תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות הרב אברהם אסולין
תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות
הרב אברהם אסולין
בס"ד
חודש אלול
בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.
הלכות סליחות
בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.
משכימים בעלות השחר
לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.
ברכות התורה.
המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).
גזל שינה.
המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.
סליחות ביחיד.
כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.
תקיעה בשופר.
מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.
השבת במרוקו – רפאל בן-שמחון
הדלקת הנרות
הדלקת נר בשבת היא חובה, וצריך להדליק לפני שקיעת החמה, ומאחר והנשים מצוות עליזה יותר מהאנשים, לכן נשות יהודי מרוקו נזהרו מאוד בהדלקתן. הן העדיפו להשתמש בשמן זית במקום נרות שעוה (חלב) ורובן השתמשו .ב־קנדיל (מנורת זיכרון לבית ולבית־כנסת). מנורת שמן זו עשוייה מפח לבן ואצל העשירים מפליז. ל־״קנדיל״ הזה יש שתי ״קומות״ בהן שופכים שמן. בשורה התחתונה יש שני כנים או פיות, בהם שמים הפתילות, ובשורה העליונה ארבע כנים או פיות. בסך הכל – שש פתילות, הרומזים על ״ששת ימים תעבוד״ (שמות כ, ח).
הפמוט – אל חסכא
נוסף ל־״קנדיל״, הניחו שני פמוטי נחושת על שולחן השבת בהם תקועים נרות דולקים, אבל ברכת הנרות, הייתה דווקא על ה־״קנדיל״ . כל עקרת־בית הכינה לה במשך השבוע פתילות מחתיכות בדים ישנים או מסיבי קנבוס, ובשומעה את תקיעת השופר, עזבה את הכל, ניגשה ל־״קנדיל״, בירכה והדליקה. שני הפמוטים שהדליקה, הם כנגד שמור וזכור. אחר־כך התפללה בעדה ובעד בני הבית בתקוה לזכות בפרי בטן ובבנים זכרים, כן התפללה על בעלה, בבריאות ובפרנסה טובה, והכל בערבית־יהודית.
ביקור בבית־ ההיים. ( זייארא )
יהודי מרוקו רגילים לעלות לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת ומדליקים נרות על־קברי יקיריהם ואחר־כך עושים השכבה וממשיכים לעבר קברות הצדיקים ומשטתחים ומדליקים. כמו־כן, יש נוהג לערוך סעודות על־יד קברות הקדושים ביום שישי לפני קבלת שבת, זאת כאשר מישהו נתרפא מחוליו, או אשה שהתקשתה ללדת ויצאה בשלום וכדומה.
בואי כלה
לאחר גמר ההכנות לשבת, טבילה במקווה והדלקת נרות, מתיישבים ולוגמים תה עם נענע, וגם מברכים על משהו. סעודה זו נקראת ״בואי כלה״. יש המייחסים את ״הלגימה״ בסוד, שכאילו התפייסות הזוג, משום שבמשך השבוע היו הכנות רבות לשבת ושבמהלכן, בעל־הבית כעס אולי על רעייתו, ומחשש שחס וחלילה יבואו לידי חילול שבת כאשר ישארו שניהם כועסים, לכן באה סעודת ״בואי כלה״ כעין התפייסות לפני השבת ובתוספת של הפיוט ״בואי כלה״.
בואי כלה, בואי כלה, לקראת שבת בשיר ותהילה,
בשבע ברכות אסדר תפילה, כחתן יוצא לקראת כלתו.
תפילת קבלת שבת
עם שמיעת תקיעת השופר וכבר הגברים רצים עם ילדיהם לבית הכנסת. ״שיר השירים״ נאמרת בנעימה יפה ומיוחדת, והילדים נוטלים חלק בקריאתה, כאשר כל אחד מסדר קטע ממנה להנאת הוריו וקרוביו. גם לפיוט לכה דודי יש נעימה ולחן מיוחדים וקבועים, ואם קורא ותפילת ערבית של שבת נערכת בבית האבלים, עקב פטירת אחד מבני המשפחה, אזי כל המנגינות משתנות למנגינה מיוחדת התואמת לאבילות. גם הפיוט יגדל אלהים חי משנים את מנגינתו. בסיום תפילת ערבית הילדים והצעירים ניגשים למבוגרים ומנשקים את ידם, אבל קודם, מנשקים את ידי ההורים. כמו כן, כל קהל המתפללים ניגש לזקנים ולרב בית הכנסת, מנשקים את ידם לאות כבוד ולאות ״שבת־שלום״ כדי לקבל את ברכתם והתשובה מפי הרבנים. שבת־שלום ומבורך, בני!
אורח לשבת
ברוב קהילות ישראל, נהגו שבליל שבת לא הסבו לשולחן עד שהביאו עימם אורח לשבת. במכנאס היו משפחות שהיה להם עני קבוע בשבתות ובמועדים ואם אותו אורח קבוע היה נעדר ולא בא מסיבה כלשהי, בעל־הבית היה יוצא בעצמו וניגש לבית־התמחוי שבשכונה והנקראת ״דאר לוראחים״ (בית האורחים) או " דאר לעניים " (אכסניית העניים), ומביא משם אורח בתשלום כדי שיואיל לעבור עימו את השבת משום שכבוד גדול הוא לבעל־ הבית בבואו הביתה ואורח עימו. אומרים כי יחד עם האורח הנראה לעין, מלווים אותו עוד שני אורחים בלתי־נראים לעין והם שני מלאכי השרת או מלאכי עליון, ההולכים לפניו ותופסים מקומם ליד שולחן השבת.
הערת המחבר : במכנאס הייתה משפחת אליהו אזראד ז״ל הנכבדה, נוהגת להסב תמיד לשולחנה אורח, הן בשבתות והן בחגים וזה היה אצלה חוק בל־יעבור, ומספרים שפעם בליל שבת אחת, המשפחה לא הצליחה להשיג אורח, ראש המשפחה שלח את אחד הבנים לחפש בבית התמחוי של העיר ולהביא מישהו משם. באותו לילה ירדו גשמי־זעף והבן חזר אחרי כשעה מבלי למצוא אורח. ראש המשפחה דאז ר׳ יעקב אזראד, איש שוע ונשוא־פנים, יצא הוא בעצמו והלך ישר ל״בית האורחים״ דאר לעניים,, בית שבו מתארחים העניים הבאים לעיר וחיכה שם עד שהגיע אחד העניים, ר׳ יעקב הבטיח לו סכום נכבד אם ירצה ויואיל לבוא עימו לסעודת ליל שבת, וכך היה. יהודי נוסף, מאוד נכבד, היה גם־כן במכנאס, וקיים כל ימי־חייו את מצוות הכנסת אורחים, ולא ישב אף פעם לסעודה מבלי להסב לשולחנו עני־אורה. זה היה הגביר דוד סודרי ז׳׳ל. עוד יהודי צדיק שנהג במשך כל ימי חייו להסב לשולחנו אורחים עניים, בשבתות ובחגים, הוא ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, אם כי מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות טוב, עם כל־זה אירח בביתו יתומים ואלמנות חסרי אמצעים.
סעודת ליל השבת
שלוש סעודות חייב היהודי לקיים בשבת והשלוש הן לכבוד שלושת האבות. הסעודה החשובה מכולן היא סעודת ליל השבת, על־כן חשיבות מיוחדת ניתנה לסעודה זו, כאשר כל בני הבית מסובים סביב שולחן ערוך וסועדים את הארוחה ביחד ובמקרים רבים גם אורח מבחוץ משתתף. סעודה זאת היא מאוד חשובה כי בה מתקדשת השבת.
שלום עליבם, אשת חיל, בר־יוחאי ואזמר בשבחין נאמרים בצוותא ובקול רם מפי כל בני הבית ומיד אחר־כך, הקידוש, אחריו ברכה על הבשמים, (נענע או ריחן), ברכות על הפירות וכן על פרי האדמה, כל זה כדי להשלים מאה ברכות, החייב אדם בשבת, נוטלים ידיים ושוב שרים ביחד את הפזמון ״למבצע על ריפתא״ לפני ברכת ״המוציא״. זה היה משרה הארה והתרוממות רוח על כל בני הבית. הבית עצמו, כולו אומר שבת, התמונה נהדרת ומלאה יותר, כאשר כל המשפחה השתתפה בזמירות שבת, להן הוקדש זמן נכבד בסעודה.
