יום הכיפורים – פרק טו'

א.     נהגו העם לעשות כפרות בלילה הקודם לערב יום הכיפורים עד למחרת. ותלמידי חכמים ואנשי מעשה מעירים בני ביתם בעלות השחר ועושים הכפרות, ואת העופות פודים בצדקה ואוכלים אותם בסעודה מפסקת.

ב.      מנהגנו בכל ערי המערב לברך "על כיסוי הדם" בלבד וכפסק הרמב"ם (פרק יד)

ג.       הרבנים ובראשם הגאון רבי רפאל אנקווא זלה"ה רבה של מרוקו, ניסו לתקן שאין לשחוט רק תרנגול ותרנגולת לכל משפחה לכפרה, והטעם מפני שהשוחטים טרודים במלאכה ויש לחוש לטריפות בשחיטה, וכן מצד הוצאה מרובה, ולא נתקבלו דבריו רק על יחידים ושאר ההמון המשיך במנהגו

ד.      את העופות של הכפרות יתנו לעניים, ויש שנותנים דמי העוף לעניים. ומ"מ נהגו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

ה.      מנהגנו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ

ו.        מצוה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ויש מקומות שנהגו שגם הנשים הנשואות טובלות ללא ברכה

ז.       נהגו הגברים לקיים מנהג המלקות, כמובא בשו"ע (סי' תרו ס"ד).ורבים לובשים ג'לביה לבנה שמכניע ומשבר לב האדם

ח.     נהגו בבוגמז בסעודה מפסקת שכל הקהילה אוכלים יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (מפי הרב מאיר אסולין).

ט.     נהגו לטבל בסעודה מפסקת את הפת בסוכר, ועל השולחן מניחים המלח

י.        יש שנהגו להשהות חמין על הכירה מערב יום הכיפורים, שיהא נאכל למוצאי כיפור

יא.   מנהגנו שמדליקים נר לע"נ ההורים, בערב יום הכיפורים ובליל הושענא רבה כדברי הרמ"א(סי' תרי ס"ד).

יב.   מחנכים הקטנים לתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, כדאיתא בשו"ע (סי' תרטז ס"א). וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א),שהוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

יג.      בכל יום הכיפורים מתעטפים טלית גדול

יד.   מנהג המערב להוציא ז' ספרי תורה בכל נדרי, ובישיבות הוציאו ג' ספרי תורה כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 69).

טו.  מנהג טיטואן וג'יבראלטאר שעושים השכבה קודם כל נדרי לכל הרבנים המפורסמים מקדמא דנן כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 77).

טז.  מנהג המסתערבים שמי שקנה ס"ת ראשון מברך ברכת שהחיינו ובאר"ץ חלב החזן המברך כמובא בספר בית הכפורות (עמ' 90).

יז.     נגיעה של חיבה אסורה ביום כיפור אבל נגיעה בעלמא או להעביר מיד ליד מותר ויש מחמירים

יח.  יעבור על סדר ונוסח התפלה קודם יום כיפור שכך תהה התפלה ביתר כוונה

יט.    יש בכפרי הדרום שהיו יחפים בלי מנעלים ביום הכיפורים

כ.      יתוודה אדם בכל ליבו, ואף אם יודע שלא עבר בחטאים המוזכרים בווידוי, אולי עבר ושכח או שעבר עליהם בגילגולים קודמים

כא.רבים עומדים על רגליהם בשעת רוב ככל התפילה.

כב.  המנהג שלא לברך ביום הכיפורים ויום תשעה באב ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומנהג העיר מראכש, אלג'יר וארם צובא לברך.

כג.    מנהגנו שהלוי נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נוטל ידי הכהן וכך ינהג גם ביום הכיפורים כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 188 ס"ל).

כד.  מנהגנו להריח בשמים כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 523),

כה.   בסדר העבודה בתפלת מוסף בעת חזרת הש"ץ, בשעה שאומר והכהנים והעם, מנהג הדרום וכן מנהג אלג'יר וחלב שנהגו שכל הציבור כורע ושוחה על גבי בד, ומנהג הערים פאס מכנאס וצפרו שלא לכרוע אלא לשחות מעט.

כו.    הכהנים נוטלים את ידיהם לפני נשיאת כפים כבכל יום, מפני שאין זו רחיצה להנאה אלא לשם מצוה.

כז.   מנהגנו אין שמים הטלית על הראש רק תלמידי חכמים מובהקים, ובזמן תפילת הנעילה ביום הכיפורים כל הציבור מתעטפים הטלית על הראש.

כח.  המנהג בסיום צום יום הכיפורים עם צאת הכוכבים ואין מקפידים על צאת הכוכבים כדעת ר"ת כמו בשבתות.

כט.יש המברכים ברכת הלבנה קודם יום כיפור כדי להרבות בזכויות. ומנהגנו לברך במוצאי יוה"כ כדי לקדש הלבנה בשמחה.

ל.      אין מברכין על הבשמים בהבדלה במוצאי יוה"כ אף אם חל יוה"כ בשבת.

למחרת יום כיפור עורכים החזנים סעודת הודאה לה' הנקראת 'יום שמחת כהן'

יום הכיפורים

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז־ל)

ימי התשובה שתחילתם בראש חודש אלול, מגיעים לשיאם בערב יום הכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר מכל ימות השנה. לפנים היה נקרא בשם ״צומא רבא״ יום הצום הגדול, שבו בני־אדם מתענים מערב עד ערב, היינו משקיעת החמה שבערב היום, עד צאת הכוכבים למחרתו. שפע מנהגים ומסורות נתייחדו ליום זה הנחשב ליום הדין הגדול והנורא. נזכיר כמה מהם והראשון: ״הכפרות״. כזכר לשעיר שהיה משתלח לעזאזל עמוס חטאי כל בית ישראל, הנהיגו בקהילות עמנו את הכפרות.

הכפרות ומקור המנהג

שילוח השעיר לעזאזל היה מעורר התרגשות בעם ומכניס רווחה בלבבות, משום שזה היה אות מן השמים שה׳ סולח לחטאים. עם חורבן הבית בוטל שילוח השעיר לעזאזל, כמו־כן, לא פלא אם עד היום שגור בפי העם, המשל או האימרא: ״עשו אותו שעיר לעזאזל״, היינו: הטילו עליו כל האשמות.

״כפרות״. בשם זה נקרא המנהג לעשות כפרות בליל ערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, שאז הרחמים גוברים. מקורו של מנהג זה הוא כנראה, בבבל וייסודו בסביבה נכרית שעסקה הרבה בכישוף : המנהג נתפשט מבבל לספרד וצרפת ומשם לשאר תפוצות הגולה. היו שהישוו את הכפרות לשעיר המשתלח, אולם בספרד קמו למנהג זה מתנגדים רבים כרמב״ן ורשב״א, אך לא עלה בידם לבטלו. כמו־כן, חכמים גדולים כרמב״מ לא הזכירו כלל את מנהג הכפרות . הרמב״ן אמר, שיש במנהג זה משום ״דרכי האמורי׳׳, כמוהו גם כתב ר׳ יוסף קארו והדגיש שיש למנוע את המנהג הזה והוסיף: ״והוא מנהג שטות״.

הערת  המחבר : ר׳ יוסף קארו, שו״ע, או״ח, סי׳ תרד_; מה גם ״חיי אדם״ כלל קמד (ד) מתרעם על מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכיפורים תולה בזה וכמעט שכמעט שכפרות ואכילת מצה, נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אס לא בתרנגול, וע״י זה באים לידי איסור נבלה חס ושלום.

קביעתו של הרמב״ן שיש בכפרות משום דרכי האמורי מבוססת על המנהג הרווח בין עמים שונים, המאמינים שניתן להעביר מחלות וחטאים מגוף אדם אל גוף חיה  או אפילו אל דומם כמו: אבן או מקל . אמונות אלו רווחות עדיין אצל עמים פרימיטיביים, אשר עורכים לצורך זה טכסים וכישופים רבים אשר בכוחם לעצור או ללכוד : סבל, מחלות וחטאים, ולהעבירם לעצם אחר.

אולם למרות התנגדותם החריפה של חכמים אלה, לא עלה בידם לבטל כליל את מנהג הכפרות, להיפך הרמ״א אף הגן עליו וכתב שהוא מנהג ותיקין. היום, אין לך מנהג שישראל מחזיקים בו כמנהג הכפרות ואף אלה הרחוקים מן הדת או כל מסורת, מנהג הכפרות אצלם הוא דבר חשוב. בעיניהם הוא אף דבר קדוש ולא יוותרו עליו בשום פנים .

