מורשת יהדות מרוקו

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

3.2 שניים משיריו של ר׳ דוד אלקאים

א. פיוט על מצבה ומעמדה של ארץ ישראל

ר׳ דוד אלקאים היה, כאמור, המשורר העברי הראשון במרוקו שנתן ביטוי ביצירתו לתהליכים החדשים שבישרו את העידן החדש בתולדות העם היהודי ומיקדו את התעניינותם של חוגים שונים בקהילות במעמדה החדש של הארץ. הודות לקריאתו בעיתונות העברית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים ולכתיבתו העיתונאית הוא היה בין המשכילים העבריים המעטים שעקבו בהתפעמות אחרי ההתרחשויות שקרו באירופה ובארץ ישראל. בקיץ 1900 הוא היה בין מקימי החוג הציוני במוגאדור, מן הראשונים שקמו במרוקו, ואף דיווח על כך בעיתון היהודי וחלם כל ימיו לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

השיר המובא כאן מעלה תמונה מסורתית אך מקושרת למציאות של ארץ ישראל. הוא שר מחד גיסא את שבחיהם של אתרים קדושים בירושלים ומתלונן מאידך גיסא על מצבה העגום עדיין של הארץ. מערכת השבח מועצמת דרך התייחסות המשורר לפעולת השבח עצמה ולאי האפשרות למצות אותה(טורים 10-1) ומתמקדת בהר הבית (ט׳ 18-15) ובאתר בית המקדש שנחרב (ט׳ 26-25) ושמר על קדושתו אף דרך המסגדים הבנויים במקומו(ט׳ 26). המשורר מזכיר גם את סגולותיה המדרשיות של הארץ, את אושרם של הגרים בה (ט׳ 16) ואת האושר העילאי שייפול בחלקם של אלה שיזכו להתפלל בבית המקדש העתיד להיבנות (ט׳ 18-17). בו בזמן הוא ממשיך להתלונן על

הגויים הממשיכים לשמוח לאידה של הארץ (ט׳ 20-19) לאחר שכבשו אותה, החריבו אותה וחיללו את קדושתה(ט׳ 24-12; 27; 31). סטרופת הסיום מציינת את אהבתו העזה של המשורר לארץ ואת כמיהתו היוקדת לעלות ולחיות בה (ט׳ 30-27).

הפיוט בנוי במתכונת של שיר קצידה מסוגת ה״מלחוך של מרוקו, ולחנו הורכב על פי התבנית של קצידה ערבית מוסלמית. השיר מורכב משש סטרופות בנות ארבעה טורים ומסטרופת סיום (״סוירחא״) בת חמישה טורים ארוכים, וכן מרפרן דו־טורי. כמו בשירי קצירה רבים החריזה כאן מגוונת ומורכבת מאוד, ובכלל זה חריזה פנימית עשירה. ברפרן התבנית היא רקרשת, כאשר החתים הסופיים של הטור השני משמשים מדריך לכל הסטרופות של השיר; בסטרופת הסיום החריזה הפנימית משחזרת את החח הסופי של הטור הראשון ואת שני החרזים הסופיים של הטור השני: רשת. בסטרופות החריזה קבועה בשלושת הטורים הראשונים ובשתי הצלעיות האחרונות של הטור הרביעי ומשתנה בצלעית האחרונה של הטור השלישי ובצלעיות הראשונות של הטור הרביעי על פי המתכונת אבבבגגגדהשת אבבבגגגוווזזשת אבבבגגגחטטשת, ובדומה. אשר למשקל של הסטרופות, הוא חופף את המבנה המוסיקלי המדורג בסדר עולה של הלחן. הוא מורכב מטור קצר(הטור הראשון), משני טורים בינוניים(הטור השני והטור השלישי) ומטור ארוך (הטור הרביעי).

כתובת השיר: ״פיוט זה על חשק ארץ ישראל אשר אליה נכספה כל נפש הישראלי; סימן: אני דוד קים חזק: קד [=לחן]: ״זיתך, יא רצם לבאהיאת, ציבתך כאלי מחזור [=באתי אל בית היפות, מצאתי אותו חרב ושומם]״. המקור: שירי דודים, עמי 201-199.

1 אֶהֱמה ליפֵה נוף משׂושׂ ואנהום.

אם אגיד שבחים לו, / מעלותיו מה גדלו / רמו ולא הָגְבְּלוּ.

 יתע מעגלי / במהללי / עמלי. / רק אעמיק בחהום _רבה עד בי אזקין.

 קצרה לשוני לספר / אף טִפה מן הים מגדלו והדרו, / מה מאד גבר!

לחרבא

5    עניה סוערה / באין לה מי יעזור; / נרדפת על צַוָארה,

צריה חון לא אמרו, / שמוה מִדְבָּר.

נאוה תהלה להסמיק בתהום.

חשבוניו לא יָכוּלוּ; / ספרים אם יַאֲהִילוּ, / קני יער יוֻפְסלוּ.

