מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 186

התפ"ג

במעמד הקהל הקדוש קהל צפרו ובמעמד קהילת קודש קהל פאס יע"א הסכימו קהל צפרו הסכמה גמורה על דעת רבים שמהיום הזה והלאה לא יתמנה עליהם נגיד ומצוה לא יצחק בן הרוש ולא שום אחד ממשפחת בן הרוש ולא לזולתם כי אם י"ב אנשים וכו…

יהיו פקידים עליהם שנים בכל חודש ככל דרך הנגיד לצאת ולבא לפני העם וכו…. ובוד הנהגתם זוג זוג על פי הכורל וסברו וקבלו עליהם הסכמה זאת דלא להשנייא כל זמן שיראה בעיניהם לנהוג אותה

אחר כך נמנו האנשים שהסכימו…

כ"ד בניסן התפ"ג ליצירה וקיים

                                    יהודה בן עטר ס"ט

התפ"ז.

בהסכמתנו אנחנו קהילת קודש מתא צפרו יע"א…. ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינו במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש בשום אופן בעולם וכל הפורץ גדר זה וירצה להרוס תקנה זו מבינינו בין על ידי אחרים ממנו.

אנחנו ובנינו הבאים אחרינו ומזרע רעינו עד עולם הרי הוא מנודה לשמים בר מינן וליטריקיה חווייא דרבנן  – פירוש רש"י – שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה – דלית לה אסוותא, רק את אשר יבחרו בו הקהל יש"ץ כל הימים לדור דורים ולנצח נצחים הוא יקריבו אליהם להיות לנגיד עליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לחזר ולבקש כדי להשתרר עליהם……

ועלינו הדבר מוטל לסלק סילוק גמור בהשתדלותנו בגופינו וממוננו ככל אשר תשיג ידינו את כל הפורץ גדר ואת כל בהא בחזקה ובזרוע נטויה ורמה להשתרר עלינו גם השתרר מבני המשפחה הנ"ל ועל דעת שכך קיבלנו חתומים פה מכנאסא ביום ו' עשרה בחודש סיון משנת עטרת פ"ז לפמ"ה וקיים.

בכתב יד הקדוש כבוד הרב משה בירדוגו ז"ל ובלתי חתומה משום אחד מקהל צפרו יע"א אלא שהונח מקום לחתימה ועל גבה כתוב :

בפנינו אחים בית דין החתומים באו מוסמכים כל ראשי קביל קודש במתא צפרו יע"א והגידו את כל הקורות אותם עם הרב יהודה בן הרוש הנזכר… ועל כן נמנו בחבורה של מצוה ותקנו התקנה הנזכרת לתועלת קהילת קודש וראינו דבריהם נכונים.. ושמנו ידינו עימהם בעניין מה שהסכימו לגזור נידוי על הרוצה לבטל דבר מהסכמתם ולפרוץ גדרה ככל המבואר בפנים

יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט

מעשה בארבעה שהלכו להתרות בהרב יהודה בן הרוש.

אחרי דרישת שלומכם וטובתכם באו לפנינו קהל עדתכם מרעמים וקובלים בדין אודות הרב יהודה בן הרוש אשר לא השיב ידו….ונסתלק מהנגידות ועדיין רודף אחריה והקהל הקדוש אינן בוחרים בו וזה אחר התרו בו בבית דין פעימים שלושה ולא הטא אוזן וזו גדולה על כולם שאחר שהייתה הסכמה בבית דין הצדק יש"ץ דמתא פאס יע"א.

כתובה וחתומה כראוי ששום אחד ממשפחתו לא יהיה חנגיד עליהם עמד בחזקה ותפסה מידם וקרעה וכן לא יעשה אשר על כן אנו חוזרים ומתרים בו בבית דין התראה גמורה שאם לא יסלק עצמו מלרדוף אחר השררה שמעכשיו הרשות נתונה בידם להוציא וכו…

לאחריות לשלם במיטבא ואף גם זאת מעתה אנו מחדשים התקנה ההיא בבית דין ישצ"ו ששום אחד ממשפחתו כל הנקרא בשם בן הרוש לא יקבלוהו ולא יהיה לנגיד עליהם עוד כל ימי עולם רק את אשר ירצו ויבחרו בו הקהל יקריבו אליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו והפורץ גדר מהם ומהבאים אחריהם ישכנו נח"ש – נידוי, חרם שמתא –  חוייא דרבנן וכו….

ככתוב וחתום שטר התקנה בידם לתועלת הקהל וכו…והאיש אשר יעשה בזדון חבוא בחזקה ולפרוץ גדר התקנה הנזכרת על הקהילה הקדושה הדבר מוטל חובה לסלקו סילוק גמור, את כל הדברים האלה הגידו הקהילה הקדושה והתרו בפנינו ביר מתא מכנאסא יע"א ביום ששי בשבת עשרה ימים לחודש סיון משנת כתם פ"ז לפמ"ה.

יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק שני סימן צ"ה

סוף תעודה מספר 186

תפקיד הנגיד כרוך בקשיים מרובים. נושאו היה צריך להיות פוליטיקאי מנוסה, בעל כושר שכנוע רב להטות לבם של השלטונות לטובת היהודים. עליו להאבק והעיז פניו נגדם אף שזה כרוך בסכנת ממון ואפילו נפשות, כי הר יכול בעת כעסו להעליל על היהודי עלילות קשות

הקמת הסוכה

למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כל דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.

ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.

הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳

קישוט הסוכה

את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא –  האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא –  וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה

הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.

זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.

מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל  וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא

פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.

אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.

שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:

״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.

׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:

״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״

כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.

הערת המחבר :  ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.