זוכרני עוד בחו״ל על יהודים ממוצא אלג׳רי שהיו די מתבוללים, אך בעניו הכפרות היו יורדים הם בעצמם ל־מללאח היהודי, בערב כיפור ומחפשים שוחט שיעשה להם ״הכפרות״, וגם כיבדו אותו במתת־יד נדיבה.

אחרי שהשוחט עשה להם הכפרות, זיכה אותם אחר־כך, גם ב״מי שבירך״.

פדיון כפרות

היום רבים מקובעי ההלכה מתנגדים למנהג הכפרות. כתחליף, קובעים ״פדיון כפרות״, כלומר: לתת את תמורת התרנגול או הכפרה, צדקה לעניים ולנזקקים מנהג זה התרחב עוד יותר בקרב כל העדות והיום, ברוב בתי־הכנסת, גובים הגבאים סכומי כסף מקהל המתפללים ומחלקים אותם למוסדות צדקה, לישיבות או לנזקקים.

התרנגול מפחיד ומגרש את המזיקים

כאמור קביעתו של הרמב״ן שראה בכפרות דבר פסול והעיר שיש בהן משום דרכי האמורי, מבוססת על בסיס איתן, משום שבקרב כמה עמים, רווחת עדיין אמונה כי ניתן להעביר כל מחלה או חטא מגוף חי אל גוף חי, וכדי לגבור על המזיקים או הרוח הרעה שנדבקה בייצור החי ולגרש אותה ממנו, מצאו שקל יותר להעביר מחלות, אסונות ומדוחים מהאדם אל בעלי־החיים, מאשר להעביר אל עצמים דוממים ובמקרה זה, העופות ובראש ובראשונה התרנגול, ומכיון שכך, רצוי יותר ״גבר תמורת גבר״, ועוד, התרנגול מצוי בביתו של האדם יותר מבהמה וחיה, כי הוא לא רק מפייס את הרוחות הרעות, אלא גם מפחיד אותן ומאחר והמזיקים פוחדים ונבהלים ממנו ומהאור, ומאחר והשכוי הוא הראשון המכריז על קרני האור עוד מאשמורת הבוקר, לכן קריאתו מפילה אימה ופחד על השדים. גם הכרבולת האדומה של התרנגול מפחידה אותם ויוחס לה כישוף, הצבע האדום, גם כן מפחיד אותם ומבריחם. כמו רגליהם של השדים דומות לכרעי תרנגול (ברכות ו, א).

הערת המחבר : התרנגול נקרא גם גבר והוא נבחר להיות קרבן לכפרות לאדם שהוא, גבר ומאחר והתרנגול הוא העז שבעופות והאדם מישראל הוא העז שבאומות, כמובא בתלמוד: ״שלושה עזין הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות (ביצה, כה, ע״ב), לכן יבוא העז שבעופות ויהיה קרבן לעז שבאומות או ״גבר תחת גבר״.

לידת בנים בלבד

כאמור מצות פריה ורביה מחייבת שיהיו לאדם בן ובת (שו״ע אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה). הנושא נדון בספרות התשובות בהקשר לשאלה כאשר יש לאדם רק בנים, האם מותר לו לשאת אשה נוספת כדי להוליד בת. בין החכמים הדעות חלוקות.

במרוקו, אם אין לו בת אחרי 17 שנות נישואין – הותר לו לשאת אשה נוספת. בתשובות יעב״ץ מופיעה הכותרת: ״רוצה לישא אשה אחרת על אשתו בטענת אין לו בת ובניה מתים״. התשובה מתייחסת ליהודי הנשוי קרוב ל־17 שנים, ויש לו מאשתו רק בן בגיל שלוש ומעלה ונפטר. ״ומאחר שאין לו בן ובת, רצה לישא אשה אחרת עליה בחייה״. היא סירבה ואמרה: ״מאחר שיש לה בן יחנן הקב״ה ותלד בת״. הבעל אמר שהיא יולדת וקוברת, ואין לה וסת קבועה.

חכמי פאס ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אברהם בן דנאן, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה בן חמו ושמואל בן חותא פסקו שמותר לו לשאת אשה שנייה, כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

ר׳ רפאל בירדוגו כתב: ״אם היה לו בן ובת ומתה הבת והניחה בן, לא קיים מצות פרו ורבו״ (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ו).

אם יש לו בן ואשתו עדיין צעירה אסור לו לשאת אשה שנייה. בשנת כתמ״ר (1900) שאל ר׳ חיים אברהם אליהו שטרית מצפרו את ר׳ שלמה אבן דנאן בפאס את השאלה דלקמן:

אדם נשוי מעל עשר שנים ויש לו ממנה שני בנים, והיא עדיין צעירה אשר אין בה כל מום המונע לידה, והבעל רוצה לקחת לו אשה אחרת בטענה שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה כי אין לו בת. האם מתירין לו לישא אשה נוספת. לדעת החכם כיון שיש לו בן, אין מתירין לו. את המסקנה הזאת אישר ר׳ שלמה אבן דנאן, ולדבריו מותר לו לשאת אשה שנייה רק כאשר:

אבד שברה כגון אם היא משכלת או מפלת ג׳ פעמים או יש לה חולי המונע הלידה או פסק וסתה או הזקינה… שאי אפשר לו להשלים ממנה מצות פריה ורביה, אבל באשה שהיא ילדה ועדיין יש לה תקוה להוליד בהיות לו זרע זכר אינו רשאי לשאת שנייה (׳אשר לשלמה׳, סי׳ לד). למסקנה שונה הגיע ר׳ ידידיה מונסונייגו. החכם דן במקרה שלזוג אין בת, ורצונו לשאת אשה אחרת לקיים מצות ׳׳פרו ורבו״. החכם הגיע למסקנה ״שאם לא היתה לו בת לא קיים מצות פריה ורביה במצותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

גם במאה ה־20 היתה נטייה לאשר לשאת אשה שנייה אם הראשונה ילדה רק זכר, כשהמטרה לקיים את המצוה. ר׳ יהושע מאמאן בהיותו בעיר סאפי בשנת תש״ט (1949) ולאחר מכן בירושלים בשנת תשנ״ו (1996), דן בעניינו של אדם שיש לו בן מאשה שכבר גירשה, או שהיא נפטרה, ומאשתו השנייה לא נבנה כלל. האם רשאי הוא לשאת אשה אחרת עליה אחרי עשר שנים. החכם הזכיר את המקור של יעב״ץ במוצב״י ח״א סי׳ רד, שהזכרנו לעיל, והסיק שמותר לו לשאת אשה נוספת. וכן אם יש לו בן ואין לו בת ורוצה לשאת אשה כדי שתלד לו בת ״ובזה יקיים מצות פריה ורביה כהלכה״.

מסקנתו שהדבר תלוי בחוות הדעת של בית הדין. אם הם משוכנעים ״שהבעל ירא ה׳ וסר מרע ורוצה באמת לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה מטעם שאשתו כבר הזקינה… יתירו לו״(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, סי׳ נד, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד, טו).

ר׳ שלום משאש דן במספר תשובות בזוגות שנולדו להם רק בנים, והם רוצים גם בנות. בפסק דין שכתב בקזבלנקה בשנת תשי״ג (1953) נדון המעשה הבא:

אדם תבע מאשתו לאפשר לו לשאת אשה שנייה כי ״אין לו ממנה זרע נקבה כי אם זרע זכר, ורוצה לקיים מצות פריה ורביה״, ואין לאשה תקוה ללדת. היא משיבה שזו ״רק עלילת דברים כדי לישא את חשוקתו״. החכם קבע שאין תקדימים שבשביל ללדת בת התירו לשאת אשה שנייה. לדבריו, ״בזמן הזה אין שייכות לדין זה דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת״. הוא האמין לאשה שבקשת בעלה היא רק אמתלה כדי למלא תאוותו להלוך אחר עיניו, או בשביל ניגודים עם אשתו לשאת את תשוקתו. החכם הסתמך על דעתם של גדולי הדור חכמי פאס וצפרו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בשנת תשמ״ד (1984) כתב אותו חכם פסק דין בקשר לאדם ״שיש לו הרבה בנים זכרים מאשתו, ודרש מבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת עליה, בטענה שאין לו בת ורוצה לקיים מצות פו״ר״ ופריה ורביה], בתשובתו הזכיר את מה שכתב בסי׳ יט הנ״ל, בניגוד לדעתם של חכמי פאס הנזכרים במוצב״י ח״א, סי׳ רד. לדבריו, בזמן הזה אין מתירים במצב כזה לשאת אשה שנייה אפילו יהיה לה חולי המונע לידה. רק אם מחלתה אינה מאפשרת קיום יחסי מין, או שאינה יכולה לבצע את חובותיה בבית לבעלה, מותר לו לשאת אשה עליה (׳תבואות שמ׳׳ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כא). החכם דן בנושא זה שוב בספרו ׳שמ״ש ומגן׳ ח״ב, חו״ם סעיף יג, וקבע כי דעתו מנוגדת לזו של ר׳ יהושע מאמאן.