יומי ולילי / תוךּ אהלי / וגבולי / אדמה יגעתי, / הגעתי / ומצאתי.

 רק מה ששמעו אזני / וגם מה ראו עיני, / כי מחשב שביליו סֻוגרו: / והעלם

[דבר

עניה סוערה

יפעת משדי תנהר לו פתאום.

הר הזיתים למולו / שכינה תוך היכלו, / מגדל דוד מעל לו.

ינהר שבילי / עֲזָאֵילי; / והפליא / בחסדו. יצדיקני בעודי חי.

אנשק אבניו / ועציו: / אךרימי שלום פרזיו, / ואחונן עפרו, / כי היה כבר.

עניה סוערה

דור לדור אגיד ונאום אנהום.

דר בה נעים גורלו: / נחלתו וחבלו / יאיר נרו בְהִלו.

קרוב היכלי, / מלכיאלי / וחילי / שערי שמים שם ישתחוה.

 עניה סוערה: ישעיה נד, יא. הכוונה לעם ישראל הנמצא בגלות.

נאוה תהלה: תהלים לג, א; להעמיק בתהום: להרבות עד אין סוף במעשי השבח.

חשבוניו לא יכולו: לא ניתן למנות את שבחי ארץ ישראל; ספרים אם יאהילו: גם אם דפי הספרים יהיו רחבים ביריעות אהלים: קני יער יופסלו: אפילו אפשר היה להכין קולמוסים מכל קני היער כדי לכתוב בהם את השבחים. רעיון השבח הבלתי מספיק מופיע כבר בתלמוד ובפרק היוצר של תפילת שחרית, אך הוא מתייחם שם לשבחי הבורא.

יומי ולילי…: רמז לעיסוקו האינטנסיבי והאובססיבי של המשורר בעניין ארץ ישראל.

מחשב שביליו סוגרו: והעלם דבר: הכוונה כאן כנראה לדרכיו העלומות של הבורא ביחסו לעם ישראל ולארץ ישראל, שאין שכלו של האדם יכול להשיג אותן. המשורר מעלה כאן את יופיו, סביבתו וסגולותיו של הר הבית.

יפעת: צורה פיוטית של ״יפעה״, במובן של יופי רב: תנהר לו: תתגלה כמו האור: לו: להר הבית.

 גו ינהר שבילי עזאילי: הכוונה כנראה, יאיר האל את דרכי במלאכת השבח: עזאילי: חל כאן, כנראה,                     שיבוש בהעתקת תבה זו, ויש לקרוא ״עֻוזיאלי״ ככינוי לאלוהי ישראל.

פרזיו: אתריו הפרוצים: אחונן עפרו: על פי תהלים קב, טו.

דוד לדור אגיד: על פי תהלים קמה, ד.

דר בה נעים גורלו: על פי המדרש: יאיר נרו בהלו: על פי איוב כט, ג.

קרוב …. ישתחוה: בית המקדש קרוב לשערי השמים מפאת קדושתו והשכינה השוכנת בו.

עת נכספה נפשו לחזות בנועם יוצרו / ולבקר בהיכלו ויקרו, / ולבו נבר.

עניה סוערה

ועת אשתומם אחבור ואהום.

 כל עמים לה יובלו, / חלו ולא יחדלו, / נקהלו ויצהלו.

הותץ מגדלי / בעוילי / אוילי. / המה בגדו בה כֻלם והיא בם לא בגדה.

חרדה ישבה שוממה. צרים רבים יציצו ונהרו; / כל אויב גבר.

עניה סוערה

דראון שבה וזָהום תזהום.

נגעה עליו יגדילו / פיהם ויקללו. / לו חכמו ישפילו.

משכן זבולי, / אור כּלילי, / הראילי, / קדוש הוא ועומד בקדושה ובטהרה.

בית מסגד הוא לכלם, לאות כי לא חסר ולא נשבת מטהרו: / וכל טוב צבר.

עניה סוערה

סוירחא

קראתי בכל לב, ענני ושלח מזור. / לא אדע אם במרום שחו, אמרו ערו ערו; /

 [והפח נשבר.

ידידות נפשי היא עת התאזרה אזור: / מגדל עופל הבנוי ובעדן מדברו, / וכלו

[המר

מי יתן לי אבר אעופה ולא אזור. / אעפר בעפרה, כל איברי יתמרמרו / ואם

אֶתָּבָר

חמודה וחשוקה בכנפיה שזור / פתילי חיים,ויראת שדי היא אוצרו. /

[וישברו בר.

זְאֵבֵי עֶרֶב המה פזרוהָ פזוֹר, / אך לא להם לבד נתנה; ואם התגרו / עברו מעבר.

קו השוה – מגן לה וחלאתה יבזור. / על פי אוירהּ מַחְכִּים בתוכה יתגוררו.

 [/ חברו חבר.