בעהו׳

יום ד׳ לסי ושי אל תאחרו לפג׳ והי הצליח דרכי

• עמודא דנורא דתני ומתני גופי הלכות גנור ואיש מלחמה הלכתא גבוורתא כל מילי דמר
• עמוד הימני אשר ישב לחוף ימים בבלי וירושלמי דלית דכוותיה והא איכא מר
• עמוד העולם מר ניהו רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא
• המתחסד עם קונו כמוהר״ר נרו׳ יאיר ויזהיר ויוריח לשבח ולמעליותא ראש מר לעד כיר'

עמוד השלום שלמא עלך מלכא וחיבה יתירה נודעת שכולה מכרעת תרתי לטיבותא. יהא שלמא רבה בבנים ובני בנים נטיעות דומות לשרשים כולם קדושים כך מצלינא בבי כנישתא ובנן נוקבן די יהוין. וחתנים מן המנץ, כולהו כחדא שריין. לרוחא דמילתא, דשנים ורעננים רבות בשנים בברכה המשולשת ברכות דאורייתא הכי אמר מר עיטי׳ המדבריה להודיע במרום איך שבוע שעברה קי׳ אחת אהובה כתב איש הכי מגללי ידקו׳ אורו עיני כל מעיני ללבי גליתי גילה ובבן אשרי עין ראתה אנא דאמרי ה׳ תביני לחזות בנועם ויו איקונין שלו תגילה ונשמחה בו ובתורתו ונתעלמה באהבים באתרא דמארי ביתא. ואבא היום להגיד לאדוני מקורות הומן בלתי נאמן מביאת פה העירה האיש הוה ח׳ יעקב תרוגיימאן ני׳ והביא בידו טומוס של כתבים מדבר סרה על ארצנו ועל נחלת אבותינו לעבור על דברי חכמים ועל תקנותיהם לקדושים אשר בארץ המה דברים אשר בדה מלבו ותולה ברבו לחרף ולגדף מערכות אלדיים חיים אבותינו הקדושים ויע״א ולעבור על דברי חכמים ולהחריב ארצות החיים ערו ערו עד היסוד. והעיר הואת נעומי רבניה וחכמיה לא אבו שמוע אליו. ובפירושא איתא ואיתמר כי כל מי שנגע יראת אלדיים בלבו ורעד יבא בו ויקרע סגור לבבו וראויין לדון אותן בשריפה ואסור לספר בכפירה. ותליתי שהראתי להם כל דבר ודבר על תכונתו מכל הענינים הנעשים פעה״ק ירוש׳ תו׳ ויסבר פי דוברי שקר ומוציאי דינר« על הארץ הקדושה באשר בקרב ימים תחונה עיני צדיק בל הענינים ויגיל וישמח. ובבל ואת לאהבת השלום אמרו לי הרבנים היי שחפצים ורצונם שיעמדו בפניהם שנינו ביחד וחייו לא מנעתי את עצמי לשמוע דברי חכמים ונתווכחנו לפני מעלתם. ולא מצא מענה על כל דבר ודבר ונהפכו פניו כי האמת יורה דרכו ויבואו מהם ויעידו בהם עדים כשרים מתושבי עי״ת פאם יעא׳ והעיד באם לא יגיד שלא נמצא מאנשי מערבי הפנימי למרבה בייל בעלי בתים ואין גם אחד בהם שום ת״ח ולוקחים מן הקופה ומן התמחוי כעם ככהן מערבי ומורחי בולם כאחד טובים. וחילו פני מעלת הרבנים היו׳ לעשות שלום בנינו ומצוה לשמוע דברי חכמים. קיימתי דבריהם ונכתבו כתבים לירוש׳ תו׳ ולחכמי מערב כאשר תחונה עיני צדיק עתקת הכתב וחתימתם. וכשאני לעצמי ביודעו ומכירו במצבו וטבעו ובבר אמרתי להם שאינם חפצים בשלום בי אם בהשחתת עולם. האמנם להפיק רצונם עניתי אמן כדי שיראו ויאמינו לדברינו כי כל בתתם לומר נעשה לנו שם והן היום סמוך ונראה אחר השלום חור לאיתנו הידוע וקם והלך לציפת יע״א. נא גבור ממקומו יפן ברחמיו לאהבת האמת ולכבוד ירוש׳ תו׳ ולכבוד אבותינו הקדושים שיעמדו משם רומי כתרי ואתו עמו מעלת הרב המובהק ואח לברק הדר הוא לכל חסידיו במוהרר ר׳ עמרם אלבאו הי״ו וחכמיה וגביריה הי״ו להפר עצתו הרבי ריבי שמלהיב לבות בני אדם בדברי שקר ואין מוהירין אלא לנוהר שלא ימסרו בידו מהקופה של המערביים אפיי פ״ק שבפי׳ איתמר שבל המקובץ ישלחו הצדיקים ליד עטר מוהרר ראשון לציון סבא דמשפטים מאור הגולה גאון ירוש׳ הרב יצחק קובו נ״י ואתו עמו שניים אחרים ויתחלק למערביים הפנימיאים הנמצאים פעה״ק ירוש׳ תו׳ דוקא כאשר כתוב בכתב מעי הרבנים מתא וו יעא: וחלותי היא בעשר חלות׳ שכתבים האלו יהיו מונחים תחת ידו עד אבוא אל אדוני וימסרים לידי דוקא, ובכן בטחתי באהבתו וקדושתו שיפיר עצת מוציאי דבה כי״ר וסלח נא אנכי מבקש וידב״ש למעי פקידינו וגוברינו החכם השלם והבולל הרב ועצום כמוהרר׳ ר׳ רפאל מאמאן היי שיעמוד לימנינו לכבוד הארץ הקדושה ולכבוד אבותינו הקדושים זיעא׳ שלא תעשנה ידיהם תושיה כי כל חפצם ומגמתם לסתור מעשיהם של ראשונים אשר קבלו עליהם אבותיהם ואבותינו לישוב עיקות׳ ירוש׳ תר כי היא בית חיינו ואורך ימינו ולא מן השם הוא וה שיבואו בעלי ורוע ופספורט של מלכות פראנצייץ בידם ואינם שומעים לתר כי אם לעשות חפצם כידוע לכל תופסי ספר ודי בזה לחכם וצדיק שכמותו, אלא מעתה לכל המסתופפים בצלו צלא דמהימנותא רש׳ כדי נאה׳ עה׳ שועל דאתי מגויית הארי מגזע היחס והוא איש צעיר מרדכי ח״ם בכההר׳ יוסף

מיוחס סט׳

חלותי היא לבל יראו הכתבים הנז׳ שום נברא כי אם רומי כבודו והרב רבי עמרם היו׳ ואם יש את רצונו לשולחם כולם לידי להיות לי לראיה ולא להכביד עליהם בכל עת ישלח אותם ביד רב אחאי ורב נהוראי כמוהרר׳ שלום צרירו הי' ומה שלא באו על החתום עו' כתבים אחרים ממעי הרבנים אחרים יען נמשך העניין לכתוב עד הלילה ודי בזה העיקר הוא שישבנו יפש״אק ויוכו למצות.

