אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

מבוא

חג המימונה, פרץ זה מכבר מרשותם של יוצאי צפון אפריקה והוא הולך ונעשה במידה רבה נחלת הכלל בארץ ובתפוצות, מלומדים רבים ניסו לעמוד על מהותו ולהסביר את משטעותו. ולא בכדי. ככל שמתרחב מעגל החוגגים של חג זה, ביניהם אנשים שמעולם לא שמעו עליו קודם לכן, כן נוצר הצורך להצדיק את קיומו ולהסביר את רקע צמיחתו. למעשה, גם בקרב החוגגים המקוריים, עוד בהיותם באפריקה הצפונית, תהו על טיבו של החג, ואף נתנו בו טעמים לרוב. אותם טעמים מתגלגלים גם כיום בפיותיהם של הבריות אף בעלוני הסברה של אנשי הציבור המארגנים את החגיגות הציבוריות של המימונה. דא עקא, שמרוב עצים אין רואים את היער ומרוב טעמים אין רואים עוד את המקורי. ׳בחינה מתודולוגית ריבוי הטעמים מהווה בעיה, והריהו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. ריבוי זה מעיד, מן הסתם, על חוסר רציפות בשלשלת מסירת ״מצוות החג, טעמיו ורמזיו״ ואולי על העדר מסורת כלל.

ואמנם ראשיתו של חג זה לוטה בערפל ההיסטוריה. אף אין בידינו תעודה כלשהי מימים קדמונים, שתעיד באופן חד־משמעי על טיבו של החג. לא נותר אפוא לחוקרים אלא ליתלות באסמכתאות עקיפות: במסורות שבעל־פה, רופפות ככל שתהיינה, בהתבוננות מנהגי החג ובניתוח הלשוני של שם החג.

לאמתו של הדבר, לא רק מסורת הטעמים אינה מגובשת. העיון השטחי ביותר עשוי להראות, שגם החג עצמו לא נתגבש בדפוסים קבועים, לא בעבר ולא בימינו. כל קהילה חגגה אותו בסגנון משלה ובהדגשים שונים. יש ששמו דגים חיים על שולחן המימונה ויש שלא נהגו כך. יש שנהגו לאכול חמץ – מופליטה או כוסכוס – עוד בליל המימונה, ויש שהחמירו שלא לאכול שום סוג של חמץ עד למחרת היום. יש ששמו כוס שמן בתוך קערת הקמח, ויש שלא נהגו לשים על השולחן לא קמח ולא שמן. יש שנהגו לחבוט על בני ביתם בענפי ירק או בשיבולים ויש שלא. יש שהלכו בבוקרו של יום המימונה אל המעיין, אל הנהר או אל הים, ויש שלא הלכו. וכיוצא באלה הבדלים.

גם אופיו הציבורי של החג טרם נתגבש. רמז לדבר אתה מוצא בהצעה להופכו ל״אחד במאי יהודי ישראלי… ליום של הזדהות וסולידריות בין תושבי ישראל״, אך אין הכוונה לדון כאן בגלגולי החג בזמננו, במדינת ישראל.

חוסר הגיבוש עשוי לרמז, שגילו של החג צעיר יחסית, על כן אין לו מסורת, אך אפשר שהיותו חג עממי ובלתי מחייב מבחינה הלכתית או לאומית הוא שגרם להיעדר הגיבוש ולנתק בשלשלת המסירה. בכך שונה חג זה מהחגים שנתמסדו בתולדות האומה ושגלגוליהם מתועדים בספרות הכתובה, כגון החגים הדתיים והלאומיים.

הערת המחבר : ואמנם יש הסבורים כי לא הוחל לחוג מימונה לפני המאה השמונה־עשרה. ראה להלן.

נושא המימונה כבר נידון בהרחבה ובהעמקה על ידי מיטב החוקרים בזמננו ונציין כאן אחדים בלבד: את ההיסטוריון ח״ז הירשברג, במאמרו המקיף והמפורסם ״המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח״, את חוקר הפולקלור, י׳ בן־עמי, שייחד מחקר לנושא, ״חג המימונה של יהודי מרוקו״, ואת האנתרופולוג וההיסטוריון הארווי גולדברג. קשה אפוא לחדש דבר לאחר ממצאיהם, אלא כמעמר אחר הקוצרים.

עם זה, מבקש אני לעיין מחדש בניתוח הלשוני של שם החג, ניתוח העשוי להשליך אור על משמעות השם וגם על מנהגי החג ומקורו.