מי יתן לי אבר אעופה: על פי תהלים נה, ז, ולא אזור: ולא אחדל עד שאגיע למחוז חפצי; אעפר בעפרה: על פי שמואל ב טז, יג׳, כל איברי יתמרמרו: יסתערו על האתרים הקדושים ויתחלחלו מרוב התרגשות, על פי דניאל יא, יא;ואם אתבר: ואז אטהר מן הטומאה הכרוכה בגלות.

חמודה וחשוקה: ארץ ישראל, שהיא ארץ חמדה; ויראת שדי היא אוצרו: ישעיה לג, ו; וישברו בר: יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, על פי חיקוי הצלילים של הצירוף ״ויצברו בר״ (בראשית מא, לה).

זאבי ערב: אויבי ישראל, על פי צפניה ג, ג; עברו מעבר: חצו את הגבולות ופעלו מעבר למה שהוטל עליהם בידי הבורא; מעבר: מיציריו הלשוניים של המשורר, במובן של מעשה מוגזם, העובר את הגבולות הסבירים.

קו השוה: העיקר; מגן לה: הכוונה לבורא המגן על ארץ ישראל מפני אויבי ישראל; יבזור: יפזר, במובן של ירפא ויתקן, על פי דניאל יא, בד; על פי: בגלל; אוירה מחכים: אוירה של ארץ ישראל, על פי המדרש; חברו חבר: עם שובו של עם ישראל לשכון בארץ ישראל, בניו יהוו שוב חבורה מלוכדת אחת.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

כך נוצרה שותפות עם חאג' עלי ובנו סייח' חסן, ונסים נכנס למסחר השעורה והחנדל.

בחודשי הקיץ היה חכם נסים יוצא מעזה לבאר-שבע ומתגורר באוהל בגפו, ליד חאג' עלי, שטיפל בקניית השעורה והחנדל, ושילם את המפרעות לקראת הזריעה. רק בסוף הקיץ היה חכם נסים חוזר לעשות את החורף בקרב משפחתו בעזה, מחצית השנה בנאד-שבע ומחצית השנה עם המשפחה בעזה. כך חיו הרבה סוחרים ערבים ויהודים מעזה, שעסקו במסחר עם הבדואים. הם לא חששו לגור בגפם באוהל ליד הבדואים אותם העסיקו בשכירות, כי לא היה מקרה שנגעו בהם לרעה. היחסים עם חאג' עלי ובנו חסן אל-עטוונה הניבו במשך הזמן תועלת לישוב הארץ, ולסוחרים יהודים רבים.

עם הקמת העיר באר-שבע סייע האג' עלי למשפחת עשור להתישב בבאר-שבע והעניק לה מונופול על תעשיית חרבות, נדנים ופגיונות לבדואים, והיא היתה למשענת לבני משפחת חכם נסים. לשותפות בין עלי לנסים אלקיים הצטרף חכם דוד עמוס, גדול הסוחרים ביצוא השעורה והחנדל בנגב באר-שבע, ובסיני. שנת 1909 היתה שנת בצורת. נסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם.

המדבר ומבנה אוכלוסייתו הבדואית במאה ה-19,ולפניה

עם כניסת סוחרי עזה היהודים למסחר עם אנשי המדבר, הם למדו לדעת את רזי החיים שם, את מבנה החברה, את המינהגים ואת המנטליות האצילה והתמימה של הבדואי, שבעיני השלטון נחשב פושע.

שבטי הבדואים הנודדים במרחבי מדבר הנגב ומדבר סיני התפרנסו עד למלחמת-העולם הראשונה מחקלאות דלה ומגידול גמלים, צאן וסוסים. חלקם שימשו גם כמובילי שיירות ומורי-דרך במדבר למצרים ולעולי הרגל למכה. חלק עסק בסחר המלח (שגנבו בסדום), וגם במוצרי תעשיה לנשים, בתרמילי אבוסים להזנת סוסים וחמורים, בקישוטים לסוסים לחמורים ולגמלים, קישוטים שהיו עשויים שיער גמלים ועזים צבועים בצבעים חזקים, משובצים חרוזי תכלת גדולים כנגד עין הרע…

רבים מהבדואים בימי השלטון התורכי התפרנסו מגביית מס דרכים מהעוברים, שרובם היו מבריחים. לפעמים גם שדדו את המבריחים. חלק מהבדואים עסקו בעצמם בהברחה. את השלל היו מביאים לשווקים. בעיקר היו חביבים עליהם מסעות הביזה והשוד בכפרי הפלחים הערבים,שנואי נפשם. אף-על-פי שהממשלה התורכית ניסתה לעודד אותם לעבודת אדמה, הם בזו לה וחשדו, כי כוונתה להשתלט עליהם.

כל ניסיונות הממשלה התורכית להשליט ביטחון ויציבות בארץ עלו בתוהו. הבדואים לא נתנו אמון בממשלה ובשלטון. בנגב ובשאר חלקי הארץ העדיף הבדואי את הרעב ואת החופש על-פני הבטחות השלטון המדכא.

