הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית
הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית
מקובל לחשוב כי ההתעוררות הפוליטית של הקהילות היהודיות הספרדיות החלה עם הקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי אירוע זה, אשר סימן את הגשמתו של חזון שיבתו של העם היהודי לארץ אבותיו, בשנת 1948, התממש בעלייתן ארצה של קהילות יהודיות שונות באופיין הן מן הבחינה התרבותית, הן מן הבחינה החברתית והכלכלית. די היה בעובדה זו כדי ליצור פוליטיזציה בקרב החברה הישראלית, לפחות בקרב אלה שטרם התנסו בכך. כי אז, נאלצו להיווכח כי, בנקודה זו, קיים פער עצום בין הקהילות אשר מוצאן באירופה לבין אלה של היהודים הספרדים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון.
הפדרציה הספרדית העולמית הוקמה בשנת 1925, עם הקונגרס הראשון שלה בווינה, במקביל לקונגרס הציוני ה-14. היוזמה להקמתה הייתה פרי השראתם של מנהיגי הקהילות הספרדיות והמזרחיות של ארץ ישראל היא פלסטינה דאז, בשיתוף הקהילות היהודיות הספרדיות של מדינות הבלקן ואירופה המרכזית. נשיאה הראשון היה משה פישוטו, ומשרדה הראשי שכן בירושלים. באותם ימים, הובהר היטב שהמטרה העיקרית של הפדרציה חייבת להיות מכוונת לציונות, כולל העלייה, להשכנתם ולקליטתם של עולים חדשים וכן סיוע לקהילות היהודיות הספרדיות הקיימות בישוב. אף על פי כן, עברו לא פחות מארבעים ושבע שנים, עד שנת 1972, כדי שהפדרציה הציונית העולמית תיאות לקבל, במהלך הקונגרס ה-28 שלה בירושלים, את הפדרציה הספרדית העולמית כחברה מלאה. מן הראוי להוסיף כי, למרבה הצער, מאז 1930, בשל מעשי הטבח אשר בוצעו נגד היהודים בארץ הקודש, בשל המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה ובשל המאבק לקוממיותה של מדינת ישראל, הואטה למדי הפעילות של הפדרציה. הקונגרס השני של הפדרציה הספרדית העולמית נערך בשנת 1954 בירושלים והוחלט להקים סניפים בצפון, במרכז ובדרום אמריקה וכן באירופה (בצרפת, באנגליה, באיטליה ובספרד).
בין השנים 1973-1954, בעקבות גלי העלייה מצפון אפריקה, מארצות ערב ומאסיה, החברה הספרדית והמזרחית של ישראל היוותה למעלה מ־50% מכלל האוכלוסייה. מה שהיה באותם ימים נהוג לכנות, ובצדק, "הממסד" האשכנזי, גילה נכונות הולכת ופוחתת להקשיב לשאיפותיהם הפוליטיות של הספרדים. המארג הפוליטי, החברתי והכלכלי של אלה האחרונים היה במצב של התפוררות וחוסר ארגון משווע, בהיותם תחת השפעתם של אנשי שלומם של הממסד ושל מספר ספרדים, אשר תפשו עמדות בממשל. ייאושם של אחדים הוביל להקמת קבוצת "הפנתרים השחורים" ובראשם ציארלי ביטון וסעדיה מרציאנו. קבוצה זו עמדה על גבול המרד האזרחי, אם כי מרד זה נשא בקרבו אהבת הזולת, רדיפת צדק למען הספרדים המקופחים – רומנטיות המשוללת כל כוונה לגרום לנזקים סתם כדי לשם נזקים ובודאי לא מתוך כוונות תועלתניות. אחרים הצטרפו למפלגות הפוליטיות המסורתיות, עם מועמד אחד או שניים במקום ריאלי והשאר בתחתית הרשימה. לימים, מפלגה בשם "תמייי" ובראשה השר הדתי אהרון אביחצירא הצהירה במופגן על זהות ספרדית. ואילו שנים לאחר מכן, מפלגת ש״ס, אשר מנהיגה הרוחני הוא הרב ה,־אשי הספרדי עובדיה יוסף, הציגה את עצמה כמפלגה דתית חרדית. במהלך כל אותה תקופה, לא היוו הקהילות הספרדיות בישראל, על פי רוב, אלא מאגר קולות לבחירות אשר נוצלו למטרות פוליטיות אישיות וקרייריסטיות.
בשנת 1973, איש עסקים ונדיב ידוע, נסים ד. גאון, אשר נולד בסודן והתיישב בגינבה, נבחר לנשיא הפדרציה הספרדית העולמית. במהרה הבין האיש, כי משימה קשה עד מאוד תהיה עבור הספרדים לפתור לבדם את הבעייתיות המורכבת בה הם מצויים, וכי לקהילות הספרדיות המצויות מחוץ למדינה ישראל יש בוודאי מה לתרום, מאחר שהן הצליחו לרכוש לעצמן מעמד ראוי לקנאה בארצות בהן נקלטו. אנחנו בדעה כי ההיסטוריה הוכיחה את צדקתו של נסים גאון. באותה שנה ממש, 1973, נוסדה הפדרציה הספרדית הקנדית. בזכות השראתו של נסים גאון, ידעו הפדרציות האחרות תנופה של פעילות. גברים ונשים נמרצים הופיעו על במת הפוליטיקה: ליליאן לוי שלום בארה״ב, ליאון טמן ז״ל באנגליה, העורך דין אלבר בן- עטר בצרפת, קלאודיו ליאון באמריקה הלטינית ודייר שארל שוקרון בקנדה. ידענו באותם ימים כי לא יוכלו הפערים החברתיים לבוא על פתרונים מהיום למחר, אך בעיקר הגענו לידי הכרה כי המפתח לעתיד טוב יותר עבור קהילותינו לא מצוי בתוכניות של סעד סוציאלי, אלא בתוכניות חינוכיות. כי אז, כל האמצעים גויסו על מנת להגביר באופן משמעותי את מספר מלגות הלימודים המיועדות לסטודנטים ספרדיים. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב אימצה לעצמה ייעוד ספרדי מובהק, מאחר שהיא נוסדה במטרה לשרת ערי פיתוח, אשר אוכלוסייתן ספרדית לרוב. מובן שגם נעשה מאמץ להפוך את האוניברסיטאות האחרות נגישות למשפחות נזקקות. ברור כי מעולם לא הייתה הכוונה להנמיך את הרף האקדמי, אלא לגרום לכך שהקריטריון החברתי והכלכלי לא יהיה לגורם מכריע. בזכות אותן תוכניות חינוכיות, קרוב ל-25,000 סטודנטים ספרדיים יכלו לרכוש לעצמם השכלה אקדמית, אשר אפשרה להם להגיע לעמדות בכירות ומגוונות. במקביל לכך, הושקו תוכניות של פעילות חברתית בסיוען של הפדרציות השונות. לא נפרט אותן כאן, כי הרשימה עלולה להיות ארוכה ומשעממת. עם זאת, חייבים אנו לציין את שמו של מר יוסף בן-הרוש מקנדה, אשר במשך שנים רבות לקח על עצמו לעמוד בראש הוועד למען הנוער בפדרציה הספרדית העולמית, בהקנותו תנופת סולידריות מרשימה לדור שלם של צעירים מכל התחומים.
לבד מעיסוקה הפעיל ביותר בקרב הפדרציה הספרדית העולמית, לא פסחה הפדרציה הספרדית הקנדית על יעדיה בקנדה. הקשרים שלנו עם הסוכנות היהודית או לפחות עם השליחים שזו שיגרה אלינו, לא היו תמיד על מי מנוחות. השליחים היו אמורים למלא את התפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי של הפדרציה הספרדית הקנדית ולנהוג על פי הנחיותיו של היו״ר שלה. אלא שלא פעם השליח ביקש להופיע כצנזור כל אימת שדובר בבעיית הספרדים בישראל. מעולם לא השלמנו עם מצב זה. ב-1976, הגעתו של אבי שלוש, שליח מטעם המחלקה הספרדית בסוכנות היהודית, הפכה את הקערה על פיה. מטרתו הייתה זהה לשלנו: ליצור קשרים מיוחדים במינם בינינו לבין מדינת ישראל, יהיו אשר יהיו הנטיות הפוליטיות של כל אחד. אבי עשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג תקציבים מהסוכנות היהודים, על מנת שנוכל לקיים סדרת פעילויות משותפות עם ישראל. תודות לכך, בית-ספר רמב״ם במונטריאול קלט מורים לעברית מישראל. המרכז הקהילתי של מונטריאול זכה באופן סדיר למלגות עבור נסיעתם של צעירים לישראל וכן עבור קבוצת "פזי", אשר נוסדה על ידי ג׳מס דהן ז״ל. גם הערים טורונטו, מונטריאול ואוטווה יכלו לארגן פעילויות בזכות הפדרציה הספרדית הקנדית ובזכות הסיוע הלוגיסטי של אבי. יורשה לנו לציין כאן את העובדה כי המחלקה הספרדית של קרן היסוד נוסדה בידי הפדרציה הספרדית הקנדית, אשר לימים הועתקה ל־CSQ (הקהילה הספרדית של קוויבק) שהפכה ל־CSUQ, הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק.
