40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
אברהם שוקרון (מספר! סיפור 40), יליד (1896) מליליה במארוקו הספרדית. אביו (יעקב) היה שוחט ובודק, מראשי הקהילה במליליה והצטיין בידיעותיו הרבות. אחיו של המספר, מיימון, שהוסמך לרבנות ונחשב לעילוי, מת בדמי ימיו(בן 31), ובעקבות מוות זה לא רצה האב שבנו אברהם ילמד תורה הרבה, כי חשש מעין־הרע שפגעה כבר באחיו המפורסם בשקידתו, תורתו ודעתו. בגמר חוק לימודיו בחדר, נשלח איפוא הנער אברהם, בן העשר, לעזור בחנות. בגיל 16 נשא אשה ופתח חנות לעצמו. בימים ההם פרצה ״מלחמת הריף״ : שבטי הערבים שמרדו בשלטון הספרדי גרמו למהומות בעיר מליליה. אורחות־המסחר של העיר וסביבתה אבלו, ומשפחת שוקרון נאלצה לעזוב את המקום. בית־האב עבר לעיר ווג׳דה שבגבול אלג׳יר, ובה נולדו ארבעת ילדי אברהם: שני בנים ושתי בנות, שלמדו בבתי־ספר צרפתיים. בשנת 1956 עלתה המשפחה לארץ, לאשקלון. אברהם, שספג בילדותו דברי תורה ומאמרי חז״ל לרוב׳ הנחילם לילדיו: שני בניו משמשים בהוראה בבתי־הספר שבסביבת אשקלון׳ ואחת הבנות היא פקידה. הבת הבכירה נשואה לעולה מפולין.
בעזרת המוסדות פתח ר׳ אברהם דוכן למכירת בולים וכרטיסי הגרלה של מפעל־הפיס. מסביב לדוכנו מתרכזים העולים הקשישים יוצאי צפון אפריקה ור׳ אברהם מדריך אותם בדרכם לעתיד ובאורחות הארץ. לעתים קרובות הוא משזר בדבריו סיפורי־אגדה, ואלה נרשמים מפיו ע״י זלמן ב ה ר ב.
בן דודו׳ הרב אהרון שוקרון (נפטר בשנת תש״ח, והוא כבן מאד.) היה פייטן בעיר ווג׳דה׳ ופיוטיו היו מושרים לפי לחן ידוע ומותאמים לכתחילה ללחן זה. מקצתם נתפרסמו בחוברת ברון אהרון (פאריז, תשט״ו).
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
בהיות הרושם בן 13 נתייתם מאמו, ובתקופת מלחמת־העולם הראשונה יצא ללמוד ב״ישיבת לידה״ שבייליזאבטגראד. בתקופת המהפכה הצטרף לתנועת ״צעירי ציון״, וב־1922 יצא מטעם הסתדרות ״החלוץ״ לקיבוץ הכשרה לעיר ירציבו בפלך סמולנסק והגיע לארץ עם חלק מקיבוץ זה (״גדוד העבודה על שם י״ח ברנד״). בשנת 1923 נשלח לקבוצת תל־חי בגליל העליון כדי להיאחז בקרקע. שם עבד כנוטע אילנות ורועה כבשים. כעבור שלוש שנים עבר לירושלים, ועבד בחפירות ״החומה השלישית״ מטעם האוניברסיטה העברית, אחר כך היה רועה כבשים עם אלכסנדר זייד בשייו־אבריק ליד חיפה. עבד בכביש יפו—פתח־תקווה ובמפעל החשמל מיסודו של פנחס רוטנברג בנהריים. ׳אחרי מאורעות 1929 וחורבן באר־טוביה היה בין המקימים אותה מחדש. ׳גשגת 1931 הצטרף כחבר למושב זה.
בגבור העלייה, אחרי קום המדינה, הצטרף לארגון שח״ל (שרות חלוצי לישראל) שיצא לעזרת העולים החדשים בדרום ובנגב. בשנת 1950 התחיל לעבוד כמדריך למשקי עזר ואחר כך במועצת הפועלים אשקלון כ״קולט עלייה״. בשנים האחרונות, בהכירו את יוצאי העדות השונות שהגיעו לאשקלון, הוא מקדיש את מרצו וזמנו לתרבות העולים ולספרותם העממית. מרבה לרשום סיפורי־עם מפי תושבי אשקלון׳ שאותם הוא מכיר יפה. באסע״י שמורים 154 סיפורים הרשומים על ידיו, רובם מפי יוצאי־ארצות האיסלם, תושבי אשקלון.
40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
בימי גירוש ספרד היה הדבר. אנוסים רבים נכלאו בבית־הכלא המרכזי של ספרד, והכמרים, משרתי האינקביזיציה, שמרו עליהם.
בבית־הכלא הזה חפרו האסירים מנהרה ארוכה ועמוקה מתחת לפני האדמה, והקדוש־ברוך־הוא היה בעזרם. כל האסירים נמלטו. בהגיעם לעיר החוף, שבה הכינו חברי האנוסים מקלט בטוח לנמלטים, שכרו אונייה שהביאה אותם לחופי אלג׳יר.
השגריר הטורקי, ששלט בימים ההם במדינת אלג׳יר בשם השולטן בקושטה, התפלל במסגד שעה שהגיעה האונייה עם האנוסים על סיפונה, וביניהם היו שרים ורוזנים רבים מגזע היהודים, ובראשם שני חכמים גדולים הרשורש ועריבס.
רק הצליחו הנמלטים לעלות על החוף, והנה הגיעו לשם ספינות־המלחמה הספרדיות, שרדפו כל הזמן את ספינת האנוסים. משלחת ספרדית נתקבלה ע״י השגריר הטורקי, וחבריה ביקשו ממנו להסגיר את הבורחים, שאינם אלא אזרחי ספרד המורדים במלכות. במיוחד דרשו את ראשי הקושרים, הרשורש ועריבס.
אמר השגריר לשליחים:— הצי המלחמתי של ארצכם גדול הוא ורב עוצמה. שילחו את כל ספינותיכם להחזרת היהודים.
כאשר היו ספינות ספרד בלב הים הושיב השגריר את שרי היהודים, הרשורש ועריבס, בסירה מיוחדת נהוגה בידי קברניט מעולה. הוא נצטווה להוביל אותם לקראת האוניות של הצוררים.
השרים לקחו אתם קנה וכאשר התקרבו לאוניות הספרדיות, הטילוהו לתוך המים. מיד קם נחשול גדול וסערה התחילה להשתולל. האוניות של ספרד הרשעה על חייליהם ונשקם טבעו, ציוד החיילים וכל הרכוש שבאוניות ירדו תהומות.
החכמים הרשורש ועריבס, שמצאו להם מקלט בטוח באלג׳יר נקראו ע״י יהודי מדינה זו בשם ״חכמי הסידרה״. הם ייסדו ישיבות והרביצו תורה בכל רחבי אלג׳יר.
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
LES NARRATEURS ET LES ENREGISTREURS
Les Archives Israéliennes du Conte Populaire sont en relation avec les "conteurs d'histoires" par l'intermédiaire des personnes qui enregistrent ces contes par écrit. La "famille des enregistreurs" comprend près de soixante membres, qui remplissent leur mission avec beaucoup de dévouement. La plupart d'entre eux sont des membres fondateurs de la "famille", établie il y a sept ou huit ans, tandis que les autres l'ont rejointe plus tard.
Un groupe de vingt d'entre eux a enregistré plus de 50 contes et un autre groupe de onze membres a gardé pour la postérité plus de 100 contes.
La plupart des renseignements sur les narrateurs et les enregistreurs que nous publions plus loin, nous ont été fournis par ces derniers. Us ont puisé une partie de leur documentation dans leurs propres souvenirs; pour le reste, ils se sont adressés aux conteurs. Il ne nous a pas toujours été possible de vérifier les renseignements obtenus, mais nous avons pleine confiance dans les conteurs et enregistreurs et, dans de nombreux cas, nous reproduisons textuellement ce qu'ils nous ont dit. Nous avons inclus dans ces notes, des renseignements non-biographiques s'ils sont de nature à nous renseigner sur la personnalité du conteur, sur son milieu social, sur l'éducation qu'il a reçue au Maroc, sur les difficultés de son acclimatisation en Israël et sur ses occupations actuelles. A ces renseignements personnels, qui nous ont été fournis par écrit, nous avons ajouté des informations sur les contributions faites aux "Archives" jusqu'au mois de juin 1963.
Les noms des membres de la "famille" sont arrangés selon l'ordre de l'alphabet hébreu et nous avons mentionné chaque fois, s'il s'agit d'un narrateur ou d'un enregistreur.
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.
Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nouvelles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.
Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Archives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa famille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les habitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, aujourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.
Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujourd'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite encore aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je regrette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
Il était une fois un roi, qui avait une fille très belle et sur le mur du palais se trouvait l'inscription: Celui qui réussit à faire parler la fille du roi, obtiendra sa main et sera le gendre du roi
Quatre-vingt-dix-sept jeunes gens tentèrent leur chance, mais ils ne réussirent pas à faire parler la princesse, qui resta sans réagir à leurs efforts et chaque prétendant, qui n'avait pas réussi à la faire parler subit la peine de mort: on lui coupa la tête et la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur du château. Et ceux qui passaient devant le château voyaient, ainsi exposées, des dizaines de têtes de prétendants, qui avaient tenté leur chance et qui n'avaient pas réussi et qui avaient été mis à mort
Dans ce pays vivait un vieux couple, qui avait trois fils. Le chef de famille mourut et de mauvais voisins s’emparèrent de tout ce qui se trouvait dans la maison, en disant: "Votre père nous devait de l'argent
En voyant cela, le fils aîné devint triste. Il dit à sa mère: "Je m'en vais dans une autre ville pour y tenter ma chance! Je n'ai plus rien à faire ici
La mère lui dit: "Quel conseil puis-je te donner, mon fils? Va et que la chance te sourie!" Elle lui donna un peu d'argent et une réserve de vivres et il se mit en route. Pour aller où? Dans la capitale du pays. Là, il passa devant le château du roi et il vit les têtes fixées au mur. Il se mit à les compter et arriva au nombre de 97. Il s'adressa alors aux passants pour leur demander ce que cela signifiait et ils lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme femme et ceux qui échouent, voilà le sort qui les attend
"Peut-être dois-je tenter ma chance?" se dit le jeune homme. Peut-être réussirai-je, moi, à m'entretenir avec la fille du roi et à l'obtenir comme épouse
Il entra dans le palais et le gardien lui demanda: "Que viens- tu chercher ici
"Je veux faire parler la fille du roi
Le gardien lui dit: "Tu n'y réussiras pas
"Peut-être", répondit le jeune homme
Il entra dans le palais et on le conduisit à la douche et on lui donna des vêtements neufs. Il se doucha, se rasa, mit les vêtements neufs et entra dans la chambre de la fille du roi. Là, il se mit à parler et à parler. Il raconta des histoires et posa des questions toute la nuit, mais rien ne se produisit et la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur. Le nombre de têtes augmenta d'une unité •— 98
La mère attend le retour de son fils. Elle pleure sans arrêt. Elle ne fait que pleurer et pleurer. Un jour, le deuxième fils s'adressa à sa mère, disant: "Mère, je prendrai la route qu'a empruntée mon frère. Je n'ai plus rien à faire ici; je veux partir pour tenter ma chance
La mère malheureuse n'arriva pas à le convaincre de rester. Elle lui prépara une réserve de vivres et il quitta la maison. Il arriva, lui aussi, à la capitale et passa devant le château du roi. Et il vit les têtes exposées le long du mur. Il les compta et arriva au chiffre 98. La dernière était la tête de son frère aîné. Il se mit à pleurer. "Mon frère, mon frère, qu'as-tu fait? Quel péché as-tu commis pour qu'on t'ait coupé la tête?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à s'entretenir avec la fille du roi, l'obtiendra comme femme, mais celui qui n'y réussit point, voici le sort qui l'attend . . . Vois-tu, ton frère, non plus, n'a pas réussi et on lui a coupé la tête
Le jeune homme fil exactement ce qu'avait fait son frère et il subit le même sort: toute la nuit il parla et parla, toute la nuit il posa des questions et raconta des histoires, mais la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur — 99 têtes
Le frère cadet était le plus courageux de tous et on l'appelait: Arva — harak — mazar, ce qui veut dire en arabe: "Le déracineur d'arbres", car il était assez fort pour déraciner même les plus vieux arbres
Un jour, il dit à sa mère: "Mon frère aîné est parti et n'est pas revenu. Mon deuxième frère est parti et n'est pas revenu. A mon tour, je dois partir pour les ramener à la maison
La mère lui dit: "Que Dieu t'accorde son aide, mon fils
Le jeune homme se mit en route et arriva, lui aussi, dans la capitale. Il passa devant le château du roi et vit les 99 'têtes exposées le long du mur. Il s'aperçut que les deux dernières têtes étaient celles de ses frères. Il s'exclama: "O mes frères! Quel sort cruel! Qu'avez-vous fait pour subir une fin aussi misérable?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme épouse; et celui qui échoue — voilà la fin qui l'attend
Le jeune homme jeta un regard sur la ville et voici, il aperçut un restaurant arabe. Il y entra et commanda un café. Il était tres excité et nerveux et ne pouvait détourner son regard des têtes exposées. Le propriétaire du restaurant l'observa et lui dit: "Toi aussi lu cours après le malheur? C'est bien dommage pour toi! Tu es jeune et pourquoi courir ce danger
Mais le même jour encore le jeune homme se présenta à l'entrée du palais. Les gardiens lui demandèrent: "Que cherches-tu ici?" Il leur dit ce qu'il voulait
"ais-tu quel sera ton sort, si tu ne réussis pas"
"Oui, je sais
On l'envoya à la douche et on lui remit des vêtements neufs. Puis on le fit entrer dans la chambre de la fille du roi
En paraissant devant la fille du roi, le jeune homme ne dit rien. Aucune salutation, aucune parole — il s'asseoit simplement dans un coin de, la chambre, tandis que dehors les gardiens sont réunis comme d'habitude, pour voir et entendre ce qui se passe à l'intérieur
Que fait le jeune homme? Il se tait
La fille du roi est assise sur un lit et lui, il s'installe sur le deuxième lit. Ensuite, il sort de sa poche un chandelier et commence à s'entretenir avec lui. La fille du roi se lève et lui demande: "Que fais-tu? Es-tu fou? Tu parles à un chandelier?" Il lui répond: "Qu'est-ce que ça peut bien te faire? Je ne t'ai pas adressé la parole
Elle dit: "Tu parles à un chandelier. Cela signifie que tu es fou
Et dehors, les gardiens réunis entendent la fille du roi s'entretenir avec le jeune homme
Le matin, avant qu'on ne vienne ouvrir la porte de la chambre, le jeune homme prit la fille du roi sur son dos, car elle lui appartenait à présent. Ne lui a-t־elle pas parlé durant la nuit? Les gardiens lui dirent: "En effet, la jeune fille t'appartient en propre, mais tu ne devrais pas t’emparer d'elle de cette manière. Bientôt viendra le roi pour t'accorder la main de sa fille, comme il est écrit sur le mur du palais
Le matin, le Premier Ministre du roi arriva sur les lieux. Depuis longtemps, il désirait que son fils épousât la fille du roi et c'est lui qui avait inventé ce jeu cruel, car il s'était dit: "Les prétendants se feront de plus en plus rares, et finalement, la fille du roi épousera mon fils". Quand il eut entendu que la fille du roi s'était mise à parler cette nuit et réalisé que son fils ne l'obtiendra pas comme épouse, il suggéra au roi: "Si ce jeune homme est tellement fort et intelligent, qu'il t'apporte le coq qui sait chanter. S'il peut faire cela, qu'il épouse ta fille, mais s'il n'y réussit point — qu'il meure
Le matin, le roi dit au jeune homme: "Ma fille est à toi, mais puisque je suis ton beau-père à présent, je te demanderai un service — apporte-moi le coq qui sait chanter
Le jeune homme répondit: "C'est tout ce que tu me demandes? Je pourrais t'en apporter deux, les yeux bandés
Mais le Premier Ministre savait que le jeune homme était condamné à mourir, car il ne réussirait point à apporter ce qu'on lui avait demandé
Avant de se mettre en route, le jeune homme remit à la fille du roi trois plantes et lui dit: "Vois, je te donne ces trois plantes. Et je te demande de les embrasser une fois par semaine
Si l'une d'elles meurt, sache que j'ai perdu une partie de mes forces. Si la deuxième plante meurt, sache que la moitié de mes forces m'ont abandonné et si la troisième plante meurt, sache que j'ai cessé de vivre
Le jeune homme prit des provisions de pain et d'eau, et se mit en route. Sur son cheval, il voyagea un mois, deux mois, trois mois, jusqu'à ce qu'il arrivât à une croisée de chemins, qui lui laissa le choix entre deux directions. Sur l'une des routes, il était écrit: "Celui qui s'engage sur cette route, ne reviendra pas". Et sur la deuxième était écrit: "Bon voyage!" Le jeune homme hésita pendant plus d'une heure et ne savait pas sur quelle route s'engager. Finalement, il décida de prendre la route sans retour, arrive que voudra. Il avait parcouru une petite distance losqu'une vieille femme parut devant lui et lui dit: "Jeune homme, prends garde! Où vas-tu sur cette route?" Le jeune homme lui répondit: "Qu'est-ce que cela peut bien te faire, à toi
Elle lui dit: "Si tu veux voyager sur cette route, viens et je te dirai ce que tu dois faire. Tu es trop jeune pour mourir déjà. Mais si tu fais ce que je te dis, tu as une chance d'avoir la vie sauve. Celui qui s'engage sur cette route peut ramener ce qu'il désire et je sais que toi, tu dois ramener le fameux coq qui chante. Continue sur cette route, jusqu'à ce que tu aperçoives un grand champ avec de grands arbres. Il y a, là-bas, une grande cage à l'intérieur de laquelle se trouve le coq qui chante. Mais ne t'approche pas de la cage. De loin, tu verras un monstre à sept têtes; c'est lui qui garde la cage. Si les yeux du monstre sont ouverts, tu peux t’emparer du coq, car le monstre dort les yeux ouverts. Mais si ses yeux sont fermés, prends garde, car alors il est éveillé. Si tu réussis à t’emparer du coq et à t'enfuir, tu devras passer par trois endroits dangereux
"Le premier danger t'attend à un chemin qui s'arrête au milieu. Quand tu arrives à cet endroit, prononce cette phrase
"Quelle splendeur de chemin! Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me serais mis à danser ici". Le chemin alors s'ouvrira devant toi et tu pourras continuer ton voyage
"Le deuxième danger est constitué par un oued rempli de boue dont le passage est impossible. Lorsque tu arriveras devant ce oued, prononce ces paroles: "Quelle merveille de oued rempli de miel! Si quelqu'un pouvait m'apporter un peu de ce miel dans le château de mon père, le roi, je le mangerais avec beaucoup de plaisir". Le oued se desséchera alors et tu pourras le traverser
"Le troisième danger se présentera sous forme d'un oued rempli de sang et de pus et de toutes sortes de bêtes sauvages. En arrivant là tu diras: "Quel beurre appétissant. Si j'avais le pain de mon père, le roi, je l'aurais beurré avec ce beurre magnifique". Le oued se desséchera et tu pourras le traverser avec le coq dans ta main et lorsque tu reviendras ici, chez moi, nous verrons ce qu'il y a lieu de faire ensuite
Le jeune homme prit bonne note des conseils de la vieille et se mit en route. Il parcourut des kilomètres et des kilomètres jusqu'à ce qu'il arrivât devant le champ et aperçût la cage. Et tout près de la cage, il vit le monstre dont les yeux étaient fermés. Le jeune homme savait alors que le monstre était éveillé et qu'il devait attendre trois mois, car trois mois constituent pour le monstre l'équivalent d'une nuit
Le jeune homme attendit trois mois, et, subitement, les yeux du monstre s'ouvrirent, signe évident qu'il était endormi. Il prit la clé attachée à un doigt du monstre et ouvrit la cage. Il s’empara en vitesse du coq, enfourcha son cheval et s'enfuit au galop. Après trois mois de route, il arriva devant le chemin. C'est à ce moment précis que le monstre se réveilla et s'aperçut immédiatement que la clé avait disparu. Il jeta un regard dans la cage et constata que le coq aussi avait été volé. Il ne fallut qu'une minute au monstre pour parcourir la distance que le jeune homme avait couverte en trois mois. Mais au moment où il était sur le point de rattraper le jeune homme celui-ci prononça la formule que la vieille femme lui avait apprise: "Quelle splendeur de chemin. Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me mettrais à danser ici". Le chemin s'ouvrit immédiatement devant le jeune homme et il le traversa en une minute. Le monstre, qui courait derrière lui, trébucha et tomba. Mais au moment où le jeune homme arriva devant le premier oued, le monstre était sur le point de le rattraper à nouveau et le jeune homme suivit de nouveau le conseil de la vieille femme et parvint à traverser le oued. Il en fut de même du deuxième oued
Finalement, le jeune homme revint chez la vieille femme, tenant dans sa main le coq chanteur
Alors, la vieille dit au jeune homme
"Tu es fort et vaillant, mais à présent tu es très fatigué. Je te préparerai à manger et tu te reposeras chez moi; tu mangeras et tu dormiras et puis tu continueras ton voyage
La vieille sortit aux champs; elle sema du blé, le récolta, le moulut, puis en prépara un plat de couscous et tout cela, elle le fit en une minute. Mais entre-temps, le coq s'était mis à parler au jeune homme
"C'est bien triste pour toi, mon brave, tu t'es donné tant de peine pour m'avoir, mais dès que tu t'endormiras, la vieille s’emparera de moi. Ecoute bien, jeune homme: lorsque la vieille se baissera pour te donner à manger de la casserole, sois sur tes gardes. Elle en sortira deux baguettes, l'une en or et l'autre en argent. Si elle te donne un coup avec la baguette en argent, elle te transformera en chien; et si elle te touche avec la baguette en or, tu redeviendras un homme comme auparavant. Fais donc bien attention! Lorsqu'elle se baissera, arrache-lui les deux baguettes et donne lui un coup avec la baguette en argent avant qu'elle ne puisse s'en servir contre toi
Le jeune homme fit ce que le coq lui avait conseillé. Et voici, la vieille se transforma en chienne. Le jeune homme lui mit une laisse et la chienne le suivit partout
Un jour, la fille du roi monta sur le toit, pour arroser les plantes et elle s'aperçut que deux d'entre elles étaient mortes, tandis que la troisième était bien vivante et sa tige s'était enrichie d'une nouvelle feuille verte. La fille du roi se mit à danser de joie, car cela signifiait que son mari était en vie et en possession de ce que son père lui avait demandé
Le roi entendit le chant de sa fille et la vit danser. Il lui demanda: "Que fais-tu là? Que signifie cette joie
La fille répondit
"Je sais que mon mari est en vie et qu'il rentre à la maison. C'est la raison pour laquelle je me réjouis tan.