חבלי קליטתם של אנשי הגרעין היהודי מיפו, שביקשו למצוא שם את פרנסתם, אילץ אותם לעסוק במסחר מיוחד במינו עם הבדואים כדי להישרד, בעיקר עם שבטי הבדואים במדבר באר-שבע ומדבר סיני. במהלך המסחר הזה הם למדו להכיר את תעלומות המדבר ואת אופי האוכלוסייה, ולמדו איך לנהוג עם הבדואים, שבמשך דורות רבים, מתקופת אברהם אבינו ועד לראשית המאה ה-20, לא השתנו.

השלטונות התורכיים התנכלו לקיומה האנושי והפיסי של אוכלוסיית המדבר הבדואית, וגרמו לכך שבמשך דורות רבים הפילו הבדואים חיתתם על כל תושבי הארץ, עירערו את הביטחון בעיר, בכפר ובדרכים, והטרידו את השלטונות התורכיים, שמעולם לא חיפשו פתרון להבטחת קיומם ומחייתם של הבדואים בכל הארץ; ואף-על-פי שרדפו אותם בעריצות, היו התורכים חסרי-אונים להתגבר עליהם ולהעניק סדר וביטחון לאוכלוסיית הארץ. בכפרים ובערים היו התושבים מסתגרים בלילות על סוגר ובריח, בתוך חומותיהם – מפחד הבדואים.

סוחרי עזה היהודים, לפני כניסתם למסחר עם הבדואים, נהגו כמו יהושע בן-נון שאמר למרגלים לצאת לתור את הארץ: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה. החזק הוא הרבה, המעט הוא, אם רב. ומה הארץ אשר ישב בה, הטובה היא אם רעה״(במדבר י״ג 18-19). כך עשו לפני שהכירו את המדבר על יושביו, והגיעו למסקנה כי אפשר למצוא בו את מחייתם. עד סוף המאה הי״ט לא היה גבול בין מדבר הנגב(שנקרא מדבר באר-שבע) ובין מדבר סיני. הבדואים נעו ונדו לאורכו ולרוחבו באין מפריע, למצוא בו את מחייתם, באין בו אפשרויות לחיי ישוב קבוע ולחקלאות קבועה. תושביו נאלצו להתפרנס גם מגידול בהמות ולחפש מדי פעם מקומות מרעה ומים כדי להשלים את פרנסתם; ואף שהמדבר משתרע על-פני שטחים גדולים ועצומים, הוא דל בגשמים, יבש מצמחיה וחסר מקורות מים. חלק גדול מהמדבר הרים וסלעים צחיחים. רק מעטים מרועי הצאן והגמלים יכלו למצוא בו את מחייתם הזעומה.

שטח המדבר שהברואים ישבו בו עד תחילת המאה ה-20 בשלטון האימפריה העותומאנית, היה כ-60,000 קמ״ר של מדבר סיני, וכ-12,500 קמ״ר של מדבר באר-שבע. הווה אומר יותר מ-70,000 קמ״ר.

1.       היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

כיבוש מרוקו הדרומית

אחמד אל-אערג׳ היה היורש שנבחר על-ידי אביו. הוא נטל את השררה, אבל נתן חלק רב מאד בה לאחיו מוחמד. השפעתם התנגשה בהשפעתו של יחיא, או תעפופת, סוכן הפורטוגלים, שנרצח ב-1518, ושני האחים הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם עד מארכש, שם התישבו רק בשנת 525 1 , בהקפידם להכריז על עצמם וסאלים של הואטאסי של פאס.

חרף הגישה המתונה והזהירה הזאת, היה המאבק בין ממלכות פאס ומראכש בלתי נמנע. אחמד אלווטאסי הוא שפתח במעשי איבה ב-1528, בבש במעט את מראכש אך לא המשיך במאנלציו מחבלת מרידה באגפו האחורי, ולאחר קרב לא-מכריע בתאדלה ניאות לפתוח בבלשא ומתן. זו לא היתה אלא שביתת נשק: אחמד אל-אערג׳, שעבלד בקשרים הדוקים עם הכלרבוטים, זבה באהדתם הפעילה של כבלה וכבלה ראשי מסדרים וזאויות. כך פרש על השליט הווטאסי רשת שנתהדקה והלכה. אולם הוא לא דחק את הקץ, אולי מתוך זהירות טבעית וכן בדי שלא להיראות תוקפן בלתי-צודק. בשנת 1537 החליט כי בשלה העת ועלה על פאס, אך בבלה מרבוטים התערבו והוא חזר לשאת ולתת.