עמדתו של החכם מושפעת מהנוהג בזמן החדש, לפיה אין נושאים אשה שנייה, גם אם האשה הראשונה לא עמדה בכל הציפיות לגבי לידת בנים ובנות.

קיג 

ידידי החכם ונבון, כהה"ר עצחק הכהן ישצ"ו.שלום שלום.

מכתבו הנעים הגיעני, אודות התפלין לבנך הנחמד יגיעוך עם כתבא דנא, דבר נאה מאד, מעשה ידי להתפאר, כאשר עיניך תחזינה משרים, מאלהי ישראל אבקשה, אליו פניו יאר ישא, יגדלהו לתורה  ויראה וקדושה, רואיו יאמרו אשרי אותו עשה. האל כל הימים נצרהו, חזקהו, אמצהו, אורד ימים השביעהו אמן. ויה״ר שיהיה הכל בסימן טוב והצלחה, והשקט ובטחה, אכי״ר.

אני היו״ם ס״ט

קיד

ס׳ ויקהל. ש׳ תרפ״ט לפ׳׳ק

ידידי החה״ש, כהה״ר שלום שושנה, ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר קבלתי, אודות המזוזות שקנה כבודו בהיותו פה מההוא ספרא דווקנא, ועתה בהגיעו לעיר סאל״י יע״א, מצא אותם בלא תגין, והראה אותב להרב דמתא, ואמר שהם פסולים, והנה כבודו שרר בצער ובכעס על רמאות הסופר וכו', חלילה לכבודו לומר כן, ושרי ליה מאריה למאן דפסל, כי בהלכות מזוזה ביו״ד סי׳ רפ״ח ס״ז, כתב מרן שדינה לענין התגין כמו ס״ת, ובהלכות ס״ת סי׳ רע״ד ס״ו כתב דין התגין כמו שנתבאר בהלכות תפלין סי׳ ל״ב וסי׳ ל״ו, ע״ש. ובא״ח סי׳ ל״ו ס״ג כתב ה״ל: צריך לתייג שעטנז גץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות, ואם לא תייג אפילו שעטנז גץ לא פסל, עכי׳ל. ע״ש. ואף שהבאה״ט כתב שם שהב״ח פוסל אם לא תייג שעטנז גץ, ע״ש, אנו אין לנו אלא דברי מרן, דאתכא דידיה סמכינן. ושאלתי את הסופר למה לא תייגם בתחלה, והשיב, מפני שכבודך צוה אותו לכתוב בהם כתיבה דקה מאד, ואי אפשר לתייגה, שאי אפשר להשיג מהקנה קולמוס דק כחודו של מחט, ואם יתייג בקולמוס שיוכל להשיג מהקנה אחר עמל, יערבב את האותיות וישחית את הכל, ובכן ההוא אמר, שאם תרצה לבטל המקח יחזיר לך את כספך, והוא ימכרם ביוקר באתרא דלא קפדי, ואתה תבחר ותקרב, להחזיר או להחזיק, ושלום.

אני היו״ם ס״ט.

קטו

פ׳ ויקרא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, כמוה״ר חיים הלוי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתב יד״ק הגיעני, אודות קונטריס דרשותיו, הרי הוא לך בחזרה, עם מוכ״ד. וימחול נא אדוני אם אומר לך שלא העתקתי ממנו כלום, כי לא ישרו בעיני כלל, כי כלם מלאים סודות וספירות, וגמטרייאות

שאינם שוין במספרם עם מסורת הכתובים, רק בחסרון המלא ובמלוי החסר, ועם הכולל, וכן לא יעשה, גם כמעייל פילא בקופא דמחטא, כן מעייל בפסוקים ובמאמרים דברים דחוקים, ואינם מתוקים, ולא הורגלתי בזה, ובכן סלח ידידי, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קטז

פ׳ הנז׳. לחכם א׳.

ידידי : שמעתי היום, אשר כבודו חרה אפו בשמעו, שאני אמרתי, שמן התורה, אפי׳ חמץ ידוע סגי ליה בבטול, ואינו צריך בדיקה, נא ידידי שוב מחרון אפך, כי כן הדבר מפורש באשל אברהם סי׳ תל״א סוסק״ב, וז״ל: ודע, דמדאורייתא אפילו בחמץ ידוע סגי בביטול, דלא כתשו׳ א׳ הביאו כל בו, עכ״ל: ע״ש. ושלום.

אני הי״ום ס״ט

רבי אברהם אבן צור

החכם השלם והכולל, כמהר״ר אברהם אבן צור בכמוהר״ר יהודה זלל״ה, כך נמצא מתואר בשטר אחד משנת תע״א לפ׳׳ק.

אוצר המכתבים, ח״א, עמוד נא

רבי אברהם אבשלום

נראה שחי במערב הפנימי בעיר דרעה. בספר ״החזיונות״ למהרח״ו עמוד ה׳. הוא מתואר: ״חכם גדול יודע עתידות״.

רבי אברהם אדיג׳יש

מחכמי בית המדרש של רבי שמואל אבוהב. בשנת תי״א פנה רבי אברהם לרבי שמואל אבוהב בבקשת סיוע לנשואי בתו. חתם על פסק בשנת תט״ו.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם אהרונוף עולמא

ראב״ד בערי בוכארה, מרבניה וחכמיה.

רבי אברהם אוחנה

רב גאון מפורסם. דיין במרוקו. בנו הרב רבי מסעוד אוחנה.

רבי אברהם אוריול [אוריור]

צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.

רבי אברהם אושקי

 בן למשפחת אנוסים מפורטוגל. ברח מליסבון לפיררה שבאיטליה, שם יסד בשנת ה׳שי״ג [1553] בית-דפוס בו הדפיס ספרים בעברית. ידועים כעשרים וחמישה ספרים עבריים שיצאו לאור בדפוסו. בית הדפוס נסגר על ידי השלטונות על שהדפיס את הספר ״שלטי הגבורים" ובו קינה על ״קדושי אנקונה״.

תור הזהב והשמד, עמוד 323

רבי אברהם אזולאי

בנו השני של הרב חיד״א. נולד בירושלים, והיה מרבני צפת ת״ו. היה גדול בתורה וסייע לאביו בהגהת תשובותיו ״חיים שאל״ ח״ב. בשנת תק״מ היה באלג׳יר בשליחות אה״ק ובניסן תקמ״ה היה באנקונה ובליוורנו. אביו, הרב חיד״א בספרו שם הגדולים ערך ״חזה התנופה״, כנהו: בני החכם השלם והכולל כמהר״ר אברהם. נזכר גם בערך העשל. נפטר בירושלים בן חמישים שנה עוד בחיי אביו. חתום על תעודת שליחות לפדיון שבויים בדבר חובות הבת ירושלים שהגיעו לסך מאתים אלף אריות בשנת תקנ״ט, יחד עם רבני ירושלים בזמנו ובראשם יום טוב אלגאזי, רפאל אברהם לב אריה, יצחק קובו, יהודה בורלא, משה מרדכי יוסף מיוחס, מרדכי הלוי, רפאל משה אליהו הלוי ומשה אהרון הלוי.