Lorsque le ministre du roi apprit la nouvelle, il se dit: "Ce jeune homme est un vrai héros, mais je le tuerai". Il monta avec le roi sur le toit du palais et de loin ils virent le jeune homme sur son cheval, s'approchant du palais et tenant dans la main le coq qui savait chanter; il était suivi par une chienne
Le roi dit à ses gardes du corps d'aller à la rencontre du jeune homme et de le conduire au palais. Après que le roi eut salué et félicité le jeune honnne, il fit mettre le coq dans une cage et ordonna à plusieurs de ses serviteurs de la garder jour et nuit. On conduisit le jeune homme à la chambre de la fille du roi où il resta pendant dix jours
Après dix jours, le jeune homme sortit de la chambre et dit au roi: "Que le roi ait la grâce d'inviter les ministres et hauts fonctionnaires, les officiers et les représentants des pays étrangers pour que tous voient ce que j'ai apporté
Lorsque toutes ces personnalités furent réunies dans la cour du palais, le gendre du roi prit le coq, l'attacha à la balustrade du toit et s'adressa à lui par ces paroles: "O coq, mon coq! Je veux que tu parles et que tu chantes, afin que tous ceux qui sont réunis ici, en soient émerveillés
Le coq déploya ses ailes avec grand bruit, puis il ouvrit le bec et se mit à parler et à chanter. Et le roi et tous ceux qui étaient autour de lui n'avaient jamais entendu pareille chose
Quand le coq eut terminé son chant, le gendre du roi dit
"Que Votre Majesté me permette également de montrer à tous la chienne que j'ai apportée
Il prit la baguette en or et en donna un léger coup à la chienne. Immédiatement celle-ci se transforma en une vieille femme. Tous les assistants en furent stupéfaits et étaient incapables de prononcer une parole
Le gendre du roi voulait expliquer à tous les assistants ce que la vieille avait eu l'intention de faire, mais le coq l'en empêcha et lui dit: "Non, mon brave! Ne leur raconte rien, moi je leur dirai ce qui est arrivé
Mais le coq se mit à raconter, non pas la vie de la vieille femme, mais celle du jeune homme et il termina son discours par ces paroles: "Et le jeune homme se mit en route pour chercher une chose miraculeuse — et voici, il en rapporte deux
?Alors, le roi demanda à son gendre: "Et que vas-tu faire à présent
Le jeune homme prit dans sa main la baguette en argent, en toucha la vieille femme et voici, celle-ci se retransforma en chienne. Puis il dit au roi: "Je veux m'en aller avec ma femme, car elle m'appartient
Le roi, voyant que le jeune homme était dans son droit, ne s'y opposa pas. Le jeune homme installa la fille du roi sur son cheval et rentra chez lui. De retour à la maison, il dit à sa mère: "Regarde cette jeune femme, à cause d'elle deux de tes fils — mes deux frères — sont morts
Après avoir prononcé ces paroles, il s’empara de son épée, coupa la tête de sa femme et l'envoya au père de celle-ci, le roi, accompagnée d'une courte lettre: "Voici la centième tête! Tu as tué 99 jeunes gens pour elle et voici une tête de plus pour arrondir le chiffre. Je ne désire point être le gendre d'un roi meurtrier. Je ne veux point être le mari d'une femme, qui a causé la mort de mes deux frères
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
ג. עיסוק ופרנסה
יהודי דבדו היו בין מגורשי ספרד שבחכמתם בממונם ובמסחרם חיזקו את כלכלת מרוקו לתועלת תושביה בכלל. קהילת דבדו תרמה לסחר באיזור. יהודי המקום ייבאו סחורה מערי פאס, מליליה, תלמסאן ווהראן ועוד. קשרי מסחר קבועים קיימים בין דבדו לערים הללו, הסוחרים קנו סחורה, שווקו ואחסנו אותה בשוק של דברו או בשווקים קטנים באיזור כ
מו כפרי דהרא ועוד. יהודי דברו מכרו בערים הגדולות צמר, עורות, שטיחים, שמיכות צמר, זיתים, שמן זית, ובימים עברו מכרו גם שעוה. כאשר חתמו צרפת ומרוקו על הסכם מסחרי ביניהם, היה סעיף בתוך ההסכם שהותיר את שוק דבדו פתוח וחפשי לסוחרים מאלג׳יריה הצרפתית. היהודים הם בעלי צאן ובקר, בעלי מטעים ופרדסים, שדות כרמים ואדמות קנויים מקנת כספם.
הם עסקו במלאכת יד כגון נפחות בין כה ובין כה, בשעת מלאכה הנפח היה קורא בתהילים היו חייטים ואורגים. ר׳ יהודה כהן סקלי עבד בריקועי זהב.
ארמונד די מדיציס בספרו המלאח היהודי ציין שליהודי מרוקו היה אסור לרכוש או להחזיק בתים וקרקעות מחוץ לשכונת היהודים. איסור זה לא היה לו תוקף בדבדו, שם יהודים היו בעלי אדמות ופרדסים מדורי דורות. הנשים ייצרו שטיחי ״טליס״ — מעשה ידי אומן ואריגת שמיכות צמר עבות הנקראות ״להדון שנמכרו גם באלג׳יריה וגם באירופה.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
ב. החורם היה בעל משמעות ומשקל רחבים יותר. אצל המוסלמים שטח קבר סייד או צדיק היה שטח מקודש. קברי הסיידים הם שטח מקלט הנקרא חורם, שם העניים והדלים, ובעיקר פושעים וכל נרדף מצאו מקלט לנפשם. שטח זה לא היה יותר מחמישים ממ״ר, גם חיילי הפאשא לא העיזו לפגוע בשטח נוטרלי זה. כשרוצח מצא מקלט בשטח החורם לאנשי החוק לא היתה דרך אחרת אלא להקיף את השטח עד שהרעב והצמא יאלצו את הרוצח לעזוב את המקום.
דבדו היתה עיר של סופרי סת״ם שכתבו על קלף אילים וצבאים, בכתיבה יפה והדורה מעשה ידי אומן מסופרי דווקני. ביקוש רב היה לספרי תורה מדבדו באלג׳יריה ומרוקו ומחיר ס״ת בתר״ס היה עד חמש מאות פרנקים. הסופרים כתבו בקדושה, טבלו לכתיבת שמות ה' ויש שצמו ביום כתיבתן! א היו שייחדו קולמוס לכתיבת האזכרות. קולמוס שסיימו לכתוב בו גנזוהו. את הספר תורה כתבו בלי הזמנה מראש ובסיום כתיבת הספר תורה לקחו את הספר והציעו אותו למכירה בקהילות רחוקות.
היחסים בתוך הקהילה
סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.
הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.
פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.
תולדות חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
אלו הם חיבוריו:
א]. אגרת חי בן מקיץ, מליצה מוסרית בשכר הנפש ועונשיה. בעקבות אבן סינא. נדפס בסוף ספר צל העולם, אמשטרדם תצ״ג.
ב – אגרת הראב״ע. כ״י.
ג]. אגרת השבת. חקירה בענין השבת. חובר בלונדון. דן על תקופות ומולדות השנה ומחולק לשערים. נדפס פעמים רבות. אוצה״ס א. סי׳ 280.
ד]. אגרת תשובה. נזכר בביאור החכם יוסף בן אליעזר, צפנת פענח. פרשת בראשית.
ה]. ביאור הלוחות או טעמי הלוחות. ההקדמה לספר זה הדפיס ר״ד כהנא בשירי הראב״ע הוצאת אחיאסף, ח״ב עמוד 107. בשם ״פתח דבר״.
ו – בחינת האדם, שיר מוסר על חיי האדם, תחילתו וסופו. בן אדמה דבור במולדתו.
ז]. בית מדות, ספר במוסר ויראה. אוצה״ס ב. סי׳ 356.
ח]. דיואן, קובץ שירי הראב״ע רובם קודש ומיעוטם חול. ע״פ כ"י אחד ואין שני, עם הגהות והערות ע״י עקיבא ב״ר יוסף איגר, ברלין תרמ״ו.
ט]. הצחוק צדק, או חרוזים על משחק האשקוקי.
י]. הצחות, או צחות הלשון, חובר במנטובה. כולל מאמר על המשקל הנהוג השאול בן הערבים, וינציה ש״ו. אוצה״ס צ. סי׳ 99.
יא]. חידושי מסכת קידושין, כ״י, ניזכר בהקדמתו לפירוש על שיר השירים.
יב]. חוקות שמים, חלק א׳:מספר ראשית חכמה. נקרא גם ספר איצטנגינות. או משפטי הכוכבים. אוצה״ס ח. סי׳ 794.
יג]. חידות על אותיות אהו״י. על ד. האותיות שהן אותיות אהו״י.
יד]. טוב שם. לא הוברר לי טיבו ותכנו.
טו:. יסוד דקדוק, פרופ׳ בכר הדפיס את הקדמתו ודיבר על ץוכנו באירכות כ״י.
טז]. יסוד מורא וסוד תורה. בטעמי המצוות למיניהן. קוססא ־"צ.
יז]. יסוד מספר. על המספר והאותיות בדקדוק. נדפס עם ביאור ע׳׳י הרה״ח שמחה פינסקר, בסוף ס׳ מבוא אל הנקוד האשורי 1863.
יח], יסוד העבור, נזכר בבאור צפנת פענח, ונהראה שהוא ספר גדול, הכולל שערים רבים.