בכלל בליל השבת היה בוקע מכל בית יהודי זמר־פיוטים שחוברו על־ידי משוררי הדורות, ואם היו ימי חורף, רוב המשפחות קמות באשמורת הלילה ונהרו לבתי חברים או לבתי־הכנסת לזמר ולפייט עד אור הבוקר. משפחות רבות נהגו לקרוא את שמונה פרקי ״משנת שבת״ (יציאות השבת) לפני הארוחה, ויש שהשאירו את זה לאחר הסעודה.
תולדות רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
רבי אברהם אבוקארא [הראשון]
מגדולי חכמי תונס היה בזמן הרה״ג רבי נתן בורג׳ל ז״ל הרב המחבר ספר חק נתן על סדר קדשים.
אגיד הדב, עכור ט
רבי אברהם אבזרדיאל
מחכמי ירושלים בראשית המאה הט״ז. נולד בספרד בשנת רכ״ג [1463]. מסתבר שהוא נמנה עם תלמידיו של הגאון רבי יצחק די ליאון בישיבתו שבטולידו. לא ברור אימתי הוא הגיע לירושלים, על כל פנים בשנת רס״ט [1509] חתם עם שאר חכמי ירושלים על דבר פטור תלמידי חכמים ממסים. רבי אברהם נפטר בירושלים בשנת רפ״ג [1523], בהיותו בן שישים. הרבה מפסקיו והוראותיו שהוציא בירושלים נזכרים בקונטרס חידושי דינים.
עלייה והתיישבות בא׳׳י כמאה הט׳׳ז, עמוד 151
רבי אברהם אביחצירא [הראשון]
יליד העיר מכנאס, בדרכו לארץ ישראל הפצירו בו קהל דאר אלבידה לכהן אצלם כרב, בשעה שהופעל צו מבנה בתי הדין, הוא התמנה על ידי הממשלה כדיין שני בבית הדין. בשנת תש״ה [1945] יצא לגימלאות, ובח׳ אדר תש״ח [1948] נפטר. הקהילה בנתה חדר על קברו יחד עם קבר הרב משמ״ח אליקים. הוא כתב הרבה פסקים.
מתוך מבוא לספר שו״ת ״׳שושנים לדוד״
רבי אברהם אביחצירא [השני]
משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.
השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.
בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.
מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].
רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.
ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.
לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.
באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.
כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.
כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.
בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.
עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.
[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].
המשך……
المسلمون واليهود عبر التاري
المسلمون واليهود عبر التاريخ
بدأ التفاعل التاريخي ببن اليهودية والإسلام في القرن السابع ميلادي مع ظهور وانتشار الاسلام في شبه الجزيرة العربية. تتشارك الديانتان اليهودية والإسلام المنبع نفسه في الشرق الأوسط وهو إبراهيم. كما أن هناك ثمة قواسم مشتركة عديدة بين هاتين الديانتين وعلى مستويات مختلفة منها الاسس الدينية والتركيبة والفقه والطقوس. تكمن في قلب هاتين الديانتين النظرة التوحيدية التي لا ترضى مساومة على عظمة ووحدة الله الذي هو عادل ورحيم كما تقول الديانتان وان لهم سبل عيش متماشية مع هذه القيم لصالح المجتمع الانساني. لا يوجد اكليروس (تراتبية رجال الدين) في الاسلام ولا في اليهودية يجعل فاصلا بين رجال الدين بحكم قدسية مركزهم وبقية الرعية. ان المرجعية الدينية هي بالاخص وظيفة قائمة على الالمام والتفقه في المصادر، والنصوص الدينية وتتيح للمرجعية امكانية ادارة الرعية بشكل يتماشى والتعاليم الدينية.
يتعاطى المسلمون مع اليهود والمسيحيين كأهل كتاب، كانوا يتمتعون في دار الاسلام بحماية تفوق تلك التي يتمتع بها الوثنيون وكانوا على مر قرون وعلى نطاق العالم الاسلامي ينصاعون لنظام قوانين اهل الذمة حيث يترتب عليهم دفع جزية مما يعطيهم حقوقاً محدودة.
ثمة آراء مختلفة لدى العلماء بما يخص اصل قبائل اليهود التي وقع تصادم بينها وبين النبي محمد في شبه الجزيرة العربية. ان القواسم المشتركة بين الرسالة المحمدية والتعاليم اليهودية تفترض انه كان بإمكان يهود المدينة التلهف للوقوف مع النبي ولكن فشلهم بتحقيق ذلك ادى الى النزاع والخلاف والعداء بينهم.
وهناك آراء مختلفة بين العلماء فيما يتعلق بطابع والاصل من الجاليات اليهودية التي واجهت النبي محمد في الجزيرة العربية. ومن الواضح ان تشاركوا في ما يكفي من رسالة النبي محمد لهذا الاخير ان نفترض ان اليهود من المدينة المنوره من شأنه ان يلتف حول اليه بشغف. على ان عدم القيام بذلك أدت الى الفتنة التي تلت ذلك، والحجج والعداء بينهما.
إن الشروط التقييديه التي تضع اليهود في مركز ضعف كان قد تم تدوينها في عهد عمر. ولكن على الرغم من وضعهم كـ اهل الذمه، اليهود يتمتعون بحرية ممارسة شعائرهم الدينية، التي كانت أفضل حالا تحت حكم المسلمين اكثر منها في عهد المسيحيين التابعين لحكم بيزنطية.
ان الحضارة الاسلامية في العصور الوسطى تطورت الى اكثر انتاجيه في الفترة بين سنتي 900 و 1200، والحضارة اليهودية في العالم الاسلامي حذت حذوهم. حقيقة انه ، مع انتشار الاسلام ، اصبحت اللغة العربية سائدة في الشرق الاوسط وشمال افريقيا واسبانيا ، كما أن يهود تلك البلدان ، قد ساهموا في نشر اللغة العربية عبر التأثيرات الثقافيه. لعدة قرون ، فإن معظم اليهود كانوا ينقلون في تلك المناطق ، العلمانية والدينية على حد سواء ، باللغه العربية ، رسائل مكتوبة باللغه العبرية.
بدءاً من الحاخامات مثل غيون سعدية في العراق ، الذين كتبوا باللغة العربية، وخاصة في اسبانيا المسلمه، كان المفكرين اليهود ثم تبعهم المفكرين المسلمين في اتباع خطواتهم بنفس النوع من المحبة لاستكشاف ودراسة اللغة العبرية التي كان علماء المسلمين يحولونها الى اللغة العربية ، لغة القرآن. كما طوروا دراسة اللغة العبرية ، وهو الشيء الجديد في التفكير اليهودي. في ذلك الزمن ، كما عملوا على فهم قواعد اللغة العبرية المستخدمة الى يومنا هذا.
وخلال هذه الفترة ، ظهرت بعض اكبر اعمال الفلسفه اليهودية في القواعد ، القانون ، فقه اللغة ، تأليف القواميس وبعض الكتب التي سارت، جنبا الى جنب مع التطور الكبير في هذه المجالات في العالم الاسلامي. وعرف الشعر العبري نهضة خلال هذه الفترة ايضا ، مع نشأة العروض ، والاساليب الشعرية الحديثة، التي كانت تتوازى مع تلك المحتويات من نظيره في اللغة العربية الاسلامية. وفي اسبانيا ، ازدهرت الحضارة اليهودية جنبا الى جنب مع ازدهار العلوم والثقافة في جميع أنحاء المنطقة ، المعروفة في اللغة العربية ببلاد الاندلس. إن إنفتاح المجتمع في الاندلس قد إنعكس سلباً وإنتهى بقدوم جيوش شمال افريقيا للمساعدة في الدفاع عن المسلمين ضد المسيحيين الاسبان ، الذين كانوا يدفعون بالمسلميخ بعيداً عن معاقلها الشمالية الى الجنوب من البلاد. وفي ظل الأنظمة الاسلامية البربرية خضع اليهود لقيود شديدة بدأت تنزاح، في نهاية المطاف، عندما سارت القوات البربرية الى فتح المناطق المسيحيه الحديثة في الشمال، في الوقت الحاضر.
إنعكاس حسن حظ اليهود في اسبانيا تبلور في أجزاء أخرى من العالم الإسلامي ، حيث في القرن الثالث عشر، ساهمت الصفات الانسانيه والعقلية المنفتحة للمجتمع الاسلامي بدأت تفسح المجال لحلول العقلية المسيطرة والمتصلبة في آرائها. إثر هذه التغيرات اضطرت العديد من الجماعات اليهودية الى العيش في غيتو كما دمرت اماكن يهودية ومسيحية مما أدى الى تدمير بنية المجتمعات المحلية. كما إنخسف نجم العالم الإسلامي ، فكذلك الطوائف اليهودية في داخلها ، أصبح الإنتاج الفكري، الثقافي والديني المبدع عموما تميل الى التحول الى الطوائف اليهودية في اوروبا. ولكن كقاعده عامة ، فإن الجماعات اليهودية التي ما زالت تعيش في العالم الاسلامي بصفة عامة كانت دائماً محمية تبعاً لميثاق عمر الذي طالما اعتبرهم من الدرجة الثانية ، تعيش بسلام وتعاون مع الجيران المسلم.
