיד לענייני ציבור וחינוך. לא ראיתי איש כמוהו. הוא יגיד שאני מגזים. כל מה שאמרתי לך הוא מעט. גרנו זה לצד זה בקזבלנקה, ובלילות שבת לאחר התפילה היינו מלווים האחד את השני ומשוחחים רבות עד למחצית השעה ודנים בדברים שברומו של עולם.

אני אומר לך, הוא צדיק. ראיתי בימי חיי הרבה אנשים, אבל אלפונסו צבע היה הפתעת חיי, וכל אשר אמרתי הוא לכבודו של אלפונסו צבע. "

לבסוף עקיבא קשת מעיר הערב מהותית לגבי אופיה של " שרל נטר " : " שרל נטר " היה מוסד יותר מתנועה. מוסד רב זרועות וענפים, אליו היו קשורים תנועות ומפעלים תרבותיים בכירים ".

פרק ג' – המשנה הערכית והחינוכית של התנועה " שרל נטר ".

מתוך תיאור הדמויות ששורטטו לעיל נצטיירו נקודות שונות המשקפות את תפיסת העולם שהניעה את התנועה " שרל נטר " בפעילותה החינוכית – חברתית  ציבורית המבורכת ומגוונת כל כך. היבטים שונים משמשים בערבוביה בתמונה המצטיירת. בפרק זה תוצג משנה שיטתית יותר ושלמה יותר של האסטרטגיה והיעדים שהנחו את התנועה.

בביטאון התנועה של " שרל נטר ", " נוער ", מופיע מאמר ראשון על " תנועתנו שרל נטר ", ובו מוצג המצע של התנועה. בכותרת הראשית נכתב : " מטרתנו להרים את הרמה המוסרית, הפיסית והאינטלקטואלית של הנוער שלנו, תוך משמעת עצמית וכיבוד החוק ".

ראשי התנועה ראו את עצמם כגורם ראשון במעלה בתהליך השיקום של יהדות מרוקו והחזרת הנוער למעגל העשייה בקהילה, לאחר מלחמת העולם השנייה.

עם הולדת התנועה חיפשו שם, כותרת, סמל. השם " שרל נטר ", שנשא אותו יהודי צרפתי גדול שהשכיל ללמדנו כי ניתן להיות אזרח טוב מבלי להתנכר לשורשיו ולקהילה היהודית – נמצא הולם ביותר. בהשראת דמות מופת זו ניסחו את יעדי התנועה.

1- התנועה מבקשת להוות מרכז שיעודד רוחנית ואמנותית ועשייה ספורטיבית.

2 – התנועה תיצור פעילויות בילוי בריאות.

3 – התנועה תנחיל את מורשתו של שרל נטר, ממייסדי " כל ישראל חברים " ובית ספר חקלאי ראשון בארץ ישראל – דמות המהווה סינתזה בין הפטריוטיזם הצרפתי לבין הנאמנות היהודית

4 – אנו מתחייבים לעשות זאת תוך העלאת ערכה של המשמעת העצמית וכיבוד החוק, על פי העיקרון היהודי עתיק היומין " דינא דמלכותא דינא ".

במסגרת התנועה תוכננו פעילויות מגוונות :

פעילות ספורטיבית – בתנועה רכשה מגרש ספורט ברחוב " רנייה " פינת רחוב " שאטו-בריאה " הכולל בין היתר מגרש כדורסל, מגרש כדורעף, מתקן קפיצה, קורה אתלטית ומתקנים נוספים. במחסן הסמוך למגרש אוחסן ציוד מחנאות וצופיות עבור המחנות. התנועה יצרה זיקה עם מועדוני ספורט כלליים וראתה בזה מעשה של אחווה אוניברסאלית.

פעילות אינטלקטואלית – בתנועה עסקו בלימוד היסטוריה יהודית. בשיחות ספרותיות והגותיות, תוך העלאת סוגיות אקטואליות הקשורות בעם ישראל ובארץ ישראל.