יט]. כלי הנחושת, בידיעת גובה השמש ביום, ורום הכוכבים בלילה. הלבנה, המולדות וכוי. קניסברג 1845
כ]. מאמר, לעמוד על תוכן הבנת המקרא, יפי הלשון ונעימת אמירה, כ״י.
כא]. מליצת השחקן, או חרוזים על שחוק השחמט. נדפס בס׳ מעדני מלך, אוקספורד 1694.
כב]. משפטי המזלות, בתכונת השמים וחכמת הכוכבים. כ״י.
כג]. משפטי העולם, או ספר המשפטים. כ״י וינה.
כד]. סגולות מהראב״ע, וינציה שי״ב.
כה]. סוד היבום והגלגול, חיבור בקבלה, אוצה״ס ם. סי׳ 233.
כו]. סוד תמונות האותיות, חבור בדקדוק כ״י רומא. השוה אוצה״ס ת. סי׳ 629.
כז]. סודות התורה, לקוטים מסודות מפוזרים. כ״י רומא.
כח]. ספר האחד, בסגולת המספרים והאותיות א״י. הוציאו לאור הרה״ח שמחה פינסקר, אודימה 1867. כט]. ספר הגורלות, במשפטי הכוכבים או נקודות גורל החול, כללים לדעת עתידות ע״י ידיעת חכמת הכוכבים. אוצה״ס ג. סי׳ 90. ירושלים תרל״ה.
ל]. ספר ההגיון, בדרכי היקש והמופת ואפני השמוש בהם, כ״י בספריית הוטיקאן.
לא]. ספר היסוד, כולל דעותיו בחכמת הדקדוק, הזכירו הרבה בשאר חבוריו.
לב]. ספר הלוחות, בתכונת השמים, חובר בנרבונה. כ״י די רוסטי.
לג]. ספר הלקוטים, חיבור בעניני הקבלה, וסודות ל״ב נתיבות חכמה. כ״י.
לד]. ספר המאורות, ח״א מראשית חכמה, נדפס הרבה פעמים, ותורגם לרומית.
לה]. ספר מאזנים, או מאזני לשון, בדקדוק הלשון. חשוב לקורות הדקדוק ודורשיו. וינציה ש״ו.
לו]. ספר המבתרים, והוא ח״ד, מחבות ראשית חכמה. כ״י.
לז]. ספר המולדות, כולל פרק ג׳ מספרו הנ״ל. כ״י.
לח]. ספר המזלות, בחכמת הכוכבים והמזלות, כ״י.
לט]. ספר המספר, בחכמת החשבון. יצא לאור ע״י ר״מ זילברברג, ברלין תרנ״ה.
מ]. ספר למשאלה, בקדרות השמש והלבנה. ח״ז מספר ראשית חכמה.
מא]. ספר הסוד, פירוש על צורות התנועות העבריות. כ״י בספריית הוטיקאן.
מב]. ספר העביר, בסדר קביעת התקופות. נדפס ע״י שזח״ה, ליק תול״ד.
מג]. ספר העולם, חלק ה׳ מחבור ראשית חכמה.
מד]. ספר העצמים, על עניני הטבע והאדם מהות הנבואה ותכונת הגלגלים. כ״י, אוצה״ס ע. סי׳ 556. מה]. ספר השאלות למשאלת החכם. חלק ו׳ מספר ראשית חכמה.
מו]. ספר השם, בבאור שם המפורש כולל ח׳ פרקים. פיורדא תקצ״ד.
מז]. ספר השמים. בענין השם הנכבד ותאריו, נפש האדם והעולמות וכוי.
מח]. ספר התשבורת בחכמת המדות והאלגברא, כ״י בספריית הוטיקאן,
מט]. ערוגות החכמה ופרדס המזימה, או להיפך. על מציאות השם ואחדותו. נדפס בכרם חמד ח״ד. אוצה״ס ע. סי׳ 590.
נ]. פירוש התורה, נדפס לראשונה בנאפולי, שנת רמ״ח.
נא]. פירוש על נביאים ראשונים, יהושע שופטים שמואל מלכים. נזכר בדברים לב. ד. כ״י. נ
ב]. פירוש על ישעיה. נדפס בוינציה 1524. משערים כי חיבר גם על ירמיה ויחזקאל.
נג]. פירוש על תרי עשר, נדפס במקראות גדולות. וינציה כנ״ל. וכן עם תרגום רומי, מאת חכמים נוצרים. נד]. פירוש על תהלים איוב ודניאל. נדפס במקראות גדולות כנ״ל.
נה]. פירוש על חמש מגילות, נדפס בקושטא, 1505. הפירוש לשיה״ש רות ואיכה, נדפס עם תרגום רומי.
נו]. פירוש על ספר יצירה, כ״י. אוצה׳׳ס פ. סי׳ 316.
נז]. פירוש על ספר האצטרולוב, ל״ו שערים בחכמה ומעשי כלי המבטים, כ״י.
נח]. קינות ובקשות, כ״י, בכללם כי אשמרה שבת, שנדפס בסדורי השבת.
נט]. ראשית חכמה. כעין מבוא לסדרא של ספרים באיצטגנינות, והם משפטי המצוות. או ספר המזלות. ספר הטעמים, ספר המולדות, ספר המבתרים, ספר המאורות וכוי, ספר העולם, מחברת המשרתים. ועוד. מכל אלה לא נדפס אף אחד בשלמות.
ס]. שירים ופיוטים, פזורים בסדורי תפלה שונים, וכן בעתונים ומאספים. ר״ד כהנא הדפיס ב״ח, בשם ״קובץ חכמת הראב״ע״ הוצאת אחיאסף. ורשה תרנ״ד.
סא]. שפה ברורה, על תפקיד האותיות, בפרט אותיות השמוש, קושטא ר״צ.
סב]. שפת יתר, חבור בדקדוק להציל את הרס״ג מהשנות אדונים בן לברט, פרעסבורג 1838. אוצה״ס ש. סי׳ 1226.
סג]. תחבולות הראב״ע., נדפס בסוף ספר הדקדוקים, וינציה ש״ו.
סד]. תשובות על שאלות. בעניני תקופות ומולדות שהוצגו לפניו על ידי ר״ד נרבוני. יצאו לאור
ע״י ר״מ שטינשניידר, בספר שני המאורות. ברלין תר״ז. מתוך ספר ״לכ אהרן״ פרקי מבוא, לר׳ שלמה אהרן הרצל, תשס״א, פירוש על האכן
עזרא עה״ת; יהודי המזרח בארץ ישראל,
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Et c'est ainsi que les fourbes étrangers attendaient le moment favorable
- a) Voilà le Consul Général de l'Amérique qui adresse au Sultan par l'intermédiaire de son Premier ministre une mise en garde dans laquelle il disait
« Vous savez qu'il y a de grands troubles aussi bien en Europe qu'en Amérique suite aux nouvelles qui arrivent quotidiennement, relatives aux mauvais traitements et à la persécution sans raison que les sujets de votre majesté infligent à la population juive connue pour sa tranquillité et son adresse… Dieu a créé les juifs en ce monde avec les mêmes membres physiques et les mêmes aptitudes intellectuelles que le reste des gens ; ils vivent et meurent comme le musulman et le chrétien. Pourquoi les maltraiterions-nous et pourquoi les dédaignerions-nous ? Cela est contraire à la loi divine… Aussi est-il nécessaire que vous preniez des dispositions urgentes et efficaces pour que de tels événements ne se renouvellent jamais… Sinon, je vous assure qu'ils ne tarderaient guère à devenir "protégés" des nations étrangères, car il n'est plus admis qu'ils soient maltraités, méprisés et tués uniquement parce qu'ils sont israélites. J'ai reçu des ordres de mon gouvernement pour veiller sur la condition des juifs et pour leur offrir mes bons offices. Dieu seul sait jusqu'où cela pourrait aller, si vous ne trouvez pas une solution rapide aux souffrances qu'ils ressentent journellement. Les juifs disposent de frères puissants à travers le monde, leurs voix sont entendues et ils réagissent ensemble. Mais seuls les imbéciles pensent qu'ils n'ont pas de valeur. Si vous accordez une excellente protection à vos sujets, ils ne chercheront pas une protection ailleurs et ils en seront heureux ainsi que le pays et le gouvernement… Voilà tout ce que je vous demande de faire parvenir au Sultan.. .
- b) Et voilà aussi que le représentant de l'Angleterre, Drummond -Hay, demande aux consuls de son pays et aux représentants des autres pays étrangers d'accorder facilement le « protectorat consulaire » aux juifs marocains. Il envoya un ordre dans ce sens à ses vice-consuls, affirmant
« Nous avons été grandement secoués quand nous avons appris certains événements qui se sont produits ces derniers jours, exerçant la haine contre les juifs… Or les temps de la haine et de l'injustice contre les croyants d'autres religions sont passés et il ne convient pas de les ressusciter dans l'État de Marrakech [Le Maroc] et de les ranimer… Nous vous donnons l'ordre d'avertir les gouverneurs du Makhzen dans le lieu de votre travail et de votre résidence que la haine et l'injustice sont toujours courantes contre les juifs. Vous leur direz aussi qu'il est certain que nous vous ordonnerions, nous et également les représentants des autres pays, d'accorder le "protectorat consulaire" à tous les juifs, si nous apprenons un manque d'équité dans les jugement
Sous l'effet de ces développements, le Makhzen essaya d'agir pour arrêter cette discrimination menaçant d'anéantissement l'ambiance de tolérance et de coexistence entre ses sujets juifs et musulmans
1.- L'État marocain manifesta son mécontentement au sujet des empiétements et des interventions suspectes dans les affaires de ses sujets juifs et Sidna (le Sultan), que Dieu l'assiste, déclara : « Comment d'autres interviennent-ils dans les affaires des juifs et trouvent-ils les agissements louables de ceux parmi les juifs égarés qui accusent des gouverneurs loyaux et dignes de confiance ?