העניין שגילו הארגונים היהודיים האמריקניים במרוקו לא נגע אפוא מראשיתו ומעיקרו ליהודים המקומיים, אלא נבע מן הקשר המקרי שלהם לבעיה יהודית לא מקומית. למעשה, גם המשך העניין של אותם ארגונים נשא אופי דומה. אחרי המלחמה טיפל הג׳וינט בשיקום העקורים היהודים באירופה, ובשיתוף פעולה עם המוסדות הציוניים תרם תרומה מכרעת למבצע העלייה ההמונית לישראל. כאשר התחוור שמרוקו עשויה לשמש מאגר גדול להגירה לישראל, אך מאגר זה לוקה בתחום הבריאות והסעד – נקרא הג׳וינט לעזרה. גורמים בארגון היהודי־האמריקני ומחוצה לו לא ראו בהכרח את פעולתו כקשורה רק לעלייה ולאינטרסים של ישראל, אך לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שכניסתו של הארגון לפעולה נמרצת בקרב היהודים המקומיים היתה קשורה באופן הדוק לעניין העלייה. מעורבותו של הג׳וינט במרוקו היתה אפוא תוצאה של הזעזוע שעבר על העולם היהודי בתקופת מלחמת־העולם השנייה, והבריתות החדשות שנוצרו בעקבותיו בזירה היהודית הבין־תפוצתית.

לעומת יהודי ארץ־ישראל ויהודי אמריקה, שהיחסים בינם לבין יהודי מרוקו נרקמו כתוצאה מן המלחמה והשואה, קיימו יהודי צרפת קשרים הדוקים עם יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, וראשיתם שנים רבות לפני המלחמה. הקשר המוחשי העיקרי של יהודי צרפת ליהודי מרוקו היה באמצעות בתי־ הספר. יהודי צרפת הקימו עוד במאה התשע־עשרה את הארגון ״כל ישראל חברים״ (Alliance Israélite Universelle, להלן: כי״ח), שהחל להפיץ את החינוך הצרפתי בבלקן ובארצות האסלאם. בית־הספר הראשון של הארגון נוסד בתטואן שבמרוקו(1862), ועוד לפני כינון הפרוטקטוראט הצרפתי פתחה כי״ח 25 בתי־ ספר ב־13 נקודות יישוב. לאחר כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, פתחה בי״ח עוד 21 בתי־ספר ב־19 נקודות יישוב, ובשתיים מהן – בקזבלנקה ובפאס – היו בתי־ספר שלה עוד לפני הכיבוש הצרפתי. באופן זה נפרשה במרוקו במשך יובל שנים לפני הכיבוש הצרפתי רשת של חינוך יסודי צרפתי בהשראה ־בפיקוח של הממסד היהודי הצרפתי, ובשלושים השנה שעברו מאז 1912 עד ־מלחמת־־העולם השנייה העמיקה את חדירתה בערים והחלה אף להתפשט לפנים הארץ, הבלאד.

רשת חינוך מיוחדת זו, שכללה 46 בתי־ספר ב־32 נקודות יישוב ושהעניקה ״סודות של חינוך יסודי צרפתי, עמדה מאחורי התקדמותו המהירה יחסית של המיעוט היהודי בהשוואה לרוב המוסלמי. זה היה גם המקור העיקרי להתפתחותה של שכבת מתמערבים יהודים, שנהו אחר תרבות צרפת ונטו להזדהות עם שלטונה. עתה, בעקבות תקופת וישי, ניצבו תלמידי כי״ח על פרשת דרכים. עד כה אימצו ברצון, בדרך־כלל, את ההשראה התרבותית והפוליטית שבאה עם החינוך האליאנסי. הם קיבלו את היהודים הצרפתים כמחנכיהם וכפטרוניהם, ־אולם עיניהם לא טחו מלראות כי מנהיגים אלה עצמם היו נתונים עתה במשבר שעורר ספק גדול באשר לדרכם. הראיה: אחרי הפלישה האמריקנית לא היה טעם לפנות אליהם לעזרה, אלא לממסדים יהודיים אחרים, בארצות־הברית ־בארץ־ישראל. איזה תפקיד ימשיכו אפוא למלא עבורם מורי־הדרך הישנים? א־זה מקום יקצו להם לצד חלופות ההנהגה החדשות שהופיעו עתה?

אך לא רק התלמידים המרוקנים של כי״ח ניצבו עתה על פרשת דרכים, אלא גם מורי־דרכם היהודים הצרפתים. החל משלב מסוים של המלחמה חדל מרכז כ־״ח בפריס לפעול, אולם שלוחותיו בארצות השונות המשיכו לתפקד, כולל הרשת במרוקו, שהמשיכה למרבה הפלא לקבל תקציב משלטונות הפרוטקטוראט גם בתקופת וישי. אחרי המלחמה עלתה השאלה אם תתאושש העילית היהודית הצרפתית מן המכה שהונחתה עליה בשואה ואם תנסה לכבוש לעצמה מחדש את ההגמוניה על יהודי מרוקו. לא היה ברור גם באיזו רוח תנהל ההנהגה היהודית הצרפתית את מדיניותה, אם יעלה בידה להשיב לעצמה את מעמדה במרוקו – האם תמשיך לחנך את היהודים המקומיים לנאמנות מוחלטת לצרפת, מבלי לפנות ימין או שמאל, או אולי תגלה הבנה לנטיות הלאומיות שהתעוררו הן אצל המוסלמים המקומיים והן אצל היהודים? וכן נשאלה השאלה איך תשתלב מדיניות הממסד היהודי הצרפתי עם זו של התנועה הציונית ושל יהודי ארצות־ הברית, הכוחות היהודיים החדשים בזירה המקומית.