פ' משה עמאר- קווים לדמותו של הרה"ג רבי יעקב אביחצירא זצללה"ה
פ' משה עמאר- קווים לדמותו של הרה"ג רבי יעקב אביחצירא זצללה"ה
יצירתו הרוחנית
גדול בתורה היה רבי יעקב. הוא בא במשא-ומתן של הלכה עם גדולי הרבנים במרוקו, עם רבני צפרו, פאס, מראכש, טאנגייר, תיטואן, ועוד. השאיר אחריו ברכה כעשרה ספרים אשר בנויים על דרך הפרד״ס (=פשט רמז דרש סוד), כשהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי.
והרי רשימת חיבוריו(על-פי סדר הדפסתם):
שערי ארוכה (ירושלים תרמ״ג) – דרשות מוסר בענייני תשובה, לחודש תשרי: ראש- השנה, יום כיפור, סוכות, הושענא-רבה ושמיני־עצרת. החיבור בנוי על-פי סדר אותיות א״ב ובו כ״ב פרקים.
דורש טוב (ירושלים תרמ״ד) – י״ז דרושים לשבתות זכור, הגדול וכלה, והספדים שנשא על נפטרים, ביניהם הספד על אמו.
פתוחי חותם (ירושלים תרמ״ה) – פירוש על התורה בדרך הפרד״ס.
יורו משפטיך ליעקב (ירושלים תרמי,ה) – שאלות ותשובות בדיני אישות וממונות. קמ״ה סימנים.
בגדי השרד (ירושלים תרמ״ח) – פירוש להגדה של פסח על דרך הקבלה.
גנזי המלך (ירושלים תרמ״ט), ובו מאתיים ושבעה רעיונות מוסריים וביאורים בביאור מלת "בראשית". בחיבור שלשה חלקים – תיקון התשובה, תיקון השכינה ותיקון הברית.
אלף בינה (ליוורנו תר״ן) – ביאור רחב על אלפא ביתא, והוא מזמור קי״ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית.
מחשוף הלכך (ירושלים תרנ״ב) – פירוש על התורה, מבוסס על קבלת האר״י ז״ל.
מעגלי צדק (ירושלים תרנ״ג) – ביאור רחב על אלפא ביתא, מזמור קי״ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית, כמו אלף בינה, והוא מהדורה מורחבת של הלה.
לבונה זכה (ירושלים תרפ״ט) – ביאור על כמה סוגיות בש״ס, מסודר על-פי פרשיות השבוע.
שערי תשוכה (ירושלים תשט״ז) – בענייני תשובה, ובו כ״ח פרקים.
שבת קודש מסתבר שדן בענייני שבת. החיבור לא נדפס ונראה שכתב-היד אבד. רבי יעקב גם חיבר הרבה שירים מלאים ערגה וצפיה לגאולת עם ישראל. שיריו קובצו ביחד עם שירי בניו, יוצאי חלציו ותלמידיו ונדפסו בספר יגל יעקב (תוניס תרס״ב). לתשומת-לב מיוחדת ראוי השיר הראשון שבקובץ, שיר אשר נתחבר לשבחה של הנערה סוליקה חאגיואל, אשר מסרה עצמה על קידוש השם, בפאס בשנת התקצ״ד(1834). כל חיבוריו של רבי יעקב נדפסו על-ידי בניו ומקורביו לאחר פטירתו. להוציא הספר "שבת קדש" שכנראה אבד.
זכה רבנו יעקב יותר מכל חכמי מרוקו בכך שחיבוריו פורסמו במהדורות נוספות, על ידי צאצאיו כאשר כל אחד מהנינים הפעילים, רואה זכות לההדיר את חיבורי הסבא קדישא. ראויה לשבח המהדורה האחרונה שיצאה לאור על ידי הרה״ג וכוי רבי דוד בהרה״ג ר"מ אביחצירא שליט״א, היא מהודרת ומנוקדת. הוא אף פרסם חומש מפואר עם פירוש רש״י ואור החיים, ועם הפירושים לתורה של רבנו אביר יעקב, כולל חיבורי הנכד עט״ר הרה״ג מעו״מ ח״ק וכו' רבי דוד זצוקלה״ה הי״ד. ועוד ידו נטויה לבא בשניות מדברי סופרים
ביתר שאת ויתר עוז להגדיל תורה ולהאדירה.
להלן עוד סיפור הממחיש את גודל קדושת רבנו אביר יעקב זצ״ל, שהתרחש להרה״ג המקובל האלהי וכו' רבעו יצחק אלפייה, מייסד תענית דבור, זצ״ל וזיע״א: בימי המלחמה העולמית השניה, כאשר צבאות הגרמנים ובעלי בריתם התקרבו לגבולות מצרים והגיעו עד "אל עלמין" בראשות מפקדם "רומל" ימ״ש, והיתה אז סכנה חמורה לכל המזרח התיכון, ובפרט לישוב היהודי בארץ הקודש מפלישת הגרמנים. נקל לתאר כי הערבים וכל צוררי ישראל הרימו ראש, והיו מחלקים את רכוש היהודים ונשותיהם בריש גלי ברחובות ירושלים, ומאיימים בעוד כך וכך ימים יעשו כליה בשונאיהם של ישראל, ולמותר לציין את התפילות שנערכו בקרב כל שכבות הצבור לאלקי השמים לחוס על פליטת עמו ישראל.
במצרים עצמה עברו הערבים והצוררים ימ״ש מאיומים למעשה פרעות ביהודים, והארמנים ושאר העדות הנוצריות נכנסו בעיר "דמנהור" לגבול מצבת קבורת הרב הקדוש המלומד בניסים, צדיק יסוד עולם האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זיע״א, הוציאו את ספר תורה המקודש מן ההיכל, ובעוונות רמסוהו ושרפוהו, וכמו כן הציתו אש בחדרים ובעליות אשר מסביב למצבת הרב הנזכר.
באותו ערב חלם רבנו, והנה בחלומו איש לבוש בגדי חכמים והוא עוטה מעיל חלוקא דרבנן, בא אליו ואמר לו: מדוע אתה נוהג לעשות לימודים על קברי הצדיקים ואלי אינך בא?
ויאמר לו רבנו ומי אדוני כי אדעהו? ויענהו אני יעקב אביחצירא, והיכן קבור מר? ויאמר לו בדמנהור אשר במצרים, ועתה מהרה חושה אל תעמוד! כי בזה תלויה הצלת עם ישראל!
מיד התעורר רבנו נפעם מחלומו, ומהר לבית הכנסת "בית אל" בעיר העתיקה, וסיפר את חלומו לחבריו המקובלים. וישאלם לאמר: הידעתם מי הוא הרב הצדיק הזה הבא אלי בחלומי? ויענוהו: הלא הוא הצדיק המפורסם בכל ערי המערב, המלומד בניסים וכו', מחבר הספרים הקדושים "פתוחי חותם", "יורו משפטיך ליעקב", "מחשוף הלבן" ועוד. לאחר תפילת שחרית הלך רבנו עם שנים מידידיו הרבנים אל מושל המחוז כדי לקבל אישור נסיעה למצרים. בהגיעם לפתח משרד המושל, עצרם המשמר העומד בפתח ושאלם לאן פניהם מועדות? ויענוהו אל המושל. – היש לכם הזמנה או אישור לגשת אל המושל? ויאמרו לא, ותיכף ומיד גירשם. אך רבנו לא זז ממקומו ועמד בעקשנות שהוא יראה פני המושל ויהי מה, והנה פתאום ירד ממשרד המושל קצין גבוה ובראותו את רבנו אמר למשמר מה רוצה הרב? ויאמרו לו רצונו לראות את המושל ואין בידו אישור או הזמנה, ואנחנו מצווים שלא לתת לאדם לעבור בלי אישור, היות והימים ימי חירום. הקצין אמר חכו רגע אני עולה למושל ומוסר לו כי יש רב יהודי הרוצה לראות פניו. דקות ספורות עברו והקצין בא בהוראת המושל כי רבנו יעלה לבדו. הרב נכנס והמושל קבלו בכבוד רב ושמע בסבלנות את החלום, ובקשת הרב כי תנתן רשות למנין יהודים לנסוע למצרים כדי להשתטח על מצבת קבורת הרב ר' יעקב אביחצירא זצ״ל, ובזכותו הגרמנים יברחו מהחזית.