נראה שאת בליל המנהגים על משמעיהם המרובים אפשר ליישב, בדרך של הצטרפות זה לזה והתרבדות זה על זה. ואולם שם החג מחייב ביאור חד־משמעי, בהיותו נתון בצורה ובצירוף מוגדרים.

כעשרים הסברים הוצעו בניסיונות לעמוד על טיבו ההיסטורי של חג זה, חלקם המבוססים על מדרש אטימולוגי של השם ״מימונה״, חלקם המנמקים את עצם קיומו של החג וחלקם הדנים באחד ממנהגיו. ההסברים יש שהם משלימים אלו את אלו, אך יש מהם הסותרים זה את זה, והעיקר, יש שאנו יודעים בדיוק מתיי וכיצד באו לעולם. הרב י׳ משאש נתן להירשברג טעם מסוים על השם ״מימונה״(ראה להלן) ולימים נתן לאיינהורן טעם אחר. כשאיינהורן שאלו לפשר הדבר, השיב לו הרב משאש, כי מה שאמר להירשבדג בשעתו לא היה אלא משום ״דרוש וקבל שכר״… בדרך הטבע, המידיינים כבר דחו הסברים אחדים וקיימו אחרים מטעמים שונים. כאן נתמקד בבוחן האטימולוגי־סמנטי בשם החג, כדי לאשש או לדחות קביעה זו או זו.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

4.2.2 הפונקציה הכפייתית והמסדירה

עבור בני הקהילה מקורותיהם של הטקסים הם בעיקרם אנונימיים הן בחברה המסורתית הן בחברה המודרנית, וזאת גם כאשר ניתן להצביע על יזמה זו או זו שהביאה לייסוד הטקס ולמיסודו. גם במקרים כאלה ביצועו המחזורי או המתחדש של הטקס משכיח לרוב את מקורו ואת זהות יוזמיו, והופכו לאירוע שמחוללו אנונימי או כמו־אנונימי. תכונה מייסדת זו חשובה ביותר למיסודו ולהסדרת ביצועו של הטקס. בדרך זאת החברה מראה את עצמה בפעולה על פי תסריטים ותרחישים המקובלים על כולם ומפגינה את סדרי ההגמוניה שביסודה, את שליטתה על סדר יומם של בניה ואת יכולתה להבנות מקטעים שונים בחיים החברתיים שלהם בצורת אירועים ממוסדים ומאורגנים. החברה עושה זאת כדי לכונן או לאשר מעמד חדש בחייו של בן הקהילה, שבא לו מתוקף היותו בן הקהילה או מתוקף סדר חברתי מוגדר, או כדי להצהיר על שינוי מחזורי בתהליך או בנוהל מסוים וחידוש המחזוריות הנוגעת לו. כך, למשל, בחברה המסורתית טקסי החתונה השוגים מכוננים ומסדירים את מעמדם החדש של החתן והכלה בבעל ואישה בקהילה ובגרעין שקיבל לגיטימציה לייסד משפחה חדשה. כמו כן, בין שמקורם של הטקסים אנונימי בין שהוא ידוע באופן ברור, כיבוד הטקס וקיומו על כלליו המקובלים מצביעים על היענותם של בני הקהילה לצו ההביטוס התרבותי שלהם ועל קבלתם את ההכוונה החברתית המשתמעת מכך. בחברה המסורתית במיוחד הסירוב להשתתף בטקסים המקובלים על בולם או סירוסם ושינוי כלליהם נחשב עברה שכרוכה בה כביכול הפרת הסדר הציבורי; הנוהג כך צפוי לעתים לעונש חמור. תוקפם של הטקסים כאירועים חברתיים מוסכמים והלגיטימיות שהם זוכים לה מועצמים הן על ידי ביצועם החוזר בפעלה החברתית הן על ידי הדגשת תכונתם המייסדת כיצירים חברתיים סימוליים אנונימיים; המקיימים את הטקס יוצאים לכאורה מן ההנחה, שהטקס נותן ביטוי לרצון של הכוח העליון המכוון את מהלכי הקהילה, ובאותו הזמן גם לרצון של בלל בניה.

מבחינות רבות קיומו השגרתי והתקין של הטקס משמש הצהרה מופגנת, חוזרת ונשנית, על תקפותם של הסדרים החברתיים המקובלים ועל הרלוונטיות הנמשכת שלהם להגדרת הזהות הקהילתית. ממד הצהרתי והפגנתי זה של הטקסים מתקיים במיוחד בחברה המסורתית, שבה משמשים הטקסים ערוץ מרכזי בתקשורת התרבותית הפנימית והבין־דורית.