יהוד המזרח בארץ ישראל, עמוד 28

רבי אברהם אזולאי

מחכמי ורבני פאס. חבירו של מהר״ש עמאר מקובל ומלומד בנסים ונדפסו קצת ביאוריו בספר מקדש מלך והוא הוא שהחרים על מי שאומר שחניכת אזולאי היא ר״ת אשה זונה וחללה לא יקחו, והגאון חיד״א בספרו שם הגדולים כתב שדבריו נשמעים בשמים ושרבינו אור החיים הקדוש הכיר אותו וכשהיה אדם חולה היה כותב בקמיע על חתיכת נייר בלי שום שם רק יהי רצון רפואה לפב״פ מהחולי פ׳ א״ס. חבר הגהות על ספרי האר״י. ושו״ת והגהות על השולחן ערוך וראה בספר מלכי רבנן בערכו שמספר עליו נפלאות וגם על תפיסתו למלכות. ונפטר אחרי שנה תצ״ה ולפי מה ששמע הרב בן נאיים מרבני מראקש נפטר בשנת תק״א והסימן שהיה מסור בידם כי תשא את ראש בני ישראל שהיא שנת תק״א ליצירה ושהיא שנת תצ״ו לפ״ק.

וראיתי שם בספר מלכי רבנן שהביא הערתו של נר המערב צד 161 הערה רע״ח שעורר על דברי החיד״א בשם הגדולים שהגביל בטעות שנת מותו בשנת תצ״ח ולפלא בעיני שהרי מה שעורר נר המערב על החיד״א לא היה בכלל על שנת פטירתו של רבי אברהם אלא על שנת פטירת חבירו רבי שלמה עמאר כמו שיראה המעיין בדברי שם הגדולים ונר המערב שם.

פאס וחכמיה, כרך שני, עמוד 241

רבי אברהם אזנאתי

היה סופר בבד״ץ בעיר סאלי שבמרוקו.

רבי אברהם איבלאגון

חיבר ספר: ״נכנס יין״ – לימוד הראוי לאדם הנכנס לשנתו השבעים נדפס קושטאנדינה תרע״ב, בני ברק תשמ״ו.

רבי אברהם אכסול

חכם ומקובל ממראקש נפטר בשנת תר״ו [1846].

רבי אברהם אלאשקר

מרבני קהיר, כפי שמוכח מלשונו בתשובה המצויה בשו״ת מהר״ם גאויזון, בעניין ירידת ערך המטבע. חתם עם רבינו ועם רבי בנימין קאג׳יג׳י על פסק המתיר אשה להינשא, והסכים עם רבי אברהם קשטרו [עמו הסכים גם ובינו] בהיתר נשואין עם אחת אבי אמו. חתימתו מופיעה יחד עם חתימתם של אחרים מחכמי קהיר על איגרת לקהילת דמיאט. בשו״ת אבקת רוכל ובשו״ת בית יוסף נדפסו שתי שאלות שהופנו אל מרן רבי יוסף קארו על ידי רבי אברהם אלשקאר. אם יש לזהות חכם זה עם החכם דנן [כפי שאמנם מסתבר], כי אז הוא היה מזקני החכמים בזמנו של רבינו.

דעתו של רבי דוד קונפורטי היא, שחכם זה הוא בנו של מהר״ם אלאשקר וכך גם סבור הרב חיד״א בשם הגדולים ערכו. בטוב מצרים נושא ונותן המחבר בדברי החיד״א, וככל הנראה מסכים עמו. אבל יש לפקפק בכך. בשו״ת מהריט״ץ החדשות, סימן קצא_׳ מופיעה החתימה: אברהם בן שלמה, שיש מקום לזהותו עם רבי אברהם אלאשקר. גם אין אותו זיהוי נכון, ואותה חתימה היא של חכם אחר, מתעורר ספק נוסף, בספר הדרשות של רבי חיים חברייא נמצא כתוב במקום אחד: ״ותי׳ הר׳ אברהם יצ״ו בכמה״ר שמואל אל אשקר ז״ל״. אין הכרח איפוא לומר שרבי אברהם דנן היה בנו של רבי משה אל שקר, וקרוב יותר לשער שלא היה בנו [ואולי היה נכדו]. בשנת שע״ה היה עדיין בחיים.

מתוך מבוא לשו״ת מהר״ם גאויזון

רבי אברהם אלבאז

מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א [1801] עם רבי שאול סירירו.

פאס וחכמיה, ח״א, עמוד 254

רבי אברהם אלבו

חתם על אגרת מירושלם לעיר פיס בשנת ש״ץ [1630] יחד עם הרבנים וראשי דת המערבים בירושלם [בתוספת "ציוה לחתום״]. באגרת הם מבקשים לעזור לשליחים רבי אברהם ביטון ורבי שמואל רימון, בשליחותם לשקם את הקהלה היהודית בירושלם, אחרי התלאות שעברו עליה בימי אבן פארוך.

יהודי המזרח כארץ ישראל; תולדות חכמי ירושלים

רבי אברהם אלבעלי

מחכמי ורבני איזמיר. מתואר ״הרב עצום״. יש ממנו חידושי כמה מסכתות הש״ס, ונדפסו בתוך ספר ״חלק יעקב״ לגאון רבי

יעקב אלבעלי זלה״ה.

רבי אברהם אלגאזי

גאון מופלג בנו של הגאון המפורסם רבינו שלמה אלגאזי זצוק״ל בעל ״תאוה לעינים״ ועוד. רבי אברהם נפטר כ״ג טבת שנת

רבי אברהם אלגאזי

מחכמי טורקיה בזמנו של המהרח״ש [רבי חיים שבתי]. אביהם של רבי שלמה אלגזי, בעל ״יבין שמועה״, ורבי משה אלגזי.

רבי אברהם אלגראנאטי [הראשון]

מרבני איזמיר. אחיו של רבי כלב ורבי יצחק. רבי אברהם הריץ שאלות לרבי חיים בנבנשת בשנת תר״ג, תי״ו, תי״ח ותכ״ט [יורה דעה סימן קיט, דף סד, ב: חושן משפט חלק א, סימן צט דף ק״ב, ג: סימן וז, דף ונו, ב: חלק ב, סימן יא דף ט, ב] ונראה שבנו היה רבי משה אלגראנטי.

חלק א' : יסודות הדת האסלאמית

פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

בטרם נספר כיצד כל זה החל להירקם, נבדוק את זירת חצי-האי ערב ואת סביבתה הקרובה, בה נולד נביא האסלאם, בה עוצבה אישיותו, ובה התחוללה הדרמה הגדולה של הולדת האסלאם. חצי-האי ערב הנו מן המדבריות הנרחבים, הקשים ומקשי-החיים עלי אדמות. שטחו כמעט כמחצית ארה״ב, כלומר יותר מ-4 מיליון קמ״ר, כ-4 פעמים שטחה של מצרים ופי שמונה משטחה של צרפת, הגדולה במדינות אירופה. בהשוואה לארצנו הזעירה, ערב יכלה להכיל 80 פעמים את ארץ-ישראל המערבית. בימים ההם רק מאות אלפים אחדות של בדווים (בדו=מדבר ישימון) שוטטו במדבר הענקים הזה, שבו הטמפרטורות יכלו לנוע מ-50 מעלות ברום השמש בשמיים בעיצומו של יום, ועד לסביבות נקודת הקיפאון בלילות, בפנים המדבר המרוחק מאות קילומטרים מהשפעתו הממזגת של הים. הים שהקיף את חצי-האי משלושת עבריו איפשר גם הקמת ערי נמל לסחר בינלאומי, הן על הים האדום במערב ומשם לסיני, לאלכסנדריה ולערי אירופה; הן על חוף האוקיאנוס ההודי בשוליים הדרומיים של חצי-האי בואכה תימן וחצרמוות, ומשם להודו ולסין_; והן לחופי המפרץ הפרסי שהיה זרוע נמלי מסחר עתיקים ככופה ועומאן, ומשם לעבר הודו, סין ודרום-מזרח אסיה, דרך שהסינים כינוה, תוך הקש לנתיב הסחר היבשתי המקביל והעתיק יותר – ״דרך המשי הימית״. אם כן, כדי להימנע מלהקיף את כל חצי-האי הגדול הזה, אחת מדרכי הסחר ההגיוניות שבין ערי אירופה לבין המפרץ הפרסי והאוקיאנוס ההודי קישרה בין החוף המערבי לחופו המזרחי של חצי-האי.