1. בתי־ספר של כי״ח בתקופה הטרום־קולוניאלית

                                                                                לאראש        *       *                  1901                       2

                                                                                מראכש       *        *                   1892        1901      2

                                                                                רבאט          *        *                 1903         1910       2

                                                                                מזאגן          *        *                  1906                       2

                                                                                סאפי          *         *                  1907                      2

                                                                                מכנאס         *       *                  1910                       2

                                                                                אזימור                           *         1911                       1

                                                                                אלקצאר אלכביר              *         1911                       1

                                                 על פי רודריגז, כל ישראל חברים, עמוד 37-38

בתי־ספר של כי״ח שנוסדו בתקופת הפרוטקטוראט עד 1939

על פי מקור הנזכר בהערה הקודמת

סה"ה 20 בתי ספר

פרק ד

האמאנציפאציה

החסות האירופית קשורה לתנועת־האמאנציפאציה של הד׳ימיס, שהרי לא די שסיפקה לה השראה רעיונית אלא גם נתנה לה תמיכה מעשית — בשעת הצורך אף ככוח צבאי. במישור הרעיוני שאבה האמאנציפאציה מן ההצהרה על זכויות האדם ומעקרון ההגדרה־העצמית הלאומית. בביטויה הקיצוני ביותר נעשתה תנועה זו של אמאנציפאציה מלחמה לשיחרור לאומי של עמי הד׳ימה.

האמאנציפאציה של הד׳ימים חייבה שינוי־ערכים יסודי. מושג חדש החל־על־הכל הזכות בא על מקום המושג הקודם של סובלנות, שהיה פועל־יוצא ממערכת־יחסים מידרגית בין עליון לתחתון — מושג שיצר מצב של אי־שוויון, פירנס אותו, והנציחו. זכות אינה ניתנת לביטול, אבל סובלנות, המיוסדת על רצון טוב או על אופורטוניזם מדיני, יכול השליט לחזור בו ממנה כל־אימת שירצה. הזכות מבטיחה כבוד־עצמי ובטחון, אך הסובלנות, באשר היא שלילתה של הזכות, מולידה ערמה, קנוניות ושלמונים בבחינת אמצעים יחידים שבגדר האפשר לשמירת הקיום במצב של אי־בטחון מתמיד.

בחברות המוסלמיות של המאה הי״ט, שאמונות היו עדיין על אי־שוויון בין הד׳ימי למוסלמי, ראו מחזיקי־המסורת במושגי הזכות והשוויון כפירה חתרנית, שהנצרות באה להשרישה כדי להחליש את האסלאם. חדירת העקרונות המערביים של שוויון זכויות בין הבריות ובין העמים עוררה בעיות דתיות ומדיניות מכאיבות בממלכה העות׳מאנית. הנהגת תיקונים ובפרט שוויון הדתות שאירופה תבעה אותם בתמורה לסיוע טכנולוגי או צבאי, יצרה ניגוד בין מדיניותו של הסולטאן למעמדם של אנשי־הדת. אכן, שיווי־זכויותיהם של הרעאיא היה חלק בלחי נפרד ממערכת נרחבת של שיתוף פעולה והשפעות גומלים בין דאר אל־חרב לדאר אל־אסלאם שינוי היחסים שביניהם התסיס מהפכה רעיונית, חברתית ומדינית. המושג של מלחמת־תמיד הוחלף ביחסים של שלום, המסייעים לאימוצם של תיקונים ורעיונות מבית־היוצר של דאר אל־חרב. כך נפתח שער לשיווי־זכויותיהם של הרעאיא, שהגיונו הפנימי של הג׳האד לא היה יכול להשלים עמו.

התכתובת והדו״חות של הקונסולים מתקופה זו מתארים את המצב בממלכה העות׳מאנית לפרטי־פרטים. מתכונת מדינית אחידה מצטיירת בכל מקום, ברורה ומפורשת. העולמא, נוטרי הערכים המדיניים־הדתיים המסורתיים, מלבים את קנאותו של העם. מניעי המרידות הם דתיים: ביטול הד׳ימה, והרצון להעניש את הרעאיא בשל חוצפתם ויהירותם. אך מטרתם מדינית היתה: להפיל פחד על המושלים התורכים האחראים להגשמת התיקונים. בסוריה ובלבנון, בארץ־ישראל, הרצגובינה ומוריאה הסתלקו הפקידים מן התיקונים, מחשש פן ירצחום נפש כבוגדים באסלאם (ראה תעודות, חלק ב: האמאנציפאציה). כתחליף למעשי־תגמול קיבוציים או אישיים, שאולי ירגיזו את מעצמות־החסות הנוצריות, הופעלו לחצים ואיומים על ד׳ימים שנשאו נפשם לאמאנציפאציה.

ב־1841, שנתיים לאחר הח׳טי־שריף של גולהאנה, שניתן בלחץ תביעתן העקשנית של מעצמות אירופה והבטיח שוויון־זכויות לכל הנתינים העות׳מאניים, ציין הקונסול־הכללי הבריטי בביירות:

עובדה משונה היא שרק קצת יותר מששה חדשים לאחר שניתן והוכרז הח׳טי־שריף של גולהאנה בארץ הזאת באה תגובה כללית לטובת הקוראן והזכויות המיוחדות למוחמדנים לבדם לעומת הנוצרים, בניגוד גמור לתורת שוויונם של הכל בפני החוק, שהיא עיקרו של הח׳טי־שריף.'

משעה שנעשה סיועו הטכני והצבאי של המערב צורך חיוני להמשך קיומה של הממלכה העות׳מאנית הצליחו צרפת, אנגליה ואוסטריה לכפות על הסולטאן הצהרה המכירה בשוויונם של כל נתיניו כלפי החוק (1856). תמורת שיתוף הפעולה מצדן תבעו מעצמות אירופה הכרה וערובה לזכותם של הד׳ימים ליחס של כבוד, לשוויון ולבטחון להם, למשפחותיהם ולרכושם. אירופי שפעל בשירותו של הסולטאן לא היה יכול לראות בקלונן של הדתות הלא מוסלמיות מחמת דיכוי ועושק, בלי שיפגום הדבר במידה רצינית ביוקרתו שלו.

