מורשת יהדות מרוקו

נביא בעירו.

שבתאי צבי

הגל השני היה בעל עוצמה לאין שיעור יותר גדולה וגיבורו היה איש פשוט ושמו יוסף בן צור. כפי שהוא מעיד על עצמו הוא היה עם הארץ שבקושי ידע לקרוא את החומש, רווק כבן שלושים שנה, ירא שמים מובהק. השכלתו התורנית הייתה כנראה מוגבלת לשמיעת דברי מוסר מפי רבנים. יש לשער שהיה בין שומעיו של רבי אלישע אשכנזי, השדר מארץ ישראל, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, ממנו למד להכיר את פלאי שבתי צבי עד כדי כך שראה אותו בחלומותיו. אמנם מאז 1669 הייתה התנועה בנסיגה ומאותה שנה במכנאס ובשאר הערים חזרו לצום ולהתענות בתשעה באב, אולם בלבות לא נמוגה התקווה.

את שנותיו האחרונות עבר רבי אלישע במכנאס שם מצא את מותו בשנת 1673. הלווית ורושם עצום על כל קהילה ותאריך זה נשאר חרוט בזיכרונות כי באותו יום שהסתלק רבי אלישע נולד בפאס גדול רבני הדור הבא, רבי יעקב אבן צור יעב"ץ " שמש הולך ", " שמש בא ". מותו של השד"ר מירושלים השפיע על דמיונו החולני של אותו בחור יוסף אבן צור, שהלך וסיפר לכל בראש השנה התל"ד נגלה אליו " המגיד " ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל"ה – 1675 אחר ביעור חמץ, ושהוא יוסף אבן צור הנהו משיח בן יוסף ונצן אשכנזי הוא נביא באמת.

בכך פתר את הקושיות שהכשילו את שבתי צבי והיא העדר משיח בן יוסף שלפי המסורת עתיד להקדים לבוא לפני משיח בן דוד." וליוסף אבן צור נגלה " מגיד ", שהיה מבשר אותו ביאת הגואל " והטבילו עם המים בקנקן אחד ונצרבו המים כל כך עד שהוכרח להחליף שמלותיו והראו לו בשמים אדוננו מלכנו שבתי צבי ויאמר לו " זהו הגואל האמיתי ורבי נתן בנימין נביא אמת ואתה הוא המשיח בן יוסף ".

במעמד זה מסר לו המלאך רפאל סדר חדש של האלפא ביתא וגילה לו כי בשעה שעשו את העגל, נתבלבלו האותיות, ועל כן האלפא ביתא שלנו היה בסדר אחר, ואילו הסדר " כנתינתה מסיני " הוא, אני מלך העוז סטה דרג מקץ שבת צמך נף – ומתוך סדר שבתי צבי זה למד את כל התורה כולה עם סודות עליונים עד שלא נמצא מקובל כמוהו בכל חכמי מרוקו. בכל מרוקו נתהוותה תנועת תשובה גדולה, יותר ממה שעשו בגילוי הראשון של אדונינו.

ואם להאמין למקור השבתאי, אפילו חכמים רבים שכבר דיברו סרה בשבתי צבי, התחרטו, ועכשיו הם מאמינים באמונתו. אברהם אבינו גילה לבחור שהגאולה הייתה ראויה לבוא בשנת תכ"ה, אבל היא נתעכבה בעשר שנים בשל תפילתו של שבתי צבי שלא יהיו חבלי משיח על ישראל ושלא ימותו הכופרים באמונתו שכבר נגזרה עליהם מית בבית דין של מעלה, וזהו סוד ההמרה " כדי שילעגו עליו ובזה הוא ישא כל חבלי המשיח של ישראל ". המשיח, בהיותו בתוך הקליפות, מושך אליו את כל ניצוצי הטהרה ( גרשום שלום " שבתי צבי " ).

הפיכתו של עם הארץ לצדיק גמור הייתה בפי יוסף אבן צור ההוכחה הראשונה לאימות נבואותיו. את השכלתו לא רכש בלימוד אלא בגילוי מן השמים. הסימן השני היה לא פחות משכנע " ואם תרצו אני אלך ברוחבה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אדם בישראל.

אות זה מאשר את מה שכבר אמרנו על רדיפות השבתאים בידי השלטונות. כך אמר וכך עשה. השמועה התפשטה בכל המדינה וגם מעבר לה וחכמים ומקובלים בפאס, תיטואן, סאלי, קצר אלכביר ומקומות אחרים באו למכנאס לעמוד על קנקנו של המשיח ולרוב חזרו משוכנעים בצדקתו כפי שאפשר לחוש מהמכתב ששלח אחד מרבני המערב, רבי אברהם בן עמרם בט' בשבט תל"ה – פברואר 1675 -, כחודשיים לפני הגאולה, אל רבה של העיר אלג'יר, רבי בנימין דוראן :

" ידוע ליהו למור שכל יום ויום באים שמועות מן מכנאס על זה הבחור יצ"ו ממה שהוא אומר מן פירושים וסודות ואני כאשר ראיתי זה לא יכולתי להתאפק אמרתי צריך אני לראות זה העניין והלכתי ולקחתי ספר הזוהר וספרים אחרים לשאול לו דברים סתומים בזוהר ולעמוד שם עד הפסח.