 בימים שבהם אנו עוסקים, כלומר בסוף המאה השישית לספירה, מילות המפתח הבינלאומיות, שהיו באווירו של המזרח התיכון, היו אימפריה ודת, כאשר האחת שזורה ברעותה ומקנה לה את זהותה. שתי אימפריות-דתות שלטו במרחב: הביזנטית-הנוצרית, שפרשה את שלטונה על רמת אנטוליה, לאחר התפלגותה של הכנסייה הנוצרית למערב הקתולי שברומא ולמזרח הביזנטי שבקושטא, ושלוחותיה גם בסוריה ובארץ-ישראל, לאמור בסמיכות לזירה הערבית מצפין¡ והסאסאנית-זורואסטרית שבסיסה בפרס, שדת זורואסטרה שליטה בה, ושלטונה פרוש עד למסופוטמיה, כלומר עד לגבול הצפון-מזרחי של ערב. כיוון שהמדבר הלוהט לא היה אדמה מכניסת אורחים במיוחד, הוא נותר בתווך לנפשו, כשטח נייטראלי פתוח להשפעות מכאן ומכאן. בעיקר היתה ניכרת ההשפעה הנוצרית באזורי הביניים שחצצו בין האימפריות לבינן, ובינן לבין ערב, לפי שכיתות וסיעות נוצריות לרוב נעו ונדו באיזור הזה והעבירו את רעיונותיהן מהכא להתם. יתרה מזו, נזירים נוצרים לא מעטים חיפשו להם מקלט במדבר הערבי האין-סופי, שם מצאו מנוחה לרגליהם בבדידותם במערות, בהן ניהלו חיי פרישות וסיגוף בלתי מופרעים, עד כי במשך מאות השנים ששהו שם קנו להם רעיונותיהם על האל המונותיאיסטי שביתה מתרחבת והולכת גם בקרב הערבים הקדמונים, שעימם באו במגע מזדמן. בודדים אלה נקראו בעגה המקומית חניף, ללמדך שרעיון האל האחד לא היה לגמרי זר בחצי-האי עם בואו של הנביא. למאמינים ברעיונות אלה ודאי ניתן לצרף את השבטים היהודיים שגרו בית׳רב, אחת מערי חצי-האי שלימים תהפך למדינה, כנראה מאז חורבן הבית היהודי השני.

החיים במדבר קשים מנשוא, ולפרט אין קיום בו. אשר על כן, הארגון הבסיסי של החברה התנהל במסגרת המשפחה המורחבת והשבט, ומספר שבטים התאגדו לעיתים לברית ביניהם למטרות מלחמה על מחוזות מרעה, או התגוננות מפני פושטים ומדעים, או להישרדות בתנאי מחיה קשים. התלות בשבט היתה כה מוחלטת, עד כי טופחה מורשת שבטית שהיתה לחוקת התנהגות שאין לחרוג ממנה, והיא סבה סביב עולם הערכים שראש השבט הסייד ־האדון בלשון ימינו¡ או השייך־זקן, כי בזקנה טמונים חוכמה ושיקול דעת) היה אמור לגלם ולעמוד כמודל לחיקוי, כמקור לתבונה ולעצה, כמנהיג ללא חת בעת קרב, כפוסק נבון וצודק בין ניצים וכמכניס אורחים נדיב גם בעיתות מצוקה. התכונות הללו נודעו לתהילה בשמן הקיבוצי מרווה ( = גבריות אידיאלית במיטבה), ששמעה יצא מעבר לתחומי השבט והוסיף כבוד לשבט כולו. לעיתים נמדדות תכונות אלו, שאחת מהן היא פרישת חסות השבט (גייוואר) על חלשים ובודדים שבאו לדור במחיצתו ולבקש את הגנתו, על פי מספר החוסים (גיאר), אשר ככל שגדל זהו אות למוניטין שיצאו לנדיבותו ולעוצמתו של השבט. לצידו של ראש השבט, בחברה אנאלפבתית זו, שימש השאער (־משורר) מעין איש יחסי הציבור של השבט, אשר תפקידו היה לשמר את המסורת השבטית בסיפורי גבורה ובשירי קרב, שנודעו כאייאם אל-ערב (דברי ימי הערבים), שלוקטו מאוחר יותר באנתולוגיות מן היפות ביותר שיצר האדם, ומשמשים עד היום מקור לא אכזב לתיעוד ההיסטוריה של השבטים בימי טרוס-האסלאם, הנקראת גיאהיליה (־הבערות), כלומר התקופה שקדמה לבואו של נביא אללה ובה בני-האדם היו שרויים בבורות גמורה ובאבדן דרך. אנו נראה להלן, שכל אימת שיסודנים מוסלמים ראו לגנות חברה מוסלמית בת ימינו על שאיבדה את דרכה וויתרה על ערכיה האסלאמיים, הם הטיחו נגדה כי היא חזרה לתקופת הג׳אהיליה, כה כבדה האשמה בעיניהם.

השאער היה גם הארכיון החי של השבט, כי באין תרבות כתובה הוא אצר בזיכרונו המופלג את דברי ימי השבט והעבירם לאחרים¡ הוא גם היה מעלה המורל בטרם קרב על-ידי ציטוט עלילות קרב מן העבר, והטחת עלבונות באוייב מוג הלב הניצב ממול; וגם מייצר סיפורים ושירים חדשים, בין מתוך עלילותיו המתחדשות של השבט ובין פרי דמיונו של המחבר. אבל גם הוא, כמו ראש השבט, היו כפותים למושגי הכבוד (שרף} שהפגיעה בו חייבה תגובה, שאם לא כן עלול כבוד רמוס זה להיראות כבלתי מצדיק פעולה ובכך להשליך על יוקרת בעליו. הכבוד היה קשור לזכות על נכסים ועל נשים, ופגיעה באלה יכלה להביא למלחמות ולשרשרת פעולות גמול אינסופיות, בתוקף מנהג נקמת הדם, שלפיה אין להותיר דם שפוך, בין בשוגג ובין במזיד, ללא גביית מחיר. מובן שחוקים מנהגיים אלה גם ריסנו מצד אחד את אורח ההתנהגות של הפרט בשבטו וכלפי בני שבטים אחרים, אך היו גם לעיתים עילה למחזורי אלימות שקשה היה להביאם לקיצם, אלא אם כן נערך טקס התפייסות (צלחה} בו שולמה תמורה להרוג האחרון ובכך נותקה השרשרת. בחברה זו גם נהגו לקבור חיים תינוקות נקבות כדי להימנע מן ה״בושה״, אם לאב המוליד אין בנים זכרים להשתבח בהם, ושמא ייחשד ב״אי-יכולת״ להוליד זכרים. יחד עם זאת, היו גם אזורי הפקר בין שבטים שנקראו חרם (איזור אסור / קדוש בימינו), כדי לשמור ששבט לא ייכנס לתחום חברו ולא יצית סיכסוך. נוסף לאזורים אלה גם סומנו מועדים מסויימים שבהם הוסכם על כל השבטים להימנע מפשיטות זה על זה, כדי לאפשר פעילות דתית, חקלאית או התארגנותית בימי הנדידה העונתית בין העמקים שסיפקו מחסות למאהלים הסגורים מפני סופות החורף, לבין ראשי הגבעות שחשפו את האוהלים הפתוחים למשבי רוחות בימי הקיץ הלוהטים.

ברנרד לואיס – החשישים – כת קיצונית באסלאם

פתח דבר למהדורה העברית

ראשיתו של ספר זה הוא בהזמנה שקיבלתי מג'ון לה מונט(La Monte), מן הבולטים שבחוקרי ימי הביניים האמריקאים, לכתוב פרק על החשישים לחיבור היסטורי רב־כרכים על הצלבנים, שהוא, לצד עמיתים נוספים, תכנן לערוך ולהוציא לאור. נעניתי ברצון להזמנה וכתבתי פרק שכותרתו ׳האסמאעילים והחשישים. הפרק הופיע כמתוכנן בכרך הראשון של הסדרה ׳תולדות הצלבנים׳  (A History of the Crusades})שראתה אור בפילדלפיה ב־9551.

הסיבה שבגללה נשלחה הזמנה זו דווקא אליי ולא לחוקר אחר נעוצה בעובדה ששנים קודם לכן פרסמתי ספר המבוסם על חיבור הדוקטורט שלי, שעניינו היה בראשית האסמאעיליה, פלג של השיעה שממנו התפצל לימים תת־הפלג החשישי. כתיבתו של ספר זה הושלמה ב־1939, והוא התפרסם ב־1940. במשך שנים לאחר מכן הייתי עסוק במשימות שלא אפשרו לי להעמיק במחקרי בתחום. אולם ענייני באסמאעיליה לא דעך ומשהגיעה אליי הזמנתו של לה מונט נעניתי לה בחפץ לב. ספרי הקודם על האסמאעיליה עסק בתקופה מוקדמת בהרבה. עם זאת, במהלך עבודתי על מחקר הדוקטורט שלי שהיתי זמן מה בכפרים האסמאעילים שבמרכז סוריה, ובשנים 1950-1949, שבהן עסקתי במחקר הארכיונים העות׳מאניים, אספתי חומר ניכר על כפרים אלה, כפי שהוא עולה מהתיעוד הארכיוני העות׳מאני מן המאה השש עשרה. עסקתי אפוא הן בראשית תולדותיהם של האסמאעילים בסוריה הן בקורותיהם בזמנים מאוחרים יותר. במחקרי זה רכשתי ידע ממקור ראשון על מבצריהם בסוריה. כתיבת תולדותיהם של החשישים בתקופה הצלבנית הייתה אפוא אתגר מרתק שלא ניתן היה לעמוד בפניו.