עסקו בהכרת ארון הספרים היהודי ובלימוד השפות העברית והצרפתית. כשלושת אלפים תלמידים ברחבי מרוקו למדו עברית במסגרת " שרל נטר ". כמו כן התנהלו שיעורים ללימוד השפה האנגלית, סטנוגרפיה והנהלת חשבונות.

פעילות אומנותית – בתנועה התקיימו פעילות מוסיקליות, פעילות ספרותית שכולה הקראה שירה ופיוט, ואף דרמה ותיאטרון יהודי, בליווי מוסיקלי. נוסף לכך התקיימו בימי א' אחר הצהריים " ריקודי סלון " עבור נערים ונערות יהודים, וזאת כדי להניאם מלהגיע למגרות צרפתיות דומות.

פעילות חברתית סוציאלית

 אנשי התנועה ביקשו לאתר את החוליות החברתיות החלשות ולהירתם לפתרון בעיותיהם השונות : מצוקת המללאח ; בעיות קהילתיות הנעוצות בבתי הדין הרבניים ; ביקור חולים ; גיוס כספים לגמילות חסדים ; גיוס תלמידים לבתי מלאכה והכשרה מקצועית ; תמיכה משפטית חינם.

פעילות דתית רוחנית – תפילות ערב שבת התקיימו בצוותא ובשירה בציבור המעוררת שמחה, רגישות והתעלות. פעילות זו החלה בקזבלנקה, ביוזמתו של דניאל לוי. לימים התפשט נוהג זה ברחבי מרוקו ונחל הצלחה גדולה.

סייעו בידו בארגון מניינים אלה אחיו ז'אק לוי, אלפונסו צבע והארכיטקט יצחק לוי. בכך הדגישו כי התנועה בהחלט מקיימת חופש מצפון ודת ואינה כופה כל תפיסת עולם, אולם מתוך סברה כי שי את הרגשות הדתיים עתיקי היומין.

ב " שרל נטר " האמינו כי יחסי גומלין עם תנועות הנוער היהודיות בצרפת, באנגליה, בארצות הברית ובמצרים יניבו השראה לפעילות החינוכית והפריה הדדית.

בביטאון " נוער " מופיע מאמר הפורס בצורה שירית את מגמות תנועת " שרל נטר ". זהו מאמר האמור לגייס חניכים לתנועה ואף מצהיר זאת בפירוש. אין ספר שהמאמר זכה להצלחה, בשל טוב טעמו. חתום עליו " עמנואל ", והא פונה באורח חברי וחושף את נשמת התנועה ויעדיה :

…………היהדות חיה. יש לה כל הנתונים להוות מערכת חברתית ורוחנית. " שרל נטר " קבעה לעצמה להבליט נתונים אלה. עם ישראל חי. עברו הנחוש והפורה, הוא ההוכחה לעתיד עשיר עוד יותר. " שרל נטר " קבעה לעצמה להצביע על התהוות עתידו וללמוד את גורמי התפתחותו.

הנוער היהודי ממתין לשעתו היפה. הוא מבטיח. " שרל נטר " נחוש להעניק לנוער זה את מלוא התנאים האופטימליים לפריחתו….למי שהבין שהקהילה היהודית זקוקה לנערים ונערות בריאים בגוף וברוח, הגאים ביהדותם ובעלי שמחת חיים, הרואים עצמם אלמנטים פעילים בעתיד, חייבים להצטרף לפעילויותינו.

אליך חניך התנועה, מן העיר או מהמללאח, מופנות שורות אלה :

1 – חלץ עצמותיך ורענו שריריך במגרש, בסניף, בכדור סל ובמשחק פינג פונג. השתתף בתחרויות והרבה בניצחונות. עליך להתמודד עם בזבוז האנרגיה המאפיין את החיים המודרניים….הספורט הוא המזון החיוני ביותר. הוא גורם מאזן מאין כמוהו – את מערכת השרירים והמערכת העצבית, את הגוף והנפש.