במצרים התגשמה האמאנציפאציה של הנוצרים, ושל היהודים אחריהם, בקלות יחסית. מוחמד עלי, שמעוניין היה בהמשך תמיכתה הכלכלית והצבאית של צרפת, ריסן את האופוזיציה הדתית. במגרב הביאה האמאנציפאציה של הד׳ימים, פרי יזמתן של מעצמות אירופה, לידי עימות בין השלטון המוסלמי, הצפוי לסכנתה של התערבות אירופית, לבין קנאותם הדתית של ההמונים. ב־1864 הכרח היה אפוא לבטל, בעקבות התקוממות, את חוק היסוד (״ערובת הבטחון״) שכפתה צרפת על הביי של תוניסיה ב־1857. אותה מתכונת חזרה־ונשנתה ברביע השלישי של המאה ה־19 במארוקו ובפרס, כאשר לא הספיק כוחם של הסולטאן והשאה לכפות מדיניות ריפורמיסטית על העם, המונהג על־ידי חכמי־הדת.

אפילו נתחשב ככל הדרוש בהבדלים בין האזורים, ברי שתהליך האמאנציפאציה התפתח על־פי אותם קווים כלליים הן בממלכה העות׳מאנית והן, כעבור זמן, במגרב ובפרס. בכל מקום שבו יצרה שקיעתה או התפרקותה של ממלכה אקלים נוח למדיניות האירופית לעידוד שיווי־זכויותיהם של הד׳ימים, היה הנסיון לשים קין להפליה מביא לידי התנגשות בין יסודות ריפורמיסטיים ולו גם חלשים בקרב המוסלמים לבין איבתם של הכמי־הדת המסיתים את העם. אכן, אמנציפאציה זו היתה חלק ממצע רחב יותר של תיקונים שקיעקע את המסורות המדיניות והמידרגיות של האומה. הופעתן של חברות מודרניות היתה כרוכה בתיקונים המחייבים יחם של כבוד לפרט וצדק שווה לכל.

הכללים החברתיים המיושנים, שהטביעו גושפנקה של קדושה על השפלתו של הכופר ועודדו דיכוי ושחיתות בתחומי החוק והמימשל, לא עלו בקנה אחד עם החברה החדשה שאליה נשאו נפשם מדינאים מוסלמים ריאליסטיים, ששאפו לקדם את עמיהם מבחינה תרבותית וכלכלית. הקונסולים האירופיים עמדו תכופות על קלקלות הצדק העות׳מאני. בסאראייבו סיכם הקונסול הבריטי הולמס את המצב הזה ב־ 1871 במכתב אל שר־החוץ גרנוויל:

העיכובים וההזנחה שלא לצורך, תכופות לנזקם של חפים־מפשע, השוחד והשחיתות בפרהסיה, משוא־הפנים העושקני והמתמיד לטובת המוסלמים בכל המשפטים שבין תורכים לנוצרים, המיוחדים לעשיית מה־שקרוי ״צדק״ על־ידי התורכים ברחבי הממלכה, כל אלה מעלים בהכרח את השאלה: מה יהיה גורלם של זרים בתורכיה אם תוותרנה מעצמות אירופה על הקאפיטולאציות? אני משוכנע שמצבם בפרובינציות, על־כל־פנים, יהיה קשה מנשוא, ושכולם יעזבו את הארץ כאיש אחד, ואילו החלחלה והזעם שיתעוררו באירופה נגד תורכיה סופם שיביאוה עליה חורבן. הבורות, השחיתות והקנאות הדתית, המשותפים לבני כל המעמדות, מונעים כל תקוה לעשיית־צדק יעילה למשך עוד ימי דור אחד, לפחות. מחזיקי־המסורת מצדם סבורים היו כי האמאנציפאציה, תוך שהיא מרוממת את הד׳ימים משפל־מעמדם, ממילא היא מבטלת את אמנת־החסות עם דאר אל־אסלאם (ראה תעודה 45). אכן, דיני הג׳האד לא השלימו עם קיומם של הד׳ימים אלא במסגרת של הפלייה שבה תשלום הג׳זיה מסמל את כפיפותם של עמי הכופרים להגמוניה המוסלמית.

על־פי הגיונו של הג׳האד הרי ביטול הג׳זיה—ולו אף להלכה בלבד—וההכרה בשוויון־זכויותיהם של הנתינים העות׳מאניים היה בהם משום הפרת הד׳ימה. ולפי אותו הגיון הפרה זו מחזירה לאומה את זכותה הראשונית להרוג את הד׳ימים, לבוז את רכושם, למכור את נשיהם וטפם לעבדות, או לגרשם — מעשים שהופסקו רק בתוקף חוזה־הכניעה שחתמו עליו לכתחילה (ראה תעודות בפרק ״משפטנים״). נמצא אפוא שאותם מעשי־נקם בהם וברכושם נחשבו לא רק מוצדקים אלא אף מחויבים, שלא לומר ראויים לשבח. אנשי הדתות הנסבלות הוגנו רק במסגרת האידיאולוגיה המדינית המסוימת של כיבוש טריטוריאלי (ג׳האד) וכלל לא בתוקף מערכת ערכים אוניברסאליים המכירה בזכויותיהם של כל ילודי־אשה. ברור שעצם העקרון של שוויון־זכויות נחשב חילול־הקודש, ולכן אי־אפשר היה לכפותו על האומה אלא בכוח מבחוץ הנשען על היערכות צבאית.