لم يكن أبداً الوضع كما كان عليه الحال في الامبراطوريه العثمانيه. ففي عام 1492 عندما أصدر فرديناند ملك اسبانيا مرسوما بطرد جميع من تبقى من اليهود من اسبانيا ما لم تتحول الى المسيحيه ، عرض السلطان العثماني بايازيد الثاني على اليهود اللجوء. لقرون عدة، نعم اليهود بهدوء نسبي في ظل حكم الأمبراطورية العثمانيه، مما شجع أعداداً كبيرة من اليهود الاوروبيين على اللجوء الى اراضيها. ووفقا لبرنارد لويس ،لم فقط لـ "اليهود بمجرد الاستيطان في الاراضي العثمانيه ، وإنما جرى تشجيعهم ومساعدتهم في كثير من الأحيان. فكان لليهود اسهامات كبيرة في التقدم العلمي والتقني للامبراطوريه العثمانيه. واحدة من أهم الابتكارات التي جلبها اليهود الى الامبراطوريه العثمانيه كانت المطبعه. ففي عام 1493 ، بعد سنة واحدة فقط من طردهم من اسبانيا ، قام ديفيد وصمويل بن نعماس بتأسيس أول مطبعة عبرية في اسطنبول. وإزدهرت الآداب اليهودية في اجواء متسامحه نسبيا في الامبراطوريه العثمانيه.
ولكن الاوضاع المعيشيه لليهود في العديد من البلدان الاسلامية بدأت في التدهور في القرن التاسع عشر ، مع تراجع السلطة العثمانيه وزيادة الحماسة القوميه والدينية الراديكاليه كرد فعل لتزايد نفوذ القوى الاستعماريه الاوروبية. كما ان الصور النمطيه المعاديه للسامية ظهرت لاول مرة في العالم الاسلامي خلال هذه الفترة. وفي القرن العشرين ، ومع انهيار القاعدة الامبراطوريه وظهور القوميه الحديثة التي أدت الى الصدام بين اليهود المتطلعين الى الاقليمية الى ما يعتبر أرض آبائهم وأجدادهم كفاحهم من اجل تقرير المصير الوطني على جزء من المنطقة التي يسكنها العرب المحليين. هذه الصراعات الاقليمية قد تدهورت في الاونة الاخيرة بصورة متزايدة حملت الصراع الى الطابع الديني.
وفي حين أننا لا نسعى الى الدخول في الاسباب والنتائج ، حقوق ومساوئ الصراع السياسي في الشرق الاوسط ، فإن الطابع الديني المتزايد القادم من عدة جهات، غلب على وصف النزاع على نحو صدام بين الحضارات بين العالم الاسلامي و المجتمع الغربي. فكان أن صور المتطرفون الآخرون بأن صراعهم غير أخلاقي وخالي من الشرعية الدينية، كما صورت اسرائيل واليهود الآخرين على أنهم "رأس جسر" معادي للعالم العربي بصفة خاصة والعالم الاسلامي بصفة عامة.
الحقيقة ، ومع ذلك ، فإن ما نشهده هو ليس صداما بين الحضارات بقدر ما الصدام داخل الحضارات. هو صدام بين هذه العناصر داخل الثقافة الدينية حيث أن التعويض والاذلال والاقصاء أدى بهم الى الصراع داخل مجتمعاتهم وكذلك الى خارج تلك الثقافة الدينية ، وبين هؤلاء الذين يسعون الى الانخراط ببناء مجتمعات اخرى من الثقافة كجزء من العالم والتفاعل الايجابي مع الحداثة.
هذا "الصدام داخل الحضارات" يعنى ان الاصوات المستنيره على كلا الجانبين تقع عليها مسؤولية العمل معا ليس فقط كي تكون أكبر من مجموع الإختلافات وانما ايضا لتوفير الدليل البديل الاساسي، ألا وهو التعاون بين الثقافات والاديان القائم على الاحترام المتبادل. على وجه الخصوص ، فإن القادة اليهود والمسلمين عليهم واجب وطني تجاه مجتمعاتهم المحلية وتقاليدهم الدينية لمواجهة الاستغلال المدمر لهويتهم الدينية ولحضاراتهم الدينية، ولكي يستخلصوا من هذه الامثله مجد التعاون في الماضي والتآزر بين أبناء ابراهيم، مسلمون ومسيحيون ويهود من أجل فائدة الجميع.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
עדן
״כשעמדתי בבית־הקברות העתיק של יהודי עדן, שממנו נלקחו מצבות בנות 700 ו־800 שנה לבתי־נכות, ונשאתי עיני אל המפרץ הטבעי שבו עדיין בונים היו אניות על־פי מתווה מקומי, עלה בדעתי שאולי סמוך לכאן עגנו אניותיו של המלך שלמה, שלא היו שונות ביותר מאלו שראיתי שם אני…״
״הנתונים הארכיאולוגיים מעמידים אותנו על קרקע מוצקה יותר״, אומר לנו גויטיין. מערת־קברים אחת בביתישערים שבארץ־ישראל, ״לערך משנת 200 לספה״נ… היתה שמורה ליהודים… מדרום ערב״.
ודאי הוא אפוא שהיהודים הופיעו בעדן ב־200 לספה״נ, ואם גם דומה שלא הותירו כאן תיעוד היסטורי מקיף, נשאר בכל־זאת מכתב ״שנשלח בידי סוחר יהודי מעדן שבדרום־ערב לקאהיר לפני כ־850 שנה. במכתב זה הוא מבקש מבעל־דברו בקאהיר שיקנה בשבילו כל מיני סחורות לצרכי משק־ביתו״.
העובדה שהיו בעדן סוחרים יהודים חשובים בתחילת המאה השתים-עשרה מרמזת על הפרש באפשרויות בין יהודי תימן ליהודי עדן בתקופה ההיא.
יש תעודות המעידות שאחדים מיהודי עדן היו בעלי־אמצעים עד כדי כך שמצאה ידם ״לתרום בעין יפה לפייטן ספרדי נודע״ במאה השלוש־עשרה.
אף־על־פי־כן ספק אם בכללו של דבר נוכל לומר שבתקופת השלטון הערבי ידעו יהודי עדן ״תור־זהב״. הקירבה לתימן והעובדה שאותו שלטון שרר גם פה וגם שם מלמדות שיהודי עדן מושפלים היו תחת השלטון המוסלמי בדומה ליהודי תימן ״עד שכבשו הבריטים את עדן בי1839״.
עד לאמצע המאה התשע-עשרה עדיין היו רובם של יהודי עדן נמקים באותם רדיפות ובזיונות בלתי פוסקים שהיו מנת גורלם של היהודים באותו חבל של חצי־האי הערבי. היוצאים מן הכלל היו ״קומץ היהודים בחצרמוות וסביבתה (איזור שקרוי היה שטח־החסות של עדן)״. היהודים בשטחי החסות שילמו את מס־הגולגולת המסורתי שלהם לערבים, אך תמורת זאת זכו ב״תנאים נוחים יותר״ מן היהודים בישי־המזל שבתימן ובחלקים האחרים של עדן.
בעדן של המאה ה-20,
ידעו היהודים… תמיד שהם חיים בחסד: הערבים המקומיים מעולם לא רחשו להם אלא שנאה. הם (היהודים) זכרו את הפרעות ה״קלות״ ב־1933, שעה שאחדים הוכו ונפצעו מחוץ לרובע היהודי, כאשר היו קצת רגימות באבנים וכמה פורעים נכנסו לבית יהודי ובזזו קצת. אותו זכרון מן ההתקוממות נגד היהודים ב־1933 בעדן כלול היה ב״תזכיר״ של עד־ראייה שתיאר את ״אסונם של יהודי עדן״, את נחשול ההרג, השוד והחורבן שניתך, בהנהגתם של ערבים, על יהודי עדן בדצמבר.1947
אנגלי אחד שישב בעדן מי1931, וב־1951 נתמנה מושל עדן, תיאר כעבור זמן איבה מסורתית בין ערבים ליהודים שקדמה בעשרות־שנים לחלוקתה של ארץ־ ישראל. עדותו סתרה עדויות אחרות, שהאשימו גורמי־חוץ והסתה מצד ערביי ארץ־ישראל בפרעות־הדמים של.1947 סיר תום היקינבותם כתב כי…..