2 – השתלב ספונטאנית בקבוצות תנועת " שרל נטר ",בהן אתה רוכש את חוש הצוותא, היחד, את ערך השייכות והיותך מועיל ותורם לחברה, את ערך הסולידריות. ערכים אלו הם, הם החוטים הטווים את בגרותך הנפשית – בגרות שמשמעותה, תחושת היותך נדבך חיוני ביציבות המבנה, חרוז רב חשיבות במחרוזת .

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

כאמור, במאות ה־16 וה־17 נרקמו קשרים כלכליים, ובהמשך הזמן גם מדיניים, בין ארצות אפריקה הצפונית לבין מעצמות אירופה. בתהליך זה החלו ספרד ופורטוגל, ובמרוצת השנים הצטרפו אליהן הולנד, איטליה, אנגליה, צרפת, הקיסרות ההאבסבורגית ומדינות גרמניות אחרות. קשרים אלה הלכו ונתהדקו במאות ה־18 וה־ 19.

מעצמות אירופה ניצלו את חולשתו של ״האיש החולה״ — כפי שנתכנתה האימפריה העות׳מאנית החל בתקופת הירידה במאה ה־17 — לביצור מעמדן בשטחי הקיסרות. תחילה נעשה הדבר באמצעות הקפיטולציות. הקפיטולציות היו הסכמים שהעניקו למעצמות האירופיות זכות שיפוט בלעדית על נתיניהן שישבו באימפריה, וכן זכויות מיסחריות בה. עוד במאה ה־16 קיבלה צרפת זכויות נרחבות על־פי הסכמים שנכרתו עם הסולטאן, וכן נקבע, שמעצמה זו תיחשב למגינה על כל נתיני ארצות הנוצרים ברחבי האימפריה. על־פי כללים אלה היו כפופים לצרפת כמעט כל היהודים ה״נוצרים״, או ה״אירופאים״, או ה״פרנקים״ (במקורות ״פרנקוס״ = חופשים, בגלל מעמדם), כלומר היהודים שמוצאם היה מארצות אירופה(או ארצות הנצרות).

החל במאה ה־17, וביתר שאת במאות ה־18 —19, ניתנה חסות דיפלומטית גם לנוצרים וליהודים תושבי מדינות המגרב, שהעניקו שירותים כלכליים או קונסולריים למעצמות אירופה, כגון סוחרים, ספקים, פקידים ומתורגמנים. רבים רכשו חסות זו מן הקונסולים הזרים תמורת כסף. התפתחות דומה חלה במארוקו בסוף המאה ה־18 והגיעה לשיאה בשלהי המאה ה־19.

החל בראשית המאה ה־19 נפלו ארצות אפריקה הצפונית בזו אחר זו קורבן

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

לשאיפות ההתפשטות הקולוניאלית של המעצמות, על כל האינטרסים הצבאיים, המדיניים והכלכליים הכרוכים בהן. אלג׳יריה נכבשה בידי צרפת עוד בשנת 1830, ואילו יתר ארצות המגרב נכבשו בתקופת השיא של התפשטות האימפריאליזם האירופי, החל ברבע האחרון של המאה ה־19.

לסיכום — במשך כל התקופה הנדונה, היו ארצות אפריקה הצפונית נתונות במאבק כפול: מחד גיסא, התנהלה מערכה פנימית בין השלטון המרכזי של כל אחת מן הארצות לבין כוחות מקומיים כמו ראשי שבטים, קורסארים וקציני צבא שכירסמו בסמכותו, מערכה שתוצאתה היתה רפיון מדיני, במיוחד במארוקו, באלג׳יריה ובמצריים; מאידך גיסא, הפך המגרב לזירת מאבק בין מעצמות אירופה, שהחל במאה ה־19, ובייחוד בסופה, ביקשו להשתלט כליל על כל האיזור. תהליכים אלה קבעו את גורלן המדיני של ארצות האיזור ונתנו אותותיהם בהתפתחות הקיבוצים היהודיים שבתוכן.