מאחר שה- raison d'etre הראשון של הסעדים היתה מלחמת הקודש, הם התקיפו את הבלבצר הפורטוגלי באגאדיר וכבשוהו ב-1541, באלצם את הפורטוגלים לנטוש גם את אספי ואת אזנלור. אלא שלא עלה בידם לנצל מיד הצלחה נאה זאת, שהעלתה מאד את קרנם בעיני בני מרוקו, שכן נתגלעה מחלוקת ביניהם. מיד אחרי כיבוש אגאדיר התנגשו חסידיו של אל-אערג׳ וחסידיו של מוחמר, ששינה את כינויו הברברי אמגאר לכינוי הערבי שייח׳. יד הראשונים היתה על התחתונה, אחכלד אל-אערג׳ פרש לתאפלאלת ומוחמד א-שייח׳ החזיק לבדו ברסן השלטון.

ר׳ משה אבן צור ויצירתו, על רקע השירה בצפון אפריקה השירה בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה ידועה לנו עוד מהמאה העשירית. חיים שירמן בספרו "שירים חדשים מן הגניזה׳ מציג בפנינו משוררים שחיו בצפון אפריקה וכתבו בסגנון הפיוט הקדום. שירה זו הושתתה על מסורותיהם של חכמי ארץ ישראל וגאוני בבל. בכתבי הגניזה נשתמרו פיוטים משל ארבעה פייטנים: יהודה בן קורייש, יעקב בן דונש, אדונים בר נסים ואלעזר בר אהרון פאסי. על פיהם ניתן לשער כי בתוככי הגניזה מצויים עוד פיוטים שכתבו פייטני צפון אפריקה, אלא שאין בידנו לזהותם. גם בתוך כתבי היד מצויה יצירה רבת היקף שטרם נחקרה. בהשוואה למיעוט החומר מהמאה העשירית עד המאה השש עשרה, הרי מצוי בידנו חומר רב בכל הנוגע לשירה ולפיוט בארבע מאות השנים האחרונות.

על סמך סקירה ראשונית בכתבים רבים, מתברר ששירה זו כוללת סוגי שיר מגוונים כמו פיוטים, בקשות, תוכחות, קינות ושירים לימודיים, וכן שירים שנכתבו בערבית יהודית. מחקרים שונים הציגו את שירתם של פייטנים שונים, חוקרים אחרים הציגו סקירות על פייטנים רבים תוך הדגמות נבחרות מפיוטיהם, והם מלמדים מה רב החומר שמצפה למחקר. כיוון ששירה זו תוארה במחקר, אנו נציג להלן רק ראשי פרקים בתולדות שירה זו.

מן המאות העשירית והאחת עשרה ידועים לנו ר׳ יעקב בר דונש ואדונים בר נסים, שכתבו על פי מסורת פייטני ארץ ישראל ובבל. פייטן נוסף שחי כנראה במאה השלוש עשרה או הארבע עשרה הוא יהודה בן שמואל חזן בן דראע. פייטן זה הכיר את יצירתו של ריה״ל והושפע ממנה, למשל בפתיחה ׳מי כמוך׳ המצויה בשני פיוטי ׳מי כמוך׳ לריה״ל. לאחר מכן הניחו תשתית שירית פייטני הדור הראשון לגירוש, ועליה בנו הדורות הבאים את בניין השירה בצפון אפריקה. ר׳ סעדיה אבן דנאן יליד גראנדה, מרכז תרבות יהודי בספרד, בן דור הגירוש שהגיע למרוקו, זכה שם בשל גדולתו בתורה למעמד של מנהיג קהילתי. חכם זה כתב ספר המתאר את הפואטיקה של שירת ספרד ומתווה את הדרך להמשך השימוש בפואטיקה הספרדית בדורות יבואו. ידיעות אלו שיקע המחבר בספרו ׳מלאכת השיר׳,ובו הדגים את משקלי השירה הספרדיים במכתמים שחיבר. גורמים נוספים השפיעו על השירה במרוקו. עליית קרנה של שירת נג׳ארה חוללה מפנה בשירת המזרח וצפון אפריקה. המפנה היה הן בפואטיקה והן בתכנים. מקור נוסף שהשפיע אף הוא על היצירה השירית בצפון אפריקה הנו חוכמת המקובלים ושירתם. שירת נג׳ארה משופעת במוטיבים קבליים, שנמצאו אחר כך בבית מדרשו של הרמ״ק ואחר כך אצל האר״י הקדוש. ר׳ משה אבן צור להלן – רמב״ץ (פייטננו), שהעריך מאוד את קבלת האר״י, ייחד לה את ספרו ׳מערת שדה המכפלה׳. להתפתחות נוספת בשירה זו תרם מנהג אמירת הבקשות, שזכה לתנופה במאה השש עשרה. הפייטנים חיברו פיוטים שנועדו לטקס שירת הבקשות. הם בחרו לצורך הזמרה לחנים המוכרים לבני הקהילה. כך בחר רמב״ץ לא אחת להשתמש בלחנים של רומנסות ספרדיות שהיו ידועות לציבור הרחב. בעצם הלכו הפייטנים בצפון אפריקה בעקבות ר׳ ישראל נג׳ארה. ׳המוסיקה של עולם המזרח בזמנו, שימשה לו לייסד רבים משיריו על פי לחנים ידועים בשירת עמי ישמעאל׳. וממנו למדו פייטני מרוקו שהלכו בדרך זו, וכאמור אף הם חיברו שירים על פי לחנים זרים.