« Sidna m'a donné l'ordre de discuter sérieusement de cette affaire avec l'ambassadeur d'Angleterre qui a écrit à ses représentants dans les ports au sujet des juifs, ce qui a ajouté à leur arrogance, et Sidna a dit : "Est-ce que l'un des sultans [rois] chrétiens intervient dans les affaires des autres sultans ? Non ?! " »
Le Makhzen central appela ses représentants dans les villes et dans les campagnes, gouverneurs et caids, à avertir sévèrement les « satans juifs » qui usent de mensonges, de fausses accusations et d'impertinence envers la population et le Makhzen, ainsi que d'autres faits susceptibles de provoquer des troubles entre eux et les musulmans. Il n'oublia pas de recommander aux dits gouverneurs les juifs pauvres, connus pour leur calme et s'occupant à gagner leur vie
– Le Makhzen durcit ses avertissements aux gouverneurs au sujet de leurs abus éventuels contre les juifs. Ainsi, le sultan Moulay Al Hassan s'adressa violemment au pacha de Meknès en ces termes : « Ce fait venant de vous nous a étonnés et nous ne l'avons pas cru, car un tel fait ne provient que de celui qui ne considère pas les conséquences de ses actes et qui ne sait pas que la fonction et le service des gouverneurs est de donner aux ayants-droit leur dû, et que le musulman et le non- musulman "protégé" sont égaux en droits
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
A cette présence judaïque qui dans l'Antiquité nous paraît relativement faible, bien que plus importante que dans les autres provinces de l'Occident, s'oppose curieusement l'ensemble des documents du Moyen Age et des Temps modernes qui révèlent une toute autre ampleur des 
communautés Juives chez les Berbères
Il serait trop long, et cela dépasserait largement les dimensions que nous voulons donner à cette communication, de faire seulement le recensement de tous les textes qui montrent un renversement complet de la situation. Dès les débuts de l'époque musulmane, au moment même de la Conquête, il semble bien que les communautés juives apparaissent non plus dans un cadre urbain, comme sous l'Empire romain, mais organisées en tribus. Même si nous faisons preuve d'un esprit hypercritique à l'égard de sources, qui paraissent en grande partie légendaires, nous ne pouvons repousser totalement l'impression très nette d'une augmentation de la population juive ou judaïsante à partir du Ve et surtout du Vie siècle et d'une ruralisation de cette population. Certes, on insiste certainement à tort sur le personnage de la Kahéna, reine de la tribu aurasienne des Jarawa qui comme la plupart de ces contribules aurait été de religion juive. Cette héroïne berbère s'appelait en réalité Dahiya et son père Mathia porte un nom hébreu mais qui peut être aussi chrétien. Il n'est pas impossible que le surnom qui lui a été donné par les auteurs arabes "Kahina" (devineresse) ait contribué à accréditer son origine juive par confusion avec le nom de Kohen. Il n’empêche que des tribus entières comme les Mediouna étaient et restèrent juives. Le nom de Medioni est d'ailleurs exclusivement porté par des Juifs au Maghreb. Cette tribu nomadisait dans le Maghreb central, dans l'actuelle Wilaya de Tlemcen. Pendant les premiers siècles de la domination musulmane des principautés juives ou de Berbères judaïsants s'organisèrent; celle du Touat ne disparaîtra qu'au XVe siècle. Dans les nouvelles villes, comme dans les anciennes cités, des communautés juives prospèrent: à Kairouan, où brille l'école rabbinique la plus célèbre après celle de Bagdad et où, sous les derniers émirs aghlabites et le premier calife fatimite, la médecine de cour est assurée par des Juifs tels Ishak ben Amrane et Ishak ben Soleîman; à Fez, où, dès la fondation, les Juifs occupent tout un quartier, celui d'Aghlen et où le grammairien Iehouda ben Karish, né à Tahert, participe sous Idriss II à la jeune renommée de la capitale. Comment s'étonner, dès lors, que les Juifs participent activement à la vie politique? Souvent conseillers des émirs, ils n'hésitent cependant pas à donner le signal de la révolte tel cet Abou el Faradj (l'homme au coq) dont An Nuwayri dit qu'il était Juif et qui, au Xe siècle, souleva les Kétama contre les Zirides
Or cette population judéo-berbère était, pendant le Haut Moyen Age, bien plus importante, relativement à l'ensemble de la population, qu'elle ne le devînt au cours des siècles car il faut tenir compte des conversions forcées et massives exigées par les Almohades au Xlle Maïmonide, trois siècles avant les Marranes, précise à cette occasion que la conversion cachée n'est pas un péché si elle s'accompagne d'une fidélité secrète. Il n’empêche que des communautés entières comme celles de Tlemcen et de Sigilmassa disparurent alors. Les siècles suivants virent ainsi disparaître celles de Tamentit et du Touat, et encore au XVIIIe siècle, si on croit A. Cahen, qui écrivait en 1866, les Juifs de Touggourt furent contraints de se convertir à l'Islam par décision de Bou Djellab, sultan de la ville. Ces convertis constituèrent le groupe social des Mehadjerin, qui demeure le plus riche de la ville et garda des relations étroites avec les communautés juives des autres villes du désert
Ce peuplement fut, en effet, particulièrement important dans la zone prédésertique et c'est, je crois, cette répartition qui peut nous donner la clé de son origine. Recherchons tout d'abord l'âge des premières manifestations. Certes, Saint Augustin nous fait connaître la présence de Juifs à Tozeur" mais c'est là un fait isolé et qui peut être mis en relation avec les communautés tripolitaines. On peut songer à des groupes de commerçants établis dans le Nefzaoua et le Djerid pour le commerce des dattes et des produits caravaniers. En fait l'arrivée massive de Juifs ou la conversion de nombreux Berbères au Judaïsme -"est faite dans ces régions avant la conquête arabe, comme tend à le montrer l'histoire, même légendaire, de la Kahina
De nombreux auteurs pensent expliquer cette expansion du Judaisme par les persécutions ordonnées contre les Juifs par l'administration byzantine: les Juifs chassés de Carthage et de Tripolitaine et, plus à l'Est, de Cyrénaïque, auraient gagné le désert et auraient converti les tribus dans lesquelles ils trouvaient refuge. Cette explication ne me paraît pas recevable car je ne pense pas que quelques décennies aient suffi pour, à la fois, intégrer les communautés juives et judaïser des tribus entières
En revanche, faire remonter à l'échec de l'insurrection juive de Cyrénaïque (en 115-118) le développement, sous l'influence des Zélotes, de communautés juives du Désert qui n'auraient atteint le Maghreb que quatre à cinq siècles plus tard est aussi illusoire car le mouvement paraît beaucoup trop lent et insuffisamment documenté
C'est cependant de Cyrénaïque et de la Tripolitaine voisine, qui dans l'Antiquité étaient des provinces où l'implantation juive était ancienne et puissante, que vinrent nécessairement les ferments sinon les groupes qui contribuèrent à judaïser une partie de la population des régions prédésertiques du Maghreb. A mes yeux, le vecteur principal est l'apparition, à la fin du Ve siècle des groupes chameliers, des nomades Zénètes, ces Néoberbères qui vinrent s'enfoncer comme un coin dans la masse des Paléoberbères Sanhadja descendants des Numides, des Maures et des Gétules de l'Antiquité, les séparant en deux masses principales, les sédentaires montagnards au nord et à l'est, les grands nomades au Sahara central et occidental (Lemtouna et Touareg). On peut suivre entre le IVe siècle et le Moyen Age le lent déplacement de ces tribus Zénètes. Le cas des Louata (les Levathae des auteurs latins) est particulièrement démonstratif, on les voit passer successivement du Sud de la Cyrénaïque au voisinage de l'Aurès puis dans le Maghreb central, tandis que la tribu des Maghrawa se répand de l'Ifriqiya méridionale au Maghreb el 'Aqsa. C'est donc une large bande prenant en écharpe le sud du Maghreb central, l'Oranie et une bonne partie du Maroc et le nord du Sahara qui passe ainsi sous le contrôle des Zénètes. Or, si de nombreuses communautés juives sont liées indiscutablement à ce groupe néoberbère, il faut bien reconnaître qu'elles font pratiquement défaut chez les groupes paléoberbères sanhadja, qu'ils soient Kabyles ou Touareg
La liaison entre les Juifs maghrébins et les Berbères principalement zénètes me paraît donc indéniable. L'existence de textes liturgiques en langue berbère, telle que la Haggadah de Pesah retrouvée à Tinrhir dans le Todrha (sud-marocain) et publiée par Mme Galand et M. Zafrani n'est pas en contradiction avec cette opinion
?Mais pourquoi les Zénètes auraient-ils été les vecteurs de cette judaïsation
Aucune réponse satisfaisante ne peut être donnée à cette question
possible que l'ébranlement initial des Zénètes se soit accompagné d'un brassage de populations et que plusieurs groupes juifs de Cyrénaïque et de Tripolitaine, déstabilisés par de multiples persécutions mais conservant la tradition zélote et prosélyte, se soient joints aux tribus berbères dans leur lente progression vers l'Ouest. Cette association se serait faite d'autant plus facilement que ces groupes juifs auraient pu conserver ou reprendre une vie nomade.