ב. דפוסיה הדמוגראפיים של יהדות אפריקה הצפונית מגירוש ספרד ועד המאה ה־19

התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית ראשיתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית בימים קדומים. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצריים בימי בית־ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים סמוך לתקופה זו. ישוב זה הלך וגדל בתקופת בית־שני, והתרחב במיוחד בימי הכיבוש הערבי במאה השביעית, להוציא היישוב במצריים, שהלך ונתמעט במרוצת הדורות, ובלוב (קיריני), שבה ירד מיספר היהודים לאחר תקופת הפריחה שבימי הרפובליקה הרומית וראשית הקיסרות.

החל במאה ה־15 כונו יושבי הקהילות היהודיות הוותיקות בשם מוסתערבים (המשוערבים — דוברי ערבית או מושפעים מן התרבות הערבית). ראשוני המשתמשים במושג זה היו יהודים שהגיעו מאירופה למצריים, ארץ־ישראל וסוריה. גם בתוניסיה כונו התושבים הוותיקים בשם זה. אך הם נודעו גם כ׳׳תושבים״ או ״מוריסקוס״ (כינוים של המוסלמים בספרד, ושל תושבי המגרב בפי הספרדים). בקרב ״התושבים״ שמרה קבוצת היהודים ה״ברברים״ (כך הם מכונים בספרות ההיסטורית, אך בלשון הדיבור נקראו בשמות שונים, כגון ״שלוח״ במארוקו) על סימני היכר חברתיים ותרבותיים. קבוצה זו היתה נתונה להשפעה מיוחדת של תרבות שכניהם הברברים, אלה תושביה הקדומים של אפריקה הצפונית, שקיבלו עליהם אומנם את האיסלאם, אך המשיכו לשמור על מסורותיהם הדתיות והחברתיות הקדומות עד ימינו.

בתקופת כיבושי האיסלאם הגיעו קהילות ישראל באפריקה הצפונית לפריחה גדולה. הן הקימו הנהגה משלהן, יצרו מוסדות־קהילה מפותחים והטביעו חותמן על כלל ישראל בתחום ההלכה, ההגות והמדע. רדיפות ה״מייחדים״ (אלמווחידון — תנועה דתית ושושלת שליטים מוסלמים, ששלטה באפריקה הצפונית ובספרד במאות ה־12 —13) פגעו קשות בקהילות אלו וניכרו בהן סימני ירידה. אולם החל במאה ה־14 ניתוסף לקהילות היהודיות באפריקה הצפונית יסוד שהביא להתפתחות מחודשת: בעוד שקודם לכן היתה התנועה בין המגרב ואירופה דו־סיטרית — יהודים עברו מאפריקה הצפונית לאירופה ולהיפך — הרי בעקבות הרדיפות הגוברות נגד היהודים באירופה, התחוללה התנועה בכיוון אחד: גלים של מהגרים הגיעו מאירופה והשתקעו במדינות המגרב.

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

כידוע, ירדה פורענות על יהודי ספרד בשנת 1391 (קנ׳׳א), כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. פליטים רבים הגיעו אז לאפריקה הצפונית. גל זה מצא מיפלט בעיקר בערי אלג׳יריה. הם הפכו את אלג׳יר למרכז רוחני ידוע בימים ההם, והטביעו שם את חותמם ברציפות על חיי הקהילות הגדולות, עד המאה ה־19.