שירת צפון אפריקה מחולקת לחמש תקופות מרכזיות:

1. התקופה הקדומה (המאה העשירית), שבה כתבו פייטנים בסגנון הפיוט הקדום, כמו אדונים בר נסים.
2. התקופה המקבילה לשירת ספרד, ובה כתבו משוררים כמו דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון, שנולדו בצפון אפריקה והיו מראשוני הפייטנים בספרד.
3. התקופה שלאחר גירוש ספרד, עם הגעתם של הריב״ש והרשב״ץ לאלג׳יריה, ר׳ סעדיה אבן דאנן למרוקו ור׳ אברהם בן בקראט הלוי לתוניס. הם ורבים אחרים בני תקופה זו נתנו תנופה לשירה.

4 פייטני המאות השבע עשרה – שמונה עשרה. משוררי תקופה זו מושפעים משירת ר׳ ישראל נג׳ארה ומן הקבלה. במרוקו יצוינו בני משפחת אבן צור, ר׳ יעקב, ר׳ משה ור׳ שלום אבן צור, משה דרעי הקראי, וכן ר׳ דוד חסין. בתוניס – ר׳ פרג׳י שוואט, נהוראי ג׳רמון, יצחק עוזיאל בן אברהם ואהרן פרץ, באלג׳ריה- רבי סעדיה שוראקי ובלוב ־ ר׳ מוסה בוג׳נאח.

5 – פייטני המאות התשע עשרה- עשרים. חלקם המשיכו בדרכי קודמיהם ויש שחידשו צורות ותכנים בשירתם.

מעמדה של לשון חכמים

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך ירייה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה_׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיות והאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף! צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

קצצת סידנא מולאי יגגי

קסידה על הקדוש מולאי איגגי

הערת המחבר :    קסידה זו מופיעה על דף בודד שחולק בהילולה של הקדוש. נוסחה אחרת של אותו סיפור מעשה מופיעה בספר ישמ׳׳ח צדיק, עמי 22-20.

אכואני נעאוד מעשה. מא זרא למולאי יגגי תאז ראשי. ידידי, אענדנו לראשי. כתר ועטרה:  ידידי

אחי, אספר מעשה, מה שקרה למולאי איגגי כתר ראשי, ידידי, אענדנו לראשי, כתר ועטרה;           ידידי

נשמת מולאי יגגי בצרור החיים צרורה, ידידי ובחיי נפשך קום נלך

למולאי יגגי:                                                                                  ידידי

נשמת מולאי איגגי בצרור החיים צרורה, ידידי ובחיי נפשך קום נלך למולאי איגגי: ידידי

נשכר אנא ונדכר. סאיין עאודו אלווליין נתפכר. עלא סידנא ר׳ דוד אלשקר. הווא ואחד מן אלעשרה:

                                                                                                 ידידי

אשבח אני ואזכיר, ומה שסיפרו ראשונים אזכור אודות אדוננו ר׳ דוד אלשקר הוא שהיה אחד מעשרה:         ידידי

יום כרז סידנא מן מדינת אלסלאם. וצל לתלואת יום לכמיס ענד אלעלאם. ידידי פלילת אלזמעא זאה אלמגיד פלמנאם. קאללו וצל וקת לפטירה:                                                                                      ידידי

ביום בו יצא אדוננו ממדינת השלום [ירושלים] הגיע ביום חמישי לתלואת לפנות ערב, ידידי, ליל שישי

בא אליו המגיד בחלום ואמר לו הגיעה שעת הפטירה:                            ידידי

אמר מולאנא קבלו אלמקודש. קאם פלפזר וגלאס. ופאהלין תלואת פתשו פתאש. ועשרין מננהום מכטארין בלכטרא:    ידידי

אדוננו אמר קבלו את המקודש, קם בשחר וישב, תושבי תלואת חיפשו וחיפשו ועשרים מהם מובחרים:

בתביין קאללו אלמגיד פלמנצאר. לימארא הייא אלעמוד דננאר. ידידי האד אלנאס ינצרוה נצאר ולוכרין מא ינצרוה נצרא:        ידידי

במפורש אמר לו המגיד בחלום, והסימן הוא עמוד האש, ידידי, אנשים אלו יראו אותו ואחרים לא יראו אותו:

אלדב סאבק לקדדאמהום. ולעמוד דננאר לחצרתהום. ידידי / צוור סידנא וסקצאהום. קאלולו ואיינא עמודא דינורא:     ידידי

הרב התקדם והלך לפניהם, ועמוד האש לידם, ידידי, פנה אדוננו ושאלם, אמרו לו, איפה עמוד האש?