הפונקציה המשמרת, המעצבת והמחנכת

קיום הטקסים בצורה מחזורית או מתחדשת תורם לעיצוב ההביטוס הקהילתי ולשימורו ואף להנצחתו, ובכלל זה הערכים והמיתוסים המייסדים אותו בתודעה הקהילתית ובפָעלה החברתית. הוא גם מאפשר את העברתו מדור לדור בצורה חיה ומוחשית, ואף דרמטית או תיאטרלית לעתים." החזרה על ביצועו הנמשכת לאורך שנים ודורות מקבעת את הטקס כחלק מהותי של המסורת הקהילתית, ותורמת לשימורו בזיכרון החי של בני הקהילה. כך, למשל, בלא הטקסים הליטורגיים הרבים בצורת שלוש התפילות היומיות שנקבעו בתרבות הרבנית קשה להניח שהמסורת היהודית כפי שאגו מכירים אותה היום היתה מתקיימת. כמו בן, בלא טקסי התפילות והקינות המיוחדות לתשעה באב והמנהגים הקשורים לתקופת בין המצרים קשה להעלות על הדעת, שזכר החורבן היה נשמר בצורה חדה כל בך בקהילות היהודיות המסורתיות. אולם דרך ביצועם הטקסים משמרים לא רק את ההביטוס הקהילתי אלא גם את הסךרים החברתיים המקיימים אותו, שכן הביצוע מאשר את הלגיטימיות שוב ושוב. אי קיומם של חלק מן הטקסים המסורתיים או התרופפות ביצועם יכולים לשמש סימנים ברורים לתמורות שחלו בסדרים החברתיים־התרבותיים המקובלים; הם מעידים על פרימת הלכידות הקהילתית ועל היחלשותה של הסולידריות החברתית המסורתית.

לבד מן החינוך הקהילתי הפורמלי למסגרותיו השונות, הטקסים ממלאים אפוא תפקיד מרכזי בקיבוע הערבים והסךרים של החברה ובניהול מושכל של הזיכרון הקהילתי או הרב־קהילתי, ותורמים לייצוב ולעיצוב של החברה ושל ההביטוס שלה. הם תורמים בו בזמן גם לעיצוב אישיותם וזהותם של בני הקהילה המשתתפים בהם באופן סדיר דרך רישומם בזברונם ובשגרת חייהם ודרך המחשת הערכים המייסדים והמכונגים של התרבות הקהילתית שהם מציגים להם, ולמעשה כופים עליהם.

הטקסים נערכים לרוב בפומבי, בפגי קהל רחב או מצומצם, ומביאים לשיתוף בני קהילה שונים בביצועם. אלה ממלאים בהם תפקידים, מרכזיים או מזעריים, מוגדרים וצפויים בדרך בלל בהתאם לכללי ההביטוס הקהילתי. כאמור, הטקסים מציגים לעתים מקטעים משמעותיים מתוך הפעילות החברתית בעורה דרמטית ותאטרלית; על ידי כן הם תורמים לשילוב כל אלה שנוטלים בהם חלק ומביאים אותם למעשה להזדהות עם ערבי החברה שביסוד הטקסים ולקבל אותם כל פעם מחדש תוך הזדהות מלאה. הזדהות זו, אם מודעת היא ואם לאו, היא תנאי לליכוד החברתי ולתחושת הסולידריות שמתלווה אליו בתודעת בני הקהילה.

אשר לבני הגילים הצעירים, הטקסים תורמים לעיצוב אישיותם הקהילתית ולחינוכם הנמשך כבנים נאמנים לקהילה, לערביה ולסדריה, וזאת דרך שיתופם בהצגה הכמו־תאטרלית שביסוד החוויות שהם מזמנים להם ויצירת הזדמנויות חוזרות להתנסות כלל־קהילתית. מאז ומתמיד שימשו הטקסים אמצעי סוציאליזציה ראשון במעלה.

עמוד 62

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ברית מספר 30

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה. חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.  