התיקונים, כל כמה שבוצעו בזהירות, החרידו את חכמי־הדת ואת פשוטי־העם. לעתים קרובות הותקפו הד׳ימים, ופעמים אף נרצחו, תכופות תוך הסכמה־שבשתיקה מצד השלטונות, שבאמתלה של מניעת מרחץ־דמים הזדרזו לבטל צעדים שלא היו מקובלים על הציבור. הנה כי כן שוב נקלע הד׳ימי למרכזו של מאבק בין תנועה ליבראלית מוסלמית, השואפת למודרניזציה של הכוח הצבאי הממלכתי, לבין תנועה ריאקציונית הקשורה בפונדאמנטאליזם המוסלמי. מאבק זה בין כוחות הריפורמה והריאקציה—ולעתים קרובות הקנוניה שביניהם, בפרט ברצח־העם שנערך בארמנים—הם שהעניקו למאה הי״ט במזרח אופי רצוף־סתירות כתקופה של תקוה אך גם של שפיכות־דמים, תקופה של אמאנציפאציה אך גם של שחיטות, רדיפות ורצח־עם.

חג הסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)

הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.

חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.

חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.

חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:

״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:

ב־סוכות תשבו שבעת ימים.

כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)

חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.

ההכנות לסוכה

זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים  שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.

הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).

קישוט הלולבים

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),

ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.

במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.

מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.

אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.

מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת  (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן  Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה^.

תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.

גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.

למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.

אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.

7

• אימא, מה קורה לְלֵיאון?
• הוא שמח שאנחנו נוסעים לישראל. ־ הוא לא נראה לי שמח,
• ירושלים תרפא אותו.
• ירושלים תרפא אותו, הוא בוכה הרבה, למה הוא בוכה.
• אנחנו לא יודעים למה הוא בוכה, הוא לא יכול לדבר,
• הוא בוכה אולי בגלל שהוא נוסע מביתו.
• אולי.
• אולי הוא לא רוצה לעזוב את אדמתו.
• הוא נוסע לירושלים, אלפיים שנה אנחנו נוסעים לירושלים, זו זכות גדולה.
• זכות גדולה, זה מה שהרב לימד אותי לבר-מצווה, זו זכות גדולה לחיות בירושלים, הוא אמר לי את זה בין הפרשיות, הוא לימד אותי את ההגדה של פסח גם, ירושלים,
• ירושלים.
• והיא תרפא את שמואל.

הוא כבר סבל מספיק, הילד הקטן הזה, ה׳ ירחם עליו בירושלים וירפא אותו.

תֶּטוּאַן 1996

הם קוראים לי מן הקברות, ממעמקי ההיסטוריה, ומבקשים ממני שאכתוב אותם, את סיפורם, ואני את סיפורם איני יודע, מדי-פעם אני שומע פירור פה פירור שם, השבט באמזונס של הבן זמרה, על מואיס בן זמרה בקראקס, על אחים, בני-דודים רחוקים, החיים והמתים, והם מבקשים שאכתוב אותם, כאילו לזה נולדתי, כאילו יש בכלל חשיבות בעולם הזה למשפחה אחת מני רבות בתטואן, והרי אני ברחתי מתטואן, לא רק העבירו אותי בגיל שלוש-עשרה לירושלים, גם אחר- כך שנים ברחתי מן העיר הזאת, ברחתי מן הזיכרון, והוא רודף אחריי, רדף אחריי עד היום, היום שבו נסעתי לבקר את העיר, היום תחילת שנת התשנ״ז, 1996, שנה בדיוק לאחר הירצחו של יצחק רבין, הנה אני כאן, אני מגיע לעיר, לספר אותה, לספר את החלומות שלה, לראות את יהודיה האחרונים, את סימי חַדְשְׂוּאֵל שהתחתנה עם לוי בֵּנְטַטָה, ואת האסייג, ואת השמש של בית-הכנסת, שנראה זקן בדיוק כמו לפני עשרים וארבע שנים, אותה הליכה של פלטפוס קשה, אותו מבט קצת בוכה, והוא כן, הוא זוכר אותי בבית-הכנסת "יגדיל תורה", הוא זוכר אותי וזוכר איפה ישבתי בדיוק, וזוכר את אחי ואת הבלגן שהיה עושה, והרחובות, ובית-הספר שהפך בינתיים לַאִינסְטִיטוּ פְרַנְסֶה, כמה מפתיע, או כמה לא מפתיע, בית-ספר אליאנס כאילו חזר לצרפת, כאילו מעולם לא היה שייך אלא לצרפת, והבית של סבתי שהפך לבית-מלון, פנסיון מידי, עשרים וארבעה חדרים ללא שירותים צמודים, פנסיון לפועלים הרבים היורדים מן ההרים לשבור את לחמם בעיר הגדולה, כי היא הפכה לעיר גדולה של שבע מאות אלף אנשים, היא גדלה מעבר ליכולת שלי לדמיין אותה גדלה, ואני כאן עומד ברחוב מוחמד החמישי, לשעבר החֶנְרליסימו, עומד ברחוב ומתבונן בזיכרון מעומעם על הכתובת על הקיר פסאז׳ בן זמרה, הנה הבתים שבנו סבי ואחיו, הנה הם, ומי גר בהם עכשיו, הפלא ופלא, גרים שם אנשים כמוני, כמו כולם, אנשים שמחפשים פרנסה, קידום, יותר כסף, אלה הם היותר עשירים, זה הרחוב העשיר, מה שהיה סוף העולם הפך להיות מרכז העיר, המקומות שמרו על שמותיהם הספרדיים, "לה גְלַסִיאַל" שעדיין עושה את אותה הגלידה, לס קמפנס שקצת השתנתה ועכשיו יש בה מקומות ישיבה ולא רק עוגות לקחת הביתה, והים…