אין היהודים חביבים על הערבים, שמפניהם הם מפחדים… לכן תמיד אנו צפויים למהומות בין הערבים ליהודים, העלולות בהחלט להקיף גם את הציבור ההינדוסי… [היהודים] בכללו של דבר שכנו לבדד, הצניעו לכת, וקשריהם עם הערבים היו טובים למדי… הערבים סבורים שהיהודים פחותים מהם במעמדם החברתי, ואם הם יודעים את מקומם, או את מקומם לדעת הערבים, אין פרץ ואין צווחה ושתי העדות יכולות לחיות שנים על שנים בשלום זו בצד זו: אבל כאשר אך נטו היהודים לשכוח שהם יהודים והחלו להתגדר כבני־אדם, או אז היה תמיד חשש למהומות רציניות. מפקד המשטרה הבריטי בעדן העיד בי1947 כי ״מאז הגעתי לעדן היה ניגוד גובר והולך בין יהודים לערבים… סימנים לכך היו הרבה התנפלויות פעוטות וילדים שהשליכו אבנים זה על זה״.
הניגוד שנראה בעליל ב־1933, ויותר מכך ב־1942, לובה על־ידי שידורים נגד היהודים ממצרים, סמוך לפני חלוקתה של ארץיישראל עליידי האו״ם. דברי השטנה הועברו ברמקולים במקומות־התכנסות פומביים וסייעו לשסות את הערבים בעדן נגד היהודים.
בנוסף לשידורים המצריים, ״הוציאה הליגה הערבית פקודות לערוך שביתות ״מחאות נגד ההחלטה על חלוקת ארץ־ישראל״, והופצו שמועות שיהודים הרגו ערבים.
הפוגרום שפרץ ב־2 בדצמבר 1947 היה קטלני – 82 יהודים נרצחו ו־76 נפצעו. מתוך 170 חנויות יהודיות נבוזו 106 כליל ושמונה הורקו בחלקן. ארבעה בתי־ כנסיות ״נשרפו עד תום״ ו־220 בתים יהודיים הועלו באש ונשדדו או נזרקו,.
כמה משפחות יהודיות עשירות יותר התגוררו באיזור הקרוי ״מעגן אניות־ קיטור״, מקום שם ירדו נוסעים לחוף מן האניות הגדולות. אבל אחרי הטבח של 1947 היו רוב יהודי עדן מבודדים למען בטחונם שלהם ו״משך חדשים לא העזו לצאת״ מן הרובע היהודי. פקיד יהודי שביקר במקום בינואר 1949 מסר כי ״יש הרגשה שהפוגרום נערך לא לפני שנה אלא לפני שבוע… היהודים עודם חיים במצב של מתיחות וחרדה… היהודים עדיין מקימים מחסומים בלילה״.
אלפים מיהודי עדן המריאו על ״כנפי הנשרים״ ועלו לישראל יחד עם הפליטים מתימן. ב־1958 בא גל של רציחות ושוד על קצת מאותם יהודים קשי־עורף שנשארו בעדן אחרי הטבח של.1947 אדם שביקר במקום בעת הפרעות של 1958 כך אמר: דומה כאילו בעייתם של היהודים האלה איננה לאן ללכת אלא מתי ללכת. אולי בחכמה יעשו אם יזכרו כי ״המהסס יאבד״. הם לא יהיו הקיבוץ היהודי הראשון שחיכה יותר מדי. שארית הפליטה של יהודי עדן שוב באה על ענשה אחרי מלחמת־1967: הרג, שוד, עוד בתי־כנסיות שחרבו. בעזרת הבריטים פונו היהודים לבסוף, משנתחוור להם כי הערבים זוממים לשחוט את שרידי הקהילה היהודית. יהודי עדן הפכו למעשה ״קהילה שהיתה ואיננה עוד ".
השבת במרוקו – רפאל בן שמחון
אליהו הנביא מחלק את ה׳פרס״
מרת אימי ע״ה, אשה אלמנה הייתה ובתו של רב גדול ר׳ רפאל אלבאז זצ׳׳ל ממכנאס, אך ברוב תמימותה האמינה בלבב שלם וללא כל צל של ספק כי אליהו פוקד את ביתה בכל ליל־שישי ומביא לה סכום כסף בעד הקניות לצרכי־ שבת.
אני כתינוק של בית רבן, האמנתי לכל דבריה וסיפוריה, וכאשר הייתי מבקש ממנה לקנות לי דבר־מה טעים לשבת, הייתה עונה כהרגלה: בני! אני מחכה לאליהו שיביא לי את ה״פרס (ההקצבה השבועית) ואקנה לך מה שאתה חפץ. כאמור, כילד קטן האמנתי בכל לב וגם היא לא אכזבה אותי אף פעם, זה נמשך עד שבגרתי במקצת והתחלתי להבין את החיים, ואז התברר לי שכל ליל שישי היה מגיע אלינו בחשיכה, אדם עלום שלא ראינו אותו אף פעם, היה תוחב מתחת לדלת החדר הקטן בו גרנו, שטר של עשרה פרנקים צרפתיים של הימים ההם ומסתלק גם־כן בחשיכה. הוא הופיע כנראה לפני או אחרי חצות.
כאשר מרת אימי הייתה קמה בבוקר הייתה מוצאת את השטר האדום של 10 פר׳׳צר, מרימה אותו מעל הריצפה, מודה לאל שלא שכח אותה וכמובן גם לאליהו שלא מאחר אף פעם, ומוסיפה: שבח לאל! שבח לאל! יש במה לעשות את השבת. את האיש הנסתר והעלום־שם לא ראינוהו בחיים, כי היה מגיע מאוחר מדי אחרי שעלינו על יצוענו, אבל אימי, לא הייתה זקוקה לשאול מיהו ומהו, גם לא היה לה צורך לדעת פרטים, הרי אליהו זכור לטוב בא תמיד בסתר, ולא שאלה יותר עליו. כך חייתה במשך כל שנות חייה.
כשהגעתי לגיל עשר או אולי יותר, הבנתי שזה אחד מעלומי־שם, מהנותנים בסתר, לא רציתי לאכזב אותה ולספר לה שיש יהודים בשכונה שפוקדים את העניים והאלמנות, מגיעים בלילה לפני חצות, תוחבים תחת כל דלת של עני או של אלמנה מנת כסף כעזרה לשבת, אבל אם הייתי מגלה לה את האמת, לא הייתה מאמינה לי ואולי הייתה כועסת עלי, וכך חייתה חייה עד יומה האחרון באמונה התמימה הזאת, וכך גם המשיכו הרבה יהודים טובים לדאוג לאחיהם היתומים והאלמנות.
ההכנות בבית לשבת
יום שישי הוא יום מפרך לבעל־הבית בגלל הקניות הרבות לשבת, והוא עוד יותר מפרך לעקרת־הבית אשר עליה לקום ביום שישי לפני עלות השחר כדי להספיק את כל ההכנות, והן רבות: להכין את הלחם לשבת, לישת הבצק לבדה גוזלת ממנה זמן יקר, לכן בלילות החורף ובמיוחד בלילות שישי, נהגו ה-טרארחא (שוליות נחתום) לעבור בשעה שלוש לפנות בוקר, בשכונה היהודית ולהעיר את עקרות־הבית לקום ללוש את הבצק בהכריזם " ווא קוצו תעזנו ראה לפרראן חמי (קומו־נא ללוש את הבצק, התנור כבר חם (דלוק) והנשים קמו מיד, הכינו את הלחם, משחו אותו במי סוכר, שכידוע היהודים לא קנו הלחם ממאפיות הגויים משום שהללו אינם מפרישים חלה בשעת הלישה. אחר־כך הלחם סודר על לוח עץ " לוסלא " ונמסר ל־״טרראח״ (שוליית נחתום) העובד אצל בעל התנור הציבורי.
הערות המחבר : לכל משפחה בשכונה היהודית, היה לה לוח מיוחד מעץ ״לוסלא״ מסומן ועליו, המשפחה הניחה את כיכרות הלחם וסידרה אותם, כדי למנוע עירבוב לחם בלחם של משפחה אחרת.
גם בערב־שבת היה בא ולוקח את קדרת ה״חמין׳ לתנור וביום שבת בצהרים, היה מחזירה למשפחה כשהיא חמה ורותחת מחום.
שוליות נחתום אלה היו נערים בני עשר או שתים־ עשרה בערך, תפקידם היה להסתובב בשכונה היהודית, לאסוף את בצקם של היהודים, להביא אותו לתנור הציבורי, ואחרי אפייתו, להחזירו לעקרת־הבית. בתמורה הם קיבלו מכל משפחה ״אל־כסרא״ כמעין תשלום בצורת פרוסת לחם ולפעמים בתוספת שאריות מאיזה תבשיל שנשאר מיום קודם.