תשובת מושל המחוז היתה, כי כיום אף אזרח אינו יכול לעבור למצרים ורק רכבות חיילים נוסעים בכל יום למצרים, ישר לקו החזית ולכן נבצר ממנו לתת אישור מעבר. אך הוא מציע כי הרב לבדו יבא לתחנת הרכבת ויעלה לקרון יחד עם החיילים, ואם לא ייתפש בדרך על ידי המשמרות הרי טוב ויוכל לקיים את חלומו.
רבנו הודה למושל על עצתו, וחזר לחבריו הרבנים המחכים לו בכיליון עיניים. כששמעו את דברי המושל, אמרו לרבנו: דחה אותך המושל בדברים בעלמא, כי איך תכנס לקרון מלא חיילים ולא ירגישו בך, ויש סכנת נפשות בדבר, ולכן אל תעשה זאת ושב ואל תעשה עדיף.
אך לא איש כרבנו יחת ויפחד, כי ביודעו ערך מעלת הצדיקים וזכותם, ידע נאמנה כי זכותם היא גדולה מרשיון מעבר, ומחיילים ומשמרותם. ולכן למחרת בבוקר לקח את טליתו ותפיליו, ובא לתחנת הרכבת על מנת לעלות לקרון. בעודו עומד נגשו אליו שני קצינים ושאלוהו לשמו ומיד העלוהו לקרון הרכבת, וישבו משני צדדיו עד הגיעם למצרים לעיר קהיר, והביאוהו לשכונת היהודים ונעלמו.
רבנו נכנס לבית המדרש "כתר תורה" בקהיר, ויתמהו החכמים הלומדים שם היתכן שזה הוא הרב יצחק אלפייה מירושלים? וכיצד הגיע למצרים בימים טרופים אלה. ובשמעם את חלומו, ואיך זכות הצדיק כמוהר״ר ר׳ יעקב אביחצירא זיע״א עמדה לו להגיע בשלום עד קהיר, אספו מיד מצרכי מזון (שק קמח ושני פחים שמן). ועשרות רבות נסעו לעיר "דמנהור" למצבת קבורת הצדיק כמוהר״ר ר' יעקב אביחצירא זיע״א. ואז אמר להם רבנו, בלי נדר אנחנו לומדים להצלחת עמו ישראל ולהצילם מידי האויבים והשונאים ובפרט הגרמנים, ונמשיך בלי נדר עד שיגמר המזון שעמנו. למדו פעמיים את סדר "תענית הדבור", שבעת כורתי ברית, הקפת המצבה ושאר תיקונים לילה ויום בלי הפסק. בלילה השלישי יצא אחד מהלומדים לחוץ וראה והנה העיר כולה אורות [כידוע היתה האפלה חמורה בזמן המלחמה] וקול העם בתרועות שמחה, והוברר כי הגרמנים ברחו מהחזית ויד האנגלים על העליונה. ויכנס ויבשר לכל הלומדים, מיד קראו הלל ועשו שמחה גדולה עד מאוד ויהי הדבר לנס.
וסיפר רבנו כי בשעת הלימוד ראה הארה גדולה בוקעת ממצבת קבורת רבנו הרב יעקב אביחצירא זיע״א, וכעין עמוד אש יצא מקברו זיע״א. [שמעתי מפי מר עזרא שאשא הי״ו, שהיה נוכח בשעת מעשה, ומהרב נעים אליהו שליט״א],
סוף דבר
הרבה מעשה נסים ונפלאות שמענו שנעשו על ידי רבי יעקב, בעודנו חי ואף כי אחרי מותו. מקוצר המצע לא יצאנו ידי חובה במה שכתבנו, וכדברי בנו רבי אהרן בהקדמתו לספר " יורו משפטיך ליעקב " אם באתי לספר מקצת מן הקצת בשבחו אפילו אם אחיה אלף שנים לא יזפיק לי הזמן…..יהי רצון שזכותו של מרן אביר יעקב וזכות בניו וצאצאיו, תעמדו לכלל ישראל ולנו, להפקד במידת החסד והרחמים, אמן כן יהי רצון.
הרב שמעון ועקנין- פיוט לכבוד רבי חיים בן עטר
מתוך חוברת ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו
REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES
Environenmont et structures sociales
REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES
Au XIXe siècle lorsque les historiens européens commencèrent à s'intéresser aux communautés juives du Maghreb, ils constatèrent rapidement l'existence d'un véritable peuplement judéo-berbère, qui constituait l'élément fondamental omniprésent dans le Maghreb et le Nord du Sahara, auquel s'étaient juxtaposés, plutôt que véritablement intégrés, d'autres groupes, à l'origine moins nombreux, venus d'Europe. Ces Juifs Sefardim d'origine principalement Ibérique, vinrent au Maghreb peut-être dès le très haut Moyen-Age au moment des persécutions ordonnées par les rois Wisigoths du VII siècle, mais la grande masse arriva à la fin du XlVe siècle (massacre de Séville en 1391) et surtout au début du XVle (à la suite du décret d'expulsion de 1492). Les arrivées de Juifs Sefardim se succédèrent tout au long du XVIIe siècle; simultanément plusieurs familles italiennes prirent le chemin de l'exil et s'établirent au Maghreb
Ces immigrés choisirent d'habiter, de préférence, les ports, et c'est avec eux que commercèrent les négociants européens avant la conquête d'Alger ou l'établissement des protectorats sur la Tunisie puis le Maroc. Ces mêmes communautés maintinrent fidèlement les traditions andalouses dans les arts des pays barbaresques, particulièrement dans l'orfèvrerie et la musique. Dans le domaine juridique et culturel elles conservèrent leurs coutumes, distinctes de celles des Juifs autochtones. Elles fournirent aussi, en Algérie, un contingent non négligeable d'interprète et parurent très rapidement, à l'administration française, l'élément le plus facilement assimilable de la population.
Mais ces Juifs des grandes villes, rapidement francisés, ne constituaient qu'une partie du peuplement juif du Maghreb. Il existait des communautés plus anciennes, distinctes de cette élite urbaine et dont l'origine est différente ainsi que le révèlent souvent l'onomastique, les coutumes, l'implantation géographique voire les genres de vie
Au XIXe siècle, avant que le Maghreb ne subisse l'impact colonial il est difficile de chiffrer l'importance de ces communautés qu'il n'est pas dans notre intention d'énuniérer ici. Elles étaient, de fait, dispersées dans une vaste zone sub-aride s'étendant de la Tripolitaine à l'Atlantique avec des lieux de plus forte concentration comme le Sous et le voisinage de Tiznit, le Tafilalet, le Mzab, le Souf et Djerba. Or ces communautés n'étaient, la plupart, que des éléments résiduels d'un peuplement plus important qui, au cours de l'Histoire, avait subi des vicissitudes, des massacres ou des conversions forcées. Des souvenirs très précis d'anciennes communautés disparues, voire de cités-états comme Tamentit dans le Touat, ou de groupes majoritaires comme chez les Hanencha, demeurent, qui révèlent l'importance ancienne de ce peuplement juif dans le nord du Sahara. Cependant, regroupées ou non dans des mellah, ces communautés vivaient en symbiose avec les populations musulmanes. Notons dès maintenant un fait important: la plupart de ces communautés juives des zones prédésertiques vivaient au milieu de populations berbères, ou, à tout le moins, arabisées récemment, que ce soit en pays Chleuh, au Mzab ou à Djerba. A l'inverse des Juifs venus d'Europe assez strictement localisés dans les ports et les principales villes arabophones, ces Judéo-berbères sont dispersés, et, même dans le Tell, on n'a pas perdu le souvenir de petites tribus juives qui nomadisaient encore au milieu du XIXe siècle entre le Kef et Constantine. Ces Bahusim, conservaient même en ville, leurs coutumes originales et fort anciennes.
Cette dispersion et cette multiplication donnent l'impression que ces communautés avaient une très vieille origine
Les auteurs, qui sont souvent des historiens juifs d'Afrique du
les rabbins Abraham Cahen de Constantine au milieu du XIXe siècle ou Maurice Eisenbeth grand rabbin d'Alger vers 1930, ont élaboré, en se fondant sur des sources aussi diverses que l'archéologie, les historiens antiques, les Pères de l'Eglise, le Talmud et les écrivains arabes du Moyen-Age, un catalogue devenu classique des origines possibles de ces Juifs
מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה
המורה יודע שהתורה אסרה לבני ישראל כמה סוגי בשר לאכילה, אבל הוא טוען שישו הנוצרי התיר להם חלקם:
״ועל היהודים אסרנו כל בעל טופֶר [ציפורן שאינו סדוק], ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החֵלֶב״; ״והוא [אללה] ילמדהו [את ישו הנוצרי] את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, ויעשהו שליח אל בני ישראל… באתי [ישו] לאשר את התורה שנגלתה לפני ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם״(ו, קמו; ג, מח-נ).
הוא סובר שמאז בואו של ישו נשתנו ונצטמצמו דיני האכילה, ומכאן ואילן אין הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי לעניין זה:
״היום הותרו לכם המאכלות הטובים, ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם [היהודים והנוצרים]״; ״(אללה) אסר עליכם רק׳ נבלות ודם ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים זולת אלוקים״.