הלכתי שם למכנאס וראיתי זה הבחור עניין במורא שמים ובכל מדות טובות ואמרתי לו : באתי הנה לדעת ממך סודות שאין להם הבנה בספר הזוהר. אצר לי : תמהני מכבודך, אני איני יודע אפילו רש"י ואפילו לא פסוק איני יודע אלא מה שאומרים לי. בלילה הראשון שהייתי שם השארנו בהקיץ אני ושני חכמים מן העיר לאקצאר ( צפונה לפאס ) עד אחר קריאת הגבר והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות על הקץ והיה אומר אותם בלשון צח ומצוחצח אילו היה לו שלוש או ארבע פיות היה מדבר בכולן כמו נהר מלא..ואמר לנו עניינים שאין אנו יכולים לכתוב….מפני שלא יובנו אלה פה אל פה והוא אומר אותם על פי האצבעות ועושה חשבונות בפרק היד והכף ומשם יוצא הקץ שהוא בע"ה בזה הפסח כמו שיראה מעכ"ת בקונטרס שאשלח אותו. " אמרתי לו לא תוכל לשאול אלו הדברים נסתרים מהזוהר ? השיב לי, אני איני יודע מי מדבר עמי ואיני רואה ואיני מדבר אלא שפתי מדברים והדיבור יוצא מהם וזה הקול אני שומע.

אמרתי לו עם כל זה לא תוכל לשאול ? השיב, מתבטלים כל החושים ממני ואיני יודע אם אני בשמים או בארץ, והוא רוצה לפקוח עיניו אינו יכול כאילו עופרת עליהם….ושאלתי לאם הוא אמת שנוא משיח בן יוסף. השיב כך אמרו לי. ויש לו בידו משעה שנולד צורת שושן מן האצבע הקטנה שלו מפרק הראשון ולמטה עד הזרוע. בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד בר מינן, מפני שהוא מיושב בדעתו ביותר וכל דבריו על יחודו יתברך והוא תמיד בתענית.

ושאלתי ממנו אות או מופת והשיב, מה האות יותר.. שלא הייתי יודע אפילו מקרא ועתה אני מדבר ספירות וסודות, ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו שני חודשים ואין אתם צריכים לשאול יותר ".

מצב הביטחון בפאס הולך ומתערער.

קטע זה יצא כולו מתחת עטו של רבי שאול סירירו, וחשיבותו בעיקר בשל תיאור המצב הקשה, שבו נתונים היו כל תושבי פאס, והיהודים במיוחד.

ראש חודש תמוז שנת שע"ו 1616 באה השמועה שמולאי עבד אללאה נצח הערבים עם בן גדאד אסיך שלהם. בח' בתשרי יצא המלך חוץ לעיר, ונעלו הדלתות ביום חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים.

וביוי"ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס לבאלי עם פאז אזדיד והגישו לשבור הדלתות. יום ב\ גזרנו תענית, אנחנו בעלי חברת ההסגר ( בית מדרש של רבנים ; וכן נקראו גם בתי המדרשות בארץ ישראל ) ג' ימים וביום הג' נפתחו הדלתות ועשו שלום, ושב לאל.

אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמיע הצרות המתחדשות עלינו הכל יום, ביום פורים שנת שפ"א – 1621 נתנו עשרת אלפים אוקיות. מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים והדרכים אין יוצא ואין בא. אחרי הימים האלה חזרו אנשי פאס לבאלי ומרדו במלך מולאי עבד אללאה והקימו אחד עליהם שמו עלי בן עבד ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס לבאלי.

ובכל יום באים מכל המשפחות לרמות את המלך שם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים והוא בתכלית העוני שאפילו האלנפאץ' ( כלומר התותחים ) שהיו לו שברם ועשו מהם פרוטות.

בראש חודש סיון בא בן גדאר עם אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר מעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזרה שבח לאל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלץ אוקיות מלבד ההוצאות והיה המלך חוץ לעיר עם ערבים ובעלי האלספלי ( השכונה התחתית עשו אלשבאר ( שאפר, ריבוי שואפר, סוללה, גדר מאבנים יבשות ) ונלחמו עם אנשי טאלעא, וקצת תבואות של ספי שרפו באש ואין מניחים שום שיראה בתכנס לפאס לבאלי כי אם לטאלעא.

הערת המחבר – " אל טאלעא " רוממה, היא אחת השכונות בפאס העתיקה, עיין לה טוּרנו, לפי מפתח השכונות וגם הרחובות. נראה כי השם " אל ספלא – התחתית, לא נקלט בטופונומיקה של פאס, אולם הוא ברור מבחינה טופוגראפית : זו היא השכונה בקרבת הוואדיות של פאס.

אמר שאול : לולי חסדי ה' שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים מחוץ לעיר הזאת. השם יתברך יופיע ברחמיו בשלותם כמו שהופיעו בממונם לבעלי החברה כי כבר קצרה יד מהושיע וממנו יתברך אשאל : יופיע ברחמיו אלינו אמן כן יהי רצון.

יום שבת ( המעתיק דילג על התאריך : מכל מקום קרה הדבר בין סיוון לאב ) שנת שפ"א – 1621 עשו מלחמה הל ( אהל – האנשים ) אספליעם הל אטאלעא ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם, וברחו הל אטאלעא לפאס אזדיד. ונתקבצנו בבית הכנסת של התושבים יצ"ו ועשינו סליחות בבכייה והשם יתברך הצילנו.

וכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו הל ספלי לטאלעא ואהל אל קצבא שברו דלתותיה ואז סגור ( ! ) באב אסבאע ( שער האריה ) ונפתח באב אלבוגאת. יום ט' באב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לצבא ( בירה, מושב השלטון ) אלקאייד מאמי ועלי בן עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה הלישור וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה' יגמור לטובה.

לא עברו ג' ימים וחזרו אנשי האלבלאד לסורם ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים כן יהי רצון.

אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס. ומראש חודש אדר שנת שפ"ב נתווספו כפלין כל מה שהיה. ומראש חודש אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין ( למטונה – שבט ברברי שישב בפאס ) ויותר משני שלישי מאלבלאד ( בלאד – ארץ פרזות, בניגוד לערים המבוצרות ) עמהם והשר שלהם עלי בן עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנא ( שמוצאה מחבל זרהון ההררי, שבין מכנאס לפאס ).והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום ויום.

םרין בעוונותינו הרבים נפטר מבנינו מאור עינינו החכם השלם הדיין המצויין המאושר בכל ענייניו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצוק"ל ודרשתי עליו : ולא מת שמואל אלא לשאול. בית הכנסת הגדול של התושבים הי"ג ( ה' יצב גבולו ) והנושא קול העם ברעה, ומאמר ושמואל מת וכו'. והשם יתברך ישים מיתתו כפרה עלינו ויאמר די לצרותינו.

אחר עבור הפסח נתרבו עלינו המסים שלא יסופר. ונתווסף עלינו עצירת גשמים….

מן י' באייר שפ"ב – 1622 והלאה והמלך חוץ לעיר ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות. והביאו שומרים, ונתווסף עלינו שכר השומרים. המלך פנה והלך ללג'בל ( ההר ) ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה מסים. וביום שבועות בא וברחו היהודים, ותפס אותי ואסרני בבית המלך, והקהל יצ"ו כשמעם זאת חרדו וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים.

ויהי בלילה הזה נכנסו ב' בניו של חמדון להאלמללאח והם רשעים גדולים ולנו באלמללאח בבית אישה גרושה, אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה. ויהודים רשעים משחיתים עמהם בתוף ובכינור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו את היהודים ואת ב' בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב.

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים

רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.

 נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.

ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.

תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.

דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "

כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "

שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.

כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.

הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.

בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".

הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה 

" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "

למהר לעלות לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.

רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

מהות המנהג

תיקון ליל שבועות הינו הכינוי לסדר לימוד המיועד לערב ליל השבועות, הכולל קריאת התחלות וסיומים של פרקי התורה, הנמשכת כל הלילה. על פי המסורת קיימים שני טעמים לתיקון זה: האחד, גורס כי בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן התורה, ולכן משה רבנו היה צריך לעוררם, וכתיקון למעמד התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים לקבלת התורה.

פירוש אחר למנהג, הינו מלשון "התקנה", ולפיו התורה היא כּלה, ובמהלך לילה זה מתקינים לה "קישוטים", וזאת כאמור באמצעות לימוד פסוקים שונים.

תיקון

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה. מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה. איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

פניית יהודי דמנאת לקהילה היהודית באנגליה

ב- 6 בדצמבר 1884 נכתבו הדברים הבאים על ידי המשלחת של יהודי דמנאת הנמצאת בטנגייר: אחים יהודים, כבר נודע לכם מפי אנשים ובהזדמנויות שונות על האסונות שפגעו בנו ובמשפחותינו הנודדים עתה ללא בית.

ילדי דמנאת מושלכים ממקום למקום ללא בית חם, וסובלים מרעב ומחוסר כל. גברים ונשים,זקנים וצעירים הם חסרי מקלט וחשופים לחום היום ולקור בלילות, ואינם מוצאים מנוח לאיבריהם המדולדלים בכל יום נוספת צרה חדשה.

 אין אנו רוצים להטריד אתכם בתיאור מפורט של צרותינו המתגברות מיום ליום. האדם המושל בנו מתייחס אלינו כמו המן הרשע.

היהודים שנשארו בדמנאת מודיעים לנו כי המושל ציוה עליהם להופיע בפניו במטרה להעיד לטובתו ללא כל ביסוס עובדתי. אבל הם סירבו להישמע לו, כתגובה הוא תפש שלושים אנשים שהושלכו למאסר ב כבולים בכבלים כבדים.

מספר יהודים שברחו נתפשו על ידי משרתיו, ושישה מהם הוכו בחרב. אין אנו יודעים אם מתו כתוצאה מכך או לא, כי אין לנו מגע אתם. שליחיו נשלחים בכל לילה לשדוד את בתי ־ם. הדיירים נשארים ערומים ללא הגנה לגופם מקור החורף.

לצערנו, לא קיבלנו עד עתה כל תשובה מלונדון. אחינו, אנו פונים אליכם בשם הבורא, ולזכר אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, לעמוד לימיננו ולתמוך בנו, כי שמכם הולך לפניכם כמי שמגלים יחס של אחווה.

לכם השפעה גדולה בכוחכם להסיר את המדכא מהמדוכאים. אנא, גלו רחמיכם עלינו. מי יגלה עניין בצרותינו אם אחינו לא יעשו זאת. חלף זמן רב ואין תשועה. אם המושל הרשע לא יפוטר, ואם אשמתו לא תוכח אחרי שהוא עשה כה הרבה עוולות, הפגיעות ביהודים יתפשטו בכל מרוקו כמו מחלה מדבקת.

אנו מאמינים ובוטחים בבורא שתגלו יחס אוהד לצרותינו. אל נא תפסיקו לעמוד לימיננו, ואל תתעלמו עד שהצדק ייראה ויהודה וישראל יחיו בביטחון אמן!

נכתב בלב בוכה על ידי שארית ישראל בדמנאת,

10בדצמבר 1884: תפישת רכוש של נתין בריטי – שגריר בריטניה במרוקו הביע מורת רוחו על המושל של דמנאת והסולטאן

גיוהן דרומונד האי כתב לחג' טוראס ב-10 בדצמבר 1884, כי סגן הקונסול הבריטי בפועל בקזבלנקה הודיעו שמושל דמנאת ציוה על חייליו ועל עבדיו לתפוש סחורות בערך של 300 דולר השייכות לסגן הקונסול בעבר, הסוחר לאפין.