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל הצרפתי המקומי. בפתיחת שנה"ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-165. בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסְקולריזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. בשנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה"ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי הפקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל.תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו 

את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

הקצין הצרפתי שיצא מדעתו וירד מנכסיו

סיפור זה סופר אישית על ידי מיודעינו מר משה דהאן נ"י, מעשה זה קרה בשנות ה-40 בזמן היותו עוד במרוקו, לפני עלייתו לארץ…… 

*בשנים בין 1930-1931 בא להתיישב בוואזן אחד מהקצינים הצרפתים בדימוס, הממשל הצרפתי הקולוניאלי  היה מאד מעודד קצינים רבים שיבואו למרוקו ולפתח החקלאות שהיתה בפיגור לעומת ארצות אחרות שחלה בהן התפתחות וקידום החקלאות המכנית.

. ממשלת צרפת העניקה אשראי או הלוואות נוחות לזמן ארוך על מנת לעודד אנשי צבא בדימוס מדרגת סגן ומעלה, מצד אחד הכוונה היתה להגדלת התוצרת החקלאית שעשתה דרכה לצרפת עצמה, ומצד השני על מנת להקל על קצינים אלה שהשתתפו כבר במלחמת עולם השניה, ויש לדאוג להם שלא יסבלו מחוסר מעש.

הפוטנציאל של הקרקעות לא היתה בעיה, כי מרוקו היא  ארץ רחבת ידים.

אך לצערם של היהודים, המתיישב הקצין הצרפתי ז. פייר פורנייז בא להתנחל בשכנות של בית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, המקום שהוקצב לו היה על חלקת גבעה גבוהה, ממש מעל ראשם של היהודים הרבים הבאים להשתתף בהילולת ל״ג בעומר ובהילולתו ליום פטירתו של הצדיק רבי עמרם זצ״ל אשר נערכו כאמור ביום ט״ו באב ובראש חודש אלול.   

בהתחלה, על האדמה שהוקצתה לו לשם גידול בעלי חיים וחזירים, הקים גם מטעים של עצי פרי שונים, אלא, וישמן ויבעט, כשהתבםם טוב, שם עיניו באדמות שהיו רכושה של הקהילה היהודית אשר בחלק הראשון הוקם עליו בית הקברות היהודי עוד מזמן שהקהילה של אשג׳ן היתה קיימת בערך משנת 1730 כאמור, בהתחלה היתה שייכת לכפר הערבי אשג׳ן אשר היתה סלעית ושימשה למעבר תושבי הכפר וכמוצא לשדות ולמטעים שלהם.

אחר כך לועד הקהילה הוצעו אדמות לקניה להרחבת בית הקברות וכרזרבה לצורך פיתוח בבוא הזמן. הרכישה נעשתה בהשראתו של הגביר משה לוי ז״ל שהיה גם בעל חווה רחבת ידים, ערביי הסביבה כיבדוהו מאד ובתיווכו נקנו הרבה דונמים של מטעי פרי הדר, עצי זיתים, העיסקה נעשתה כמה שנים לפני בואו של המתישב הצרפתי ז׳פייר פורנייז.

הקצין התחיל להקניט היהודים ולהפחיד את אלה הבודדים שבאו להתייחד עם מתיהם, פעם ע״י התנכלות עובדיו הערבים בחווה שלו, ופעם הוא בעצמו היה מתקרב לחומה  של בית הקברות שהפרידה עם אדמות הכפר ועם הגישה לחוותו של הנוצרי האנטישמי ומתחיל לירות באויר לשם הפחדת הבודדים שהתכפלו מיד, מי שברגל ומי על בהמתו, תחבורה עדיין לא היתה בנמצא.

החוואי פורנייז כשראה שהתכסיסים שבהם השתמש לא עזרו לו לסלק היהודים מהמקום, וכחיל קצין במילואים פנה לרשות שיפוטית.

היתה אז התקופה ששלטון ״החסות״ הצרפתי היה במלוא עוצמתו, היתה מתהלכת מין שמועה שאמרה שהצרפתים מצאו במרוקו גן עדן עלי אדמות, וכל ״הקלושרים״ השוכנים תחת הגשרים והעניים המרודים שבאו למרוקו בזמן ההוא. התעשרו, נעשו יבואנים גדולים, וכל עניני הנדל״ן היו בידיהם, פשוט הם שלטו במרוקו ללא מצרים, הם חשבו שהכל מגיע להם, והם ״האדונים״ של הממלכה המרוקנית;

בבתי משפט המחוזיים והעליונים ישבו משפטנים צרפתיים, היו גם בתי דין שרעיים (דתיים) אבל אלה לא דנו בדיני נפשות ובדיני ממונות, רק השופטים הצרפתיים ועורכי־דין מלומדים ישבו במשפט הצרפתי, הם שניהלו כל בתי המשפט במרוקו, לכן החוואי פורנייז היה כל כן בטוח שאם יגיש קובלנא נגד היהודים על מנת להפקיע האדמות שמעברלגדר בית הקברות היהודי הוא יצליח לסלקם מהמקום ויעמיד בית קברות במין סנדוויץ מאד צר.