הערת המחבר : אכן, איסור אכילת הלב לבני ישראל מפורש בתורה: ויקרא ז, כב־כה: יא, א־ח.
הוא סובר שבהתחלה הכול היה מותר ליהודים, אלא שהם עצמם קיבלו עליהם לאסור כמה מאכלים, ועל כן היה באפשרותו של ישו להתיר:
״כל המאכלות היו מותרים לבני ישראל, פרט לאשר אסר ישראל על עצמו לפני שהורדה התורה״(ג, צג).
כשראה שיהודי מדינה לא מסכימים עם דבריו, טען שיעיינו בתורה וייווכחו שהוא צודק: ״ולכן אמר להם: הביאו את התורה וקראוה, אם אמת בפיכם״ (ג, צג).
כנראה חושב הוא שהאיסור של אכילת גיד הנשה לבני ישראל הוא רק בגלל הסיפור של מאבקו של יעקב עם המלאך, והוא פירש את הפסוק בחומש, שבני ישראל הנהיגו אותו בעצמם:
״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה״ (בראשית לב, לג).
ומזה הוא דן לכל שאר איסורי אכילה שנוצרו לאחר שקיבלו הם על עצמם.
מוחמד מטיף למען ישו
מוחמד נוכח לדעת שיהודי מדינה מסרבים לקבל את דבריו – שישו קיבל רשות משמים להתיר להם חלק מהתורה. אין ברצונם לקבל שום שינוי מן התורה, והם נותרו מאמינים רק בחוקים ובמצוות שניתנו להם בסיני:
״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד [על־ידי ישו], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו! הם כופרים באשר מעבר לזאת״ (ב, צא).
ואז מעלה המורה טענות מרחיקות־לכת: היהודים לא הבינו את התורה כראוי ולא השכילו לפרשה נכון; הוא וישו מבינים טוב יותר מהם את הכתוב בתורה! היהודים הם בעיניו עוורים וחרשים, השטן מטעה אותם, והם לא יזכו לתחיית המתים:
״הוי האנשים, אכלו מפרי הארץ, את הכשר והטוב ואל תלכו בעקבות השטן, כי הוא אויביכם המושבע. רק את הרע ואת התועבה יצווה עליכם לעשות, ולהגיד על אלוקים את אשר לא תדעו. בהיאמר להם [ליהודים]: לכו בעקבות כל אשר הוריד אלוקים, יגידו: לא, הלוך נלך בדרך אשר מצאנו את אבותינו הולכים בה. אף כי אבותיהם לאהשכילו להבין דבר ולא הישירו לכת? הכופרים נמשלו לבהמות, אשר דברי גערה באוזניהן אינם אלא קריאות וצעקות. הם חרשים, אלמים ועוורים, ודבר לא ישכילו להבין. הוי המאמינים, אכלו הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם והודו לאלוקים, אם אתם עובדים לו… המסתירים את הספר אשר אלוקים הוריד ומוכרים אותו באפס מחיר, כל אלה, רק האש תבוא אל בטנם, וביום תחיית המתים לא ידבר אליהם אלוקים ולא יזכם. עונש כבד צפוי אליהם. הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואת המחילה בעונש. מה רב הוא עוז הרוח אשר בו יוצרכו לשאת את האש! זאת כי אלוקים הוריד את הספר למען תתגלה האמת. אכן אלה [היהודים] אשר נחלקו על אודות הספר [הברית החדשה, שהוא לדעתו חלק מן התורה] מפליגים במחלוקת״(ב, קסח־קעד).
הוא רוצה לחייב את היהודים להאמין בישו, כיוון שעשה מופתים:
״ביום [הדין] אשר יכנס אלוקים את השליחים יגיד: כיצד נענו לכם? יגידו: איננו יודעים, אתה הוא היודע נסתרות. אלוקים אמר: הוי ישוע בן מרים! זכור את החסד שנטיתי לך ולאמך כאשר סייעתי לך ברוח הקודש, ודיברת אל האנשים בהיותך בעריסה וכאשר בגרת, וכאשר לימדתיך את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, וכאשר בראת ברשותי דמות עוף מטיט ונפחת בו רוח והיה לעוף ברשותי, וריפאת ברשותי את העיוור מלידה ואת המצורע, וכאשר הוצאת ברשותי את המתים (מקברם), וכאשר הדפתי את בני ישראל מעליך בהביאך להם את האותות הנהירים, ואמרו הכופרים שבהם: אלה כשפים בעליל״; ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״ (ה, קט-קי¡ סא, ו).
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-סדר המילה
סדר המילה
ומל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ( בראשית, כא, ד )
בביתו של בעל הברית נמצאים כבר עשרות אנשים, קרובי משפחה, שכנים וידידים, וסתם בני עמך הבאים לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת המילה ). לפני בואו של בעל הברית ומלוויו, רגיל הקהל לשיר כמה שירים לכבוד אליהו
הפיוט הנהוג ברוב עדות ישראל ואשר בו פותחים, הוא הפיוט : " אערוך מהללי ניבי, לפני אליהו אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא "
להלן שירו של רבי דוד בן אהרן חסים ז"ל, מתוך הספר " תהלה לדוד :
83 – אערך מהלל ניבי
פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.
אערך מהללי ניבי
לפני אלהי אבי
לכבוד חמד לבבי
אליהו הנביא
נטע האל בישרון
חבצלת השרון
איש מגזע אהרן
משרת צור משגבי
כהן לאל עליון הוא
פינחס הוא אליהו
הנביא יקראוהו
הגלעדי התשבי
יום קנא קנאת האל
הרג בכח ואל
משיא שבט ישראל
ובת צור שמה כזבי
דין שמע מפי רבו
איש ארמית משכבו
קנאים הם פוגעים בו
ויאמר אריק חרבי
ויקם מתוך עדה
רמח בידו הדה
ויחרד חרדה
נתגבר כמו לביא
דקר בחרבו אותם
כדרך שכיבתם
על הארץ חבטם
ולמשה אותם הביא
בזכר זאת אל חי עולם
נתן לו שכר משלם
ברית כהנת עולם
ויכפר עלי חובי
נסים עשר ושנים
בדבריהם שנויים
עשה לו דר שמים
צור גואלי אבי
אמת בפיהו היה
לאלמנה עניה
עת את בנה החיה
ולנפשו אמר שובי
השמן גם הוא שרתה
ברכה בו והיתה
כד הקמח לא כלתה
ותגדלי ותרבי
רודפים אחרי תהו
הכה בשבט פיהו
ויאמרו : ה' הוא
אמת ואתה נביא
וגזר אמר עשה
מספר שנים שלשה
מטר לא נתן ארצה
הוא המוציא המביא
נתן לו אל מהלכים
בעולם המלאכים
ולעתות הצריכים
הוא נדמה כערבי
בקדשה ובטהרה
עלה עלה בסערה
אלישע אליו קרא
ויאמר : " אבי, אבי
נפשי לילה אותהו
מי יתן ימצאהו
פתח ביתי ואראהו
ישקיף בעד אשנבי
חסין קדוש אקראה
איש אשר פניו ראה
הן כביר ידו מצאה
תשורה אליו אביא
חן חן לו איש לו נגלה
בחלום חזיון לילה
ובברית דם המילה
בו יבא כצבי
זכור לטוב יאיר נרי
יבשר ציון עירי
יאמר לה התנערי
מעפר קומי שבי
קול זמרת שיר מהללי
ירצה צורי גואלי
ולא דומיה לי
כל-עוד נשמתי בי
כשבעל הברית ומלוויו הגיעו מבית הכנסת, קיבל אותם הקהל בפיוט:
פצחו ברינה גזע אמוני / ברוך הבא בשם ה'
ילד יולד בקהל סגולה / ברכה תהיה לו מעטה תהלה
חיה יחיה בדם המילה / חשוב כעולה לפני ה'
וברוך הבא בשם ה'
וימצא תעלה / ממול הערלה / בשרו וימיו ימלא בחמלה
ה' עלינו / ירנן בגילה / כזאת נחלת עבדי ה'
וברוך הבא בשם ה'
הערת המחבר .
כאשר נכנס בעל הברית, נתקבל במלים " ברוך הבא " שכן המלה " הבא " בגימטריה 8 רמז לנימול לשמונה ימים.
הנשים קיבלו את בעל הבית בכניסתו הביתה בקריאות גיל מצלצלות, א-זג'יארית. מאחר והנוכחות בברית מילה היא מצווה גדולה, נהגו אם כן, שכאשר ראו את אבי הבן בטלית עובר בסימטאות המללאח מלווה בקהל המתפללים, הבינו במה המדובר ונצטרפו מיד ללא הזמנה לקהל הרב, כדי לזכות במצוות " סמוע למילה " ( שמיעת – ברכות המילה ).
רבי מרדכי חיים מיווחס כלולות ירושלים שנת ה׳ תר״ט (1849)
רבי מרדכי חיים מיווחס
כלולות ירושלים שנת ה׳ תר״ט (1849)
אחרי שהיה בשליחות בתורכיה יצא שתי פעמים למרוקו בשנת תרה׳ ובשנת תרי׳ בשנה זו נפגש בעיר פאם עם רבי יעקב אתורג׳מאן שיצא מארץ ישראל לערוך מלחמה עם רבני ארץ ישראל בחירופין וגידופין, כנראה על שלא ספקו את רצונו לפי דעתו בחלוקת הכוללות בירושלים ולכן יצא נגד ובא למרוקו ״ומלהיב לבות בני אדם בדברי שקר״ לקרר את רשפי אהבת ארץ ישראל בלב המתנדבים בעם. ראה במסמכים המצורפים כאן שנשלחו מעיר פאס אל הרב עמור אביטבול, כמו שיראה הקורא במכתב ג׳ בשלשת השורות העליונות מתחילים באות ע׳ ומסיימים במילת מר, גם הרב וידאל הצרפתי ראב״ד בעיר פאס כותב במכתבו אל רבי עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז, על רזא דינא, שהמסמכים של רי״ע אתורג׳מאן ״צדיק קוברן וחסיד שורפן״ וכר וכוי, רבי וידאל בתיאוריו להשד״ר דידן מתארו ב״אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש״ וכוי.
במסמכים שלפנינו נזכרו נגדים אז בעיר צפרו יהושע אלבאז אליהו בוטבול והגזבר רבי רפאל מאמאן האי
בה״ו
ה׳ בשבת ש ״ש
רב באישורי שורר ומוריה גם יודה לעדת בני ישראל למשמרת לכבוד ולתפארת מר ניהו רבה הרב המובהק ואח לברק כמוהר״ר עמרם אלבאז נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם כירא׳
מאחר עלות גדול השלום אע דמסגינן בשלימותא שלמא מלך מלכא ותפלתינו קבע מול האלדים הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי למען יאריך ימים עוד רבות בשנים ברוב הונים ותפארת בנים בירא׳ באנו אל הארש׳ להודות להלל כל הנשמה תהלל אפריין נמטייה, והנה אנחנו נותנים הודיה ושבח לרומי על כל הטובה אשר עשה עם מע' שלוחי ירושלים ובפרט עם מע' הרב השדר׳ כמוהררי׳ קאפילוטו יצר ופיו מלא תהלות עכ גמולות.
ובכן נא גבור ממקומו יפן ברחמיך לשמוע את כל דברי האגרת הכוללת אשר ביד מע' הרב השדר דין הוא הדר מר ניהו ממשפחות המיוחסות שבירושלים ת״ו פה מפיק מרגליות דורש טוב לעמו הוא הרב המוכה את הרבים כמוהר״ר מרדכי חיים בכמה״ר יוסף מיוחס הי״ו נין ונכד למרן מלכא הרב הגדול תנא ירושלמאה ראשון לציון ומאור הגולה הוא הרב הגולה הוא הרב ברכות המים. ושער המים ויע״א נושא משך הורע להמאור הגדול הרב תנא ירושלמה גאון עמינו הרב המפורסם בכל העולם הוא בעל הנס וגאון הדור הרב המפורסם בעל המחבר הני ספרי דבי רב פרי האדמה בחלקיו ומזבח אדמה ושאר ספריו הידועים והמפורסמים וצוק״ל מפיו ומפי כתביו ידעו סתום מן המפורש את כל המבואר במה אנן קיימין כי בצרה גדולה אנחנו. ע״כ נא גבור מה אדיר שמך בכל הארץ דעביד ומהנה והעיקר תלוי ברומי להלהיב הלבבות אל החסד ואל הרחמים ולעורר אהבת ציון העלובת נפש ברוב החובות, וצעקת העניים היא העולה ולבנו אינו אלא שרף מראות צרת הת״ח כי אין להם על מה שיסמוכו ובטלו החילוקים וההכנסות כי אפס כסף, כי ע״כ ק״ק עדתינו עליך יסמוכו להיות גדול המעשה לעשות נדבה גדולה. אמור רבנן בכפילא ויהיה ישוב וקיום בעיר דוד היא ציון בית חיינו בל תמוט עולם ועד וכגון דא מצוה רבה ואנחנו על משמרתינו נעמודה אל הרנה ואל התפלה למען יעומד חיי ובריא אולם כאות נהר׳ וכנאה׳ היו׳ פעהק׳ ירוש׳ תו׳ בחדש ניסן מש' זאת התר״ט ליצירה ברב עז' ושלום
וחתמו הרבנים מבית דינו
האי גושפנקא דנזלכא דשד״ר מלכא.
יר״ה לי לשמי ראשון לציון יצחק קובו ס׳ ט בן לא׳ א
הגאון המפורסם רבי יוסף קובו זיע׳ א
(מקום החותם)
תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆
תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת בהעלותך ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
מה בעלון? פרשת שבוע. סידורים עתיקים או מזויפים. די
להפקעת מחירים
ההצלחה חוזרת בקרוב כנס ענק בירושלים פרטים בקרוב
????
וכה תעשה להם הזה עליהם מי חטאת
פירש רש"י מי חטאת של אפר הפרה עי"ש. מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמרה פרשת פרה (בני שלמה).
וכל עדת ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' וכו' כן עשו להם בני ישראל (ח, כ).
יש להעיר למה כפל לומר כן עשו? עדו שנה שהתחיל לומר כל עדת עדת וגו' וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות,
ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות
ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל, ואמר, כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על כל פרט (אור החיים).
והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל(י, כט).
הרגיש עד עתה אין דבר ודאי, איך תוליכני למקום אויבים? השיב ודאי הוא, כי מג' פנים לא יתקיים הנדר. אם מצד הנודר, שאין לו יכולת. אם מצד הנדר בעצמו, שאינו דבר ראוי. אם מצד המקבל. כנגדם אמר 'לא איש אל ויכזב'. כנגד הב', שמא יאמר ולא יעשה 'הנה ברך לקחתי' שברך ולא אשיבנה, שלעולם לא יצא דבר טוב מפיו וחזר. כנגד הג' 'לא הביט און ביעקב'. זהו כי ה', כנגד הא'. דבר טוב, כנגד הב', ויתקיים. על ישראל כנגד הג' (צוף דבש).
ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא(יב, יג).
קצת קשה למה לא אמר ויתפלל רק לשון צעקה? ואפשר שמשה רבינו ע"ה בא לתקן את אשר עותו אהרן ומרים על ידי לשון הרע כי הם חטאו בקול שדברו בו לשון הרע ולכן גם הוא צעק בתפלתו יבוא דבר שבקול ויכפר על קול לשון הרע
(בני שלמה).
וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה יהוה את משה כן עשה את המנרה (ח, ד).
וזה מעשה המנורה שהיא הנשמה שיש בה כמה בחינות מקשה פירוש נתקשרו ועלו לעולם העליון על ידי שהיה זהיר בתורה או במצות או בצדקה או בתפלה טהור טוב היה ולא רע על דרך גמלתהו טוב ולא רע על דרך ירכה שמר בריתו עד פרחה הם בנים צדיקים מקשה פירוש נתקשה ביסורין כמראה אשר הראה ה' את משה שנוטל צדיק אחד וכו' כן עשה את המנורה (כפר ליצחק).
על פי יהוה יסעו בני ישראל ועל פי יהוה יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על פי המשכן חנו _(ט, יח).
על פי ה' יחנו הנשמות לזה העולם ועל פי ה' יסעו למה לזה אמר את משמרת ה' שמרו פירוש והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה כן וכו' ולמה נסתלק על פי ה' בנשיקה ביד מ'שה מיכאל שר הגדול מקריב נשמתו ומכפר על הדור(כפר ליצחק). שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה
a0527145147@gmail.com
אש במערב. הדי משבר השבתאות.
אש במערב.
הדי משבר השבתאות.
נושאי הבשורה.
שבתאי צבי
עיר הנמל סאלי שהייתה בקשר רצוף עם הולנד-אמסטרדם, הייתה המרכז להפצת האמונה השבתאית למזרח ומערב אירופה, שיחקה תפקיד מרכזי בהפצת האמונה במרוקו. כפי שראינו מלאו יהודי מרוקו מרכזי בפיתוח יחסי המסחר בין ארצות השפלה ומרוקו, ורבים מיוצאי מרוקו התיישבו לשם כך באמסטרדם ושמרו קשר הדוק עם משפחותיהם במערב.