לא לא הגעתי לריו מרטין, זה היה הים המיושן, עכשיו נוסדה בו עיר, ששמה מרטיל, הגעתי לקבילה, הגעתי לים שלי, שם גיליתי את החופש האמיתי, זה לא רק היה החופש הגדול מבית-הספר, זה גם היה החופש מן ההורים, החופש לרוץ בחול, לרוץ בסמטאות, לנסוע באופניים, ואחרי הלילה הראשון קמתי עם שחר לראות את הזריחה בים, אותה זריחה שסבתי אמרה לי לקום לראות כשהייתי בן שמונה, באותו מקום, ולא הצלחתי להתעורר, אותה זריחה נפלאה, השמש עולה מן המים, שורפת את המים, ואט-אט גם מתחילה לשרוף את העיניים, והמים העומדים האלה כמו ברכה, הים התיכון התכול שלי שאינו דומה לשום ים תיכון אחר, ים תיכון אבל שרוצה להיות חלק מן האוקיינוס, הפינה האחרונה של הדעת, ומן הצדדים שני הרים נכנסים אל הים ומזח קטן עם דייגים צעירים שזו פרנסתם ובטלתם היומית, הם אינם מצליחים לדוג הרבה, והגלים של הלֶבנטה, הגלים הקטנים האלה הנכנסים אל הים, כאילו מנסים לבלוע אותו, והוא הולך פנימה ועוד פנימה, והגלים הקטנים הפועמים אל תוך החול, בקצב יציב ובלתי יציב כמו הלב, שם, שם בדיוק בחיבור שבין המים לחול שמעתי את דפיקות לבי, את צעדי הליכתי, את עקבותיי על הים, עקבות הילד הקטן שהייתי, שם בחול, מלא חופש ואהבה, וידעתי שהוא עדיין שם, שהאני הקטן שלי עדיין שם, הוא עדיין הולך, רץ, קופץ, חולם עליי כשאהיה גדול, חולם להיות פיסיקאי, מתמטיקאי, חולם להיות רופא, חולם להיות עשיר, חולם על מכוניות, חולם על אהבות, חולם על העולם הגדול, ולא יודע שהחול הזה הוא העולם הגדול, לא הערים הגדולות בהן יבקר, לא פריז ולא רומא, אלא החול הזה שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס, הים הזה שגליו משמיעים את דפיקות לבו, הגלים הקטנים, הם הם העולם הגדול, והבית…

הבית עם קירות הגרניט, הקירות עליהם דיברתי כל-כך הרבה, הבית עדיין שם, הטיח החיצוני הולך ומתקלף לו כמו החיים עצמם ואיש אינו מתקן אותם, הערבים אינם מאמינים בחיצוניות מזויפת, אם הבניין הוא בן שישים שנה, אז הוא ייראה בן שישים שנה, ואם הוא חדש אז הוא ייראה חדש…

אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלכם, אבותיי, אני יכול רק לכתוב את הסיפור שלי, וגם הוא פסיפס חסר מאות חלקים, איך אתם מבקשים ממני, אנשי-תטואן שאכתוב אתכם, איך אתם מבקשים ואני הרי אחרון הנולדים שם, אחרון הרואים וזוכרים, למה לא ביקשתם ממישהו לפניי, מישהו שחי שם את כל חייו, האם צריך אדם ללכת מן המקום על מנת להתגעגע אליו ולהבין אותו, האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו, לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית, כמוני עכשיו בירושלים, אך לא אומר לכם לא, איזק בן זמרה, מואיס סַנַנֶס, ומואיסָס, מימון בן זמרה, ודוד חדשואל, מואיס בן הראש, וסימי ביִבַּס, לא, לא אומר לכם לא, אכתוב את הסיפורים, אלה לא יהיו סיפורים תיעודיים, התעודות תמיד משקרות, אלה יהיו השקרים שלי והשקדים שסיפרו לי, האמיתות שנראה לי שגיליתי, על אף שאלו אמיתות יחסיות, כל-כך קשורות ברוח הזמן, קשורות בדעות הקדומות שלנו היום, שמישהו יבוא ויכחישן בעוד דור או שניים, זהו סיפור הפכפך, סיפור שכל מי שמנסה לספר אותו מחליק על שמן, מחליק ולא קם, עוד לפני שהתחלתי בו משפחתי ניתקה כל קשר עמי, הם לא מדברים אתי, הם כועסים עליי על שכתבתי את כאבי ילדותי בשיריי, הם כועסים שלא באתי להלוויה של סבתי, והרי הייתי חייב לברוח מזה, לברוח מכולם כדי לראות אותם, כי לראות את ניסיונות אמי לחבר אותי למשפחת חלשואל, ולנתק אותי ממשפחת בן זמרה, את הדינמיקה שמרחפת מעל פני הדברים האלה, מעל פני האחדות הגדולה הזאת, השלמות המדומה, הגאווה הטיפשית, בשביל זה הייתי חייב להיות בחוץ, לברוח, לברוח כדי למצוא שאין לאן לברוח, לברוח כדי להרגיש את הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לבית שבו נולדתי, לשוב אליו ולראות אותו עומד שם, זקוף וגבוה, הטיח נופל, אך הבית זקוף, לא כמו הגב שלי שהולך ומתעקם, לא כמו ראשי שהיה שפוף כל-כך הרבה זמן, שרצה לראות רק אל תוך האדמה, לראות אם ממנה אפשר לראות אדמות אחרות, אולי ים, אולי גלים קטנים ומחבקים, גלים שצלילם הוא הדופק שלי, אבל אכתוב אתכם, אכתוב את השקר, ואולי מן השקר הזה שאכתוב עליכם ועליי תצמח לי אמת כלשהי, הבנה כלשהי, אולי אמצא עוד כמה חלקים לפסיפס שככל שאני מוצא יותר חלקים כך השטח שלו הולך וגדל………

המשך……

תפילת מנחה

תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.

הנעילה

לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.

לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:

אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.

והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:

״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.

עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:

שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.

אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!

אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:

כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:

ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.

הצום הראשון של הילדים

נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.

במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.

שמחת כהן

למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.

הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.

[1]          דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).

عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}

החזרה ארצה

בחג החנוכה, בדצמבר 1917, כבשו הבריטים את ירושלים, ובאוקטובר 1918 שוחררה כל ארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה נסתיימה, ומפקדי המחנות פקדו לארוז את כל החפצים. מיסטר הורבלום נכנס לבית הכנסת והודיע שהמלחמה הסתיימה, וכל אחד מהמהגרים רשאי לעזוב את אלכסנדרייה ולנסוע לאן שיחפוץ.

לגבינו, הקהילה היהודית באלכסנדרייה, הסתיים השלטון התורכי, וארץ ישראל נמצאת תחת שלטון אנגלי.