המשפט התנהל שנים רבות, היהודים העמידו מטובי עורכי הדין יהודים מלומדים, וסוף סוף תודה לאל הצרפתי הקצין הפסיד במשפט, ושילם פיצויים על כוונותיו הזדוניות נגד הקהילה, הוא נשאר מסוגר בארבע אמותיו, ונאלץ על כורחו להסתפק באדמות שהוקצאו לו בראשית התנחלותו.

במשך הזמן נולדו לו שני בנים, אשתו היתה צרפתייה טובה, יודעי דבר אמרו שהמאבק של בעלה נגד היהודים על מנת לסלקם היה למורת רוחה, עברו שנים, ובשנת 1939 הגרמנים הכריזו על מלחמת עולם השניה נגד צרפת ונגר מדינות אחרות באירופה, הקצין נקרא אל הדגל, גוייס לחיל ההנדסה ונשלח ללבנון שהיתה גם כן מושבה צרפתית, שם הצבא והקצינים היו צריכים לתחזק הכבישים והגשרים, וחששו מהארמיה השמינית תחת פיקודו של הג׳נרל רומל, שנחתה בטריפולי.

החווה של מר פורנייז בכפר אשג׳ן התחילה לסבול מחוסר טיפול ומידים עובדות של הערבים שעבדו אצלו, המלחמה הביאה למחסור בכל, ואין מי שהיה קונה התוצרת של החווה, הבנקים הפסיקו לתת הלוואות, הממשלה הצרפתית הפסידה במלחמה והגרמנים פלשו לצרפת, ושררה בה אנדרלמוסיה כשמחצית ממנה כבושה ע״י הנאצים.

אשת פורנייז בעלת החווה לא יכלה לשאת לבדה בניהול החווה, במטעים ובאדמות, במיוחד כשהעוברים בחווה לא היו מקבלים שכרם בזמן, כספים לא היו לה כדי להחזיק העובדים, בנתיים העמידה בחווה שומר אחד ערבי ונטשה עם ילדיה את המקום, וחזרה לצרפת מולדתה.

בעל החווה הוכה בתדהמה כשנודע לו על הידרדרות אחוזתו ועל עזיבת אשתו את המקום, הוכה בהלם נוראי ובדכאון נפשי, עד שמפקדיו ראו לנכון לשלוח אותו לאישפוז בבית חולים בבירות.

כאמור לאחר שהנאצים כבשו החלק הדרומי והמזרחי בצרפת שוחררו הרבה קצינים כאשר חתמה צרפת על  שביתת נשק.

 הקצין פורנייז השתחרר וחזר מיד לחוותו, עיניו החשיבו כאשר ראה העזובה והשממון שאליהם ירדה חוותו, מספרים שמבית חולים במזרח התיכון עזב כאשר מצבו השכלי, כולו היה מעורער ולא יציב.          

כשהגיע למקום מיד פנה לבנו של הגביר משה לוי, אברהם לוי והציע לו אם הוא יהיה מוכן לקנות ממנו את אחוזתו וכל הרכוש והקרקעות של החווה שלו, הצעה שבעל החווה פורנייז היה שואף לבצע מקודם בכיון הפוך.

אולם אברהם לוי ז״ל הלך להתייעץ עם גיסו יוסף עמרם שהיה גם כן אמיד, ומר יוסף עמרם ז״ל שראה צחוק הגורל למצב שאליו הגיע המתישב הצרפתי, התחיל לנהל עמומשא ומתן והחווה של ז.פ. פורנייז כאמור נמכרה לנ״ל במחיר חיסול.

קהילת וואזץ ראתה בזה נס גדול כשהקצין האנטישמי הצרפתי ז.פ פורנייז יצא מדעתו ונשאר בלתי שפוי בדעתו זה מה שנאמר בתהלים ז׳ פסוק ח׳ בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל: ישוב עמלו בראשו ועל קדקודו חמסו ירד הבור אשר חפר הקצין דהיינו שהיה בכוונתו לסלק את היהודים ולהפקיע את אדמותם הסמוכים לציונו הקדוש של הצדיק בזה שתבעם למשפט אזי גמולו שבעצמו יפול בו והוא עצמו הצטרך לשלם פיצויים לקהילה הקדושה המטפלת בעינייני צדקה וחסד ובטיפול המקום בו קבור הקדוש. זאת ועוד ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד, שכאמור מצבו השכלי התערער ולא יציב.

כן יאבדו כל אויבך ישראל

במישור העממי: סגולות להולדת בן

חכמים רצו לעודד קיום מצוות, ותלו בקיומן כגמול – לידת בנים. כך למשל: מי שמקיים מצות הכנסת אורחים יהיו לו בנים זכרים. לדברי ר׳ רפאל משה אלבאז(׳עדן מקדם׳, תשמ״ט, עמי פז).

במראכש היו נותנים לכלה במשך שמונה ימים אחרי החופה שבעה דגים קטנים, אותם עליה לבלוע, ומאמינים שיהיו לה שבעה בנים. בפאס ובצפרו, לפי עדות מהמאה ה־20, אם הכלה וקרובות לוקחות ילד קטן ומניחות אותו על מיטת הכלולות, הן מאמינות שלזוג יוולד בן זכר. בפורים היו מבקשים, נוסף לפרנסה ובריאות, בנים זכרים (א. מיוסט, 2000 עמי 102, 158).

סגולות ״לעורר רחמים אם יזכה להוליד בן זכר״, הועתקו על ידי ר׳ יוסף כנאפו מהספרים ׳שבט מוסר׳ של ר׳ אליהו הכהן מאיזמיר ומהחיד״א (׳אות ברית קודש׳, דף צד ע״ב).

עלייה לקבר צדיק נחשבה לסגולה. לפי זכרונות של אדם שאשתו בת למשפחה בה נולדו רק בנות, ובמשך 15 שנים ילדה לו חמש בנות. היא עלתה לקבר צדיק, וקנתה מחצלת למקום. לאחר שנה נולד לה בן(מאפו מחלוף, 2000, עמי 19).

בברכת מי שברך בזבד הבת לקרובים נאמר בין השאר: ״ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה בבנים זכרים״ (יצחק קורייאט, ׳נחלת אבות ותקון יצחק׳, דף יט).

בתוניסיה ובג׳רבה היו נשים עקרות או כאלה שציפו לבן נוהגות לעמוד ליד כסאו של אליהו בעת ברית המילה, בתקווה שהן תזכינה לבן(י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

הספד על אשה שמתה בלא בנים. אשה שנפטרה בגיל צעיר ובלי בנים היתה נחשבת כמי שראויה לרחמים, ולעתים מצאה נחמה לעקרות במעשים טובים לזולת. בחיבורו של ר׳ אברהם אנקאווא מהעיר אלמעסכר מופיעה הכותרת: ״דרוש דרשתי על אשה כשרה בת קדושים שמתה בלא בנים רחמנא ליצלן״ (׳יקרא דשכבי׳, בתוך: ׳מלל לאברהם׳, דף רעא).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב בהקדמה לספר דרשותיו ׳פטר רחם׳, ירושלים תרע״ג, כי הוריו רצו בן זכר. לשם כך עלו לקבר ר׳ עמרם בן דיוואן ליד ואזאן. לבסוף נדרו נדר שאם ה׳ ייענה לתפילתם, יעלו לארץ ישראל עוד בהיות התינוק יונק, וכך היה. תפילתם נענתה, ולאחר שנולד המחבר עלו לארץ עם תינוקם.

ב־1884 פורסמה ידיעה על אשה יהודית בטנג׳יר שנדרה שאם תלד בן זכר, תערוך בעת ברית המילה מסיבה מלווה במוסיקה, אליה יוזמנו עניים יהודים ונוצרים, שישבו לחוד:(1884 ,.TM, 13 Nov).

יצחק בן שימול, שליח כי״ח בתיטואן, כתב דו״ח שפורסם בשנת תרמ״ט, ובו נכתב:

לידתו של בן זכתה לתשומת לב על ידי המשפחה והקהילה. המיילדת פורצת בקריאות שמחה בהיולד בן. אדם נכבד היה מורח דבש על שפתיו, ורק לאחר מכן ניתן לאם להניקו. ואילו לידת בת התקבלה בקרירות כנחמא פורתא, ובתקוה לטוב יותר(המליץ, תרמ״ט [1889], גל׳ 93, עמי 3). כשנולד בן אומרת המיילדת ״ברוך הבא״, וכשנולדת בת אומרת ״מסעודה מימונא״ – מבורכת במזל טוב או ״מבארכא מסעודא״ – מבורכת ומאושרת. לביטוי שמחתן על הולדת זכר, הנשים פורצות בקריאות יו־יו. לפי מנהגי קהילת דבדו כשנולד בן אומרת המיילדת (בתרגום מערבית יהודית): ״אלוקים, אלוקים, הרחמים מאלוקים, ברוך הבא באליהו הנביא״. ואם נולדה בת אינה מכריזה דבר, ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים (א. מרצייאנו, תשמ״ז, עמי 103: י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 69-67).

כשהמיילדת מסיימת את מלאכתה בחיתוך הטבור, בניקויו וחיתולו, היא אוחזת בתינוק בשתי כפותיה, ובעומדה מול המזוזה היא נושאת עיניה למרום בתפילה בערבית יהודית:

השבח וההודיה לשמך הגדול והקדוש על גאולתך את היולדת ופרי בטנה. יהיה רצון מלפניך שהבן הזה יגדל בתורה ובמעשים טובים, חכם וירא ה׳ בחיי אביו ואמו, ויביא ברכה וגאולה לעם ישראל. אחר־כך היא מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר ואומרת לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה״. מוסרת אותו לאם, ומברכת אותה בברכת מזל טוב, ולאחר מכן סועדת עם המשפחה.

במשך שמונה הימים עד הברית נהגה המיילדת לבקר בבית היולדת יום יום, להחליף התחבושת על הטבור. היו שמים רצועת בד טבולה בשמן ומלח סביב בטנו עד שהטבור מתרפא לגמרי. את שכרה קיבלה המיילדת ביום הברית.

היו אמהות שהחזיקו את התינוק ומלמלו באזנו את כל האלף בית, כדי שיתחיל את חייו בשמיעת אותיות התורה. כהגנה מפני השדים היו מניחים לידו צרור מלח ולמראשתיו ספר תהלים. עד ליום הברית היו הנשים באות לבקר את היולדת ולברכה.

שיר למיילדת ולתינוק

המקור: בערבית יהודית

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

 את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו.

המיילדת המיילדת, מתוק בואך אל דירתי,

 זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי. (לסרי, תשמ״ז, עמי 39).

כביטוי לנחיתות הבת לעומת הבן היו שרים במכנאס שירים אלה, המובאים כאן בתרגום מערבית יהודית: מיילדת מקובלת מזלות מבשרת

בשרתיני בבן

תזכי בעיניים פקוחות לגן עדן.

שונים מאד היו השירים ששרו כאשר נולדה בת:

מיילדת אילו היה זה בן

 כי אז זוג נזמים לך אתן

 אך הנה בשרתיני בבת,

 מקל על ראשך ינחת.

כאשר אמרת בת לי

אמרתי לתהות חלילה לי

כי עם החינה בידיה

 בגדי משי יהיו מלבושיה.

מיילדת עיניך שמה

 אם בן, בשרי אמא

אך אם בת מבשרת

תיכווה לשונה בגחלת. (אסתר טולידאנו, תשל״ז, עמי 70-61).

שיר שהיה נהוג לשיר בצפרו:

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מנה יפה

 אם תאמרי היא נקבה סתום פה וגם שפה

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה מעין המחט תצאי. (׳יקרא דשכבי׳ לחברת גמ״ח, תרפ״ו! ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 84).

במרוקו, כשהיו אומרים בעת הלידה ״בסימן טוב״ – היה ברור שנולד בן (א. מיוסט, 2000, עמי 143).

ר׳ שלום משאש כתב כי ״דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת כלל ובעת לדתה נשמע בבית קול נהי והמה בוכים״ (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג אהע״ז, סי׳ יט).

היה מנהג אצל יהודי מרוקו כי כשנולד בן, היה המלמד בא עם תלמידיו לבית היולדת עם אגרות נגד מזיקים ועין הרע, ושרים ״המלאך הגאל אותי מכל רע״ (בראשית מח, 16): ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ (תהלים קכא, 1) ואלה נתלו בבית היולדת.

בכל לילה עד הברית היו מתכנסים הקרובים בבית היולדת, אומרים פסוקים נגד מזיקים ושרים פיוטים. אחד האורחים נוטל סכין גדולה ודוקר סמלית את הקירות של החדר בה שוהה היולדת, כדי לגרש את השטן. הנוכחים אומרים את הפסוק ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו אלקים״(בראשית ז, 1). מבית הכנסת מובא ׳כסאו של אליהו׳ לבית היולדת, כשהוא מעוטר בשטיחים וברדידים (ש. מייזליש, תשמ״ה, עמי 106).