Si les Zénètes viennent de plus loin encore et descendent vraiment des Himyarites sud-arabiques les possibilités de judaïsation sont encore plus fortes et plus anciennes. Les Falasha d'Ethiopie, qui furent séparés de la Synagogue avant la rédaction du Talmud, sont les témoins de ce très ancien prosélytisme dans la corne est de l'Afrique
On ne saurait, enfin, s'étonner que quelques tribus berbères aient pu être partiellement judaïsées en ces premiers siècles du Haut Moyen Age puisque en d'autres lieux et au même moment les Khazars de la Basse Volga se convertissent en masse au Judaïsme.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Redoutant les effets néfastes de ce boycott, l'Allemagne pressa les autorités du Protectorat d'y mettre fin, avant qu'il ne se développe davantage, arguant de la clause de la " porte ouverte ", adoptée par la Conférence d'Algésiras de 1911. Ce dernier garantissait la liberté de commerce à toutes les nations et interdisait toute mesure discriminatoire contre l'un des pays signataires. Au-delà de l'impact économique, entraient aussi en ligne de compte les considérations de prestige. Il était insupportable pour Berlin que le Maroc, sur lequel, jusqu'au début des années 1910, elle avait disputé la prédominance à la France, soit le seul pays économiquement fermé devant elle ! A Tanger, ville ouverte à tous, en raison de son statut international, les appels au boycott prirent un ton encore plus militant, comme le rapportait le représentant des intérêts économiques allemands dans la ville. Il fit état d'un long tract en espagnol signé Yeshouron, diffusé le 19 mai 1933, qui justifiait l'abstention des délégués de la communauté juive à l'Assemblée Législative, dans le vote sur le nouveau statut des agents économiques allemands au Maroc. Le tract expliquait qu'en l'absence de possibilité de pression politique, le boycott était un moyen de défense légitime non violent contre le monstre nazi. Les consignes de boycott concernaient les marchandises et les navires allemands, l'interdiction de louer des bâtiments ou des équipements, de travailler dans les firmes allemandes ou d’employer des salariés allemands, de leur fournir la moindre information. Il s'agissait de dénoncer aux autorités les actions de propagande politique allemande, bref de prévenir toute relation commerciale, sociale et culturelle avec les Allemands, tant que Hitler n'aurait pas changé sa politique " qui aboutit à la destruction de la science et du progrès
La réaction française au mouvement de boycott ne pouvait être qu'ambiguë. D'un côté, les milieux coloniaux, satisfaits de cet affaiblissement de la concurrence allemande, craignaient de plus que, sous couvert d'ouverture économique, Berlin ne renforce son influence politique alors que la guerre du Riff avait prouvé la vivacité du nationalisme marocain. De l'autre, le ministère des Affaires Étrangères ne voulait pas d'épreuve de force avec le nouveau régime nazi. Il lui fallait également tenir compte des menées espagnoles qui saisissaient toutes les occasions pour critiquer la politique française au Maroc – comme le faisait par exemple le journal de Madrid La Opinion
L'origine de la réaction vigoureuse des Juifs du Maroc contre l'Allemagne s'explique par les informations persistantes et étendues sur plusieurs colonnes que les journaux de la zone française donnent aux persécutions nazies. Cette campagne est menée au moment même où l'on discute de la réouverture des consulats allemands dans cette zone. Nous aussi protestons contre les atteintes aux droits de l'homme commises par les nazis, mais nous ne pouvons pas ne pas souligner la façon dont cela est exploité par les Français à leur avantage propre
En conséquence, sur les consignes de Paris qui ne voulait surtout pas envenimer inutilement ses relations avec Berlin, la Résidence demanda avec fermeté aux dirigeants de la communauté juive d'adopter un profil plus bas — pour éviter aussi d'indisposer la population musulmane, peu habituée à voir les Juifs prendre publiquement position sur une question politique. En effet, au boycott économique s'ajoutaient la condamnation morale, l'expression politique de la solidarité avec les frères opprimés, alors que la Résidence était accusée de ne pas accorder la même liberté aux manifestations de solidarité avec les "frères musulmans de Palestine ". On s'étonnait dans les milieux musulmans de voir les Israélites des grandes villes organiser des réunions de protestation contre l'antisémitisme hitlérien. En effet, à l'époque des incidents en Palestine en 1929, les Musulmans s'étaient heurtés au refus formel de tenir des meetings de ce genre et à l'interdiction de toute quête en faveur de leurs coreligionnaires. Les commerçants musulmans, de leur côté, s'insurgeaient contre les projets de boycottage des produits allemands au moment où ils avaient envisagé, avec satisfaction, la réapparition sur le marché marocain de marchandises d'un " négoce profitable
Dans son rapport à Paris, le Délégué à la Résidence, Urbain Blanc, écrivait : "Jusque-là, les Juifs prenaient soin de passer inaperçus et voici que maintenant, ils apparaissent au grand jour comme une masse homogène, consciente de sa force et de sa valeur… suscitant en retour l'antisémitisme de leurs voisins musulmans… L'Arabe réagit — telle est la cause de l'antisémitisme. C'était de l'imprudence, l'organisation de ces meetings où les indigènes ont vu avec surprise les hommes du mellah mêlés aux Israélites plus évolués, associés intimement pour manifester leur solidarité avec les persécutés d'Allemagne
Pour le conseiller commercial de l'Allemagne au Maroc également, c'étaient bien les consignes de boycott qui étaient à l'origine des incidents sporadiques entre Juifs et Arabes. Dans son rapport à Berlin, il prétendait que la grande hostilité des Arabes envers leurs voisins juifs s'expliquait par la manière dont les journaux français du Maroc (paraissant également en langue arabe) avaient monté en épingle les atrocités dont seraient victimes les Juifs en Allemagne — afin de porter atteinte au commerce allemand dans ce pays. Mais ce soutien moral accordé aux Juifs, les avait rendus arrogants dans leurs relations avec les Musulmans qui profitaient, selon lui, de la moindre occasion pour se venger
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
L'étonnant avec un tel personnage et ce qui frappait en premier chez lui, c'est qu'avant d'être un musicien accompli et un fin poète, Bouzaglo était d'abord un homme d'une foi profonde. Il l'exprimait dans les larmes qui, durant les veillées du shabbat, perlaient de temps à autre à ses yeux éteints. Il la disait avec grâce et puissance le jour de Kippour, alors qu'il dirigeait les offices à la synagogue et que des centaines de fidèles venaient l'écouter. La solennité de Kippour prenait avec lui une dimension particulière. Métaphysique et solaire. « C'était quelque chose de très impressionnant » dit Haïm Louk. « Il m'arrivait de déserter ma synagogue pour aller ce jour-là l'écouter », dit de son côté le rabbin Méir Attias. Il faut avoir vécu cela, ne fut-ce qu'une fois, pour comprendre le concept juif de repentance et de techouva (retour). Les fidèles l'écoutaient comme s'il se fut agi du grand prêtre, officiant avec majesté au Temple de Jérusalem. Ils suivaient tous dans un rituel. Lui connaissait tout, par la force de sa disgrâce, par cœur. Il lui arrivait même de corriger de la voix le texte écrit dans les livres. Et nul parmi les fidèles ne se serait autorisé à faire la moindre observation.
- Un expert de l'œuvre de David Bouzaglo, Méir Attias, nous a confirmé cette confidence du poète, au cours d'une rencontre dans son domicile à Jérusalem, le 29 janvier 2009.
Tous savaient qu'il avait sûrement raison contre le livre qu'ils tenaient à la main.
On pouvait alors reprendre à son propos ce que le grand écrivain du monde ashkénaze Cholem Aleikhem disait du chantre Yossele :
Jamais fidèle parmi ceux qui priaient n'entendit une telle prière. […] Sa voix était tendre comme s'il voulait réveiller le cœur du public et lui rappeler qu'il y a dans le monde des pauvres infortunés et que le devoir de chacun était de voler à leur secours et de les aider afin qu'ils ne meurent pas de faim. […] Et le public était fasciné comme s'il se trouvait dans un autre monde.
Du chantre Yossele Rosenthal le grand rabbin d'Israël, Abraham Kook, dit en son temps : « Des anges chantaient par sa voix. »
La foi de ses pères, David Bouzaglo la chantait dans le moindre de ses poèmes, dans le plus banal ou le plus ordinaire de ses chants. Elle était sérénité, acceptation de son sort parce qu'on ne discute évidemment pas les décrets du ciel. Elle était aussi interrogation. Mais elle était surtout humilité. Nulle trace d'agressivité. Rien d'un homme présomptueux ou d'un donneur de leçons. Cette foi était supplication et dialogue avec le ciel. Un homme prie en pleurant et en levant ses yeux morts vers le maître des univers et des destinées humaines, et les fidèles, jeunes ou vieux, lettrés ou pas, en ont les tripes remuées.
Il arrivait aussi que cette foi s'exprime concrètement dans la vie pratique (« La foi qui n'agit point, est-ce une foi sincère ? » disait un autre poète, français celui-là). Ainsi cet homme qui, comme tous ceux qui, avant lui, avaient choisi le même type d'activité, avait bien du mal à joindre les deux bouts, réservait-il la moitié de ses gains à une institution appelée tsédaka basséter. Il s'agissait de donner à des pauvres sans se faire connaître. Anonymement. Un homme donne à un autre qui donne au nécessiteux, celui-ci ignorant du coup la réelle identité de son bienfaiteur. La chose étant secrète, comment la sait-on alors ? Les disciples du maître, témoins de la chose, s'en vont répéter cela dans la ville.
David venait en aide également à des chantres synagogaux vieillissants, en espérant, malgré sa cécité, ne jamais se trouver lui-même dans leur situation et leur désespoir, abandonnés un jour par leurs cordes vocales puis par leurs fidèles. Et, plus grave encore, par leurs mécènes.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – השדה מן המדבר – נהוראי מאיר שטרית
השדה מן המדבר
נהוראי מאיר שטרית
סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו
בעריכת אילן שיינפלד
נהוראי מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.
קורא יקר….
חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.
כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.
זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.
הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
קבורה בארץ ישראל
בכל מוצאי חג הפסח ב״ליל המימונא״ היו באים רבים מבני הקהילה לקבל את ברכת רבינו, והוא עצמו מושיט להם בידו מיני מתיקה — לברך עליהם.
תוך הבאים היה עני אחד זקן מופלג בשנים ושמו: אברהם הכהן ז״ל, והיה סמוך על שולחן רבינו במשך כמה שנים. זקן זה בכל ״ליל מימונא״ היה מניח את ידו על ראש רבינו ומברך אותו, ורבינו היה עונה אמן אחר כל ברכה וברכה היוצאת מפיו. בסוף דבריו היה מוסיף ואומר: יהי רצון שאזכה לעלות לארץ ישראל. ורבינו עונה אמן.
אחר זמן נפטר לבית עולמו. ומקום קבורתו — בבית הקברות הישן על יד מר זקני רבי אהרן סודרי ע״ה.
ובאותה חלקה היה קבור עשיר אחד ושמו גם כן אברהם הכהן ז״ל. והיה בעל חסד, ומכספו פיזר נתן לאביונים. והשאיר צוואה לבניו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל.
לימים באו בני העשיר לקיים צוואת אביהם, באו בקשר עם חברה קדישא של מקנם, והללו טיפלו בעצמות אביהם — אברהם הכהן — ובטעות לקחו את עצמות אברהם הכהן העני והעלו אותם לארץ ישראל, וקברו אותו בהר הזיתים. וכך זכה שתפלתו התקבלה. כשביקרו בניו של העשיר במקנס, נודעה להם הטעות ושוב חזרו וטיפלו בעצמות אביהם והעלו אותו וקברו אותו על יד אברהם הכהן העני.
סיפור זה שמעתי מהדודה הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו. וגם מפי נכדתו של אברהם הכהן העני, יהי זכרם ברוך.
עפר מקברו — כסגולה
באחד הימים בא אלי אחד מידידי — ושמו שלום מרציאנו — שזה זמן רב לא ראיתיו. הוא היה מתלמידי רבינו. ובקשה בפיו שאתלווה אליו לבני ברק להשתטח על קיברו של רבינו. לשאלתי על מה ולמה, סיפר: שיש לו נכד שקרוי על שמו הוא. ונכדו זה שעדיין רך בשנים, לפני כמה שבועות נכנסה בו כעין רוח שטות, ואינו רוצה להסתכל בפני הוריו. ורק נדבק בסבא בקשר חזק, ובני הבית לא יכלו להשפיע עליו לחזור להוריו. ונכדו זה אינו נותן לו לצאת לעבודה או לכל מקום אחר וצרתו צרה.
ואני לתומי אמרתי לו, שמע נא! יש עימי בבית קצת עפר מקברו של רבינו, קח ממנו ודלל אותו בכוס מים ותמרח על פניו, וזכות רבינו הצדיק תעזור ותינצל מצרתך, ידיד זה עשה כאשר אמרתי לו, ולאחר זמן מה חזר ובא לבשרני שאכן זה עזר והילד חזר מיד לחיק הוריו.