לעומת זאת, התיישבו רוב מגורשי ספרד משנת 1492 ואילך במארוקו ובמצריים, ומעטים בלבד הגיעו לארצות אפריקה הצפונית האחרות, ארצות שהיו נתונות במאבק ממושך עם ספרד — אוייבת נפשם של היהודים. המגורשים לא זכו ליחס לבבי במיוחד בבואם למארוקו. גרמו לכך ההבדלים הרבים בין ה״תושבים״ לבין ה״מגורשים״ — הבדלים במסורת, בהליכות חיים, בשפה, בלבוש ועוד. ה״תושבים״ נהגו תחילה מתוך עליונות ב׳׳חדשים״, אך במשך דורות ספורים למדו הוותיקים להכיר בתרומתם הרבה של החדשים לתחיה הרוחנית ובערכם של דפוסי ההתארגנות החברתית שהביאו איתם. השפעתם במצריים ניכרה עוד יותר. שם עמדה הקהילה היהודית בסוף השלטון הממלוכי על סף כיליון ממש: מיספר היהודים הלך והידלדל והיישוב הצטמצם לעיר הבירה בלבד — קהיר. בואם של ה״ספרדים״ הפיח רוח חדשה בקהילות ישראל במצריים. גם אלה שהגיעו לטריפוליטניה אחרי הכיבוש העות׳מאני בשנת 1551 גרמו לתסיסה רוחנית, חברתית וכלכלית.

במאה ה־17 הגיע גל שלישי של מהגרים יהודים לאפריקה הצפונית. גל זה היה שונה באופיו משני הגלים הקודמים. עיקרו היו אלה שמלכתחילה התיישבו בליוורנו שבאיטליה, או כאלה שהיגרו לליוורנו במאה ה־16 מאפריקה הצפונית, ועם התמעטות האפשרויות הכלכליות בעיר זו בגלל המיספר הרב של מהגרים שנתקבצו בה, עברו בחלקם לאפריקה הצפונית ובמיוחד לתוניס, לאלג׳יר ולטריפולי. אלה שהיגרו לאלג׳יר ולטריפולי השתלבו בקרב הקהילה היהודית במקום, ובמיוחד בקרב חוג יוצאי ספרד ופורטוגל. לעומת זאת הקימו הליבורנים (שנתכנו ״ליבורנזים״, ״גורנים״, או ״גראנה״ — שמות שמקורם בשפות אירופיות או בערבית — וכן ״פורטוגלים״, כאות לשמירה על מוצאם) קהילה נפרדת מהקהילה המקומית — ה״תואנסה״ (התוניסאים), או מוסתערבים. הם גרו ברחוב משלהם ובמרוצת הזמן הקימו בתי־כנסת ומוסדות־קהילה נפרדים. פיצול זה המשיך להתקיים למעשה עד אמצע המאה ה־20. תופעה זו, שאין לה אח ורע ביתר הקהילות באפריקה הצפונית, ניתן לתלות אותה לא רק בתחושת העליונות שאיפיינה את היהודים ממוצא־ ספרדי בכל אתר ואתר — תחושה שניזונה מעברם המפואר, מהרגשת העוול שסבלו בשעת הגירוש, מחוכמת אבותיהם ומכשרונותיהם, במיוחד בתחום הכלכלי — אלא גם בשל המגע המתמיד שהיה לבני קהילה זו, שבתוניסיה היתה גדולה במיוחד, עם אחיהם בליוורנו. ואולי גם מעצם העובדה שהגיעו לתוניסיה לא כמגורשים וכפליטים המחפשים מיקלט, אלא כמהגרים וסוחרים המביאים עימם תנופה ושגשוג למקומות שאליהם באו.

במשך המאה ה־19 הגיעו מהגרים יהודים חדשים לאפריקה הצפונית ובמיוחד למצריים ולאלג׳יריה. מיספר היהודים במצריים הלך וגדל במאה ה־19 כתוצאה מהגירה מתמדת מאירופה. בראשית המאה היו אלה יוצאי איטליה. נראה, שכל היהודים שלא היו ילידי מצריים או מהגרים מסוריה ומארץ־ישראל, מעירק ומאפריקה הצפונית — נקראו ״איטלקים״, משום שיוצאי איטליה היוו רוב בקרב המהגרים שהגיעו מאירופה. רדיפות היהודים במאה ה־19 במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה וברומניה, הביאו למצריים גם עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות, והן הקימו להן בתי־כנסת משלהן בקהיר ובאלכסנדריה. לקהילה המוגרבית(יוצאימארוקו ויתר ארצות המגרב), שהיתה קיימת במצריים החל במאה ה־15 , התוספו אז משפחות רבות של יהודים ממארוקו, שהיגרו ממנה בעקבות מצבם שהידרדר בתקופה זו. לתשומת־ לב מיוחדת ראויה הקהילה הקראית, שהמשיכה להתקיים במצריים עד הדורות האחרונים. כיבוש אלג׳יריה בידי צרפת בשנת 1830 הביא עמו גם הוא מהגרים יהודים ממארוקו ומתוניסיה, וכן יהודים אירופיים, שבאו עם המתיישבים שהגיעו מצרפת לאלג׳יריה.

על אלה יש להוסיף הגירות פנימיות בתוך ארצות המגרב עצמן, הגירות שנבעו מסיבות כלכליות או מלחץ רדיפות. אם מצב היהודים היה רעוע באחת מארצות המגרב ויציב יותר באחרת, או אפילו בעטיים של הבדלים במצב הכלכלי במחוזות השונים באותה ארץ עצמה — אלה היו מניעים להגירה של יהודים ממקום למקום. שינויים אלה הביאו עימם תנודות במיספרי האוכלוסיה היהודית ובאופיה באפריקה הצפונית.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

טקסי החינה השונים היו אירועים מרכזיים בחוויות החתונה הרבות והתכופות שנגעו להכנתה של הכלה לפרדתה מבית הוריה ולחיי הנישואין שלה. הם קבעו בעצם את סדר יומם של בני משפחת הכלה ושל הכלה עד ליציאתה לבית החתן. לאחר טקס האזמומג היה על הבלה לשמור את התחבושת המכבידה שעטפה את שערה למשך יום או יותר (עד שבעה ימים), לפי מנהג הקהילה או המשפחה, ובכלל זה בלילה. את התחבושת הורידו לה לפני טקס החינה הגדולה, ושטפו אז היטב את שערה משרידי החינה והביצה ורחצו אותה לפני הלבשתה בבגדים מפוארים, בחליפה הגדולה – אלקסואה אלכבירה – ברוב הקהילות העירוניות והעירוניות למחצה. לאחר טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נהגו חברותיה של הכלה ונשים נשואות בפעם הראשונה ואימהות לילדים – אל־מזואראת  -או הנשים המבוגרות שטיפלו בה ובחינה שלה ללון אתה בחדרה תוך ביצוע שירים, חידת חידות ומשחקים כדי להגן עליה מפני מזיקים ורוחות. בקהילות שונות לווה החתן לביתו בידי פייטנים אחרי טקס החינה הגדולה עם מנחה שכללה מגשים של מטעמים שנועדו לו ולחבריו. ארוחת לילה זאת שאכל עם שושביניו שימשה לו גם סעודה מפסקת לצום שצם ביום חופתו. באותו הזמן חולצה הכלה מתחבושת החינה שעטפה את ידיה, ובקהילות רבות אף את רגליה," ומשרידי עיסת החינה כדי שתוכל לסעוד את לבה ותתבונן לצאת לטבילה במקווה.