מסאלי התפשטה האמונה לכל המדינה כאשר המוקדים העיקריים היו בדרום בה מצאה לה קן בקבלה מאז ומתמיד. קהילת מראכש כולה ובראשה הנגיד רבי ימון מימראן והרב שלמה אביטבול, הלכה כאיש אחד אחרי שבתי צבי וכל היה המצב בקהילת תאדלה, כפי שכותב רבי אהרן הסבעוני – אחד ממתנגדי האמונה – לרבי יעקב ששפורטאש :
" באותו זמן גזר המלך על יהודי העיר לילך יחפים צמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי כנסיות…והרי גם במצור ומצוק יושבי חרבות ואוהלים. וגם הם החזיקו באכילה בט' באב וקוראים במקום " יענך ה, בעת צרה ה' בעזך ישמח מלך " ובמקום תפילת " לדוד הטה אזנך ה' " למנצח שושנים ". אולם גם בערי הפנים, פאס , מכנאס ובצפון, תיטואן, , אל קצר, ארזילה הידיעה הבשורה והתקבלה בהתלהבות.
להפצת האמונה במרוקו תרמו לא במעט שלוחי ארץ ישראל ובמיוחד אלה שביקרו במערב אותו זמן " שלמה נאוורו, רבי חייה דיין ורבי אלישע אשכנזי. תפקידו של זה האחרון היה כנראה מכריע, אם נזכור שהוא היה אביו של נתן העזתי, נביא התנועה. רבי אלישע עלה לירושלים מגרמניה ונשלח בשליחות ראשונה למרוקו בשנת 1554 -1555.
שליחותו זכתה להצלחה כבירה בסאלי, פאס ומכנאס. הוא אשר הביא לראשונה למרוקו שני ספרי ייסוד בקבלה " מגיד ישרים " של רבי יעקב קרו, ו "ירח יקר ", פירוש ספר הזוהר מאת הרב אברהם גלנטי. ספרים נדירים אלה התקבלו בהתלהבות וכמנהג אותם הימים של מחסור בספרים מודפסים, העתיקו אותם ביד עשרות סופרים ותלמידי חכמים.
בעיר מכנאס למשל ידוע שעסקו במלאכת קודש זו הרבנים דניאל בהלול, רבי יעקב אבן צור, יעקב בן עטר ורבי שמעיה מימראו. לאחר הצלחת שליחותו הראשונה הוא שוגר בשנית למערב באמצע שנות השישים. בעת שהותו הממושכת בסאלי ובמכנאס – בה ימצא את מותו וקברו היה ידוע עד ימינו כקבר החכם מירושלים הוא ריתק את שומעיו בסיפורי נפלאות שבתי צבי ובנו נתן. על השפעת סיפוריו נעמוד בהמשך.
אולם גם בתקופת התלהבות משיחית זאת נמצאו רבנים שעמדו על הפרץ והוכיחו את העם ההולך שולל אחרי משיח שקר : " ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כולם לשבתאים לולא נמצאו אז בעלי צורה אחדים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד ההתפשטות " ( נר המערב ). הבולטים שבהם היו רבי אהרן הסבעוני בסאלי, ורבי דניאל טולידאנו במכנאס. את הכוח לצאת נגד הזרם הם שאבו ממסורת אבותיהם גולי ספרד תלמידי הרמב"ם שהתריע בזמנו נגד משיחי השקר, וגם מעידודו של גדול המתנגדים בעולם היהודי : רבי יעקב ששפוורטאש.
רבי יעקב ששפורטאש.
מגדולי חכמי הספרדים וראשון הלוחמים בשבתי צבי וסייעתו חוטר מגזע יוחסין דור י"א להרמב"ן. ברם זכור אותו האיש לטוב החכם אדוננו יעקב ששפורטאש שמו. עליו נאמר חכם עדיף מנביא הוא היה עז כנמר וגיבור כארי ללחום מלחמת השם נגד משיח השקר שבתי צבי, ונביאי השקר שלו.
הוא קיים באמת המצווה המיוחדת לרבנים " לא תגורו מפני איש " וכמו שאמר הרב ברוך ממעזבוז' בספר בונציה דנהורא עלן הפסוקים בתהילים " אלוקים לנו מחסה ועוז וכו' על כך לא נירא בהמיר ארץ, אכיל. אם חס ושלום ימירו כל יושבי ארץ אמונתם לא נירא. רבי יעקב ששפורטאש נולד בשנת 1610 בסאלי שבמרוקו וגלה ממנה לאלג'יריה. גירסה מתוך " ארזי הלבנון ".
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת בן עקו
משפחה נכבדה, בעלת יחוס רם, מוזכרת באגרת יחס פאס, עמי 137, והתעודה החשובה מאת השד״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, וכן בכתבי ובתעודות הקהילה
האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, תם וישר ירא אלהים, אבונא הראשון, גזעא דקשוט, שורשא קדישא, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו (ראש המשפחה) הניח ברכה: דוד.
גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזר, יעקב (הנק׳ עקר), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי)׳ ייי (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.
אביר הרועים, אבי התעודה, נר ישראל, ראש גולת אריאל, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, הרב המובהק, הדיין המצויין, מתקן תקנות לעמו ולבני עדתו, עטרת ראשינו, אבינו מלכנו׳ הרב יעקב הנק׳ בן עקו הוליד: דוד.
חכם מרומם, אור יומם, רב פעלים לתורה ולתעודה, דובר צדק ומגיד מישרים, הצדיק הרב דוד הנז׳ הוליד: יוסף, משה.
איש צדיק, איש החסד, מאנשי תמימי דרך, מתחסד עם קונו ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: דוד.
בן איש חי, עניו ושפל ברך, זהיר בגמילות חסדים של אמת, הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: יצחק.
אין בידינו פרטים על צאצאים של הצדיק ר׳ יצחק הנז׳.
פרי צדיק עושה חיים, יקר רוח ונשוא פנים, בעל שם טוב, מר זקנינו הצדיק ר׳ משה הנז׳ הוליד: יוסף, דוד, שלמה.
ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד הם אבות משפחת מרציאנו ״בלהרהאר״ והאח ר׳ יוסף הנז׳ הוא אבי משפחת מרציאנו ״בן עקו״.
המרוחם והנכבד, איש חסד ורחמים, משכיל אל דל, יראת ה׳ היא אוצרו, סבא רבא, מר זקננו הצדיק ר׳ יוסף בן עקו הנד הוליד: משה, יצחק, דוד.
המרוחם הצדיק ר׳ יצחק בן עקו (בן ר׳ יוסף בן עקר) הוליד: שלמה, יוסף, יצחק. (יצחק זה נק׳ ע״ש אביו יצחק, במנהג יהודי המערב: אם הבעל נפטר ב״מ והניח אשתו בהריון, והאשה ילדה בן זבר, הרך הנולד נקרא ע״ש אביו המת. מנהג זה נפוץ בקהילת דבדו).
אין בידינו פרטים על צאצאים של ר׳ שלמה ואחיו ר׳ יוסף (הבנים של ר׳ יצחק בן עקו המי).
בן איש חיל, תם ועניו, מאושר בענייניו, גומל חסדים, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק ר׳ יצחק בן עקו הנז׳ (בן ר׳ יצחק) הוליד: שלמה.
גברא יקירא, נבבד ויקר, מתהלך בתומו צדיק, זריז במעשים טובים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הבשר הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: ר׳ יוסף, דוד.
האשל ברמה, אילנא תקיפא, גזעא דקשוט, חוטר מגזע קדושים, מזר״ק טהור, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים, ראש המדברים והמורים, נרתקא דאורייתא, שימש ברב בית כנסת העתיק ע״ש הרב שלמה בר מימון זיע״א (שם נהגו לסדר את הגיטין) הרב המובהק, הדיין המצויין החסיד, אדמו״ר, הרב יוסף הוליד: שלמה, משה, מאחא, עווישא, לוויהא, מרימא.
בן איש חי, פרי צדיק עושה חיים, גברא יקירא, מרגלית יקרה, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, נקי כפים, חונן דלים ומחסה לאביונים, ביתו פתוח לרווחה, יותר מהמה מעשה הצדקה שעשה בצינעה, מוקיר ורחים רבנן ותלמידיהון, מחזיק מוסדות תורה וכן ישיבה שנקראת על שמו ״בתר שלמה״ הצדיק ר׳ שלמה הניח בן הי״ו ובנות הי״ו.
הזקן הכשר, מנא דכשר, שלשלת יוחסין, מוכתר בנימוסין, חכם לב, טהור לב, בר אבהן ובר ואוריין, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, ידיו רב לו בספר תורת ה/ הצדיק הרב דוד (אחיו של רבינו יוסף הנד) הוליד: אברהם, סתירא, סאעודא, מרימא.
החכם המרומם, אור יומם, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, הולך חכמים יחכם, סופר מתא, פיו מפיק מרגליות, הוגה בתורה תדירא, הצדיס הרב אברהם הוליד: דוד, יהודה, מרימא, סאעודא.