הצר סידנא מעאהום בתבאתא. קאללהום תמשיו תדפנו ואחד אלמטה. ידידי טאלעין פלזבל ותסחאבלהום וטא. קאלולו יא סידנא חבנא נהצרו הצרא:                                                                                         ידידי

דבר אחד, אדוננו ביישוב הדעת אמר להם, לכו לקבור נפטר, ידידי, טפסו על ההר וחשבו שהוא בקעה אמרו לו, אדוננו רוצים אנו לומר מלה:

מא בקא חאל פאיין נרזעו. רבעו קדדאמו ובאיעו. ידידי רצמלהום שמש וקאללהום הנה תבקא חתתא תרזעו. מא גצבו ומא הצרו הצרא:   ידידי

לא נותר לנו זמן לחזור, כרעו והשתחוו לפניו, ידידי, פקד על השמש ואמר להם, היא תישאר כאן עד שתשובו, הם לא נפגעו ולא הוסיפו מלה:

אכואני בעד וצלו וגלסו תממא. נזל סידנא ועמל טבילה תממא. ידידי נזלו תכריכין מן שמא ולבסהום בפרחא כתירא:     ידידי

אחי, כשהגיעו וישבו שם, ירד אדוננו ועשה טבילה, שם ירדו תכריכים מן השמים ולבש אותם בשמחה יתירה.

משאוו ליגגי בני החברה. קאללהום חפרו לקבורה. דכל לקברו יחיד ונורא. פהאדיך סאעא תרבאטת עליה לקבורה:     ידידי

הלכו לאיגגי בני החברה, אמר להם חיפרו קבר, נכנס לשם יחיד ונורא, באותה השעה נסגר עליו הקבר:        ידידי

סוף דבר לבלאדהום רזעו רזעא. צאבו שמש באקייא פמוצעהא. ידידי עאודלהום די עמל רב פריך סאעא. ועמלו עליה להספד בני החברה:                                                                                                  ידידי

סוף הדבר חזרו האנשים לכפרם, והשמש עומדת במקומה, ידידי, סיפרו מה שעשה הרב באותה שעה ובני החברה הספידוהו:     ידידי

קדראמו נטלב ועלא קברו נתחנן. ידידי יטוול עמרי ועמר האד אלצאירין. ועלאס מא זאו חאזתהום מקדייא:    ידידי

ליד קברו נבקש ועל קברו נתחנן, יאריך 'ימי וימי הנוכחים וכל מבוקשם יתמלא

חין נמשי נזור מעא אלזייאר. זכותו תגבלני תגבאל. נטלע וננזל פהאדוך אלזבאל. חתתא ואחד מא ינצר צררא:

כאשר אלך לבקר עם החוגגים, זכותו תקדים לקבלני

אעלה וארד בהרים אלה ואף אחד לא יינזק:                                        ידידי                                                                                               

זכותו כבירא בזזאף. די עייט ביה עממרו מא יכאף. ידידי וחין נוצלו לאביאץ יזרר. ונסופו מולאי ימיתך לכצר. והווא רבי דוד אלשקר:      ידידי

זכותו גדולה מאוד ומי שיצעק אליו מעולם לא יחשוש, ידידי, וכאשר. נגיע אל אביאץ יזרר – שמות מקומות הקרובים למקום קבורתו –  אשרי המבקר,

ונראה ימיתק הירוק והוא ר׳ דוד אלשקר:                                           ידידי

זהו שיר עממי המשלב בתוכו מוטיבים מאגדות הקשורות למותו של מולאי איגגי. בשיר תמש־עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור אמור אחד. החריזה: אאאב, גגגב….