משמעותם של טקסי החינה

כפי שעמדתי על כך בפרק המבוא משמעותם של טקסים מסורתיים, עתיקי יומין, אינה חד־ממדית ואינה יציבה כלל, אלא משתנה ומתגבשת מחדש בהתאם לתקופה, למשתתפים בטקס ולזרמים הרעיוניים שלהם. גם שימורם או שחזורם של הטקסים עם התנועות, הפעולות והתרחישים שמייחדים אותם בהקשרים חברתיים ותרבותיים חדשים אינו ברוך באופן אוטומטי בשימור משמעויותיהם ומסכת פרשנותם העממית או המלומדת. ייחוס משמעות להתנהגות חברתית (ואף אישית) כלשהי גמיש הרבה יותר מביצוע ההתנהגות עצמו, שכן פעולה פרשנית זאת תלויה תמיד במתבונן או בחווה הישיר של האירוע וברשת הסמיוטית הטבעית או המקצועית העומדת לרשותו, שעה שההתנהגות עצמה כבולה לרוב לכללים המסורתיים שהתגבשו ונקבעו במסגרת ההביטוס הקהילתי. כל פרשן טבעי או מקצועי כזה מפעיל את המסננים התרבותיים והסמיוטיים האישיים שלו כדי להעניק פרשנות לאירוע שהיה מעורב בו.

במקורם נשענו טקסי החינה השונים על האמונות בסגולות החיטוי, הריפוי והקישוט של תכשיר החינה שהתקבל מאבקת החינה שנמהלה במים או במי בושם ועל האמונות המגיות שהתפתחו על יסוד זה. תרבותן הסינקרטית של הגשים היהודיות במרוקו(במו ביתר הקהילות היהודיות שתרבות הנשים היתה בהן בעיקרה תרבות בעל פה) השאירה מקום חשוב לאמונות אלה אם מתוך מודעות מלאה לאמונות המגיות ולעצמתן ואם מתוך שגרה וקבלת המנהגים כהווייתם.

על אמונות מודעות ובלתי מודעות אלה הולבשו אירועי אירוח ואירועי שמחה ועצב שנגעו למעורבותם האישית הישירה והעקיפה של המשתתפים באופן פעיל באירועי החתונה, ובראש וראשונה הבלה והחתן ובני משפחותיהם. עבור אלה משמעות טקסי החינה קיומית קודם כול וכרוכה בחוויות המידיות שהם חווים לקראת הטקסים ובעיצומם של הטקסים וכן ברישומן של חוויות אלה בזכרונם ואולי אף באישיותם. גם החוויות המצטברות תוך כדי ההשתתפות הפעילה בטקסים אלה מגוונות ביותר ונוגעות לתחושות האישיות של הכלה והחתן הזוכים בימי החתונה לטיפול אמפתי וחברתי נמרץ ביותר מעד בני משפחותיהם וחבריהם; לערכי האירוח ולהמולה המתוחה שמלווה את האירוח של קרובי משיפחה, ידידים וחברים; לרשמים מן הפאר וההדר היחסיים או המיוחדים שהתלוו לטקסים המרכזיים; וכן להתנהגות המסורתית המתבקשת מן המעורבים באירועי החתונה על פי ההביטוס הקהילתי, במו, למשל, עצימת עיניה של הבלה במשך כל טקס החינה הגדולה בקהילות רבות

2.10 התמורות שחלו בטקסי החינה

עם חדירת המודרניזציה לקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, הן כתוצאה מפתיחת רשת בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הן בתוצאה מן הנוכחות המסיבית, הצבאית והתרבותית של צרפת ושל ספרד אחרי הטלת הפרוטקטורט שלהן ב־1912, החלו להשתנות מסגרות ארגוניות שונות ובן התנהגויות מסורתיות רבות בקהילות אלה. הסיבות לתמורות אלה רבות ומגוונות. ניתן למנות ביניהן את הנאורות החדשה שרכשה לה אחיזה בקרב חוגים חברתיים שונים עקב הידע החדש שנרכש בבתי הספר והביא לשינוי דעות, אמונות ועמדות; את המפגש עם התנהגויות תרבותיות אחרות, אירופיות בעיקר, שנחשבו בעיני הנאורים החדשים .יוקרתיות יותר וראויות יותר, ואת החיקוי של התנהגויות אלה שנבע מכך; את האפשרויות החדשות לצריכה תרבותית ולקיום חגיגות מחוץ לכותלי הבתים הפרטיים עקב פתיחתם של אולמות אירועים ואולמות בידור. אולם כל עוד שמרו הקהילות על רוב אוכלוסייתן היהודית המקורית, על הארגון ועל המבנה החברתי המסורתיים שלהן, לא חלו זעזועים רבים בהביטוס התרבותי ובחיים החברתיים התרבותיים שהתנהלו לאורו. התמורה העיקרית בשלב מוקדם זה הביאה בעיקר לעריכת חגיגת החינה הגדולה ולקיום הארוחה החגיגית שלאחר החופה והקידושין באולם אירועים שמחוץ לבתים הפרטיים כדי לארח מספר גדול יותר של מוזמנים. כמו כן התחילו לערוך את טקס החופה והקידושין בבתי כנסת במקום בבית החתן(ברוב הקהילות) או בבית הכלה (בקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים).