לאחר שסיימתי את כתיבתו של הפרק לסדרה ׳תולדות הצלבנים׳, פרסמתי כמה מאמרים על היבטים שונים של הנושא, וכן הוצאתי לאור במקורה הערבי ובתרגום לאנגלית ביוגרפיה של אחד ממנהיגי החשישים. מחקרים אלה עסקו כולם בחשישים של סוריה. אולם קורותיהם של החשישים בסוריה אינן ניתנות להבנה במנותק מתולדות אחיהם לאמונה באיראן. החלטתי לפיכך להקדיש לנושא ספר שלם שבו ייחקר מקומם של החשישים במחקר ובפולקלור האירופי, שורשיהם במזרח התיכון, פעילותם באיראן ובסוריה ובכלל זה מגעיהם עם הצלבנים, וכן פרק סיום שכותרתו ׳אמצעים ומטרות" אשר עניינו בשיטות הטרור של החשישים ובאסטרטגיה המהפכנית שלהם. פרות מחקרי ראו אור בספר שהתפרסם בלונדון ב־1967, כלומר שנים אחדות לפני שגל חדש של טרוריסטים, שטענו שהם פועלים בשם האסלאם, העניק לספר ממד של רלוונטיות מחודשת, ואולי אף ממד של דחיפות.

תולדות הספר הזה ממחישות את התמורות שחלו בראיית הנושא. המהדורה האנגלית נדפסה פעמים אחדות הן בבריטניה הן בארצות הברית; וב־1982 הופיע בפריס תרגום צרפתי מלווה הקדמה מעניינת מאת מקסים רודינסון (Rodinson). שלושה תרגומים שונים הופיעו בערבית, שרק אחד מהם נעשה בידיעתי ובהסכמתי. תרגום פרסי לא מוסמך הופיע באיראן בשתי מהדורות, האחד בימי שלטון השאה והאחר בצל קורתה של הרפובליקה האסלאמית. בעקבותיהם הופיעו במהרה תרגומים ליפנית, לספרדית, לתורכית, לאיטלקית ולגרמנית.

העניין המשתנה בנושא ובעצם גם בספר עצמו משתקף בכותרות המשנה שהוספו בידי המתרגמים ובתי ההוצאה. כותרתו האנגלית של הספר היא The Assassins: A Radical Sect in Islam (׳החשישים: כת קיצונית באסלאם׳). בתרגום לצרפתית, שהוא התרגום הראשון של הספר לשפה זרה, שונתה כותרת המשנה ל׳טרור ופוליטיקה באסלאם של ימי הביניים׳. המתרגם לאיטלקית השאיר על כנה את הכותרת האנגלית, אך הוסיף עליה: ׳הטרוריסטים הראשונים בהיסטוריה׳. כותרת המשנה של התרגום הגרמני היא: ׳החשישים: על מסורת הרצח הדתי באסלאם הקיצוני׳.

מטרתם הברורה של כל השינויים הללו הייתה להצביע על דמיון בין התנועות והמעשים המתוארים בספר לבין אלה המשפיעים על ארצות האסלאם במזרח התיכון בן זמננו. אין ספק שהדמיון בין החשישים של ימי הביניים למקביליהם בני זמננו הוא מדהים: הזיקה שבין איראן וסוריה, השימוש המחושב בטרור, דבקותו המוחלטת של הלוחם במטרה והתמסרותו לה עד כדי נכונות להקריב חייו למען השגתה, והצפייה לגמול שמימי. יש שראו קרבה גם ביעד שכנגדו הופנו מעשי הטרור – הצלבנים במקרה האחד, והישראלים במקרה האחר. ייתכן שיש דמיון כזה, אך יותר משהוא משקף ראליה יש בו ביטוי לחוסר הבנה. על פי תפיסה שרווחה במערב מאז ימי הביניים, חמתם ונשקם של החשישים כוונו בעיקר נגד הצלבנים. אולם זו תפיסה שגויה. ברשימה הארוכה של מעשי הרצח שביצעו החשישים נמנים צלבנים אחדים, ואף אלה נעשו מתוך שיקולים פנים-מוסלמיים.

הרוב המכריע של קרבנותיהם היו מוסלמים, והתקפותיהם לא כוונו כלפי זרים, שנתפסו בעיקרו של דבר כבלתי רלוונטיים, אלא נגד קבוצות עילית בולטות ונגד רעיונות מובילים באסלאם בן זמנם. אכן, יש בימינו קבוצות טרור המציבות להן כמטרה ישראלים ומערבים. אולם אחרים, אשר בטווח הרחוק הם ככל הנראה בעלי חשיבות גדולה יותר, שמים לנגד עיניהם כמטרה משטרים בעולם האסלאם, שלדידם נחשבים לכופרים, ואשר על כן יש להפילם ולהעמיד במקומם אחרים. השקפה זו עלתה בבירור מדבריהם של רוצחיו של נשיא מצרים אנור אלסאדאת, ומן הכתבים שמהם ציטטו להצדקת דרכם. כאשר הכריז בגאווה מנהיג חבורת הרוצחים: ׳הרגתי את פרעה; הוא לא התכוון כמובן להאשים את פרעה בכך שעשה שלום עם ישראל.

יש גם נקודות דמיון ושוני בשיטותיהם ובנוהגיהם. החשישים בחרו ברוב המקרים את קרבנותיהם מקרב מנהיגים ושליטים של המשטרים הקיימים – מלכים, מפקדי צבא, שרים, נושאי משרות דת בכירות הם פגעו רק בגדולים ובעלי עוצמה ולא בפשוטי עם שהיו שרויים בעמל יומם. נשקם היה כמעט תמיד אותו נשק – פגיון שאותו היטיב החשישי להניף. ראויה לציון העובדה שהם לא השתמשו כלל בכלי נשק אחרים שעמדו לרשותם כגון קשתות, אבני קלע ורעל, שהשימוש בהם היה עשוי להעניק הגנה טובה יותר למשתמש בהם. לשון אחרת: הם הציבו לעצמם את היעדים הקשים ביותר והמוגנים ביותר ומנגד – השתמשו באמצעי הלחימה המסוכנים ביותר. לאחר שפגע החשישי בקרבנו, הוא לא עשה שום מאמץ להימלט על נפשו, ואיש לא נשלח להצילו. להפך, חשישי שנותר בחיים לאחר משימת התנקשות, הדבר נחשב לו לקלון. מבחינה זאת, ניתן לראות בחשישים אבות קדמונים של המתנקשים המתאבדים בני זמננו. אלה גם אלה נבדלים מטרוריסטים הרוצחים קרבנות ללא הבחנה באמצעות שלט־רחוק וניצלים באמצעות תחזקת בני ערובה ומעשי סחיטה שהם מסימניו המובהקים של הטרור המודרני.

האסלאם, בדומה לנצרות וליהדות, היא דת מוסרית שבעיקרי אמונתה ובמצוותיה אין מקום למעשי טרור וסחטנות. גם באשר למלחמת קודש, פיתח האסלאם כללי התנהגות בשדה הקרב ובכלל זה בשאלות כגון התחלת מלחמה וסיומה, התנהגות כלפי מי שאינם לוחמים, והימנעות משימוש בנשק ללא הבחנה. אף על פי כן, כאז כן היום, נמצאו קבוצות מוסלמיות ואחרות שביצעו מעשי רצח בשם הדת. מחקר על הכת החשישית מימי הביניים עשוי לשמש מטרה מועילה – לא כמדריך להבנת שיטות הרצח של הזרם הראשי של האסלאם בימי הביניים, אלא כדוגמה לדרך שבה חוללו קבוצות מסוימות תפנית קיצונית ואלימה בזיקה הבסיסית שבין דת לפוליטיקה, וניסו להשתמש בכך להשגת יעדיהן. תולדות החשישים בימי הביניים, אשר הופיעו באיראן והתפשטו לעבר הרי סוריה ולבנון, עשויות להיות מאלפות. מכל הלקחים שניתן ללמוד מהחשישים, אולי הלקח החשוב ביותר הוא מפלתם השלמה והמוחלטת.

ברנרד לואיס פרינסטון, דצמבר 1999

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים "

השאלה הראשונה היא, ״איך את מיישבת הומוסקסואליות עם איסלאם?״ אני לסבית מוצהרת. אני בוחרת להיות ״מחוץ לארון״ כיוון שאחרי שהתבגרתי בבית אומלל שנשלט בידי אב שתיעב שמחה, אין לי כל כוונה לחבל באהבה שמסיבה לי שמחה בהיותי מבוגרת. פגשתי את החברה הראשונה שלי בשנות העשרים לחיי, ושבועות מספר לאחר מכן סיפרתי לאמי על הקשר בינינו. היא הגיבה כמו הורה נהדר, כי זה מה שהיא. כך שהשאלה אם אני יכולה להיות מוסלמית ולסבית בעת ובעונה אחת כמעט שלא בילבלה אותי. זאת היתה הדת. זה היה אושר. ידעתי למי מהם אני זקוקה יותר. המשכתי בדרכי, למדתי לסירוגין איסלאם, למדתי את האמנות היפה של קיום מערכת יחסים עם אישה (זה כבר ספר שלם בפני עצמו), הפקתי תוכניות טלוויזיה, ובאופן כללי חייתי חיים רבי־כיוונים של בת עשרים ומשהו בצפון אמריקה.

ככל שעבודתי בטלוויזיה הפכה אותי לדמות ציבורית מוכרת יותר, כך התפתחה תקוותי לפשר בין ההומוסקסואליות שלי לאיסלאם לעיסוק מרכזי. צופים רצו שאצדיק את צירוף הזהויות הלא מתקבל על הדעת הקיים בי. המצב השליך אותי לתוך בולמוס רציני של בחינה עצמית, ואפילו פלירטטתי עם האפשרות שאוותר סופית על האיסלאם למען האהבה. הי, איזה מניע טוב יותר יש להקרבה? אבל בכל פעם שהגעתי לסף של הוצאת עצמי מכלל המוסלמים, נסוגתי. לא מתוך פחד. מתוך הוגנות – לעצמי. שאלה אחת דרשה שאקדיש לה מחשבה נוספת: אם האל הכול־יודע והכול־יכול לא רצה לברוא אותי לסבית, מדוע הוא לא ברא מישהי אחרת במקומי?

אתגרים עוינים שהוצבו לי ״להסביר את עצמי״ הפכו לאירוע יומיומי כמעט אחרי 1998. באותו שנה, התחלתי להנחות את ״טלוויזיה קווירית״, סדרת טלוויזיה ואינטרנט חסרת תקדים על  תרבויות של הומוסקסואלים ולסביות. התוכנית היתה על בני אדם, לא על פורנוגרפיה, ולמרות זאת מוסלמים מושבעים חברו לקנאי דת נוצרים והגישו עצומות נגד הנוכחות שלי על המסכים שלהם. למען האמת, לא ציפיתי לפחות מכך. אבל האם הייתי נאיבית כשציפיתי לקצת יותר – שיחה, במקום גינוי ותו לאי

האמינו לי, ניסיתי ליצור דיאלוג. בתור אוהבת מגוון, כולל מגוון נקודות השקפה, מעולם לא השלכתי לפח את איגרותיהם של המשמיצים. למעשה, שידרתי את הדברים ששלחו באופן קבוע בתוכנית. דוגמה אחת: ״אני כותב כדי להודיע לך שהאל האמיתי האחד והיחיד, אלוהי התנ״ך, מבהיר הבהר היטב שכל עושי מעשי סדום (כלומר ״הומוסקסואלים״ וסוטים אחרים כמוהם) זנחו את אנושיותם למען תאוותיהם המופרעות, הסוטות והשטניות. כך הפכו לשיקוצים, לא עוד בני אנוש, ויש להוציאם להורג לאלתר כנאמר בספרי ויקרא ודברים…״

המוסלמים הרבים שטילפנו ושלחו דואר אלקטרוני לתוכנית הסכימו עם הנוצרים האלה. (פרט לעניין האל האמיתי האחד והיחיד השייך אך ורק לתנ״ך.) ואולם לא היה אפילו מוסלמי אחד שעסק באתגר הנגד שהצבתי, בדרישתי החוזרת ונשנית לקיים שיחה: איך הקוראן יכול בעת ובעונה אחת להוקיע הומוסקסואליות וגם להכריז שאללה ״היטיב לברוא הכול״? איך המבקרים שלי מסבירים את העובדה שעל פי הספר שהם מצייתים לו בקפידה, אלוהים יצר בכוונה תחילה את הרבגוניות עוצרת הנשימה הקיימת בעולם? אין ספק כי השאלה שהציבה את ההומוסקסואליות מול האיסלאם אילצה אותי לבחון את אמונתי. אבל החשיבה עליה גרמה לי להבין שחילופי דעות בריאים יהיו אפשריים כאשר כולנו נחשיב פחות את המקום שבו אנחנו עומדים, תחשיב יותר את המקום שבו אלוהים עומד ככל הנראה.

עכשיו נעבור לשאלה השנייה שהבטחתי לספר לכם עליה. את  השאלה הזאת שאלו אותי חודשים ספורים בלבד לפני 11 בספטמבר, והיא זירזה את מבחן האמונה הגדול ביותר שלי.

בדצמבר שנת 2000 הגיעה לשולחן העבודה שלי בתוכנית ״טלוויזיה קווירית״ מעטפה פנים־משרדית. המעטפה הגיעה מהבוס שלי, מוזס זניימר. כיוון שעמלתי קשות להשלים פרקים רבים ככל האפשר של התוכנית עד לחופשת חג המולד, הייתי תשושה, אבל גם זקוקה להסחת דעת. אז פתחתי את המעטפה והוצאתי קטע שנגזר מעיתון. היה בו דיווח קצר של סוכנות הידיעות הצרפתית, Agence France-Presse:

נערה שאולצה לקיים יחסי מין תקבל 180 מלקות

– טסָפֵה [ניגריה]. נערה הרה בת שבע־עשרה שבית דין איסלאמי גזר עליה 180 מלקות על קיום יחסי מין לפני הנישואים תלד בתוך ימים אחדים, אמרה משפחתה אתמול.

בָּרִיה איברהים מָגָזוּ אמרה לבית המשפט בספטמבר שאולצה לקיים יחסי מין עם שלושה גברים שהיו מכרים של אביה. הנערה הביאה שבעה עדים. משפחתה של הנערה אמרה שהיא אמורה ללדת בתוך ימים אחדים וצפויה לקבל את עונשה לפחות 40 ימים לאחר מכן. AFP

בדיו אדומה בולטת הקיף מהם את המילה ״איסלאמי״, מתח שני קווים מתחת למספר ״180״, והוסיף הערה בשוליים, בסגנון התלמוד. ההערה היתה:

אירשאד ביום מן הימים תגידי לי איך את מיישבת טירוף שכזה והשחתת איברי מין נקביים עם האמונה המוסלמית שלך. מ׳

אוי ויי. לא די שצופי ״טלוויזיה קווירית״ דחקו בי לבחור בין הנטייה המינית שלי לבין הנטייה הרוחנית שלי? הבוס שלי היה חייב להעמיס עלי גם עול מוסרי ? בעיקר בתקופה של תאריכי יעד מלחיצים ?

הזזתי את המעטפה הצדה והמשכתי לעבוד בשבילו. אבל קריאת התיגר של מוזס טילטלה את מצפוני במהלך השעות הבאות. תגידו לי שהיא לא עושה את זה גם לכם. סיפורה של קורבן האונס הצעירה חייב לרדוף כל בן אנוש הגון. גם אם נתחשב בפרטי הפרטים של המקרה שלה, עובדה אחת שדווחה לא היה אפשר לדחות בשום טיעון הגיוני כלשהו: אחרי שכבודה כבר חולל טרחה האישה הזאת והביאה שבעה עדים. שבעה …ועדיין נגזרו עליה 180 מלקות! איך לעזאזל הייתי יכולה ליישב עוול יסודי שכזה עם אמונתי המוסלמית?

הייתי חייבת להתייחס לבעיה באופן ישיר. לא בהתגוננות, לא בתיאוריות, אלא בכנות מלאה. פחות משנה לפני שרוב העולם ניתק מעוגניו בשל 11 בספטמבר, אני התכוננתי להיכנס לפרק הבא של חיי כסירובניקית מוסלמית.

פרק חמישי

הקוראן

סקירה כללית על פסוקי הקוראן

ספר הקוראן שנכתב ביוזמתו של החליפה עותמאן איננו אלא מירקם בלתי אמין של השערות וחיקויים ומבוסס ברוב פסוקיו על חוקים והלכות שנשאבו ועוותו בחובבנות מחוקי ההלכה היהודית ודתות אחרות מלבד האמור חוקי הקוראן איששו את מנהגי הפגנים מלפני האיסלאם וקידשו אותם כמצוות להלכות האיסלאם בהוראתו ובהסכמתו של מוחמד.

איכותו של הקוראן מתבטאת אך ורק בניסוחו ומלבד סגנון כתיבתי הייחודי אין בו כל חידוש משמעותי לא בתחום החוקתי ולא בתחום ההתגלות האלוהית.

מנהיגי האיסלאם בכל הדורות התקשו לפעול או לשפוט על פי חוסי הקוראן כתוצאה ממחסור בחוקים והלכות בתחומים רבים בחיי המאמינים, לכן קמו כתות שונות באיסלאם שאימצו לעצמן חוקים והלכות חדשים מעבר לכתוב בקוראן כביכול בהסתמך על הקוראן.

לדוגמא יש לציין את פעילויותיו של המוסד הדתי עולמא שבראשי עמד איש דת ה׳קאדי׳ או המופתי שעסקו בחקיקת חוקים חדשים בדה האיסלאם על פי הלכה מוסלמית ה״שרעיה״.

בראש העולמא עמד איש בעל סמכות דתית עליונה שייח אל אסלאם שהיה אחראי על מערכת החוקים ופסקי ההלכה החדשים באיסלאם ה׳פתווא׳.

בתקופה העותומאנית פעל מיניסטריון ההקדשים שעמד בראשו שייח אל איסלאם שעסק אך ורק בקביעתם ואישורם של פסקי הלכה ים ונקרא בפי העותומנים פתוואחאנה.

בכת השיעית השנייה בגודלה באיסלאם נוהגים גדולי המקובלים בדת האייטולות לפסוק פסקי הלכה על מנת להשלים את החסר בהלכה ־מוסלמית כעזר למערכת המשפט ולחיי יומיום.

בכת האיסמאעיליה השלישית בגודלה באיסלאם המאמינים פועלים ורק על פי החלטותיו של מנהיג הכת אגא חאן בכל הנושאים הקשורים במנהגים ובפסקי הלכה חדשים.

כל יתר הכתות באיסלאם אימצו לעצמן דוקטרינות שונות בתחום ־חוקים וההלכות ואינן פועלות על פי חוקי השרעיה המוסלמית.

2

ספר הקוראן איננו ספר העונה בתוכנו ובהלכותיו המעטות על כל צורכי המאמינים באיסלאם.

בספר הקוראן אמנם ישנם חוקים והלכות אולם כל ההלכות שהתווספו לקוראן הנן כאמור העתקה מושלמת ממסורות פגאניות וממסורות בני שבטי המדבר שעורכי הקוראן התעלמו משיוכן לתקופת הג׳הליה.

את ספר הקוראן אפשר לדמות לכתב תביעה בכל הנושאים הקשורים לעם היהודי. בכל הפרשיות בקוראן ניתן להבחין בביקורת חדורת שנאה עיוורת כלפי העם היהודי המתבטאת בגינוי חד על דרכי התנהגותו כלפי מוחמד ואף כלפי האלוהים שהיטיב עמם בנסים ונפלאות והם מרדו בו.

כל פסוקי המפתח וכל המסרים התיאולוגיים בקוראן מבוססים בשינויים קלים על תורת היהודים ועל מנהגי עובדי אלילים ולעורכי הקוראן לא נשאר אלא להסיח את המסרים בשפה שקשתה בכוונה תחילה על הבנת המאמינים.

על מנת להוכיח את אמיתות הטענות כלפי הכתובים בקוראן חובה להתייחס לכל פרק בפני עצמו ולהעלות מתוכו את הקטעים שהועתקו מתורת היהודים ועוותו בניסוחיהם ובתיאוריהם המקוריים.

עיקר האידיאולוגיה התיאולוגית של הקוראן התמקדה על שני נושאים: ״יום הדין׳ ו״יום תחיית המתים״ משפטים שהיו שגורים בפי מוחמד בתחילת דרכו והיוו למעשה את עקרונותיה של דת האיסלאם.

לכל אורך פסוקי הקוראן לא צויינה מילה על קורות חייו ועל מלחמותיו של מוחמד, על מעשי השוד והביזה של השיירות למכה ועל מניעיו בהשמדת השבטים היהודיים במדינה למרות היותם מאמינים באלוהים. הקוראן על פי תוכן כתביו המגמתיים איננו מהווה ספר אובייקטיבי כלל.

כחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.

כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.

טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.

פנטסמגורי – תעתועי……

מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«

על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.

מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?

אל־חוסייני וערפאת

הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.

כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.

יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus  sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.

ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.

האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.

שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.

נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.

הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

הרב והמלך

מלך אחד רצה לנסות את רבם של יהודי עירו. הזמין את הרב לסעודה אצלו, אולם הלה סרב, כיוון שחשש לכשרות האוכל. אמר לו המלך: ״הבא את אשתך לארמוני אתן לה חדר, ותבשל לך מטעמים לארוחת צהריים, כי רוצה אני שתסעד על שולחני ולא תטמא פיך.״

קיבל הרב את הצעת המלך, והביא את אישתו לארמון. נתנו לה שם חדר. החליטה להכין לרב קוסקוס. אמר המלך לאחד מעובדיו: ״לך וראה מה עושה אשת הרב ואמור לטבח שיעשה כמוה.״ הכינה הרבנית את הפתיתים, אף הטבח הכין פתיתים, הכינה את הירקות, והטבח אחריה, בישלה בשר ואף הוא בישל בשר. ומשסיימה, נתנה את התבשיל בצלחת מיוחדת, אף הטבח נתן את תבשילו בצלחת תאומה. לאחר שסיים נתן את התבשיל למלך, החביא המלך את הצלחת בחדר האוכל.

הגיעה שעת הארוחה והרבנית הגישה לרב שישב סמוך למלך את צלחת הקוסקוס. אמר המלך לרב: ״לפני שתתחיל בארוחה, פשוט נא את גלימתך.״ קיבל עליו הרב את הדין ופשט את הגלימה מעל לראשו, ומשכוסו עיניו ופניו בגלימה החליפו את צלחת הרבנית הכשרה בצלחת טבח המלך הטמאה. משגמר הרב לפשוט את הגלימה, התיישבו כולם. צפה המלך שהרב יפתח בארוחה, ראהו מתמהמה ומהסס, שאלו המלך: ״רבי, על שום מה אינך אוכל״. ענה לו הרבי: כלל למדוני רבותי, שברגע שכוסו פני, כל מאכל שהוגש לפני הוא מבחינתי טרפה.״ נדהם המלך, והודה לאלוהים על חכמת הרב, ובאותו יום התגייר המלך וגייר את כל ממלכתו.

ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו

הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….

השדה מן המדבר

נהוראי מאיר שטרית

סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו

בעריכת אילן שיינפלד

נהוראי  מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.

קורא יקר….

חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.

כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.

זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.

הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..

הרב השואג

שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.

אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.

בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.

שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.

בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.

זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.

הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.

״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.

פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.

״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.

הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.

״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.

באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.

את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.

״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.

בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.

״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.

״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.

דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.

גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.

חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.

״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.

עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.

באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.

התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.

נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.

חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.

עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.

הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.

השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.

המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.

רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.

מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.

לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.

שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.

דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.

״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.

״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.

הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.

למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.

הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.

בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.

רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.

הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.

המרגלית

היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.

רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.

כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.

פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה^,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.

לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.

אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.

הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.

באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.

כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.

כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.

כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.

הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.

אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.

אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".

הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.

העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.

התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.

נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.

אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".

הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.

בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.

באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.

אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.

בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.

 כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".

המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.

פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.

עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".

הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.

הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.

ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.