אלה היו בידיו של סוכנו יעקב אביטבול, ונשלחו על ידי הסוחר הנ"ל לדמנאת, כדי למוכרן. מצורפים מסמכים המתייחסים למעשה זה של המושל.

עלי להודיעך כי יש לפרוע ללא דיחוי את 300 הדולרים תמורת הסחורות, וכי עליך לפצותו על היחס של המושל, ותפישת רכושו של אזרח בריטי.

הסולטאן הביע מורת רוחו על ידי פיטוריו של המושל, שהייתה לו החוצפה לתפוש רכוש בריטי. האכזריות שלו כלפי הנתינים היהודים ודיכויים, הייתה נושא פנייתו ושל נציגים קונסולריים אחרים. אבל נראה כי ההתנכלות האחרונה מעידה שהסולטאן לא הביע מורת רוחו על התנהגותו של המושל.

יהודים בדמנאת מושלכים לכלא ואחרים מותקפים

לפי מכתב מטנגייר ב- 12 בדצמבר 1884. הנושא של יהודי דמנאת נדון בעיתונות. לפני מספר שמענו על אישיות מוסלמית שהגיעה מדמנאת, שנשאל על המצב של יהודי המקום. לדבריו, הסולטאן הולך בדרך האמת.

ואם המושל לא יפוטר, רק אללה יוכל לעזור להם לחזור לבתיהם. הסולטאן שלה שליח לחקור את הפרשה. הוא קיבל מהמושל מיד אלף דולר, לכן הוא משוחד. כל יהודי המופיע בדמנאת מושלך לכלא. בלילות יש ניסיונות לשדוד את המלאח, ואין סיכוי למצוא את הגנבים.

לאחר יומיים הגיעו מכתבים מהיהודים שהם עדיין בטנגייר, ובהם המידע הבא: מאז שהגיע קאיד אלבחיר, היהודים שהיו במקום קדוש כמקום מקלט, נקראו לצאת, בהבטחה שלא יאונה להם כל רע. הם נשאלו אם הם מאשרים את התלונות שהוגשו לסולטאן על ידי אחיהם בטנגייר ובפאס. ותשובתם, כי נאמר להם לחזור למקום הקדוש עד שהקאיד יחקור את הנושא. אבל המושל היה ממולח מהם.

מושל דמנאת התעלם מעמדת הסולטאן

ב-18 בדצמבר1884 פורסם ב- TM כי כהן דת מוסלמי שחזר מדמנאת סיפר על המושל בשם חגי ג'לאלי שאמר, כי כל זמן שהוא בתפקיד, הוא יתעלם מהוראת הסולטאן בדבר יחס נאות ליהודים. לא אכפת לו מהנוצרים, והוא יראה להם את נחת זרועו, וינקום במשלחת ובאלה שפרסמו את דבר התנהגותו.

יהודי דמנאת הותקפו בדרך

בדרכם למקום קדוש הנמצא במרחק מה מהעיר, הותקפו היהודים על ידי חיילים של המושל שפצעו שישה מהם ותפשו עשרים, שהובאו למאסר. נמנע מהם להתקשר למשפחותיהם. רבים מולקים שם וצעקותיהם אינן נשמעות בגלל החומה העבה המקיפה את המקום.

 הווזיר הראשי שהוא שונא יהודים כתב לנציג  ארה"ב שיהודים אמרו כי התלונות נגד המושל חסרי בסיס ריאלי. הצהרה זו נסחטה מהיהודים איומים. וכי הסולטאן מחכה לפרטים נוספים

. תורה ומצוות — למה העדיפות?

דיונו של המחבר על התורה והמצוות נע בין המגמה הספיריטואליסטית למגמה האקטיביסטית. בצד התפיסה המגדירה את התורה כערך רוחני מוחלט קיימת תפיסה אחרת, המדגישה את חשיבות המצוות כשוות ערך לזה של התורה, ולפעמים אף גורסת את תלות התורה בקיום המצוות.

המחבר פותח את הדיון במאמר חז״ל: ׳מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהוי.^״ לפי דעת מוהריב״ע, עשוי להשתמע ממאמר זה, שהיתה כוונה אלוהית לכפות את התורה על ישראל. אם לכך התכוונו חז״ל, הרי שהתנו את שלמות התורה בקבלתה על־ידי ישראל, ובכך נמצאת מופחתת עליונותה כיצירה אלוהית בעלת ערך אמיתי ומוחלט. המחבר דוחה את הדעה הזאת, משום שלדעתו התורה היא ערך אמיתי, מוחלט ובלתי תלוי, אשר מעלתה כחמדה גנוזה לא תפחת לעולם, בין אם ישראל יקבלוה ובין אם לאו. כוונת חז״ל, לדעת המחבר, היא להורות שקיום העולם תלוי בתורה: ׳והלא כמו זר נחשב על חמרה גנוזה יזמיננה ככה ער שקיבלוה באונם אמנם בודאי היא כוונת דברינו כבראשונה [לשם קיום העולם] שלולא זה היה חוזר הכל לתוהו ובוהו ונמצאת הבריאה נפסדת חלילה׳.

 מכאן לדעתו, שהתורה היא בבחינת יסוד מוצק שעליו נשענת הבריאה בדומה ליסודות מוצקים שעליהם עומד בניין פאר מושלם: ׳ובקבלת התורה יהיה [מעשה בראשית] ניצב על משמרתו בקומתו בתיקונו ובצביונו׳. מן הדברים האלה משתמע, שקבלת התורה ע״י ישראל יש בה משום יעוד קוסמי. כן יש להוסיף, שהגדרת הבריאה כבניין פאר מושלם, כפי שהמחבר מציין כאן, שרוייה בסימן של זיקה לתפיסת הפילוסופים, הרואים בסדרי בראשית הדיה מושלמת.