סבא רבא, יושב בישיבה, ראש פנה, איש תבונה, איש חסד ורחמים, גומל חסדים, צדיק תמים, ענף עץ עבות, כבוד זקנינו, עטרת ראשינו, הצדיק ר׳ משה הנד (בן ר׳ יוסף הנזכר לעיל) הוליד: יוסף, ר׳ יעקב, דוד, אברהם, יצחק, מרדכי.
ראש העדה, אבי התעודה, זרע היחס והמעלה, יקר מפנינים, איש אמונים, עמוד החסד, פזר נתן לאביונים, מעמיד הלוואות לרשות גדולים וקטנים, הסבא העתיק, חמר חדת עתיק, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נתבש״מ שנת תרל״ג לערך) הוליד: שלמה, אהרן, משה, יצחק, יהודה, יעקב, עווישא.
איש צדיק, בנן של גדולים, ביתו פתוח לרווחה לאורחים וגם בית ועד לחכמים, ובראשם הרבנים השד״רים מארץ ישראל, גזבר נאמן של קופות התנא ר׳ מאיר בעל הנס, ויהי ידיו אמונה לשאת ולתת באמונה, הסבא הצדיק ר׳ שלמה (נתבש״מ שנת תרע״ט) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, יצחק, דוד, לאה, עישא, סאעודא, מאחא.
החכם הנעלה, מיחידי סגולה, נשיא העדה, בלילא דורדא, יושב בישיבה, באהלה של תורה, מתחסד עם קונו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הסבא הצדיק הרב אליהו נתבש״מ שנת תרפ״ט הוליד: אהרן, ר׳ שמואל, יהודה, משה, סאעודא, מאחא, מרימא, זהרא, לוויהא, עווישא, סתירא.
גברא רבא יקירא, בעל מדות נעלות, שייף עייל שייף נפיק, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: מרימא, עווישא.
החכם השלם והכולל בישראל להלל, רב נהור״א, שרגא דנהורא, ענוותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, סופר מתא, רב בית כנסת החדש של משפחת בן עקו, שפתותיו שושנים להוכיח במישור, אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, מרביץ תורה לעדרי צאן קדושים קרוב ליובל שנים, העמיד תלמידים הרבה, זכה וזיכה את הרבים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, חסידא קדישא, מורי ורבי מר זקיני, אדמו״ר הרב שמואל זיע״א הניח ברכה: מורי ורבי עטרת ראשי ופארי, נזר ועטרה החכם השלם הגאון המובהק כבוד מר אבי הרב מאיר מרדכי הי״ו, (ספריו היקרים חידושי תורה וחידושי
ש״ם יצאו לאור בירושלים ת״ו והם: דברי מאיר, בית מאיר ועוד, ויש למו״ר מ״א הי״ו עוד בכתובים חידושים על תלמוד ירושלמי וחידושים על תורת הסוד). דודתי היקרה והנכבדת מרת מרים הי״ו, דודתי היקרה מרת עווישא הי״ו.
גברא רבא, איש אמונה, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, גומל חסדים, משכים ומעריב, הצדיק מר דודי ר׳ משה הוליד בנים ובנות הי״ו.
היקר וחשוב מר דודי ר׳ יהודה הי״ו בירכו ה׳ בבנים ובנות בפ״י הי״ו
חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
الحسد عند الجيران والبعض عند الاقارب
אלחסאד ענד אלג'יראן, ואלבועץ' ענד אלאקראב
קנאה בין השכנים ושנאה, בין קרובים
השכן מקנא בשכנו, אך קרובי משפחה שונאים את קרובם העשיר מהם או שמעממדו רם משלהם
אנחנו אחים, והכסף עשה אותנו לשונאים
זה האחרון, פתגם במרוקאית שאומר כך
חנא כ'ואן ולפלוס עדואן
قبل ما تحارب دارح
קבל מא תחארב, דארח
בטרם תצא להלחם, הסווה את שנאתך
ובתחבולות עשה מלחמה – משלי ב' י"ח
شراره تحرق الحاره
שרארה תחרק אלחארה
( בשל ) גחלת קטנה, תעלה באש ( את כל ) השכונה
ריב קטן עלול להתפתח לתגרה גדולה. סיכסוך קטן בין מדינות עלול להתפתח למלחמה
עץ קטן מדליק את הגדול ( תענית ז' )
ראשית השריפה ניצוץ, ותחילת אהבה מבט " משלי אגור, פרק ס"ט
حبك للشي يعمي ويصم
חובאכּ ללשיא, יעְמִי ויצם
אהבתדך לַדָבַר, הופכת אותך עיוור וחירש
אהבה בלתי רציונאלית גורמת לאיבוד כושר השיפוט לגבי מושא האהבה ולהזנחת כל הדברים האחרים
אהבה מקלקלת השורה ( סנהדרין )
האהבה מעוורת את העיניים מראות חסרונות, והשינאה מעוורת את העיניים מראות יתרונות
חכמי גיברלטר.מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
חכמי גיברלטר.
רבי ישראל בן ישעיה, תלמידו של רבי יוסף אלמאליח הנ"ל, וירש את מקומו כאב בית דין, בתשובותיו לרבי יוסף " תקפו של יוסף " . כתב פסק דין לפוטרו ממסים. הוא נזכר על ידי יעקב כלפון. רבין יוסף בן נאיים כותב שהיה ברבאט ומשם עבר לגיברלטר וכיהן בבית הדין המקומי. הוא חתם על פסק דין בשנת 1830, וכן בשנת 1834, נפטר ב-1837.
לאחר פטירתו משרת הרב הראשי נשארה פניה במשך 40 שנה. למרות שהיו כמה חכמים אף אחד מהם לא הוכר כרב ראשי. החכמים בגיברלטר בשנים אלה היו :
רבי שמואל ביבאס, אחיו של רבי היודה ביבאס שעבר לכהן בקורפו
רבי ישראל בן ברוך לוי יולי
רבי ישועה בן יצחק הלוי, יליד גיברלטר 1836 חיבר את הספר " לי לישועה ", חידושים על הש"ס, התנ"ך, שלחן ערוך, מגילת אנטיוכוס והגדה של פסח, וכן את הספר " אוצר חיים ", פשטים על התורה ומגילת אנטיוכוס. בשנת 1865 עבר לליסבון ונפטר שם.
רבי יצחק בן ישועה הלוי " שיר לכבוד התלמיד יצחק בן החכם ישועה הלוי בן יצחק הלוי זצ"ל די גיברלטר " חיבר רבי דוד זאגורי ממוגדור, " לדוד להזכיר "
רבי יצחק סנאניץ, עמד בקשרים עם קבי יצחק אבן ואליד 1788 – 1870 שפעל בתיטואן. החכם כתב לו בלשון זו : נדרשתי מאת החכם הוותיק רבי יצחק סנאניץ מפרנסי ומנהגי עיר תהלה גיברלטר " ויאמר יצחק " . כתב לו תשובות בשנת 1874 ובשנת 1852.
רבי שמואל לעסרי, בשנת 1872 ביקר בגיברלטר הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1809 – 1886, חכם שפעל במוגדור גם כסוכן קונסולרי של אוסטריה בעיר זו. הוא עודד את הנהגת הקהה למנות להם רב ראשי שינהיג את הקהלה.
חמש שנים לאחר מכן דרש המושל הבריטי מהקהלה להסיר את המצבות של הנקברים בשנים 1804 עש 1828, כי המקום אמור להיות מגרש מסדרים של הצבא. הנושא הגיע לדיון בפני ארבעה חכמים, שסירבו לפסוק בנדון, עד שמינו בשנת 1878 את רבי שמואל לעסרי בתור אב בית הדין ורב ראשי.
החכם נולד בשנת 1795 בתיטואן משם בא לגיברלטר בשנת 1835, כיהן בתור ראש השוחטים עד 1874, שליח טבריה רבי יהודה בירדוגו התאכסן אצלו בשנת 1876.
רבי יצחק אבן ואליד כתב לו על מנהג קדום שהכלות נוהגות לילך לבית הכנסת בשבת חתונה ובריבוי הגשמים אינן יכולות לילך ברגליהן. השאלה האם מותר למי שאינו יהודי בערב שבת שיביאו אותו לבית הכנסת, " ויאמר יצחק ". רבי שמואל חתום על תשובה בשנת 1855, הוא כתב הסכמה בשנת 1881 לספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב ". התפטר מכהונתו בשנת 1887. זכה לכבוד גדול ורב על ידי יהודים ונוצרים כאחד, נפטר בשנת 1890 בגיל 95. בעת הלויתו נסגרו חנויות רבות גם של נוצרים.
רבי שלמה בן שמאל לעסרי, נזכר על ידי רפאל חיים משה בן נאיים בהקמה לספרו " רחמים פשוטים " כמי שסייע בידו להגיע לגיברלטר.
רבי שמואל בן ברוך הלוי אבן יולי, החכם ממכנאס שעבר לטנג'יר, הגיה והביא לדפוס את ספרו של רבי משה בן אברהם בירדוגו, " ראש משביר ", כתב בהקדמה : אנוכי בדרך נחני ה' עיר תפארה גיברלטר ". את הספר " קול כלה ", פירוש התוספות והרא"ש על התורה ואת הספר " קול כלה ", פירוש על מסכת כלה, עדיין בכתב.
רבי יעקב בו שבת, יליד מוגדור 1823 -1857 תלמידו של רבי חיים פינטו, עבר לגיברלטר בשנת 1844, לאחר שמוגדור הופגזה על ידי הצי של צרפת. חיבר את הספרים " רוח יעקב ", דרשות, " יגל יעקב ", פיוטים. נפטר בליסבון בי"ט תשרי תרי"ח – 1857.
תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית
תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית
במשך המאה ה־19 חל מפנה רדיקאלי בעמדה המסורתית של השלטונות העות׳מאניים כלפי הנתינים הלא־־מוסלמים בהשפעת תהליכים וכוחות רבי־עצמה. מחד־גיסא, לחצו המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, מתוך שיקולים פוליטיים ומניעים דתיים והומניטאריים על ׳השער העליון׳ (הממשלה העות׳מאנית) לשפר את מעמד הנתינים הנוצרים; מאידך־ גיסא, ראשי המדינה העות׳מאנית עצמם, שנתפסו לחרדה נוכח תהליך הנסיגה והתפוררות האימפריה מאז מפלת וינה (1683), החלו לתת דעתם על סוגיית השוויון בין נתיניהם, לא רק כדי לרצות את מעצמות המערב ולהבטיח את עזרתן נגד אויבי האימפריה, אלא גם מטעמים אידאולוגיים בהשפעת המערב: בקרב המנהיגות העות׳מאנית החלה מתגבשת תכנית כוללת של תיקונים ברוח המערב, שמטרתה לחזק את אשיות הקיסרות השוקעת, ושדגלה בין היתר בהקמת קהילייה פוליטית עות׳מאנית על־עדתית חדשה, שביסודה יונח שוויון בין האזרחים ונאמנות למדינה.
מנהיגה הבולט הראשון של תנועת־תיקונים זו היה הסולטאן מחמוד השני (1808—1839), שהיפנה את מיטב מאמציו לרפורמות בצבא ובמינהל המחוזות: הוא הכניע את מרבית השליטים העצמאיים־למחצה והאדונים הפיאודאליים, ששלטו בפלכים השונים, וכפה שלטון ריכוזי באימפריה. ב־1826 ערך טבח גדול בחיל היניצ׳רים — צבא הקבע העות׳מאני שהתנגד לתיקונים — והקים תחתיו צבא־מגויסים חמוש ומאומן במתכונת אירופית. בד בבד פעל נמרצות למען הגנה על נתיניו הנוצרים והיהודים מפני הסחיטות וההתנכלויות מצד המושלים המקומיים וההמון המוסלמי ואף הכריז על שוויון לכל נתיניו, ללא הבדל דת. ברם, הסולטאן לא ביצע שום פעולת תחיקה רשמית, המבטלת את הסטטוס הנחות של הד׳מי והמשווה אותו עם הרוב המוסלמי הלכה למעשה.
ההכרזה הפורמאלית הראשונה לגבי השוויון של הנתינים הלא־מוסלמים והמוסלמים באימפריה העות׳מאנית היתה רק בימי בנו של מחמוד השני, סולטאן עבדול מגייר (1839—1861), שפרסם סדרת רפורמות הידועות בשם הכולל תנט׳ימאת (ארגון מחדש). קובץ התיקונים הראשון של התנט׳ימאת היה בלול בפירמאן מלכותי, הנקרא ׳ח׳טי שריף של גולח׳אנה (על שם ביתן־השושנים שליד ארמון הסולטאן) ושהוצא ב־3 בנובמבר 1839 קבל ראשי־העם, מנהיגי העדות ונציגי המעצמות הגדולות. פירמאן זה קרא, בעיקרו, לתיקונים במערכות השלטון והאדמיניסטרציה ולשיפור תנאי חייהם של הנתינים העות׳מאנים תוך מתן ערבות לביטחון חייהם, רכושם וכבודם. משפט אחד בלבד, מנוסח בזהירות ובערפול־מה, נגע בסוגיית השוויון בין בני העדות הדתיות במדינה, בטקסט התורכי והערבי צוין ש׳המוסלמים ושאר העדות הנמנות על סולטאנותנו הנעלה יהנו מחסדינו המלכותיים ללא הפליה׳; בטקסט הצרפתי, שחולק לנציגי המעצמות האירופיות, נוסחה הצהרת־השוויון בצורה בהירה יותר: ׳כל הנתינים — ותהיה דתם וכיתתם אשר תהיה — ייהנו מחמדינו המלכותיים ללא הפליה׳. ההבדל שבין הנוסחים עשוי להצביע על הדילמה, שבה היו נתונים מחברי הפירמאן, ובראשם מוצטפא רשיד פאשא, הווזיר העליון והאדריכל הראשי של התנט׳ימאת. כלפי־פנים נזהרו אנשי הרפורמה שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ( ה ע ל מ א ) ויתר שכבות העם השמרניות־מסורתיות, שהתנגדו לכל שינוי בסטטוס הנחות של הד׳מי — שינוי שפירושו פגיעה בעקרונות האסלאם ובמעמדם הפוליטי השליט של המוסלמים באימפריה; כלפי־ חוץ ביקשו רשיד פאשא וחבריו להשיג, באמצעות הצהרת השוויון, את תמיכתן של המעצמות — ובעיקר אנגליה וצרפת — במלחמה נגד הפחה המתמרד מחמד עלי, שהשתלט על מצרים, כבש את ארץ־ישראל וסוריה ואף איים על מרכזה של האימפריה העות׳מאנית. מכאן העיתוי שבפרסום הח׳ט־י שריף, שנעשה זמן קצר לאחר מפלת הצבא העות׳מאני מידי צבאות מחמד עלי בקרב נציבין שבצפון־מזרח סוריה.
שיקולים דומים, וליתר דיוק הצורך לגמול לאנגליה ולצרפת על עזרתן לאימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים נגד רוסיה (1853—1856) הניעו את ׳השער העליון׳ לפרסם בפברואר 1856 את פירמאן התיקונים ( אצלאחאת פירמאני) השני, הידוע בשם ח ׳טי המאיון (צו מלכותי). בניגוד לקודמו, עסק פירמאן זה, ברובו הגדול, ברפורמות הקשורות בנתינים הלא־מוסלמיים בבהירות ובפירוט רב. בהתייחסו בפירוש ל׳עדות הנוצריות ושאר הנתינים הלא־מוסלמיים׳, קבע צו־ התיקונים החדש את זכויותיהם לחופש פולחן דתי, ולהקמתם ולשיפוצם של מקומות הפולחן ושאר מוסדות העדה. הצו גם הבטיח לעדות הלא־ מוסלמיות שוויון מלא עם המוסלמים בתחום המשפט, בתשלום מיסים ובגיוס לצבא. בנוסף לכך קרא הפירמאן לריאורגניזציה של מוסדות העדה ואסר על שימוש בביטויי־גנאי במוסדות־ציבור ובמסמכים רשמיים נגד לא־מוסלמים.
כתב הרפורמות השלישי והאחרון של תקופת התנט׳ימאת פורסם כעבור עשרים שנה, ב־23 לדצמבר 1876, ועתויו עמד אף הוא בסימן ניסיון של ראשי המדינה העות׳מאנית למנוע את התערבותן של מעצמות אירופה, שעמדו להכתיב לאימפריה תכנית תיקונים חדשה. היתה זו החוקה הראשונה של האימפריה העות׳מאנית, שהוכנה מזה כעשר שנים על־ידי מדחת פאשא, הווזיר העליון באותה תקופה, ואשר קבעה בין היתר מסגרת לייסוד פרלמנט נבחר, שבו יינתן ייצוג יחסי לכל הלאומים באימפריה. חוקה זו גם אישרה מחדש את מעמד השוויון של כל נתיני הסולטאן, ללא הבדל גזע ודת, והעניקה חופש דת וחינוך לכול.
אולם החוקה העות׳מאנית לא קוימה. זמן קצר לאחר פרסומה, עם פרוץ מלחמת 1877 בין רוסיה הצאריסטית ותורכיה העות׳מאנית, פיזר הסולטאן עבדול חמיד את הפרלמנט והתעלם מן החוקה. רק ביולי 1908 השיב הסולטאן את החוקה על כנה והכריז על בחירות לפרלמנט תחת הלחץ הצבאי של ׳התורכים הצעירים׳. הללו הדיחו את עבדול חמיד באפריל 1909 ואחזו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה ברסן השלטון, כשאחת מסיסמאותיהם: ׳כולנו שווים תחת אותם שמיים כחולים, אנו גאים להיות עות׳מאנים׳.״