תמורות עמוקות יותר התפתחו בקהילה הגדולה ביותר, שהלכה ותפחה מתחילת המאה ה־20 עד לשנות החמישים ועברה מאלפים ספורים של יהודים לכ־75,000 יהודים, היינו ב־10% מאולוסייתה של העיר. המדובר בקהילת קזבלנקה, שממשל הפרוטקטורט הצרפתי החליט לבנות בה את הנמל העיקרי של מרוקו ולהפוך אותה לעיר מטרופולין כלכלית שתוביל את הפיתוח הכלכלי של מרוקו. באן חברו גורמים שונים לשינוי משמעותי בהביטוס הקהילתי של הרבבות. בין גורמים אלה ניתן לעיין את צפיפות הדיור של היהודים שהיגרו מקהילות הדרום ובמיוחד מן הקהילות הכפריות ואיבדו מניה וביה את היציבות התרבותית של קהילותיהם המקוריות; את פיזור הקהילה היהודית בשכונות שונות והמרחק שנוצר בין בתי היהודים, ובמיוחד בין בתי היהודים המבוססים; את עלייתה של שכבת בעלי אמצעים ובעלי תפקידים חשובים מקרב בני הקהילה הודות לאפשרויות הכלכליות, להזדמנויות החדשות ולקרבתם לחוגים האירופיים, שנהנו ראשונים מפיתוח כלכלי זה ונמצאו אתם במגעים עסקיים או מקצועיים; וכן את הצביון המודרני שהטביעו החוגים האירופים על החיים החברתיים והתרבותיים של שכבת בעלי האמצעים בעיר." כתוצאה מכך התחילו להצטמצם טקסי החתונה ואירועי החתונה המסורתיים, וביניהם טקסי החינה השונים, כך שנשאר בעיקרו של דבר טקס החינה הגדולה וטקס החופה והקידושין. בעלי האמצעים גם ערכו החגיגות שעטפו טקסים אלה מחוץ לבתיהם הפרטיים. גם מנהג היהודים יוצאי אירופה ויוצאי אלג'יריה הרבים יחסית שהתיישבו בקזבלנקה ונהגו לקיים את טקס החופה והקידושין בבית כנסת מרכזי שימש מודל לחיקוי עבור בני הקהילה המבוססים.

התמורות העמוקות ביותר במנהגי החתונה המסורתית של יהודי מרוקו התחוללו לאחר התפזרות הקהילות היהודיות ברבע השלישי של המאה ה־20 והגירת בניהן או עלייתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות באירופה ובאמריקה. בארצות מגוריהם החדשות ניתק בבת אחת הקשר המידי והמכונן עם ההביטוס התרבותי הקהילתי של המשפחות, ניתקו הקשרים המשפחתיים המסועפים שקיימו את אורחות המשפחה הרחבה ובוטלו בבת אחת כל הרשתות החברתיות-השיחיות המסורתיות שתמכו באירועי החתונה המסורתיים ואפשרו את עריכתם על פי ההביטוס הקהילתי .