התורה מקנה לנפש חיי נצח. ביטול תורה גורם לניתוק הנפש ממקורה האלוהי. זוהי, לדעת המחבר, המשמעות של עונש כרת, הידוע ממקורות ההלכה. ומאחר ששלמות הנפש היא התכלית העליונה, הרי לדעתו, בצדק הקדימו חז״ל את כבוד הרב לכבוד האב: ׳שזה [האב] מביאו לחיי שעה וזה [הרב] מביאו לחיי עד׳. התורה שאדם לומד מפי רבו מסמנת את ראשיתה של לידה רוחנית, שהיא הלידה האמיתית, להבדיל מלידה ביולוגית הקיימת גם בקרב בעלי־חיים. כדוגמה להבחנה בין לידה רוחנית ללידה ביולוגית מצביע המחבר על ההבדל שבין משה לאהרן. משה הוריש את התורה לאומה כולה ועל כן נחשב לאביה הרוחני של האומה. אהרן הוריש את הכהונה לזרעו בלבד, ומשום כך ערכה התורה סקירה על תולדות אהרן בעוד שלגבי תולדות משה לא נאמר דבר בשל מעמדו כאב רוחני: ׳ואינך זקוק להעמדת תולדות כי תולדותיך הם [בני ישראל] ואדברה אליך את החוקים אשר תלמדם בזה ייחשב לך כאילו כל ישראל הם בניך דזהו תולרות שבו יושגו חיי הנפש׳.

כאן יש להעיר, כי אמנם דברים אלה נאמרים במסגרת דיון ספקולאטיבי, אבל אין הם תלושים כליל מן המציאות החברתית. הניגוד שבין איש הרוח לאיש השררה [כהונה ] חופף במידה רבה את הניגוד שבין המנהיג הרוחני של הקהילה לפרנס הממונה מטעם השלטונות. וכידוע, בין שתי רשויות אלו פרצו לא אחת חיכוכים, שיסודם במאבק על הסמכות בקרב הקהילה. נראה, אם כן, שתפיסתו זו של המחבר בדבר איש הרוח כבעל יעוד רוחני אינה צרופה לגמרי מנימת התנצחות הצומחת על רקע מאבק מסוג זה.

אשר ליחס שבין תלמוד למעשה, מחד גיסא קובע מוהריב״ע, שערכו של המעשה מותנה בתלמוד: ׳כאשר יראת ה׳ טהורה עם התלמוד הרי היא עומדת לעד ולא תסור ממנו לעד׳. יראת ה׳ ללא השכלה, כזו של עמי הארץ, ערכה מפוקפק: ׳ודאי יעיף עיניו בה ואיננה׳. מאידך גיסא משתמע מהמשך דבריו, שהתלמוד והמעשה הם בעלי ערך שווה ולפיכך הם מותנים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם בפני עצמו הוא חסר ערך: ׳וזהו צדקו יחדיו [ תה׳ יט:י] כל׳ [כלומר] בהיותם יחד אז צדקו אבל כל חדא באנפי נפשה לא ן כל אחת בפני עצמה לא] נמצא דזה בלא זה אינו כלום׳.

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.^״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.

תוניסיה, האי ג'רבה.

שהיתי באלג'יריה שתי יממות ולא נותר לי דבר לעשות בה. החלטתי לטוס לטוניסיה. הדרך ארוכה, הצרפתי היושב לידי פולט מלה אחת : " אורס ". מתחתינו חבל ארץ במזרחה של אלג'יריה, בסיס צבאי למורדים.

אל חבל זה מגיעים משלוחי נשק ואספקה למורדים דרך תוניסיה. אנחנו טסים מעל להרים מיוערים פה ושם. אנחנו מנמיכים אבל אין מבחינים בתנועה כלשהי או בבני אדם.

יום שישי היום, הימים קצרים, ואני חושש שנגיע לתוניס אחרי כניסת השבת. המארחים שם, כמו כל אנשי מחלקת העלייה, הם אנשים דתיים. למען הסדר הטוב, הייתי צריך להישאר באלג'יר עוד יומיים ולשבות בה, אך כאמור, אצה לי הדרך לברוח מארץ זו.

הגעתי לנמל התעופה בתוניס לאחר רדת החשכה וחשתי לא בנוח. אך מנהל משרד העלייה בתוניסיה, מר מרקוזה, למרות השבת, בא עם אנשים אחדים לקדם את פני. בין הבאים היה גם רופא משרד העלייה, ד"ר טייב ואשתו ילידת אלזס. כל הסידורים בשדה התעופה נעשו ללא דיחוי הודות לתושייתו הרבה של מר מרקוזה.

מרקוזה, אדם בעל השכלה צרפתית גבוהה, סידר את " ממלכתו " הקטנה בתוניסיה באורח יעיל. הוא קשר קשרי היכרויות וידיות עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית והצרפתית. הוא ערך לי סדר של פגישות וביקורים, סדר גדוש ונוקשה ;

" בתשע בבוקר אתה נפגש עם פלוני, בעשר עליך להיות במשרדי הממשלה לשיחה עם מנהל מחלקה באחד ממשרדי הממשלה התוניסאית ". שעות הערב ולפעמים גם ארוחות הצהריים הוקדשו לפגישות שונות. התברר לי עד מהרה שהמצב בתוניסיה אינו שונה מהמצב באלג'יריה. היהודים אינם מתכוננים לעלות לשיראל, פרט לתושבי מקומות נידחים.

מצבם המשפטי של היהודים כאן שונה במקצת מזה שבאלג'יריה. הם אינם אזרחי צרפת. ניהלתי שיחות מקיפות עם ראש התנועה הציונית בתוניסיה, מר בלליטי, למדתי מפיו על בעיותיהם של יהודי המקום, אך הדבר לא קידם את ענייננו.

פגשתי גם באנשי תנועת " דרור " ואת השליח הישראלי מקיבוץ " רגבים ". לדבריו, ישנם סיכויים להקים תנועות נוער חלוציות, אבל זהו תהליך ממושך וביטויו בעלייה אינו מיידי.

יצאתי דרומה אל האי ג'רבה במכונית קטנה ומשומשת של הסוכנות היהודית. המרחק  – שבע מאות קילומטר. הנהג היה מרקוזה בכבודו ובעצמו. הצטרף אלינו שליח נוסף של הסוכנות. השכם בבוקר יצאנו בכביש הצבאי הישיר המוביל דרומה, כביש ללא מכוניות כמעט, ללא אנשים, ללא כפרים לצידו, מלבד שלוש ערים גדולות : סוס, ספאקס, וגאבס.

 כל המרחב משני צדי הכביש נטוע עצי זית. האדמה חרושה, מעובדת כולה. העצים מעוקלים ומעוותים מרוב שנים, אך נושאים פרי למרות צורתם המשונה.

אנו קרבים אל מדבר סהרה. הרוח הנושבת מעברו מביאה בכנפיה אבק רב הממלא את חלל מכוניתנו ואת מנועה. לא נטלנו עמנו מזון ואין אנו עוצרים לסעוד את לבנו. לא איש כמרקוזה יכנס למסעדה לאכול אוכל לא כשר.

אנו קרבים לגאבס והמדבר מורגש בכל. העצים גדלים בתוך החלו. אנו חולפים על פני חורבות מימי קדם ואיננו מתעכבים כי עלינו למהר. בנקודה מסוימת מפנה מרקוזה את המכונית שמאלה ואנו עולים על כביש, שבעה קילומטר אורכו, שנסלל בתוך הים הרדוד ומחבר את האי ג'רבה עם היבשת.

הכביש בנוי על סוללת אבנים שנבנתה בים לפני כאלפיים שנה. הים מעלה גלים משני צדי הכביש והכביש נשטף מדי פעם. הכביש חלק ומרקוזה מאבד מדי פעם את השליטה על ההגה. הוא עוצר, המכונית נעה ימינה ושמאלה.

בצדי הכביש מאיימים עלינו סלעים חדים ומשוננים. הגענו בשלום את האי. אנו מתעכבים ביישוב צרפתי קטן. המרכז האדמיניסטרטיבי של האי. הגענו אל בית מלון צנוע ונקי, ריק מלקוחות. מרקוזה הולך להסדיר את ביקורנו באי ואני עומד לי באמצע הכיכר הנקראת " סוק ".

אינני יכול להסיט מבטי מן היופי שנתגלה לעיני. אנו נמצאים בעמקי מפרץ גאבס, מוגנים מן הרוח המערבית על ידי תוניסיה ועל ידי " המגרב " כולו.

הבחנתי באמצע חצר בית המלון במתקן מיוחד לשאיבת מים : קורה עבה וארוכה על גבי ציר ברזל הנכנס לאדמה. משנזקקים למים, מסובבים את הקורה במעגל, ומתוך צינור עולים המים. לא ראיתי מתקן כזה בשום מקום אחר.

מרקוה שב מעיסוקיו ומזרז אותי לבוא למקום בו נאכל את ארוחתנו, במרחק קילומטרים אחדים מן היישוב הצרפתי. אנו נכנסים ליישוב היהודי – חרא-כבירא. הבתים בנויים לבנים, מטויחים ומסוידים. הם עומדים באי סדר, בלא סימן של רחוב.

מארחנו מר כהן, ראש העדה. הוא מסייע לסוכנות בעניינים שונים. לאחר שיחת נימוסין קצרה, מוגש לנו אוכל כיד המלך. בבית מתכוננים לחתונת הבן. עם הכלה הגיעה דודה מפאריס, בלונדית שגון פניה בהיר גם הוא.

היא מהווה ניגוד לכל תושבי המקום. כהן הוא אלמן ועל כל התכונה לחתונה ממונה הדודה האורחת. אנחנו עייפים מאוד מן הדרך הארוכה, אוכלים בחופזה וחוזרים לנוח במלוננו.

הקדמת העורך

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אחד התיאורים הססגוניים של גן עדן אגדי זה מובא בספר המסעות של הנוסע הנודע מרקו פולו. על פי תיאורו, חסם מנהיגם הנערץ והכריזמתי, שהתפרסם בכינויו ׳הזקן מן ההר׳ עמק בין שני הרים והפכו לגן מרהיב, שופע עצי פרי. בגן הקים ארמונות נאים, מעוטרים קישוטי זהב וציורים יפים ובנה בו אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. איש לא הורשה להיכנס לגן פרט לאלה שאותם הועיד הזקן לצאת בשליחותו למשימות התנקשות.

כדי להנעים את שהייתם במקום הובאו לגן נשים ועלמות יפות תואר, שהיטיבו לנגן בכלי נגינה מכל סוג ואף ידעו לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים משובבי לב. הזקן מן ההר, מוסיף מרקו פולו, שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן זהו גן העדן שאותו הבטיח מוחמד למאמיניו, ולפיכך עיצבו בדמות גן העדן המתואר בקוראן. לוחמים שנועדו להישלח לפעולות התנקשות הושקו מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הוכנסו לגן, ומשהקיצו משנתם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר נשים ועלמות חן שבילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. הזקן מן ההר דאג להבהיר להם שעם מותם יימצאו בגן עדן כזה לנצח.

כיום אין כמעט מי שחולק על כך שאגדה זו שהעניקה לחשישים את שמם – ואולי להפך באה להסביר שם זה בדיעבד – היא חסרת שחר. התופעה שקבוצה דתית או פוליטית נודעה בהיסטוריה דווקא בשם גנאי שהעניקו לה יריביה אינה ייחודית דווקא לחשישים אלא היא חוזרת ונשנית הרבה בתולדותיהן של כתות. מכל מקום, במקורות אסמאעיליים קרויים החשישים פדאיון, כלומר המקריבים את חייהם (מילולית: הפודים [את נפשם]) על מזבח אמונתם – שם שכידוע שימש מקור השראה לקבוצות שונות בהמשך תולדות האסלאם.

ראשיתה של הכת בפילוג שחל בשיעה האסמאעילית־הפאטמית עם מותו של האמאם הפאטמי אלמֻסתנצר (מת בשנת 1094). אלמֻסתנצר מינה את בנו הבכור נִזאר ליורשו, אולם עם מותו החליט הווזיר הגדול שהיה גם מפקד הצבא, אבו אלקאסם שאהנשאה, הידוע יותר בכינויו אלאַפְצַ׳ל, שכדי לבסס את מעמדו מוטב יהיה להעביר את רסן השלטון דווקא לבנו הצעיר והפחות מנוסה של האמאם – אבו אלקאסם אחמד (המוכר יותר בכינויו אלמֻסתעלי).

ויכוח זה על הירושה פיצל את האסמאעיליה הפאטמית לשני פלגים: המסתעלים שמרכזם היה בקהיר, אך זכו באמונם של אסמאעילים במצרים, בתימן ובהודו; ומנגד – הנזארים שנהנו מתמיכתן של קהילות אסמאעיליות בחלקיה המזרחיים של האימפריה המוסלמית שבהם נתרופף ממילא כח השררה של הפאטמים. החשישים נמנו עם הפלג הנזארי. בפיקודו של חסן אלצבאח, מנהיגם הראשון, כבשו החשישים את מבצר אַלַאמות שמדרום לים הכספי ובעקבותיו השתלטו על שורה של מצודות נוספות בפרס ומאוחר יותר גם בסוריה. מבצרים אלה שימשו מעוזי ההנהגה של הכת – הם היוו בעת ובעונה אחת בית יוצר למטיפים שיצאו בשליחות מנהיגם להפיץ את התורה האסמאעילית ולעשות לה נפשות וגם בסיסי יציאה למשימות הרצח שבהן נודעו, ואשר כוונו נגד שליטים ונכבדים, חילוניים ודתיים כאחד, ובעצם כמעט נגד כל מי שגילה התנגדות לכת ולדרכה. בתקופה מאוחרת יותר הפכו החשישים לשכירי חרב בשירותם של שליטים שונים.

פרק שבי: קשרי ארץ־ישראל עם ערב בימי המלכים והנביאים

אם נסתכל במפת הנתיבות העתיקות, המחברות אח ארץ־ישראל ואת הארצות הסמוכות לה עמ חצי־האי ערב, נראה שארצנו היתה בימי־קדם צומת דרכים, שהיתה מקשרת את שטח ימ־התיכון עם אזורי ערב על שלושת חופיו. בארצנו הצטלבו הדרכים, ובה הוקמו בתקופה קדומה מאוד מרכזי האספקה ותחנות־החלוקה בשביל כל העמים, שקיימו מגע עם תרבות אזור הים התיכון. מעזה ומצור, שישבו על מבואות ים, הפליגו אניות אל מעבר לים; ותושביהן, רוכלי העמים, הרבו חילם וצברו זהב וכסף. דרך עבר־הירדן המזרחי ואזור עציון־גבר עברו האורחות שנשאו את סחר־ערב— קטורת וכל מיני בושם— אל מצרים; וממנה הביאו סחורות, שהיו מייצרים שם. פרס ופוט סיפקו חיילים לשמור על האורחות, וערי אשור ובבל נמנו עם מספקי הסחורות וצורכיהן.

הארצות מגן ומלוחיה נזכרות במיסמכים בבליים עתיקים (מראשית האלף השלישי לפסה״נ). מגן נקראים שטחים במזרח ערב, על חוף מפרץ פרס, בקרבת גבולות בבל; השם מלוח׳ה הוא כינוי לקצה הצפוני־מערבי של חצי־האי«. בתעודות בולטת השאיפה לכבוש את הארצות האלה, כדי להשתלט על נקודות המפתח של המסחר הדרונדערבי וההודי.

שבטי ערב באספקלריה של התנ״ך

 תיאורי ערב ועממיה המצויים בתנ״ך קצרים הם, אך מלאים גוונים, בחינת מועט המחזיק את המרובה. קדמונינו עמדו על אופיר, של הארץ ותושביה. חשיבות רבה נודעת לידיעות שמסרו לנו על קשרי המסחר והתרבות ועל תנועות השבטים ומוצאם. סיפורים שהבקורת המחוכמת יראתה אותם כפרי הזיה — נתאמתו על־ידי מיסמכים בבליים ואשוריים ועל־ידי תעודות דרומ־ערב: השקפות חדשות על מוצא עמי ערב, המיוסדות על מחקרים אתנוגרפיים ובדיקות אנתרופולוגיות בשטחי קדמת־אסיה ואפריקה הצפונית והמזרחית, מוכיחות כי ברשימות העמים שבספר בראשית נשמר זכר למצבים עובדתיים קדומים. כיום אין להטיל ספק באמיתות המצע ההיסטורי של הרשימות הללו