הסבא מקיים שבועתו

היה עלינו, על משפחתי ומשפחת רבי דוד אזולאי, לקיים שבועת הסבא, לחונן עפרה של ארץ ישראל, לאחר ארבע וחצי שנות גלות. כל נפש קיבלה 5 לירות סטרלינג. ארזנו החפצים ויצאנו ברכבת מאלכסנדרייה לקנטרה, היכן שנמצאת תחנת הרכבת היום. ברכבת זו לא היו כיסאות, וכל הנוסעים נסעו בעמידה, מלבד משפחת אזולאי, שנמצא לה מקום ישיבה. הנסיעה ארכה כיומיים. מלאי התלהבות התקרבנו לירושלים, כששירה בוקעת מגרונותינו ״שאו ציונה נס ודגל״. ופתאום, נעצרה הרכבת, האנשים קפצו מהחלונות, והשירה הפכה ליללה. מיהרו להוריד מהרכבת את רבי אזולאי. הייתה תאונה, ואינני זוכר בדיוק מה גרם לה. ברדתנו, מצאנו עצמנו מוקפים באנשים, אשר חילקו לנו עוגות וחלב, העלו אותנו למכוניות משא והסיעו אותנו לשכונת הבוכרים בבית חסידוף, בירושלים. משפחתי הלכה לחפש מקום מגורים בעיר העתיקה, ומצאנו לנו חדר על יד ״שריה אל עתיקה" (בית הממשל העתיק). בחזרה לבית חסידוף, כאשר התקרבנו לביתו של רבי דוד אזולאי, נשמעו צעקות נוראות. נאמר לנו, שציון, האח של עקיבא, נהרג מפצצה, אשר הטמינו הטורקים. הפצצה נמצאה על ידי ילדים, והם שיחקו בה. המחזה היה נורא, ציון נפצע בדרכו לבית המדרש. כשהוא פצוע רץ הביתה, נפל לזרועות אמו ונפטר.

הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת אל־סור, על יד הכפר עזרייה. לרב דוד היה קשה להשלים עם מות בנו, שהיה רך בשנים וגדול בתורה, והיה מיועד להיות רב ולהמשיך בדרכי אביו. בעקבות מותו של ציון, ירדה משפחת דוד אזולאי לגור אתנו, בעיר העתיקה.

בשל היותו רב ונכבד עדה קיבל הרב אזולאי מקום מגורים בבית הכולל, בקומה השנייה, וכן תמיכה מקופת "תפארת ישראל״, על כך שהיה מלמד את הילדים.

כל עדה בנפרד

בעיר העתיקה היו הבדלים עדתיים בין האשכנזים, הספרדים והמוגרבים. ההבדל הבולט היה בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נקראו בפי האשכנזים "פרנקים״. נישואין מעורבים בין עדות לא היו, ובעיקר לא בין ספרדים לנטורי־קרתא. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. האשכנזים לא קנו דברי מזון ובשר מהספרדים בשל ספקות הכשרות. המוגרבים, "המערביים״, בחרו לגור ברחוב המוגרבים, עם הערבים המוגרבים, בשל זהות המנהגים והתרבות. חאג׳ אמין אליחוסיני דאג להביא מרוקנים מוסלמים לגור במדרגות היורדות לכותל המערבי, ברחוב חברון, בשריה־אל־עתיקה, בחמם־אל־עין, בשער שכם ובמספר בתים על יד הכותל. מהם היו: קצבים, סנדלרים, מוכרי דגים, חלפנים וסוחרי ביצים. בתי הכנסת היו גם הם בנפרד לכל עדה: "רבי אלעזר״, "תלמוד בית הכולל״, השייך למוגרבים ברחוב חברון, כולל שבו שני בתי כנסת, עליון ותחתון, ישיבה ומקווה, וכן חלק ניכר מהר הזיתים, היו רכוש ״העדה המערבית". לספרדים יוצאי טורקיה וספרד ודוברי הלדינו היה שייך בית הכנסת ברחוב היהודים, ״יוחנן בן זכאי״. לאשכנזים – בית הכנסת "הרב יהודה אלחסיד״, הנקרא "החורבה", ישיבת ״עץ החיים״, ישיבת "חיי עולם" ברחוב חברון, בית הכנסת "ניסן בקי׳ ברחוב הקראים ושטח גדול ומוכר של בתים: בתי ספר ובתי כנסת, הנקראים "בתי מחסה". עלי לציין שבית הכנסת הנקרא ״החורבה" שימש מקום קליטה בשל היותו גדול, ולשם ברחנו בכל המאורעות.

המקומות חאן־אל־זיית, באב־אל־חוטא, באב־אל־זהרי ובאב־אל־סינסלה היו בידי הערבים. רוב הבתים שגרו בהם יהודים נשכרו מערבים. יש לציין, שהעדה הספרדית קבעה את המדיניות בעדות השונות בעיר העתיקה בזכות השפה ואורח החיים, הדומים לתורכים השליטים. לאחר שנה של מגורים בשריה־אל־עתיקה (בית הממשל העתיק) עברה משפחתי לגור ליד בית הכולל, למבנה ערבי, בשכנות עם משפחת דוד קודש.

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו

דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.

הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.

הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.

איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.

ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.

הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של  מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.

כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.

תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.

הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.

לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.

השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה.

תפילת שהרית

עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.

המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.

ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.

בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.

סדר העבודה

הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.

תפילת מנחה

לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:

״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:

בן אדמה

ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:

ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל

ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:

ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.

 ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו

מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:

ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:

ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך

ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:

ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,

משאלות לב בניו ולב אשתו:

ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר

ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:

ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על

עמלו יעמוד במשמרתו:

 ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו

ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:

 ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:

ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן

בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:

ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,

לא יקומון אתו במלחמתו:

ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא

ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:

ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,

יעמס על נפשו ומשענתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה

חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:

 ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש

בכוסו גם לענה פיתו:

ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:

ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.

 ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט

בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי

חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.

ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו

יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.

ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר

מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.

ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,

רק לאחרית נפשו ומשכורתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו

וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו

וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו: