רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
פסק דין איך לקבוע מערכת מס – פאס התס – 1700
פרק שמיני.
הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס
מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.
רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.
ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570
על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.
כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.
במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.
כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.
עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.
וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.
בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם. גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.
מקור " נר המערב "
חול המועד והושענא רבא אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
חול המועד
רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.
בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.
כפרות בליל הושענא רבא
ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.
ליל הושענא ובא
ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.
ליל הכבד והריאה
מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.
ביקור בבית החיים
באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.
יום הושענא רבא
יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.
אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.
הערת המחבר : הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 ; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.
בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:
רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.
אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:
יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.
חבוט הערבה
בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא " (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).
בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….
מפטיר והפטרת שבת וחול המועד סוכות בנוסח מרוקאי איתמר מלכא
מפטיר והפטרת שבת וחול המועד סוכות בנוסח מרוקאי איתמר מלכא
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
השנים־עשר
בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נשמתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בטנה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית ובתיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.
ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהודית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.
והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתקתיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!
בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:
״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.
ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המעוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.
ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי אותם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נשמעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דברים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמאמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכזריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.
וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.
אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.
מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס
היסטוריון אחד העיד על עלילות־דם מתמידות במצרים משך כל המאה התשע־עשרה: ששה מקרים נפרדים בין 1870 ל־1892 בלבד, שקדמו להם מקרים אחרים – בי1844 בקאהיר, מקום שם ״היו המוסלמים… בזים ליהודים ולפעמים מגדפים אותם״, ואפילו ביישובים קוסמופוליטיים כאלקסנדריה ב־112.1869 מעשים כאלה ״עירערו את בטחונם־העצמי של יהודי מצרים" כך היתה המסקנה הזהירה שהסיק ההיסטוריון שסיכם את הנושא הזה.
בציבור הגדול של הפ׳לאחים המוסלמים לא שפרה מנת חלקם של היהודים יותר. בריטי אחד, שזמן רב היה קשור בפ׳לאחים בתוקף תפקידו בממשלת מצרים, דיווח בי1888 כי ״ארמנים, סורים, צ׳רקסים ויהודים כולם שנואים לא פחות מן התורכי עצמו. לדעתי, קשה יהיה לגלות איזה הוא הגזע השנוא ביותר (על הפ׳לאחים המצריים) [!] אבל אני משער שהיהודי או הארמני הוא שיימצא ראשון־במעלה. אני מזכיר את היהודים מפני שאחד הפחות האדירים והשנואים ביותר… מתואר בפי רבים כיהודי, ותמיד בלשון של שאט־נפש״.
ב־1890 פורסמה בקאהיר גירסה מצרית של העלילה ה״מוכיחה״ את ״זבחי האדם בתלמוד״. ״הסתה״ נגד יהודים ורדיפות יהודים שכיחות היו בפורט סעיד בין שנות ה־80 למאה שעברה ל־1908, כאשר הביע עסקן יהודי בקאהיר בכתב חרדה מחמת ״אי הבטחון שחשים יהודי פורט־סעיד״.
ב־1926 קבע חוק־האזרחות המצרי הראשון כי לא תוצע אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים ״מבחינה גזעית לרוב אוכלוסיה של ארץ שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם״. למן שלהי שנות ה־30 חברו הלאומיות המצרית, האחדות הערבית נגד הציונים והתעמולה הנאצית עם המשפט־הקדום המסורתי והתבטאו בהתפרצויות אלימות נגד היהודים. לעתים קרובות עברה הכוס גם על כופרים אחרים. אחד הבולטים במעשים האלה היה שריפתם של כמה בתי כנסת וכנסיות ושאר בנייני׳ ציבור השייכים ללא־מוסלמים.
החל משנות ה־40 נהרגו או נפצעו הרבה יהודים במהומות אנטי יהודיות מאורגנות, והדבר שופך אור בלהות על הדו״ח שקבע ב־1946 כי ״מצבם הכללי של היהודים במצרים טוב לאין שיעור משהיה בארץ [ערבית ומוסלמית] כלשהי עד כה״… הפסדים כלכליים נרחבים נגרמו ליהודים כאשר הוציאו המצרים חוק שבמידה רבה מנע תעסוקה מיהודים: בתוך חדשים אחדים החרימה הממשלה רכוש יהודי רב ו״הרסה״ את מעמדם הכלכלי של היהודים.
בימים שלאחר החלטת האו״ם מנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ ישראל היו איומי רצח על יהודים בקאהיר ובאלקסנדריה, בתיהם נשדדו, ובתי־כנסת הותקפו.
בי1948 היה גל של פרעות ביהודים. לפי עדותו של עד־ראייה הרי בתקופה אחת של שבעה ימים נרצחו או נפצעו קשה 150 יהודים. מכתב ששלח מוסלמי אחד למערכת של עתון מצרי יש בו אולי כדי לשפוך אור על הסכנות שאפפו אז את חיי היהודים:
נראה שרוב האנשים במצרים אינם ערים לעובדה שאחדים מן המצרים המוסלמים הם לבני-עור.
כל אימת שאני נוסע בחשמלית אני שומע אנשים סביבי מצביעים עלי ואומרים, ״יהודי… יהודי…״ לא פעם הוכיתי בשל כך. לכן אני מבקש ממך שתואיל לפרסם את התצלום שלי ולהבהיר שאין אני יהודי ושמי אדהם מוצטפא ע׳אלב. משפרצה מלחמת 1948 נאסר על היהודים לצאת ממצרים לא לישראל ולא למקום אחר. אחר־כך, בראשית אוגוסט 1949, בוטל האיסור פתאום, והרבה נכסים יהודיים שהוחרמו הושבו לבעליהם.
מאוגוסט עד נובמבר 1949 ברחו למעלה מ־20,000 מתוך 75,000 יהודי מצרים, ורבים מהם פנו לישראל. היתה תקופה קצרה ומפתיעה תחת הנהגתו הסובלנית יותר של הגנרל מוחמד נגיב, אך הוא הודח על־ידי הקולונל גמאל עבד אל־נאצר שהורה על מאסרים המוניים והפקעות רכוש. בתחילת 1955 תלה המשטר הנאצרי שני יהודים מצרים כ׳׳מרגלים ציונים״, מעשה ששגרירות מצרים בוושינגטון הצדיקתו בהפיצה חוברת בשם ״פרשת הריגול הציוני במצרים״, שהעלתה את הטענה כי ״הציונות והקומוניזם״ כאחד חותרים ״להשתלט על העולם״. אחרי מערכת סיני ב־1956 הושמו אלפי יהודים במעצר ללא משפט, ואלפי אחרים קיבלו צווי גירוש ונצטוו לצאת את הארץ בתוך ימים ספורים; רכושם הוחרם, נכסיהם הוקפאו.
גילוי־דעת שפירסם ב־1957 כנס בינלאומי של ארגונים יהודיים נתן ביטוי לחרדה כלל עולמית לגורלם של יהודי מצרים:
הרבה והרבה יהודים בלי הבדל נתינות קיבלו צווי־גירוש או שהפילו עליהם אימה בלי רחם כדי לאלצם לבקש רשות יציאה. מאות שהגיעו לארצות מקלט העידו שהובילום בכבלים מבתי־כלא וממחנות ריכוז לאניות. כדי שלא תביא בעיית פליטים חדשה זו, שנוצרה במחשבה תחילה, לידי מחאות מצד דעת־הקהל הבינלאומית, לקחו מן המגורשים לפני צאתם מסמכים המוכיחים כי גורשו. יתר על כן, אילצו אותם לחתום על הצהרות שהם יוצאים מרצונם הטוב. קרבנות התהליך הברברי הזה הורדו מנכסיהם.
חוק האזרחות משנת 1926, הגזעני בנעימתו, חוזק בגירסה נוספת מ־1956 המונעת את האזרחות מ״ציונים״. ב־1958 קם שר הפנים המצרי ו״הסדיר״ את החוק ההוא עוד יותר בקביעה ״חד־משמעית שכל יהודי בגיל שבין 10 לי65 היוצא את מוצרים יצורף לרשימת האנשים שאסור להם לחזור למצרים״.
La vie Juive a Mogador
Au-delà de ces contreforts, s'étendaient d'immenses dunes mouvantes et changeantes. Cela dépendait de la direction des vents. Quand le vent venait de l'ouest, le sable volait et se déposait d'ouest en est, et quand il venait de l'est, le sable bougeait d'est en ouest. Alors, pour tout observateur attentif, les formes et les couleurs des dunes déplacées suivant la direction du vent et la position du soleil couchant variaient, imprimant de mystérieux mouvements et des dessins fascinants d'une continuelle étrangeté. Surtout si par hasard le regard accrochait les ombres se dessinant sur le creux des dunes ; alors la forme de leurs propriétaires commençait à apparaître : les fameux hommes bleus, ces hommes du désert, juchés sur leurs dromadaires avançant à grands pas, très lents, silencieux
On comprend qu'il est difficile de surprendre les veilleurs de la ville par ce côté-là. C'est pourquoi il n'y avait là qu'une petite garnison. On craignait plutôt des surprises venant de la mer
Côté mer
Côté mer encore, le dernier rocher faisant face au port sur la droite, constituait un abri naturel contre les grosses vagues qui déferlaient sur le port en temps de tempête. De plus, il était farci de fortifications et même de canons. On accédait à ce rocher à marée basse, à pied. Ce rocher s'appelait Djira Sghira, la petite île, pour la distinguer de l'autre île qui se nommait l'île de Mogador. Du côté Nord-Ouest, la chaîne de grands rochers dont nous avons parlé plus haut avait pour noms, au centre Gerf Dgeorge, le rocher de Georges, au milieu : Gerf el Metkoub, le rocher troué. Chacun de ces rochers avait sa propre histoire
A tout seigneur tout honneur, commençons par le plus grand qui est l'île de Mogador
D'aucuns disent, se basant sur les dernières recherches scientifiques qui y ont été faites, que les constructions que l'île comportait dataient d'avant la fondation de la ville de Mogador. Elle servait de port aux pirates marocains. D'autres, prétendent qu'elle servait de prison pour les prisonniers politiques du Sultan. La disposition des lieux le laisse entendre. A part la prison elle- même, qui était assez spacieuse avec des logements pour les geôliers, plusieurs forts munis de canons, une grande mosquée avec son minaret, un terrain clos pour les promenades des prisonniers et enfin plusieurs bâtisses servant d'abris pour les pêcheurs
Un petit port de débarquement pour les embarcations qui y accostaient. On ne sait pour quelle raison elle a été abandonnée. Vraisemblablement pour une question économique : le maintien d'une garnison avec des fonctionnaires, pour surveiller quelques malheureux prisonniers dans des conditions très difficiles, constituait un supplément de dépenses lourdes à supporter par la ville ou par le Sultan lui-même
Par mauvais temps, il était presque impossible d'y accoster. Pour y débarquer le ravitaillement, pour l'échange du courrier, il fallait attendre que la mer soit calme, ce qui prenait parfois plusieurs jours. La ville ne disposait pas à l'époque de moyens de navigation adéquats. Comme à la fin il n'y eut plus qu'un seul ou deux prisonniers, il n'était plus nécessaire de la maintenir habitée. Le malheur des uns faisant le bonheur des autres, elle devint site touristique historique et lieu de pêche
De ce fait, les petits bateliers qui vivaient d'une pêche plutôt maigre, y ont trouvé leur compte. Ils faisaient la navette entre l'île et le port, chargés de touristes de passage à Mogador ou même d'habitants de la ville, presque uniquement juifs
C'était même une des seules distractions que les Juifs pouvaient se permettre. Les marins, pour qui ces voyages constituaient une bonne recette, particulièrement les jours de fêtes et les samedis traitaient leurs passagers juifs comme des princes. Le prix du voyage était relativement minime, parce qu'il y avait de la concurrence. Pendant la semaine, le prix était plus cher, car le voyage se faisait sur commande spéciale. On y restait toute la journée, on y mangeait, on s'y promenait. Le batelier était obligé d'aller et de revenir à l'heure fixée par le voyageur
Voici pour ce qu'il en est de l'île. Je ne connais pas l'histoire de la petite île Gerf Hmam (île aux pigeons.) Ce que je sais c'est qu'on pouvait y aller plus souvent qu'à la grande île. Elle possédait une jolie plage minuscule mais bien abritée de tous les côtés, du vent et des regards indiscrets. Gerf Hmam a été le théâtre d'un événement dramatique. C'était avant la première guerre mondiale. C'était les débuts de l'aviation. Deux aviateurs français étaient venus et avaient survolé Mogador, je ne sais pas si c'était pour expérimenter les avions ou s'ils tentaient d'atterrir à Mogador sur ordre de la France. Apercevant le plateau que constituait le haut du rocher très étendu, ils tentèrent d'atterrir et firent une chute vertigineuse et se fracassèrent entre les rochers. A cet endroit où la mer est particulièrement furieuse, on n'a retrouvé ni les hommes, ni l'avion. Ce n'était par la première fois que ce rocher causait des malheurs
ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
NOMBRES
ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
Les journées thématiques abordées sous divers angles avec toujours un moment consacré à l'étude des textes. Ainsi, par exemple, lors d'une des journées qui eut le plus succès – « Fallait- il être Juif pour inventer la psychanalyse ?» – il y eut une conférence «Freud et le Judaïsme» du professeur d'université Anne Elaine Cliché, une étude sur « les rêves d'après la kabbale » par le rabbin Raphaël Affilalo, une causerie sur la dédicace en Hébreu du père de Freud à son fils que j'ai eu le plaisir de donner et une table ronde réunissant divers psychanalystes. Une journée peut-être centrée sur une thématique classique d'études juives comme « Femmes de la bible, femmes d'aujourd'hui » ou de mystique juive « Des chiffres et des lettres dans la Kabbale » avec des cours mais aussi en soirée un atelier de yoga et de kabbale ou «Mort et résurrection et réincarnation dans le Judaïsme ». La philosophie et l'histoire juives sont présentes comme dans la journée consacrée à « Emmanuel Levinas, un philosophe juif universel » ou celle portant sur « Les Juifs sépharades face à la Shoah». Chaque année nous mettons l'éclairage sur une communauté juive de par le monde comme pour les Juifs d'Egypte et d'Argentine
Le Beth Hamidrach propose une séance d'une heure et demie, quatre fois dans le mois. Il s'agit le plus souvent d'initiation sur textes comme celles qui furent consacrées à la mystique juive par le rabbin Daniel Cohen, au Talmud par le rabbin Shachar Orenstein ou sur des textes de la Bible. Par exemple, les séances consacrées aux Psaumes furent présentés chaque fois par un conférencier, homme ou femme, qui partagea l'étude d'un psaume de son choix, un psaume important dans sa vie
Les conférences de ALEPH sont le plus souvent externes. Ainsi j'interviens régulièrement dans plusieurs cadres : le dialogue judéo-chrétien (« Jésus était-il un Juif pratiquant ? ») – le groupe des femmes juives francophones (« Les femmes ont-elle droit à un héritage dans la loi juive ? ») – les Universités montréalaises («Jérusalem terrestre, Jérusalem céleste dans la pensée juive» – le Colloque Acfas, « L'inédit du Talmud entre dit et non-dit du texte biblique » pour la Société de Phénoménologie et de Philosophie existentielle). Mais nous accueillons aussi des intervenants de l'extérieur, « la problématique du mal dans la Kabbale » par le rabbin Mordechaï Chriqui ou « Soeurs juives en terres musulmanes : les enseignantes de l'Alliance Israélite Universelle » avec le professeur Frances Malino, Wellesley (Etats-Unis), en partenariat avec l'Institut d'Etudes Juives Canadiennes (Université Concordia)
Les programmes permanents comme « A la découverte des maîtres et penseurs juifs sépharades ». Nous l'avons déjà relevé même si ALEPH n'est pas centré sur l'étude du Judaïsme sépharade car un institut existe déjà dans ce sens à Montréal, il porte une attention particulière au monde sépharade puisque la majorité des Juifs francophones de Montréal sont sépharades et plus particulièrement marocains. Ce programme, en cours de développement, a permis de découvrir des maîtres qui ont fait la richesse du Judaïsme sépharade, « Judah Halévi » (professeur Thierry Alcoloumbre) « Hasdai Crescas » (Dr Shmuel Wygoda). Un nouveau cycle sur « Nos rabbins du Maroc » donné notamment par Haïm Hazan mettra l'accent sur la richesse, la rigueur et l'ouverture de ce Judaïsme rabbinique d'Afrique du Nord
Les programmes ponctuels de ALEPH comme « Les mardis de Sion de la Bible à nos jours » comportant un volet de pensée juive (par exemple « Le Talmud est-il sioniste ? » par Eddie Shostak, directeur du Kollel Torah Mitzion) et d'histoire (« Les partis politique et la démocratie en Israël » avec le professeur Julien Bauer (Université du Québec A Montréal) ou « Les différents plans de paix au Moyen Orient » par David Bensoussan) mettent l'accent sur une thématique que le public de ALEPH souhaite mieux connaître.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
מכירת ״ספר ההושענות״
בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.
ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.
מכירת העליות לתורה ״רנט״א״
ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)
ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.
הקידוש
סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).
בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:
זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.
אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.
ביקורי משפחות
אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.
בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.
מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.
בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.
בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה-ד"ר מיכאל אלבז
ניתוח סוציולוגי ד"ר מיכאל אלבז
בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה
"אנחנו היורשים, אץ פירושו של דבר שיש לנו או שאנו מקבלים דבר זה או אחר, אלא שהישות שלנו היא בראש ובראשונה מורשת, נרצה אם לאו, ביודעים או שלא ביודעים" (גיאק דרידה)
הקהילה הספרדית, המושרשת בקנדה זה חמישים שנה, מונה היום קרוב ל-33,000 נפש, המרוכזים במונטריאול (21,000) ובטורונטו (8,500), בעוד אחרים מפוזרים בין הליפקם וונקובר (1,000) דרך אוטווה וויניפג. רובה הגדול של האוכלוסייה הזאת מוצאה ממרוקו (70%). ישנם גם יהודים יוצאי מצרים, לבנון ועירק (1,370), אירן(200), טורקיה (180), אלגייריה, לוב ותוניסיה(245), הנפוצים ברחבי קנדה, אף אם חלק גדול מהם פוקדים את בית הכנסת הספרדי הישן שבמונטריאול, בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי, אשר נבנה בשנת 1768.
היסטוריה ומורפולוגיה חברתית
הגירתם ההמונית הפוסט קולוניאלית של היהודים המרוקאים לקנדה נגרמה על ידי שאיפה למוביליות חברתית לתוך מרחב המאחד אמריקניות, שפה צרפתית ורב-תרבותיות. בנוסף, הקהילה היהודית האשכנזית הקנדית תמכה בקליטתם החברתית, ותוך כדי כך נוצרה יריבות של חיקוי עם המהגרים. אכן, לרוב רובם של היהודים המרוקאים המתיישבים במונטריאול בין השנים 1979-1959 (8,550 איש ואישה) יש מטען השכלתי אם כי מעט רכוש. תהליך המודרניזציה המואץ של קוויבק מציע להם אפשרויות חדשות לרכישת השכלה וכן לתפישת עמדות במקצועות שונים או בתחום העסקים כגון: יבוא-יצוא, הלבשה, עסקים זעירים ובינוניים. הדבר מתבטא בקליטה חברתית וכלכלית מוצלחת, חרף חוסר ההכשרה של אחדים ומצב העוני בו שרויים האחרים (17% מכלל המהגרים). מספר הזוכים לתעודת גמר אקדמאיות הושלש ואף יותר מזה במרוצת שני עשורים, כשהוא עובר מ-6% ל-20% בשנות השמונים, בה בשעה שההכנסה השנתית הממוצעת לשנת 2001 עולה בשיעור של 13% על זו של כלל האוכלוסייה ומתקרבת לזו של האשכנזים (כ-8%). שליש מכלל הספרדים תופסים עמדות בכירות ומקצועיות, שליש שני עוסק או מועסק כמומחה (מכירות, שירותים ופקידות), השליש האחרון הם בעלי מלאכה כשהפועלים סוגרים את הרשימה. דומה כי העיר טורונטו, אשר בה נוצרה קהילה מרוקאית דו-לשונית (60% דוברי ספרדית ו- 3,500 דוברי צרפתית מכלל חבריה) מתקדמת באותם מסלולים השכלתיים ומקצועיים, כשהיא נתמכת על ידי קהילה יהודית בעלת השפעה. לבני הדור השני, המקבלים לרוב את השכלתם בבתי ספר יהודיים, שאיפות ברורות: להיות רופא, עורך דין, איש היי-טק או מהנדס, אף אם תאור מצב אידאלי זה משתבש לעתים עם חידת ההתמסרות לחרדיות הלובביציית במונטריאול.
תדמית זו של הצלחה עודדה גלי הגירה של יהודים מרוקאים מישראל ומצרפת (1,200 איש לכל מדינה) והותירה את חותמה בתצורה של מכלול ספרדי, שידע ליצור לעצמו את ייחודיותו בזכות מוסדות חברתיים, תרבותיים וחינוכיים מקוריים. התרחבות זו של הקבוצה התבטאה בריבוי בתי כנסת (30 במספר), בשכונות שונות (חוף סנט לוק, סנט לורן, חוף השלגים – סנודאון ובפרברים), מכולות ומסעדות כשרות וכן מוסדות קהילתיים (המרכז הקהילתי היהודי, בתי הספר רמב״ם והילל והרבנות) המשלימים אלה את אלה. הדבר משתקף בארגון הפדראלי, המפקח על עמותות אזוריות ועל מוסדות המעניקים שירותים שונים: "הקהילה הספרדית של קוויבק". בין השנים 1975-1959, מוסד זה בא להחליף עמותות צפון אפריקאיות שונות, והוא עומד מול ניסיונות ההבלעה של הרוב האשכנזי. הספרדים דוברי אנגלית, אשר מוצאם בארצות המזרח התיכון, נטמעו לרוב בעולמם של האשכנזים. איש מיוחד במינו מסמל את ריבוי השפות, את ערכי היהדות ואת אלה של העולם הערבי: הסופר ממוצא עירקי, נעים קטן.
כאן כבכל מקום אחר, המפגש הראשוני בין שתי העדות של העם היהודי מוליד הרבה אי הבנות ודעות קדומות, אשר הוזנו על ידי העימות עם אלה המכונים "מזרחיים" במדינת ישראל. אין ספר כי עמוק במוחותיהם מסתתר גם דף הזיכרון של הגירה מסוג אחר, אשר את חותמה הם נושאים אתם או שומרים אותה בסוד, הלא הוא זכר האנוסים שהם יוצאי חלציהם, כשהם מבקשים לעצמם את המורשת, את המנהגים, את טעמי התפילות ואת המוסיקה היהודית-אנדלוסיה, בה בשעה שהם נוכחים להכיר בעובדת היותם גולים לעולמי עד.
הקיום הקהילתי התלכד עם ביטוי של לאומיות המזוהה טריטוריאלית עם מחוז קוויבק, ההופך את השפה הצרפתית לסמל אחדות והתאחדות. בהיותם יוצא בתי הספר של כי״ח, המנהיגים הספרדיים ביקשו לשים רסן למעבר לשפה האנגלית של בני הדור השני, אשר נאלצים לפקוד את בתי הספר האנגלים הפרוטסטנטיים במסגרת מערכת דו-עדתית, שבה רק הקתולים לומדים צרפתית. לכן, המנהיגים הספרדיים מייסדים ב-1969, בסיוע כספי של ממשלת קוויבק, את בי״ס רמב״ם (בית ספר מימוניד) אותו הם מעלים על נם עד עצם היום הזה. אין ספק שבי״ס רמב״ם הוא המוסד המשמעותי ביותר של הקהילה, שהרי הוא מציע מכלול לימודים ליותר מאלף תלמידים, ברמות של בי״ס יסודי ושל תיכון. תלמידים אלה לומדים במערכת המשלבת לימודים כלליים, תולדות היהדות בכלל ויהדות ספרד בפרט. זאת ועוד, בעקבות שני משאלי עם שנערכו בנושא עצמאותו של מחוז קוויבק, האליטות ממוצא ספרדי הדוברות שתי שפות הופיעו כמליצי יושר בין הקהילה האשכנזית לבין אנשי קוויבק. כיום, רבים מחבריה נטמעו בקרב העמותה המשותפת של היהדות הקוויבקית והקנדית כאחד. בטורונטו, היקפה המצומצם של הקבוצה יצר נטישה תרבותית הדרגתית, נטייה מודגשת לשפה האנגלית וכן מעט מאוד מוסדות, למרות קיומו של בי״ס פרטי ספרדי, "אור האמת", ושל העמותה הספרדית לעיר אונטריו, הפעילה פחות מזו של מונטריאול.
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
הרב יעקב אביחצירא
המחבר הוא נינו של רבי יצחק אביחצירא הי״ד
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
אחיין נוסף של רבי יצחק הוא עט״ר – עטרת ראשינו – רבי דוד אביחצירא הי״ד, שהיה ידוע בתעניותיו, סיגופיו ובהסתגרויותיו. ואף הוא כתב פיוט מיוחד לכבוד דודו רבי יצחק, ובין השורות כתב:
דודי הודי עדי. טרף טרף מאיתי…
ישר לבב בתמו. עם אלהים ואדם…
חשקוה נפשו בתורה. על אחת כמה וכמה…
רבי מכלוף אביחצירא זצ״ל – נכדו של רבי אהרן אביחצירא זצ"ל שהיה אח לרבי יצחק – בהקדמתו לספרו"קהלת יעקב" ו״מכלל יופי", אשר שם כתב אודות קורות חייו (של עצמו), סיפר בין היתר על החיבור שלו עם רבי יצחק, והקורא שם יוכל להריח מבין השורות את הערכתו וביישנותו של רבי מכלוף מרבי יצחק, אותו הוא מכנה מספר פעמים "הרב הקדוש".
רבי מכלוף פדידה זצ״ל, ששימש כדיין בבית הדין בתפילאלת, והיה תלמידו של עט״ר רבי דוד אביחצירא הי״ד, חיבר אף הוא פיוט לכבוד רבי יצחק ושם כתב עליו בין היתר: "יום ולילה לא שבת מעבודת התורה"… "כלולים בו נמצאו, ענוה יראה ברה"… "קדוש יחיד ונעלם"…
רבי מאיר אביחצירא זצ״ל – בנו של הבבא סאלי – הידוע בכינויו"בבא מאיר", חיבר גם הוא פיוט לכבוד רבי יצחק, ובשלושת הבתים הראשונים כתב כך: "אשיר ברנני. בקהל אמוני. לקדוש ד'. הוא רבי יצחק. ארי בן ארי. עזי ופארי. הודי הדרי. הוא רבי יצחק"
מכל ההתבטאויות המגוונות על רבי יצחק שהובאו לעיל מפיהם של רבנים גדולים וחשובים, נמצאנו למדים על גדולתו, חכמתו וקדושתו של רבי יצחק זצ״ל.
סוד ה' ליראיו
רבי יצחק הלך מחיל אל חיל, וחלק מעבודת ה' שלו היתה משולבת דווקא בשתיית המחייא (ארק). שתיית הארק לא היתה עבורו דבר של מה בכך, אלא בשתיית המחייא היו סודות עצומים, והיה פועל תיקונים הנשגבים מבינתנו.
מסופר שבאחת הפעמים שישבו ללמוד יחד רבנו יעקב אביחצירא זיע״א ואחד השד״רים, התקשו בסוגיה אחת, ולא הצליחו לפענח אותה. קרא רבי יעקב לבנו רבי יצחק שהיה אז עדיין צעיר לימים, והציע לפניו את הקושי. אמר להם רבי יצחק, הרי אתם יודעים שאיני יכול לעיין בסוגיה בלי מחייא, קרא רבי יעקב למשרתו שיביא לפניהם המחייא, ולאחר ששתה רבי יצחק, פתח פיו בדברים עמוקים המתקבלים על הדעת, ואז נתפעל השלוחא דרבנן מרבי יצחק ואמר: "גדולים כאלה אין בארץ ישראל".
אף כשמשפחתו וסביבתו רצו למנוע ממנו את שתיית המחייא בכל פעם מחדש, הדבר לא צלח, ומן השמים המשיכוהו בדרכו זו, והסיפור הבא ימחיש לנו עובדה זו.
חלק מבני המשפחה שלא ראו בעין יפה את צריכת המחייא המופרזת לטעמם של מרן רבי יצחק זיע״א, הרבו להפציר בו שיחדל ממנהגי השתייה שלו, אך ללא הועיל. כשנכשלו כל הניסיונות והכזיבו כל האמתלאות שלא שכנעוהו, החליטו לגמלו בכוח ממש מן המחייא. עמדו ונטלו את הסולם המוליך לקומת העלייה, כדי שיוכלו לפקח על מבואותיה ויעקבו אחר כמות השתייה שהוא נוטל לעצמו. משהבחין מרן רבי יצחק זיע״א שניתקו אותו מגישה חופשית אל הבית, הבין את הסיבה המניעה את בני משפחתו, והתפלל לד' שימלא את חסרונו. ובבית הסמוך למעונו של מרן אביר יעקב זיע״א, התגוררה אישה אחת שהרבתה להכין מחייא מתמרים משובחים שגדלו בחצרה. למחייא שלה יצא שם של תוצרת מעולה והיא התפרנסה בכבוד ממכירתה. בדיוק באותם ימים, נכשלה האישה במלאכת ההכנה והמחייא שיצאה מתחת ידיה לא עמדה בסטנדרט המשובח שהורגלה בו. בעודה תמהה על כישלונה ומתפללת לדי שיצליח מלאכתה, נדרה האישה להקדיש מחייא למרן רבי יצחק זיע״א, השכן ההוגה בתורה הקדושה יומם וליל ומרבה בשתיית מחייא.
והנה, הניסיון הבא שערכה האישה הצליח, ומחייא משובחת יצאה מתחת ידיה. היא מיהרה למלא קנקן והתקרבה לעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. להפתעתה גילתה שנטלה האפשרות להגיע לחדרו, מה שמונע ממנה לקיים את נדרה. החלה האישה לקרוא בשמו של מרן רבי יצחק זיע״א, ונשמע קולה בחדר פנימה. שרבב מרן רבי יצחק זיע״א את ראשו מן החלון ושאל למבוקשה של השכנה. מששמע על רצונה, הורה לה להניח את המשקה על אדן החלון שבעלייתה, מקום שידו מגעת אליו לטלו משם. אף הוסיף ואמר לה, כי באם רוצה היא שהמחייא תצליח בימים הקרובים, בל תשכח להניח על אדן החלון קנקן משקה.
בעוד בני המשפחה שמחים שעלתה בידם למנוע ממרן רבי יצחק זיע״א את האפשרות ללגום מחייא לרוב, המשיכה האישה להכין עבורו את הכמות הנחוצה לו. הדבר התגלה רק לאחר תקופת מה, כשנגמרו הכדים בבית האישה, והיא באה אל הבית כדי ליטול את קנקני המשקה הריקים מעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. עתה הבינו הכל, כי אם משמים מסייעים לו לקבל את כמות המחייא הגדולה הזו, ודאי שאין למנעו מכך.
אסתר עטר-בוטבול רשמים מואזן 1952-1953
אסתר עטר-בוטבול
רשמים מואזן 1952-1953
הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את"בית הספר הישראלי המזרחי"- Ecole E.N.I.O.) normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי"ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.
המנהל – מר ח. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.
מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (אי – בי) של מר ברששת והגב' סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גבי לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי. סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!
באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.
בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב-5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים. הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה.
היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה. ברית וכו', נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן איַיוּן, בִטָן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוטבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית- המאפה; עסקים קטנים; סַפָּרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח", פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקה על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר "הדָפִינַה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו ב-2 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.
מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד"כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבקה). הייתי סובלת אחר-כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.
באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפאס כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.
איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.
בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א' בבוקר, הייתי נוסעת לעיר"פורט-ליוטיי(היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח"כ, פנו לחברתי ואמרו לה: "וסקון הדי?" (ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם.
באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה(הגרלה). גב' פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה, בהגרלה, חזר אליה אותו הדג. כמה צחקנו! בעיר היה בית – קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת איפה שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את "חדשות השבוע". אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן.
המשך……
הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי
הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……
שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16
מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."
סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.
אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:
אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.
ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.
אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.
גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.
הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.
נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?
המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.
האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.
מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.
בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
רבי משעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ
שירתו וכתיבתו…..
ההדירה והוסיפה
אתי בן-סעדון
ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.
בעקבות פרעו קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.
הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.
הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיה ועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.
ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר בירושלים.