בחצי האי ערב ישבו אז שבטים בני משפחות שונות. הכתובות הדרומיות לימדונו לדעת, כי לעתים קרובות קשה להחליט מה קדום יותר: שם השבט, או שם המקום שהשבט התיישב בו. לפעמים נקראו הטירות, האחוזות והמחוזה על שם בעליהם, ולעתים נקראו הבעלים לפי משכנותיהם. הישוב שבערי המסחר לא היה אחיד, שכן נתכנסו בהן בני גזעים שונים,. ושכבות־הגירה קדומות נבלעו בשכבות מאוחרות. מבחינה זו היו הערים האלה דומות לכרכים הגדולים של תקופתנו. אשורים, ארמים, בני צפון ערב, בני ערב הדרומית, מלחי הודו, פרסים וכושים מאפריקה ישבו בהן בערבוביה, ובהרכב האוכלוסיה היו חלים שינויים תכופים.

בראשונה היו האוכלוסין בערי־המסחר מדברים בלשונות שונות, אך לשם מילוי צרכיהם התרבותיים התחילו עד מהרה משתמשים בלשונות המדינות הנאורות, המובנות לכל.

מלחמות והתנגשויות לא היו פוסקות במדבר ערב. הבדוים היו מתנפלים תדיר על האכרים, יושבי הנאות; רמזים לכך נמצא ב״משא בערב״ שבישעיה כ״א, י״ג—ט״ו (״ביער בערב תלינו, אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים; יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד. כי מפני חרבות נדדו; מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה, ומפני כבד מלחמה״) ובתיאור התנפלות השבאים על נערי איוב (איוב א' ט״ו). אמנם השבאים סוחרים היו, אולם הבדוים שהיו מעבירים את הסחורות או נלווים אל האורחות כמורי־דרך ובמגינים מפני שודדים, היו הם עצמם שולחים לפעמים את ידם ביושבי החצרות וברכושם. ולפעמים חרבו ערים שלימות בשל התנפלויות כאלה. בימי ישעיהו ירדה דדן, ולעומתה פרחה תימא, והגיעה לשיאה אחרי חורבן הבית הראשון; אחר־כך באה לה לתימא תקופה של ירידה. ואולם לאחר שנים רבות התחילה מתנערת מחדש. זעזועים מעין אלה נראה בכל נאה ונאה.

בסיפור על הפגישה בין המלך שלמה ומלכת שבא (מלכים א, יי) ראו חוקרי המערב אגדה מזרחית. אבל כתובות רשומות בכתב היתדות מוכיחות, כי אמנם היו בצפון ערב מלכות, שהיו משלמות מס למלכי אשור. בימי תגלת פלאסר השני (745—727 לפסה״נ) נזכרות שתי מלכות ערביות ששילמו לו מס: זֵ־בִ־בִי וסַמ־סִי, האחרונה נזכרת גם בכתובת סרגון השני משנת 715 לפסה״נ, בכתובת שנזכר בה גם אתמר מלך שבא; בכתובות אלה מופיע גם כַּרְ־בִּ־לוּ מלך שבא (בקורות תימן מצויים מלכים או״מכרב״ — נסיכיט־כהנים — ששמם מתאים לשם זה). מושלי שבא היו משלמים מס למלך אשור, שכבש אז את עזה, כדי שיוכלו לסחור ללא מעצורים את העיר הזאת גם על תדמור השתלטו אז מלכי אשור, והאדומים, אבותיהם של הנבטים, היו משלמים להם מס. האשורים פנו גם אל גֶרהַה, שעל שפת המפרץ הפרסי. אחרי חורבן הבית הראשון הקים נבוניד (נַבּוּ־נַאִד), מלך בבל, מעין נירה שניה בתימא.

14 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا

בפוגשם את המאמינים, יגידו, מאמינים אנו,

 وَإِذَا خَلَوْاْ إِلَى شَيَاطِينِهِمْ قَالُواْ إِنَّا مَعَكْمْ إِنَّمَا نَحْنُ مُسْتَهْزِؤُونَ

ואולם בהתייחדם עם מרעיהם בני השטן, יגידו, עמכם אנו, ורק מתקלסים

בני השטן : יש המפרשים שהכוונה למנהיגי הכופרים, או לכָּאהִנים  המתנבאים

 اللّهُ يَسْتَهْزِىءُ بِهِمْ وَيَمُدُّهُمْ فِي طُغْيَانِهِمْ يَعْمَهُونَ

אלוהים יתקלס בהם ויניחם לעמוד במִריָים ולהתחבט אובדי עצות

  أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ اشْتَرُوُاْ الضَّلاَلَةَ بِالْهُدَى فَمَا رَبِحَت تِّجَارَتُهُمْ وَمَا كَانُواْ مُهْتَدِينَ

הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואולם העִִסקה אשר עשו לא הניבה כל רווח, ודרכם לא ישרה

17 مَثَلُهُمْ كَمَثَلِ الَّذِي اسْتَوْقَدَ نَاراً فَلَمَّا أَضَاءتْ مَا حَوْلَهُ ذَهَبَ اللّهُ بِنُورِهِمْ وَتَرَكَهُمْ فِي ظُلُمَاتٍ لاَّ يُبْصِرُونَ

הם נמשלו למדליק אש אשר אך תאיר על סביבותיו, ייטול אלוהים את אורם וישאירם באפלה ולא יראו

ייטול אלוהים את אורם : משל ליכולתו של אלוהים ליטול מן המתחסדים את מראית האמונה ולחשוף את כפירתם

18 صُمٌّ بُكْمٌ عُمْيٌ فَهُمْ لاَ يَرْجِعُونَ

הם חירשים, אילמים ועיוורים ולא ישובו

לא ישובו : מנכותם