דאגתו לזולת
לפני עלותי ארצה בשנת תשט״ו, נבחנתי אצל רבינו בדיני שחיטת עופות, כי אמרתי אולי אצטרף לפרנסה זו במשך חודשי קליטתי, עד שאסתדר באה״ק ואעביר בעז״ה את בית דפוס שלי שהיה בחו״ל, באמצע המבחן והנה דופקים על דלת הבית, לפי פקודת רבינו פתחתי את הדלת, והנה אשה אחת שגרה ברחוב ע״ש סבי ר׳ ישועה סודרי ז״ל מתייפחת וממררת בבכי, פנתה אלי ואמרה תבקש מכבוד הרב שיתן לי רשות ואשפוך ליבי לפניו, רבינו נענה לבקשתה, ואז סיפרה שאסרו את בעלה באזיקים והובילו אותו לבית סוהר והאשה אובדת עצות ואין לה במה לפרנס את שמונה ילדיה יען בעלה חייב לבעל החנות שכירות של שתים עשרה חודש, ואין לו במה לשלם חובו והנה עכשיו מתקרבים ימים נוראים ומה יהיה עם בעלה ועם שמונת ילדיה. רבינו לא היסס פנה אלי ואמר: יצחק! אתה מכיר את האשה הזאת? אמרתי למורינו שמוכרת לי מהשכונה ודבריה כנים, שם ידו לכיסו והוציא שטר של 100 (פרנק) וכן נתן לי רשימה של אנשים הגונים שאגש לגבות מהם בשליחותו, ובמשך כשעה חזרתי עם סכום מכובד ולמחר רבינו ע״ה הלן לפחה, לשופט המוסלמי, ושילם את החוב הדרוש בשביל האיש בשם מכלוף עמר ז״ל ושיחרר אותו מיד, מבית הסוהר.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן
ישו מוזכר בתלמוד פעמים בודדות בלבד. במהדורות הדפוס של ספרי התלמוד שיצאו לאור ב־500 השנים האחרונות הושמטו הקטעים שעסקו בו, ובמידה והוזכר, היה זה בכינוי ׳אותו האיש'. האחריות לכך היתה על הצנזורה מטעם השלטונות במדינות שבהן הודפס התלמוד. מסיבות ושיקולים של האחראים על הצנזורה הם הורו להשמיט כל אזכור שנוגע לחיי ישו. ספר קטן, חסרונות חש״ס, ריכז את הקטעים המושמטים, ולאחרונה נתווספו הקטעים אלו בהרבה דפוסי תלמוד. ייתכן גם שנמצאים בתלמוד עוד כמה רמזים על אודותיו ועל אודות מוצאו ולידתו בכינוי ׳אותו האיש׳.
כ־170 שנה לפני חורבן בית המקדש השני התחוללו מהומות קשות בארץ־ישראל. חכמי ישראל, שנמנו עם כת הפרושים, נרדפו על־ידי מלכי החשמונאים האחרונים – הבולט שבהם אלכסנדר ינאי, שנהפך לצדוקי. בעקבות הרדיפות נאלצו חכמי הפרושים לברוח למצרים. בין הבורחים היה גם רבי יהושע בן פרחיה, גדול חכמי ישראל בזמנו, ותלמידיו, וביניהם ישו. כשהמצב בארץ־ישראל נרגע, חזר רבי יהושע בן פרחיה עם בני ישיבתו לארץ־ישראל. בדרך לנו בפונדק. הרב שיבח את בעלת האכסניה על הכנסת האורחים הנאותה שערכה לבני הישיבה. כשישו העיר ש״עיניה כעורות״,סילק הרב את תלמידו מן הישיבה, ובביזיון גדול. כמה פעמים ביקש ישו רשות מרבו לשוב לישיבה, ולבסוף ניאות רבו לקבלו; אבל כשבא ישו לפניו, היה רבו באמצע קריאת שמע והחווה לישו בתנועת יד שאינו יכול לענות לו. ישו טעה ופירש זאת כתנועת יד הדוחה אותו, החליט לעשות מעשה ויצא לתרבות רעה. וכך מתבטא התלמוד: ״ישו הנוצרי כישף והסית והדיח״.
כלקח ממעשה זה אומר התלמוד שם: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו״.
הוא נהרג בבית דין בעיר לוד. התלמוד מזכירו לגנאי בשם התואר ׳התלמיד שהקדיח תבשילו ברבים׳,כלומר, שפירש את התורה בצורה מסולפת. המילה ׳תבשיל׳ מרמזת בדרך כלל על התנהגות לא מוסרית, וישו עשה זאת ׳ברבים׳, בפומבי.
כך מציג התלמוד את חיי ישו ומפעלו. מהקוראן נראה בעליל שהוא נתפס באופן שונה לחלוטין: היהודים לא קיבלו את ישו מפני שהיו כופרים במשה ובתורה, אבל לדברי התלמוד, המספר שישו הסית והדיח, הסיבה הפוכה: בגלל אדיקותם במשה ובתורתו דחו את ישו ואת אלה שנהו אחריו. תלמידיו, הנקראים ׳השליחים׳, ובראשם פאולוס, אכן המציאו דת ופילוסופיה מחודשות, שאף־על־פי שבחלקה היא נסמכת על התורה, מכל מקום חלק נכבד ממנה סותר ונוגד במפורש את האמור בתורה. תלמידי ישו התירו בהחלט לעבור על דברים, שעל־פי התורה אסורים בתכלית. עיון באוונגליון מורה, שסיכום רעיונות של פאולוס וחבריו הם אלה: א. היהודים הם בעלי עברות; ב. בגלל העברות האלו אין לבורא עולם כבר אהבה לעם ישראל; ג. כיוון שכך, כבר אין סיבה שיהיה הבדל בין יהודי לשאינו יהודי; ד. על־כן ראוי שיהודים ולא יהודים יחיו ביחד ויקיימו אותן המצוות: ה. כיוון שאין האומות מסוגלות לקיים כל המצוות, על היהודים לעזוב את רוב המצוות ולהשאיר רק קצתן, את אלה שגם האומות מסוגלות לקיים. כאלה הן גם דוגמות האסלאם.
בתלמוד מבואר שאלה הם רעיונות האוונגליון: שבת קטז א: ״הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה״; וראו בפירוש המהרש״א שם. אבות הכנסייה התפלמסו רבות עם ראשי חכמי הפרושים בפני קיסר רומא: האם אחר החורבן יש עוד אהבה לבורא כלפי היהודים? והאם יש עוד הצדקה לדת היהדות? ראו לדוגמה בכורות ח, ב.
האוונגליון פתח את השער לאנטישמיות בהעמידו את חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם באור שלילי וגרוע. אנשי הכמורה דבקו ב׳מסורת׳ זו של אנטישמיות קנאית ובמשך כל הדורות בלטו בגישתם האכזרית ליהודים. השיא היה בהתנהגותן של אומות אירופה וראשי הכנסייה בימי מלחמת העולם השנייה. התלמוד (שם) אומר: ״ישו זקף ׳לבינתא׳ והשתחווה לה״.
לפי התלמוד, המילה הארמית ׳לבינתא׳, לבנה, בא משורש ׳לבני בניי, כלומר לבני בנים, כי בלבנים בונים בניין שקיים לדורי דורות. ייתכן שהתלמוד מבקש בבטוי הזה לרמוז שישו הניח את האבן הראשונה לדת חדשה שיש בה סגידה לאיש, כעין עבודת אלילים, ושהדת הזאת, הנצרות, תתקיים לדורי־דורות.
כבר הבאנו שהקוראן מצדיק את דעתו של ישו לגבי היהודים בני זמנו: אלה שהאמינו בו היו צדיקים, ואלה שלא האמינו בו היו רשעים.
פרשה זו של סוגי היהודים בזמנו של ישו והתנהגותם צריכה בירור, אבל כתבי הנצרות והקוראן קיצרו במקום שהיה עליהם להאריך. המתבונן על ההיסטוריה, כפי שנמסרה אצל היהודים מדור לדור, וכפי שהיא יוצאת מדברי התלמוד וכן מדברי פלביוס ועוד מקורות, נוכח לדעת שהמציאות איננה כמו שתיארו כתבים נוצריים והקוראן. חכמי הפרושים התנהגו בצורה מרוממת וקיימו את התורה, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, וחלק הגדול שבעם היהודי נמשכו אחריהם. והם, החכמים האלה וההמון הנמשך אחריהם, דחו את ישו ובשורתו מחמת דבקותם בתורה. וראה בנספח, שבו ביארנו פרשה זו באר היטב.
יהודים בתפקידים דיפלומטיים-א.בשן
מקדם ומים כרך ו
חיים טולידאנו
כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון הגיע לשם שליח יהודי נוסף מהסולטאן. הוא פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־22 בספטמבר 1772 בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשתו של הסולטאן. יש להניח שתוכן הבקשה היה קבלת נשק ותחמושת, נושא שטולידאנו עסק בו גם בשנים שלפני כן. נוסף לתעודה הנ״ל, שכבר פורסמה, מצויות 17 תעודות בין 27 בספטמבר 1755 ל־23 ביוני 1772, המעידות על תפקידיו ופעולותיו.
בשנת 1755 שימש תורגמן למושל תטואן לצד יהודי בשם מימון אשיאול; עליו לא מצאנו כל פרטים. בספטמבר 1756 נזכר טולידאנו כסגן הקונסול של בריטניה בתטואן; ייתכן שכבר קודם כיהן בתפקיד זה. בין אוגוסט לספטמבר הוא עסק באינטנסיביות בשחרור בריטים שנשבו בידי פירטים במרוקו. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן.
לגבי עשר השנים העוקבות לא מצאנו עליו כל תיעוד. דומה שבשנים אלה היה סוכנו של הסולטאן; כך הוא מוצג ב־20 בספטמבר 1769 בדיווח על המשפט שהיה מעורב בו עד אזרח אנגלי, ושלא הגיע לפתרון עוד כשלוש שנים לאחר מכן. בשנים אלה התערער מעמדו, והוא סולק ממשרתו כסגן קונסול. מעמדו ומשרתו נדונו בדרגים שונים בממשל הבריטי בגיברלטר ובלונדון, וכן אצל השלטונות המקומיים והמרכזיים במרוקו. נאמנותו לסולטאן לא הייתה מוטלת בספק, וטולידאנו נשלח, כאמור, ללונדון מטעם הסולטאן בשנת 1772. לאחר מכן לא ידוע לנו על מעשיו.
לסיכום, במשך 16 שנים לפחות (1772-1755) הוא מילא שלשה תפקידים: תורגמן המושל בתטואן, סגן קונסול בריטי בתטואן ושליח הסולטאן לאעליה.
מסעוד מגוארס
מסעוד מגוארס היה בן למשפחה שישבה בעיר סלא ועברה לגיברלטר בזמן כלשהו בין השנים 1739-1728 . הוא נתמנה סגן קונסול של בריטניה בטנג׳יר בידי הקונסול הכללי יוסף פופהם, על פי המלצתו של קומודור ספריי, מפקד הצי הבריטי בים התיכון. אין הוא נזכר אצל ההיסטוריונים שכתבו על יהודי מרוקו. בתיעוד שבידינו הוא נזכר בתפקיד זה מפברואר 1770 עד סוף שנת 1771 ; ייתכן שהמשיך גם מעבר לתאריך זה. קדם לו בתפקיד זה בטנג׳יר מפברואר 1765 עד פברואר 1768 יעקב בנידאר, שהכירו; בנידאר הזכיר את טולידאנו במכתב שכתב במלא לסמפסון ב־10 בדצמבר 1771. לא ברור מי שימש סגן קונסול בעיר זו בשנתיים המפרידות בין שניהם; אפשר שמסעוד החליף את בנידאר, אך עדיין לא נמצאו התעודות המעידות על כך.
מסעוד נזכר לראשונה ב־24 בפברואר 1770 במכתבו של מושל טנג׳יר עבד אלצאדק בן חאמד על אירוע בנמל טנג׳יר. לפי הוראת הסולטאן, כל אנייה העוגנת בנמל חייבת להיבדק. פקיד שבדק אנייה אנגלית מצא בה גלילי טבק, ובתוכם הוחבאה סחורה כדי להתחמק מתשלום מכס. לאחר שנתגלה הדבר, דקר אחד המלחים את המפקח בסכין והשליכו הימה. כשנודע הדבר לסולטאן, פקד על מושל טנג׳יר לכתוב למושל גיברלטר רוברט בויד, כי האירוע ייחקר בידי הקונסול מסעוד מגוארס, וזה דווח לבויד. עד אז אוסר הסולטאן על כל אנייה בריטית לעגון בטע׳יר ולהעמיס בה סחורה.
מקרה זה מסופר בגרסה שונה במכתבו של ג׳ורג׳ אדמם (יריבו של בנידאר) למושל גיברלטר בשם הסולטאן מן ה־12 במרס. לדבריו אמנם נמצאה סחורה מוכרחת, אבל הרצח נעשה בלא ידיעתו של רב החובל. לפיכך ביטל הסולטאן את האיסור על עגינת אניות בריטיות בטנג׳יר. אדמס האשים את הקונסול היהודי שאינו מתאים לתפקידו, וזאת מחמת דתו היהודית ובשל חוסר כישוריו לתפקיד הדורש אדם הגיוני, אשר במקרה של ויכוח בין בריטי למרוקאי יוכל להטיל מרותו ויצייתו לו מבלי לפנות למושל טנג׳יר. דומה שפסילתו עקב אמונתו היהודית אינה מבטאת את עמדתו של הסולטאן — הוא התייחס בחיוב ליהודים אחרים שמילאו תפקיד דומה — והיא תוספת אישית של אדמם. לו הייתה זו דעתו של הסולטאן, הרי שהיה לוחץ על הבריטים לפטר את מסעוד.
מסעוד דיווח לממונים עליו בשנים העוקבות בקשר להוראתו של הסולטאן למושלי הנמלים כי תועבר אספקה לאניות הצי הבריטי בלא מכס, וכי יש להעדיפן על פני אניות של מדינות אחרות."
היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
- מאבק הספרדים להשתלט על ארגון השחיטה והרבנות
היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
המגורשים רצו לתפוס עמדות בהנהגה הפנימית של הקהילות, ולהשתלט על מנגנון הקהילות בקושטא ובאדריאנופולי. הואיל ולא בנקל קיבלו תפקידים מידי התושבים הוותיקים, חיפשו תואנות ובייחוד בנוגע לכשרונם של שוחטים, נאמנים ומשגיחים. ומתוך קנאה ושנאה העלילו עליהם והשתדלו בכל כוחם להדיחם מתפקידיהם בקהילה ולמנות אנשים משלהם.
בקושטא נאבקו המגורשים בכל כוחם לסלק את השוחט מתפקידו, אולם כשלא הצליחו, ניסו הם לפסלו בכל מיני טענות פסול, כגון שסכינו היה פגום, ושהוציא טרפה מתחת ידיו. הם הרחיקו לכת עד כדי כך, שהקימו בית דין משלהם, מבלי לשתף שום דיין רומאניוטי. ובהיעדר השוחט המואשם, שסירב להופיע בפני ביה״ד הזה, הוחלט על ידם להדיחו מכהונתו.
מתוך histerio
הם גרו ביוון ובאסיה הקטנה הרבה לפני שהיהודים גורשו מספרד. הם חיו ביאנינה, באתונה, בקוסטנטינופול, בסופיה ובהרבה איים יווניים. הם לא אשכנזים וגם לא ספרדים. הם פועלים לפי הלכות התלמוד הירושלמי, ולא זה הבבלי, ויש להם נוסח תפילה משלהם. הם לא מדברים יידיש ולא לדינו אלא להג יהודי של יוונית. שמות משפחה נפוצים לקהילה זו הם פסח, לויס וקנטי.
הם יהודי יוון ובולגריה המקוריים.
מדובר על הקהילה היהודית הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו ביוון ובאסיה הקטנה עוד לפני גירוש ספרד, אומרים אף שהם שארית של גולת בבל הקדומה.
מדוע קוראים להם רומאניוטים? הכוונה היא ליהודי האימפריה הביזנטית העתיקה. הכינוי של האימפריה הביזנטית היה "רומאניה" (בלי קשר למדינת רומניה של היום), והיהודים הללו התיישבו והקימו בתי כנסת עם נוסח תפילה מיוחד להם, שאינו מזכיר לא את הנוסחים האשכנזיים ולא את נוסחי עדות ספרד.
את הקריאה בתורה בשבת היו הרומאניוטיים מחלקים לפי "סדרים" (שיטה לפיה קריאת כל התורה התמשכה על פני שלוש שנים, ולא על פני שנה אחת כמו שידוע לנו)- בדומה למנהג ארץ ישראל הקדום.
הקהילה הרומאניוטית הגדולה ביותר בימי הביניים הייתה בעיר תביי היוונית. עם הגעתם של יהודי ספרד לאיזור יוון ואסיה הקטנה לאחר שהסולטאן העות'מאני ביאזיד השני ניאות לקלוט אותם בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר הגירוש בשנת 1492, השתלבו היהודים הספרדים היטב יחד עם היהודים הרומאניוטיים, שעזרו להם בקליטתם. תחת השילטון העות'מאני, העיר סאלוניקי הפכה לעיר עם רוב יהודי ממש, רוב יהודיה היו ממוצא ספרדי, אך היה גם מיעוט קטן של יהודים רומאניוטיים שניהל יחד עם היהודים הספרדים את חיי המסחר והתרבות של העיר.
כאמור, השפה של היהודים הרומאניוטיים הייתה יהודית-יוונית, כלומר יוונית בלהג יהודי עם מעט תוספות של מילים בעברית.
בתקופת השואה, שמונים ושישה אחוזים מיהודי יוון הושמדו- חלקם רומאניוטיים. כמעט חמישים אלף מיהודי סלוניקי פונו מהעיר-בצורה כזו או אחרת. שארית יהודי יוון עלתה ברובה לישראל.
כיום חיים בישראל כ45 אלף יהודים רומאניוטיים, אלף יהודים רומאניוטיים ביוון, חמש מאות יהודים רומאניוטיים בתורכיה-בעיקר באיסטנבול וששת אלפים וחמש מאות יהודים רומאניוטיים בארצות הברית, בעיקר במנהטן ניו יורק, שם קיים בית הכנסת הרומאניוטי הגדול ביותר בעולם והיחיד ביבשת אמריקה: "קהילה קדושה יואנינה".
באיסטנבול קיים גם בית כנסת ליהודים רומאניוטיים.
בשכונת נחלאות בירושלים קיים בית כנסת "בית אברהם ואוהל שרה לקהילת יאנינה", שהוא רומאניוטי.
עם הזמן חילחל נוסח התפילה היהודי ספרדי לנוסח התפילה הרומאניוטי.
רא״ם – שלפניו הובאה שאלה זו – הציע למנות שני שוחטים ואף אחד לא יורשה לשחוט ולבדוק בלעדי השני, וכך תימנע המחלוקת בין שני הקהלים. גם באדריאנופולי התעורר סכסוך דומה ורא״ם פייס והשכין שלום ביניהם.
העלילות הרבות שהעלילו הספרדים על הרומאניוטים בנוגע לשחיטה ולכשרות היו בלתי מבוססות, משום שהאחרונים הקפידו על חוקי התורה ומצוותיה. הרבנים הרומאניוטים ראו פגמים בספרדים אחדים ביחסם וגישתם של האחרונים בשמירת השבת. רא״ם מביא מעין הסכם בין יהודים וגויים בנוגע לעבודה בחנות בשבת. היהודי יושב בחנות בימי חול והגוי בשבת והרווח מתחלק, של שבת לגוי ושל חול ליהודי. ה״רב המנהיג״ יצא חוצץ נגד מנהג נפסד זה, שנוגד את חוקי התורה.
חילוקי הדעות התעוררו גם בנוגע לחינוך ילדי הקראים, דהיינו, בהוראת לימודי הקודש והחול לקראים,שהיו תושבים ותיקים בקושטא, עוד מהתקופה הביזאנטית, והיו להם יחסים תקינים עם בני רומאניאה. הקראים, בהיותם אנשים אמידים, העסיקו בבתיהם משרתים ומלמדים רבניים. ברם, כפי הנראה, חלק מהספרדים התנגדו לכך והטילו חרם על המלמדים, שהורו אצלם. רא״ם התנגד לכך והביא טעמים רבים לדבר.
הספרדים, שהחשיבו את עצמם, כאמור, כחכמים ומיוחסים, דרשו לעצמם לאחר מאבקם על השחיטה, משרות גבוהות יותר, דהיינו, משרת ה״רב הכולל״, תפקיד שמילאו החכמים הרומאניוטים ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי. ברם, מפאת אי־הבנות ומחלוקות שנתגלעו בין שני הקהלים על בחירת האיש, ואי־יכולתם להתפשר על מוצאו של המועמד, בטלה משרה זו. ר׳ שמואל די מדינה (רשד״ם) – מגדולי חכמי שאלוניקי במאה הט״ז – רומז על כך באחת מתשובותיו ״ובין כך ובין כך ענין הרב הנזכר לא עמד בעוונותינו שרבו, כי אם לזמן מועט״. הספרדים רצו גם לתפוס משרות של חכמי קהילות מקומיות. ביאנינה היה קיים בתחילה קהל תושבים (רומאניוטי), והמגורשים, שבאו להתיישב במקום, הצטרפו לקהל הישן להתפלל יחד. אך עד מהרה נפרדו והקימו קהל שני חדש, הביאו להם חכם מעיר אחרת, ולא הכירו בסמכותו של מרביץ התורה, החכם התושב. אולם החכם החדש לא החזיק מעמד ביאנינה ״מפני איזו איבה שהיה לו עם החכם התושבי, כי כל אומן סני(שונא) לחברו״. הוא תיקן תקנה בחרם חמור עם כל אנשי הקהל החדש (כנראה הספרדי), שבעזבו את העיר, לא יוכלו לקחת את החכם התושבי למרביץ תורה עליהם, עד עשר שנים.