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין
מעשה רב
האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא המכונה בבא מאיר זצ"ל
בנו של הבבא סאלי
האדמו"ר מאיר אבוחצירא זצ"ל מלפנים רב בק"ק תדלית, בארפוד ובארץ כיהן כרב שכונה בעיר אשדוד
לנער הזה פיללתי
כארבע עשרה שנה לא היו ילדים, לצדיק בבא סאלי, עד שנפקד, ובאחד מן הימים ראה את בבא סאלי יושב ודואג רבו המקובל רבי משה תורג'מן שאל את תלמדו מדוע הינך דואג? – השיב הצדיק שדואג לאשתו שלא תפיל כפי שקרה זה מספר פעמים – מיד , מורו ורבו הבטיחו שאין מה לדאוג – הילד הזה יתקיים וירביץ תורה ברבים. לקראת הלידה ראה הבבא סאלי זצוק"ל בחלומו צדיק גדול והבין שהילד שיוולד יהיה גדול בישראל , ורצה לקראו על שם הצדיק שראה בחלום, אולם הצדיק מלבד מראה הוד דמותו – לא אמר את שמו – פנה שוב הרב , לרבו בכדי שיפטור את פשר החלום, ואז אמר הרב תורג'מן "סתם משנה רבי מאיר, וכך נקרא הבן שלימים התפרסם "בבא מאיר".
בבא סאלי בפעם הראשונה עלה לארץ ישראל לבדו, שהוא חזר למרוקו, שאלו
המשפחה איך הרבנים בארץ הקודש? אמר כל הצדיקים בארץ ישראל צדיקים
גדולים, חכמים ונבונים, אנשי אמת ובעלי בינה יתירה, אך כמו רבי מאיר הבן
שלי, אין בנמצא)מפי בנו הרה"צ רבי יקותיאל שליט"א(.
בנחת עם הילדים
פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. )עונג שבת מס' 1319 עמוד 17 ,)
שמירת עינים
מעשה בסידנא בבא מאיר זצ"ל אשר הגיע לנתב"ג בכדי לקבל את אביו סידנא בבא סאלי , שהגיע מחו"ל לארץ ישראל, והנה מכריז הכרוז על טיסה פלונית שמאחרת.., ופשוט שהצדיק שמר את עיניו, וכן היה מוקף בתלמידים סביבו, ואחר מספר שנים התבטא הצדיק שעדין הוא מתקן את שמירת העינים בדבר שהותו בנתב"ג… ולכן ע"י שמירת עינים זכה לראות ממקומו ועד סוף העולם –
ללא גוזמא. ידוע המעשה שנחטפה ילדה ע"י הגוים, ובאו להתברך ולהתייעץ עם הצדיק, והנה שירטט להם הצדיק את כל רחובות אותו מקום וציין בפרוטרות את מקומה שלהילדה .
תיקון חצות
סיפר הגאון ר"א אבוחצירא זצ"ל שמו"א בבא מאיר היה מקפיד באמירת תיקון חצות שיהיה עם הנחת אפר על ראשו, וכשהיה צריך לנסוע ולהיות מחוץ לביתו, הרבנית ע"ה הייתה מכינה לו שקית עם אפר, והיה לוקח את השקית ומחביאה בבגדיו כמו ארנק כסף. וכן נהג לא להכניס את אותו האפר
לבית הכסא, והיה אומר היאך יתכן דבר שנתיחד לזכור על ידו את בית המקדש המקודש ביותר, היאך אפשר שלא לנהוג בו קדושה כיאה לקדושת בית מקדש. והגר"א הוסיף ראו מה בין דורות ראשונים לדורות האחרונים, בדורות אחרונים לפני הנסיעה דואגים לקחת מצלמה וכדומה. )פקודת אלעזר עמוד פד(.
בית ועד לחכמים
רבים שיחרו לפתחו, כולל מגדולי התורה כמו – הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון הרב שמואל הלוי ואוזנר שליט"א מגדולי פסוקי הדור, הצדיק הנסתר הרב יוסף וולטוך זצ"ל ועוד.
סגולה לבן זכר
רבים ביקשו עצה לזכות לבנים זכרים, היה שגור על פיו. נאמר בפסוק "שבשפלנו זכר לנו" שעל ידי ענווה זוכים לבן זכו'"
יראה גדולה
כל ימי הצדיק בארץ ישראל, רק פעם אחת ויחידה עלה הצדיק לכותל המערבי, וסיבת הדבר ממפני שהייתה לו יראה גדולה מהמקום הנשגב הזה, כשהיה מתכונן לנסוע לירושלים בכדי לראות את הכותל מרחוק, היה מתכונן לכך יומיים, עוד בכניסה לירושלים היה ניתן לראות על פניו חרדת
מקודש )מפי בנו הרה"צ רבי יקותיאל(.
רבנו כל ימיו ציפה לגאולה, ובתקופה האחרונה לחייו, הרבה לדבר על הגאולה, ואכן הסתלק בחודש ניסן שהוא חודש הגאולה.
דור ישרים יבורך
בניו ממשיכים אחריו בקודש וכן הקימו מוסדות תורה וחסד, ביניהם הרב אלעזר אבוחצירא זצ"ל מבאר שבע, הרה"צ רבי דוד נהריה, הרה"צ רבי רפאל, רבי יקותיאל , רבי ישועה ורחמים מהעיר אשדוד, חתניו, הרב חיים פינטו רב העיר אשדוד, הרב עמינדב קריספין רב העיר קרית ביאליק, הרב יוסף טולידאנו רב ישוב גבעת זאב והרה"צ רבי יעקב אבוחצירא מהעיר רמלה.
הרב נפטר בחול המועד פסח יום ה', י"ז בניסן התשמ"ג.זכותו יגן עלינו , אמן .
מנוחתו כבוד בהר הזיתים קרוב לציונו של בעל אור החיים הקדוש זיע"א.
ניתן לקבל חוברת תורת אמך לפסח
לפי מנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב,
אלג'יר. או לקבל שאר חוברות ולקבל
מידי
שבוע מתורת רבני המערב ma0527145147@