ביום שישי בצהרים מגיעות ההכנות לשיאן: כי מלבד הכנת התבשילים הרבים יש עוד שטיפת הבית, מירוק הכלים, הצעת המיטות ועריכת השולחנות, ובינתיים יוצא האב עם ילדיו להתרחץ בבית המרחץ שבעיר. כך היהודי קיים את שבתו כמאמר חז״ל: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת. (שבת קיז, ע״ב).
תקיעת שופר
עוד לפני שקיעת החמה, נהג היהודי הזקן " כ'איי מימון " המוכר לכל יוצאי ה־מללאח של העיר מכנאס, ושופרו בידו ותקע בו בכל נימי כוחו בכניסה של כל מבוא ומבוא של ה־ מללאח, זאת כדי להזהיר ולהורות על הפסקת המלאכה והמסחר ונעילת החנויות ואחרי כל תקיעה הכריז בצורה רשמית וחגיגית: ׳׳כ׳וואננא! ראה׳ דכ׳ל סבת״ – ״אחינו! השבת כבר נכנסה״. אחרי הזקן צעד תמיד רב העיר (בימינו אנו זה היה ר׳ברוך טולידאנו רבה הראשי של העיר מכנאס).
[1] במכנאס היה זקן אחד מוכר לכל בני העיר, בשם מימון בן הרוש והוא היה ״התוקע״ הרשמי ביום שישי לפני קבלת שבת, אולם בני־העיר קראו־לו ״כ׳אי־מימון״(שם חיבה־האח־מימון). גם אשתו הייתה אשת־חיל בשם: רחל אילוז, אשר הקדישה את מיטב שנות חייה לעזרה לזולת. בספר התקנות של חכמי מכנאס, ישנה תקנה סד(ד) על סגירת חנויות המללאח בערב שבת בעת ירידת הנס. כנראה היה נס(דגל) במקום שהיה אפשר לראות והיו מורידים אותו ערב שבת בשעה עשירית כדי להודיע שהגיע זמן סגירת החנויות. ראה גם תקנה עב(ו) על סגירת החנויות בערב שבת.
הרב ברוך טולידאנו ז״ל היה אב בית־דין במכנאס במשך שנים רבות, אחד מבני שושלת חכמים מפוארים המתייחסים לגירוש קסטילייא. הרב טולידאנו היה פטרונם של הרבה יתומים עניים ויהודי הכפרים מאיזורי האטלאס חבים לו הרבה, בזכותו רבים מהם הצליחו והגיעו למעמד של רבנים ומורי הלכה, חלק גדול מהם ממלא היום תפקידי רבנים בארץ ובחו״ל. ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל זכה לעלות לארץ, התיישב בבני־ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד בשנת תשל״ג(1973). על הרב הזה, עיין: ״ביקוד החמה״.
הרב זירז את האנשים לנעול את חנויותיהם, במיוחד הספרים ולפעמים גם החייטים ודחף בהם לסגור כי בדרך כלל הם היו תמיד מאחרים לנעול את חנויותיהם, הוא היה פוקד עליהם להפסיק מיד את מלאכתם ולסגור מיד את עסקיהם, אחרת הם יהיו צפויים לקנס כספי ואולי גם ליותר מזה.
באי ג׳רבה נהג התוקע הממונה, לתקוע: ״תשר״ת, תש״ת, תר״ת״ כשהוא עומד במקום גבוה בטבור העיר.
סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח
סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח
אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.
מן הראוי לעיין בשני המכתבים (הללו): מתוך נוסח המכתב לקונדי די ארנדה
משראתה הלשכה הקדושה של האינקוויזיציה את אבדנם של נוצרים בגלל קשרים ומגע עם יהודים היא ציוותה על גירוש היהודים מכל מלכויותינו ואזורי אדנותנו, שכן מבלעדי זאת לא ניתן היה לעקור את הכפירה שנתגלתה, ואנו שוכנענו שעלינו לתת לכך את הסכמתנו ואת יחסנו החיובי.
מתוך נוסח המכתב לקונדי די ריבאדיאו
בראותנו את הרעות והנזקים שנבעו מן הקשרים שבין היהודים במלכויותינו עם הנוצרים, כפי שהדבר התברר על־ידי האינקוויזיציה הפועלת במלכויותינו, ציווינו על כל היהודים בכל הערים, העיירות ומקומות היישוב באנדלוסיה לצאת משם בהאמיננו שבכך ייענשו היהודים בשטחים אחרים, ועל מנת שלא להזיק לנוצרים הללו וכפי שנמסר לנו, הן על־ידי האינקוויזיטורים והן על־ידי מקורות אחרים, כל העונשים שציווינו להטיל לא יפעלו אלא אם כן יגורשו היהודים מכל מלכויותינו, כדי למנוע את כל הרעות והנזקים שנגרמו ונגרמים לנוצרים על־ידי השתתפותם ושיחותיהם עם היהודים שנשארו באותם מקומות, ואין הם מפסיקים להשחית את הנוצרים, שקודם שקעו בטעויותיהם ולאחר מכן חזרו לדתנו הקדושה.
שתי איגרות בשני סגנונות שנערכו על־ידי אותו מזכיר: חואן די קולומה. רק באיגרת שנשלחה לקונדי די ארנדה נמצא נוסח יותר אישי שבו הביע המלך את דאגתו לשלמות הנשמות (salut a las animas) כשהוא מכיר ׳כי הגירוש גורם לו נזק לא קטן׳ (que dello se nos siga no pequenyo daño), והמלך מבקש ממנו להכריז על גירוש היהודים מארנדה ואפילה — תחומי שליטתו של הקונדי, האחד בקסטיליה: השני, אפילה, באראגון, ולסייע בכך בקיום הגירוש. גם האיום בסנקציה מנוסח בסגנון אדיב יותר. לעומתה האיגרת לקונדי די ריבאדיאו, סגנונה הוא הותך יותר, ובסנקציה שלה נאמר שאין מקום לנהוג בניגוד לאמור (e a la contrario no daremos logar por manera alguna). גם עליו הוטל לדאוג לכך שהצו מפרסם ברבים והיהודים יגורשו מן המלכות.
ניתוח צו הגירוש על מבנהו, תוכנו וצורתו בצירוף האיגרות, מלמד עד כמה בנו את כל הארגומנטציה האנטי־יהודית אנשי כמורה, מפעיליה של האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שבראשם עמד תומם די טורקימדה, מקורבם של המלכים פרנאנדו ואיסבל. עם זאת נראה שיש להוסיף עליהם אישיות כהרנאנדו די טלבירה, אף הוא אב הווידוי שלהם ומי שנתמנה לשמש ארכיהגמונה של גרנדה לאחר כיבושה. הוא בוודאי היה בסוד הגירוש. בעליל אף נמצאנו למדים שגם מבדיקת נוסח הצו אין לנתק את גורמי הגירוש היהודים מבעיית אנוסיה של ספרד, שאותה ניסה הכתר לפתור על־ידי הקמתה של אינקוויזיציה לחקירת מינות. מיום שנוסדה והתחילה לפעול באנדלוסיה בשנת 1481 היה פעיל ראשי לא רק בפתרון אמונתם של האנוסים ודבקותם בעברו של עמם אלא גם בדרישה לעקירתם של היהודים מספרד כולה. הם, היהודים ורק הם, גרמו לאנוסים להיות דבקים בעמם ובאמונתם בתורת משה.
מן האינקוויזיציה יצא הרעיון להניח על אתרה של יהדות ספרד את הגורם לגירושם, שהוא העונש שבא עליהם על מעשיהם, ולא מעשי האונס והכפייה הדתית של הנצרות. פרנאנדו ואיסבל רק הגשימו את הרעיון, וידיהם כביכול ׳נקיות מכל אשם.
יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-מס על הבשר
מס על הבשר
הכנסה קבועה לקופת הקהילה, הייתה הגאבילא La Gabelie או סיג׳א – Ciza
זהו מס על הבשר שהיה מוטל על שחיטת בהמות. מס עזר הבשר ידוע עוד בספרד. הקצב היהודי שילם את המס הזה לוועד הקהילה וחזר וגבה אותו מן הצרכן היהודי. במכנאס היה יהודי מכובד בשם שלום אוחנה שישב תמיד בבית המטבחיים ופיקח על כל מערכת החשבונות ורישום כל כמות בשר שיצאה מבית המטבחיים.
[1] עזר הבשר הוא מס ידוע עוד מספרד תחת השם ״סיג׳א״ (Ciza) או גאבילא, – Alcavala או בצרפתית: la gabelle . ראה: כרם חמר, תקנה עח;אוצר המכתבים ח. ב, עמי קלג;נשמת חיים, עמי קפו. על מהומה רבה שקמה במכנאס בקשר לגאבילא; ראה : תקנת חכמי מכנאס, תקנה נו, בעניו מס הבשר לטובת העניים במכנאס. ראה גם תקנה ע, משנת התרפ״ז בעד העלאת מס הבשר למימון בנין תלמוד תורה והוצאות הפעלתו.
מס על היין
הכנסה נוספת וקבועה לוועד הקהילה היא המס על היין. הסוחרים היהודים שילמו לוועד הקהילה סכום מסויים על כל ליטר יין שנרכש וחזרו וגבו אותו בחזרה מן הצרכן היהודי. זה היה בעצם מין מס ערך מוסף שנגבה מן הצרכן היהודי ב־ מללאח .
במכנאס, זכורים לכולנו שלושה ספקי יין גדולים לאוכלוסיה היהודית בעיר והם: דוד טולידאנו, סידי משאש ושלמה דרעי. ברבאט: משה בללחסן. בפאס: היה חיים קדוש. בקזאבלנקא היו הרבה ספקים ואחדים מהם שהכרתי אישית היו אליהו קארוצ׳י, יעקב לכרייף ועוד.
ההכנות והקניות לשבת
בימי חמישי ושישי, השוק של ה־מללאח הומה בבני אדם. הערבים מכפרי הסביבה ממלאים את השוק במרכולתם. פה ערביה עם עופות, שם ערבי זקן עם סלי ביצים, לא הרחק ממנו עוד ערבי שהביא פירות מבוסתנו, וכולם מכריזים וכולם צועקים עד כי אין אפשרות להבין או לשמוע, ובתוך ההמולה הזאת, מופיע סוף־סוף מוכר הדגים המוכר לכל תושבי השכונה, ושכולם חיכו לו מהבוקר השכם, והנה הוא מגיע וטעון סלי דגים טריים, דגי ״בורי״ או דגי ״כ׳ניפרא״ וכל היהודים מתנפלים על המציאה כמוצא שלל־רב. כל אחד חוטף, כל אחד מנסה לבחור לו את הדג הטוב ביותר. לא הרחק משוק ״אל־כ׳דדארין׳ (שוק הירקות), נמצא שוק הקצבים או ״אל־גזזארין״, לשם הגישה מאוד קשה בגלל המספר הרב של הלקוחות הצרים על חנותו של כל קצב, כי לכבוד שבת, כל אחד קונה יותר: זה מזמין בשר מיוחד ל״טאזין דל־כפ׳תא״ (כופתאות בשר), זה לוקח ״רגל קרושה״ (רגל הפרה בשביל החמין), זה עומד על־יד המנקר וזה שוחט עוף אצל החכם השוחט.
מתן בסתר
ובתוך ההמולה הזאת, רואים יהודים המחפשים נצרכים נסתרים ומבלי שאלה ירגישו, תוחבים לידיהם או לכיסם סכום כסף ונעלמים לפני שירגישו בהם. ברוב המקרים, תפקיד חלוקת כסף בסתר לנזקקים, הופקד תמיד בידי יהודים אמונים וישרי דרך אשר הכירו כל נצרך. הם היו כעין פרנסים, חילקו לכל נזקק מבלי שידע ממי הוא מקבל, כך למרות שהיהודי העני היה עמל ויגע כל השבוע, משעבד את עצמו מבלי לדעת עד היכן, הנה באה השבת ועימה באה המנוחה והשכיחה לו את כל צרותיו ודאגותיו.
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
Pour l'époque romaine nous disposons d'une documentation plus fournie quoique assez 
décevante. Les sources archéologiques sont particulièrement rares: citons la nécropole juive de Gamarth, ou du Jbel Khaoul, qui doit son nom aux hypogées qui comptent jusqu'à 15 et 17 alvéoles suivant un type bien connu en Orient et qui diffère à la fois de la tombe punique et de la tombe romaine. On a parlé exagérément de plusieurs milliers de sépultures, en fait on peut les estimer à quelques centaines. Un hypogée du même type à loculi rayonnant fut découvert à Cherche! mais à Tipasa un dispositif comparable, dans un hypogée multiple qui s'ouvre dans la chapelle d'Alexandre, est manifestement une sépulture chrétienne. Il est donc difficile d'attribuer formellement à une communauté juive l'hypogée de Cherchel d'autant plus que le modèle sûrement oriental n'est pas limité à la seule Palestine. Une catacombe apparemment juive a été signalée à Oea en Tripolitaine et des noms hébraïques sont portés par des Chrétiens de Syrte, sans doute des Juifs convertis.
Les ruines de deux synagogues seulement sont connues dans l'Afrique romaine, l'une à Naro (Hamman Lif, à l'Est de Tunis) semble avoir été construite entre le Ile et le Ve siècle; l'autre est une petite synagogue attenante à la basilique de Lepcis Magna. Mais d'autres vestiges intéressants en raison de leur situation à l'intérieur des terres, méritent d'être cités. C'est en premier lieu une colonette trouvée à Henchir Fouagha, au Nord de Tebessa qui porte l'inscription suivante: D(EVS ABR)AHAM, D'EUS ISA(A)C et une succession de chandeliers à sept branches. Un chapiteau très fruste et certainement de basse époque, trouvé à Rouahia, près de Tiaret, porte également une représentation de menorah. Ce motif est connu sur des lampes trouvées à Carthage, Cherchel, Volubilis. Une lampe conservée au Musée de Lyon, de fabrication africaine, a fait l'objet d'une étude très pertinente de M. Simon, le menorah figure au milieu d'un ensemble disparate où le spécialiste décèle, sous un syncrétisme religieux, la persistance de l'influence punique au IVe ou Ve siècle chez les "Cae- licoles" judaïsants.
Les sources épigraphiques ne sont guère plus nombreuses: elles sont surtout concentrées à Carthage (41 inscriptions à Gamarth) et sur le littoral Naro-Hamman Lif (4 textes), Sala (2 textes), Thaenae, Sullectum, Lepti Minus, Segermes, Caesarea, Lixus (chacun une seule inscription), mais aussi dans les principales villes, capitales de provinces, Cirta (4 inscriptions), Sitifis (2 inscriptions), Lambèse (une inscription) ou de places importantes : Volubilis (5), Auzia (1).
La toponymie n'intervient que faiblement: on connaît un "Lucus Judeorum Augusti" au fond de la Grande Syrte.
Les sources littéraires ne sont pas négligeables : le Talmud et les écrits rabbiniques accordent une place remarquable aux communautés et écoles juives africaines. M. Simon a déjà remarqué que l'Afrique tient dans ces écrits une place plus grande que n'importe quelle autre province de l'Empire romain. On connaît grâce à eux le nom de cinq rabbins de Carthage qui vécurent aux Ile et Ille siècles.
Les Pères de l'Eglise permettent de compléter la documentation. Tertollien nous apprend que les Juifs étaient nombreux à Carthage et influents au point de susciter des poursuites contre les Chrétiens.
Deux siecles plus tard Saint-Augustin et Saint-Jérôme font état de communautés juives à Oea, Simithu (Chemtou), Hippo Regius (Anna- ba-Bône) et même Thusurus (Tozeur). La Passion de Sainte Martienne mentionne une communauté juive à Caesarea (Cherchel).
C'est l'onosmastique étudiée récemment par J.-M. Lasserre qui apporte les enseignements les plus intéressants et les plus inattendus. Sur les 61 noms portés par des Juifs que l'Antiquité africaine nous ait conservés, 10 seulement sont hébreux, 4, à peine, grecs, 1 seul est d'origine nettement africaine, 47 sont des noms romains et près de la moitié se retrouvent à Rome même. J. -M. Lasserre en déduit que sous l'Empire, le Judaïsme africain est en grande partie d'origine italienne, que les éléments orientaux (ou venus directement d'Orient) sont peu nombreux et qu'il est difficile de trouver la moindre trace d'une communauté juive antérieure à Rome.
Il est remarquable également qu'après l'Afrique proconsulaire ce soit la Maurétanie tingitane qui semble compter le plus de Juifs. Ainsi les deux extrémités du Maghreb qui font chacune face à une péninsule européenne sont mieux loties que la Numidie ou la Maurétanie césarienne. Cette répartition semble confirmer l'hypothèse de l'origine allochtone de la plupart de ces Juifs. Ces immigrations européennes doivent cependant être complétées par des arrivées de Juifs en provenance de Cyrénaïque et de Tripolitaine.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Des réunions publiques furent organisées à Casablanca, Rabat, Fès et Meknès auxquelles furent conviées des personnalités libérales et les représentants des organisations françaises antifascistes. C'est ainsi que se tint, le 28 mars 1933, au cinéma Le Régent de Casablanca, une grande assemblée regroupant toutes les associations juives de la ville ainsi que des représentants de la Ligue des Droits de l'Homme, de la Ligue Internationale des Combattants pour la Paix, de la section locale du Parti Socialiste SFIO. En tout, près de 5000 personnes participèrent à cette réunion. Les efforts, bien timides, pour mobiliser également des personnalités musulmanes ne rencontrèrent aucun succès. A l'issue des discussions, l'assemblée adopta par acclamations la résolution suivante
«Les délégués des Associations Israélites de Casablanca, réunis en assemblée plénière, en présence des autorités religieuses et communautaires de la ville, expriment leur indignation la plus vive contre les violences dont les Israélites d'Allemagne sont victimes en leur qualité de Juifs. Ils décident
- La cessation de toute relation d'affaires avec l'Allemagne et le boycottage, par tous les moyens, des produits de fabrication allemande, tant que subsistera le régime des violences antisémites.
- La fermeture des magasins pendant une heure en signe de deuil. »
Une semaine plus tard, la capitale se joignait au mouvement. Un tract fut diffusé dans les rues de Rabat, appelant toute la population à se joindre au mouvement de protestation et au boycottage des produits allemands
׳ L'Allemagne du XXème siècle retourne aux temps barbares, elle persécute maintenant ses Juifs qui sont une minorité sans défense. Aux peuples civilisés ! Aux Français du Maroc !
Aux Musulmans comme aux Israélites, nous demandons ? n'achete rien aux Allemands tant qu'Hitler et sa tourbe antisémite n'auront pas mis fin à leurs exactions
Une manifestation d'une ampleur sans précédent attirant plus de 2000 personnes fut organisée, au cinéma Renaissance. Elle fut largement couverte par le quotidien L'Echo du Maroc qui représentait les milieux coloniaux favorables, pour leurs propres raisons, au boycott. Le Président du Haut Tribunal Rabbinique, le rav Raphaël Encaoua, devait exprimer l'indignation et la stupéfaction générale, face à ce retour de la barbarie au XXème siècle. Le Président du Comité de la Communauté, Isaac Abbou, émit l'espoir de voir l'humanité entière se soulever contre la barbarie nazie et souligna l'impérieuse nécessité du boycott. Il expliqua que l'achat de tout produit allemand constituait, de fait, une aide au régime nazi, dans la persécution des Juifs. Parmi les personnalités non-juives qui prirent la parole : le Président local de la Ligue des Droits de l'homme, M. Pascoué, le Président de la Chambre de Commerce, Peretti, et le professeur Sallefranque du Collège musulman de Fès. Le fondateur de la plus grande usine de pâtes du pays, Melusine, Gaston Baruk, industriel juif d'origine italienne, annonça sous les applaudissements de l'assistance, que sa firme de pâtes venait d'annuler une commande en Allemagne d'un demi-million de francs. Limité au départ aux villes du littoral, le boycott s'étendit progressivement à l'ensemble du pays et ses initiateurs s'enhardirent dans leurs consignes aux commerçants juifs
Dans un premier temps, le boycott porta ses fruits dans tout le Maroc, y compris dans la zone espagnole et Tanger, comme en témoignent les rapports des attachés commerciaux allemands, envoyés à Berlin. Le 4 avril 1933, le consul d'Allemagne à Larache rapportait
« Cela fait 10 jours que les marchandises allemandes, les maisons de commerce germaniques et les navires allemands sont boycottés par les Juifs, alors que 70 à 80% du commerce allemand au Maroc étaient jusque-là entre les mains des négociants
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
Il écrit lui-même (il dicte plus précisément, notamment à sa fille), comme l'ont toujours fait, dans le pays, tous les rabbins et tous les hommes lettrés de sa communauté. Ne fut-ce, dans son cas, que pour dire ce qui déchire son cœur et lui ôte tout sommeil. Raconter le côté désormais tragique de son existence. Il compose des textes 
hébraïques sur des musiques populaires marocaines et parfois égyptiennes.
Mais il ne donne jamais à ses poèmes – quoi que lui en disent ceux qui, shabbat après shabbat, viennent l'écouter – une importance quelconque. Il ne les signe même pas de son nom complet, se contentant d'avoir recours à telle ou telle forme d'acrostiche. C'est désormais pour lui essentiellement un gagne-pain, voilà tout ! Il ne se considère pas comme un véritable poète. C'est pourquoi il refusera toujours avec humilité, mais résolument, les différents projets qu'on lui apporte – clefs en mains, comme on dit – consistant à réunir ses poèmes dans un recueil. Il a une grande admiration pour des poètes comme David Elkaïm ou David Hassine, ou encore Raphaël Moshé Elbaz qu'il chante avec jubilation et délectation. Mais aussi avec une admiration enthousiaste qu'il exprime publiquement (par des onomatopées du folklore local comme « Allah, allah ! » pour dire « que c'est beau ! ») au moment même où il les chante. Mais qui est-il, fait-il observer calmement à ses amis et à ses élèves, pour oser se comparer à de telles sommités ? Le signataire de ces lignes se souvient de l'avoir entendu dire un jour : « Face à ces géants, je ne suis que poussière. »
Et reprenant un vers célèbre du poète de l'âge d'or espagnol Abraham Ibn Ezra, il ajoute : « Ne sont-ils pas des lions quand je ne suis qu'un vermisseau ? »
David aurait par ailleurs écrit une lettre dans laquelle il évoque le rapport qu'il a à ses poèmes. Il dit n'avoir jamais considéré « ces chuchotements de (son) cœur » ou ses méditations comme des textes pouvant tenir le coup face à la critique. « J'accepte, ajoutait-il, que, demain, l'oubli les frappe et en balaie jusqu'au souvenir. Je ne m'en soucie pas »
Sans doute David Bouzaglo se considérait-il davantage comme musicien que comme poète, plutôt comme chantre religieux que comme un réel écrivain. De la musique avant toute chose : voilà ce qu'était son idéal. Les vers qu'il écrivait ne semblaient être pour lui que prétexte à faire vivre par le chant les modes les plus difficiles et les plus sophistiqués de la musique andalouse. Et il n'ajoutait guère foi à ceux des rabbins pourtant éminents qui, le samedi au petit matin, après l'avoir écouté, lui faisaient mille compliments sur ses poèmes et sur la beauté et l'élévation de son inspiration. Il s'était, en matière de poésie, formé à rude école. Il y avait appris l'exigence. Il pensait sans doute que, tant qu'à se livrer à l'écriture de poèmes, il fallait tenter d'être Yehouda Halévy ou rien. Mais des Halévy, il n'y en a qu'un par siècle – et encore ! Il importe peu : lui ne se considérait pas comme un poète. Mais tout le judaïsme marocain, en ces années 1960, n'évoquait son nom que comme l'un de ses poètes les plus représentatifs. Une sorte de porte-parole. Une fois installé en Israël, il y sera d'ailleurs – ainsi qu'on va le voir – accueilli, reconnu et célébré comme tel.
Temoinages sur la condition des Juifs au Maroc
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Temoinages sur la condition des Juifs au Maroc
David Bensoussan
Dans une lettre adressée au consul de France à Tanger en 1841, le sultan Abderrahmane caractérisa en ces termes le statut traditionnel des juifs Notre foi glorieuse ne leur permet que des signes de bassesse et de dégradation. Aussi, le simple fait qu'un Juif élève sa voix contre un Musulman constitue une violation des conditions de protection
Dans l'ouvrage Le Maroc et ses tribus nomades paru en 1844, John Drummond Hay décrivit ainsi la condition des Juifs : « L'existence des "Juifs, est là, comme partout, un mystère. En butte aux plus ignominieux traitements dans tout l'Empire, plus ménagés, peut-être, par les habitants du Rif et par certaines tribus des montagnes qui tolèrent leur présence… Quoique les Juifs de cette contrée soient gouvernés par des despotes mahométans avec la dernière tyrannie et la plus criante injustice, l'on comprend bien de quelle importance ils sont pour la rrospérité de l'Etat.» Il ajouta en regard des processions de la secte des Aïssawas : « Lorsque les Aïssawas sont plongés dans l'ivresse que provoque cet excitant, plus violent que l'opium, ils parcourent les rues, enchaînés deux à deux et précédés de leur chef à cheval. Ils poussent les plus horribles hurlements, font les plus terribles sauts, et si les spectateurs leur jettent un mouton vivant, il est à l'instant même dévoré nu, tête, chair, entailles et tout. Si ces malheureux parviennent à briser les chaînes qui les retiennent, ils se jettent sur les Juifs, les Chrétiens, vaquant de préférence ceux qui portent des vêtements bruns ou noir couleur imposée aux Juifs et que les Maures ne peuvent souffrir); ils mordent, égratignent, dévorent tout ce qui se trouve à leur portée
Narcisse Cotte, attaché au consulat de France à Tanger, écrivit en 1857 dans La revue contemporaine: «Les Juifs, au Maroc, sont rangés rarmi les animaux immondes… La tolérance des princes musulmans consiste à laisser vivre les Juifs comme on laisse vivre un troupeau d'animaux utiles… Le fardeau de leur servitude est tel, que j'imagine à reine comment cette race étonnante peut le porter sans perdre jusqu'au souvenir de la foi antique qui leur vaut tant de persécutions
L'abbé Léon Goddard écrivit en 1858 dans l'ouvrage Le Maroc, notes d'un voyageur, 1858-59 : « On dit qu'à Rome ils (les Juifs) ne passent jamais sous l'Arc de Triomphe de Titus, mais, s'ils gardaient de pareilles rancunes en pays musulmans, je ne sais quels chemins ils devraient prendre
Dans L'Espagne et le Maroc en 1860, Achille Etienne Fillias écrivit : « Leur situation (des Juifs) est intolérable; il n'est point de pays au monde où ils soient plus maltraités que dans l’empire des Chérifs. La nomenclature des avanies qu'ils ont à subir serait trop longue à dresser… Les Juifs sont parqués hors de la ville, comme un bétail immonde; tous, depuis l'enfant au berceau jusqu'au vieillard, paient un droit de capitation fixé à huit francs par personne. Les riches paient pour les pauvres. On leur accorde huit jours pour acquitter l'impôt. Ce délai passé, le quartier qu'ils habitent (le Mellah) est mis au pillage. En dehors du Mellah, ils ne peuvent ni cultiver ni posséder d'immeubles; défense leur est faite de monter à cheval en ville ou en vue d'une ville; une ordonnance spéciale et rigoureusement observée règle la forme et la couleur de leurs vêtements. Lorsqu'ils passent devant une mosquée, devant le tombeau d'un marabout ou devant la demeure de certains personnages, ils sont tenus de quitter leurs chaussures et de marcher pieds nus… Leurs morts sont enterrés sans pompe : on les porte en courant au cimetière… Ainsi vivent les Juifs: rançonnés, battus, conspués à toute heure et par tous, mais opposant au mépris dont on les accable une indifférence stoïque, souriant à l'injure, courbant l'échiné sous la trique du Maure… Les Juifs de Tanger vivent dans l'état d'esclavage des plus affreux : ils n'ont pas de quartier séparé, comme dans toutes les autres villes barbaresques et cette circonstance est pour eux une cause de vexations continuelles de la part des autres classes de la population musulmane. Il n'est sorte d'humiliations qu'on ne leur fasse endurer… dans toutes les contestations et les querelles qu'ils ont avec les Maures, ils sont toujours condamnés et battus, quelle que soit la justice de leurs réclamations. Ainsi, pour se soustraire à cet état d'oppression, souvent intolérable, la plupart se font attacher en guise de domestiques aux consulats européens, qui seuls ont le pouvoir de les protéger
היצירה הפייטנית של משה אבן צור-יוסף גבאי
היצירה הפייטנית של משה אבן צור
משפחת אבן צור באה לפאס עם מגורשי ספרד. השם אבן צור מורה כנראה שמוצא המשפחה הוא מן העיר צור בחבל פונטודרה שבספרד. ידועים לנו ארבעה חכמים ששמם משה אבן צור. הראשון מכונה אברהם העברי. על פי כינוי זה נראה שהיה מן האנוסים שהגיעו לפאס, ולאחר זמן מה שב ליהדותו ונחשב לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. אברהם סבע פגש בו ואף העיד שקיבל ממנו דברי תורה וחוכמה. משה אבן צור השני הוא סבו של פייטננו, והוא נזכר בהקדמת ׳מערת שדה המכפלה׳.השלישי הוא מחברם של אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, נושא מחקרנו זה. והרביעי הוא אביו של רבי שלום אבן צור, שעליו קונן יעב״ץ.
ר׳ משה אבן צור (רמב״ץ), השלישי בשושלת הרבנים שנזכרה, כותב כי הוא משתייך למגורשי קאשטיליא. בהקדמתו לספרו ׳מערת שדה המכפלה׳ כתב: ׳אמר הצעיר משה בן לא״א … כה״ר ר׳ יצחק ז״ל בן החסיד העניו… כמה״ר משה זלה״ה ו ממגורשי ק״ק קאשטיליא הי״ן׳.על שורשיו המשפחתיים אנו למדים גם מהכתובות בלאדינו, המופיעות בספרו ׳צלצלי שמע׳. תאריכי לידתו ופטירתו אינם ידועים לנו, אך ידועים לנו תאריכים בחייו שנזכרו ביצירותיו, ועל פיהם עולה כי חי בסוף המאה השבע עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה. כך בסוף הקדמתו לספר ׳צלצלי שמע׳ הוא כותב: ׳היום ג׳ בשבת אך טוב לאדר שנת חסד אל כל היום׳, היא שנת התע״ב(1712). בסוף האזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, שעניינן דיני התפילות לימי החול, שבת ומועדים, הוא מזכיר את שנת חיבורן: ׳נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א, ביום ה׳ בשבת שלושה ימים לחודש סיון המכובד שנת ידך תרום ימינך׳,היא שנת התע״ז (1717). תאריך נוסף נזכר בספרו ׳מערת שדה המכפלה׳: ׳נשלם בשנת התע״ט ליצירה בעיר פאס יע״א׳ ( שנת 1719).
רמב״ץ חי בסאלי, וכן בערים מכנאס ופאס, שכן אנו מוצאים שחיבר בהן קינות. אחת מהן נתחברה בפאס, לרגל מותו של שמואל הצרפתי זלה״ה. תחילתה של קינה זו ׳מהרו שאו נא קינים חדשים׳. קינה נוספת נכתבה על מותם של ר׳ משה הכהן ואחיו בני מכנאס, ותחילתה ׳מספד כתנים אעשה ואהימה׳. מתוך ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳, וכן מתוך ׳מערת שדה המכפלה׳, הלא הוא ספר שיטתי של קבלה בפרוזה, ומאזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, עולה דמות של פייטן, תלמיד חכם ומקובל. ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳ נדפס בנא אמון בשנת תרנ״ב(1892), ושירתו הקבלית ׳מערת שדה המכפלה׳ נדפסה בירושלים בשנת תר״ע (1910). ולעומת זאת אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳ נשארו בכתב יד ולא נדפסו, ובמחקרנו נדפסו לראשונה על פי כתבי יד. להלן נסקור את יצירותיו.
פיוטי רמב"ץ לתפילה ולמועדים ־ צלצלי שמע
׳צלצלי שמע׳ הנו ספר הפיוטים של רמב״ץ. אמנם הוא מציין כי הספר מחולק לשלושה מדורים (משבצות זהב, שערי זמרה וישיר משה), אלא שלאחריהם הוסיף עוד שני מדורים (זכר לחורבן ושערי תשובה). שלושת המדורים הראשונים מקיפים את מעגל חייו של היהודי, ובהם פיוטים למועדים, רשויות לקדיש בכלל ולקדיש למועדים מוגדרים כמו פסח ושבועות, פיוטים לאירועים דתיים כמו חניכת ספר תורה, סיום מסכת ועוד. בפיוטי גלות וגאולה הוא משלב כמקובל בז׳אנר זה בקשה לגאולה, כמו המשוררים שקדמו לו וכדרך בן דודו יעקב אבן צור. בחלק הקינות הוא מקונן על מותם של חכמים בקהילה, וגם קינה על מותה של אשתו הראשונה, וכך כתב עליה:
מאהבת נשים נִפְלְאַתָה / אהבתך לי וגם נעמת מאיֹד
ועתה לעפר מַטָּה / הורידוך ולבדי נשארתי
לחלק האחרון של הספר קרא ׳שערי תשובה׳, ובו נמצא תוכחות לאדם שיתגבר על היצר המדיח אותו לדרך הרעה. בקיאותו בקבלה השפיעה גם על השירה שאינה קשורה במישרין לתורת הסוד. בכותרת האהבה ׳מי זאת עולה׳ כתב: ׳אהבה טובה ורמוז בה קצת מדרך הסוד׳. דוגמה נוספת נמצאת בתוכחה ׳אמנה אנכי חטאתי׳ שבכותרתה נכתב: יעל דבר פשע ביריד ספירות הקודש׳.