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי…..

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

היחסים בין שתי העדות קיבלו גם ביטוי מוסדי במסגרת הנהגת שתי הקהילות ומעמדן כלפי השלטונות העירוניים. כבר בראשית השתקעות האשכנזים באמסטרדם אנו נתקלים בתופעות יוצאות דופן. בעוד שכל קבוצה יהודית – המאוחדת במבטא, בנוסח תפילה ובמנהגים – שואפת להקים לה במהירות מסגרות קהילתיות, כגון בתי כנסת ובית קברות, מגלים האשכנזים הראשונים באמסטרדם נטייה ברורה להיצמד אל הספרדים ולא להינתק מהם.

וכך קרה שעברו שמונה עשרה שנה קודם שהתקיימה התפילה הראשונה בציבור של העדה האשכנזית באמסטרדם, שכן קודם לכן התפללו בשלושת בתי הכנסת של הספרדים. ספרי התורה הושאלו על ידי פורטוגזים עשירים, ויש להניח שאלה לחצו על האשכנזים לקיים תפילה נפרדת בגלל הצפיפות בימים הנוראים, שהרי לאחר התפילה הראשונה אין האשכנזים מקיימים את תפילותיהם בנפרד אלא מזמן לזמן.

שנה שלמה עברה עד ששכרו להם חדר קטן והפכו אותו בלית כנסת, אף שכבר אז גרו הרבה אשכנזים בעיר. אשכנזים רבים המשיכו, אפוא, להתפלל עם הספרדים, עד שאלו קבעו בסעיף שלוש של תקנון הקהילה המאוחדת בשנת 1639, שהכניסה ללא ספרדים תהיה מותרת אך ורק באישור המעמד ( הוועד ).

פרשה דומה קשורה בית הקברות. הספרדים רכשו להם סמוך לבואם בשנת 1602 חלקה לבית הקברות, הרחק מן העיר אמסטרדם, בעיירה חרוט, ולאחר מכן קרוב יותר בעיירה אודרקרק. והנה, אין האשכנזים מזדרזים כלל לקבור את מתיהם בבית קברות משלהם.

המעמד של הספרדים מפציר באשכנזים כמה פעמים לרכוש לעצמם חלקה לבית הקברות, אך לשווא. לבסוף מחליט המעמד ב-11 באוגוסט 1642, שלהבא לא ייקברו עוד מתי האשכנזים בבית הקברות הספרדי, כי הם התרבו עד כדי כך, שאין מקום לקבור את כל המתים.

ורק אז, ובעזרת הלוואה כספית שהעמיד המעמד לרשות קהל האשכנזים, נרכשה חלקת אדמה על יד העיירה מאוידרברג, המשמשת עד היום כבית הקברות של קהל האשכנזים.

אך בזה לא תמה התעסקותה של הקהילה הספרדית – או ביתר דיוק : של האדונים של המעמד – בקהילה האחות. לעתים טוענים ההיסטוריונים, כי היה זה יצר השלטון של המעמד, אשר רצה להטיל את מרותו על האשכנזים, שהביא להתערבותם בענייניה הפנימיים של הקהילה האשכנזית.

אולם האמת ניתנת להיאמר, שהאשכנזים המציאו להם שוב ושוב עילות לכך. התכונה המאפיינת ביותר את קהילת האשכנזים באמסטרדם במשך מאת השנים הראשונות לקיומה, וזו לא פסקה לחלוטין במאה שלאחריה, הם הסכסוכים המתמידים שהתחוללו בקרבה.

דומני שלא היה בית כנסת אחד של קהילה גדולה באירופה, ששמע כל כך הרבה גידופים והשמצות וראה כל כך הרבה קטטות ואפילו תגרות ידיים בין כתליו, כמו בית הכנסת האשכנזי המרכזי, ולאחר מכן בית הכנסת הגדול.

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

מהכפר אגויין, הלכו רפאל וחקלאי ומתן לכפר אנגישני, ששכן על הר נישא. הכל היה ירוק מסביב והמים בשפע. בכפר התגוררו כ-20 בתי אב יהודיים שמנו כ-138 נפש, מהם 50 חקלאים. אלה הטביעו את חותמם על הכפר וקבעו את אופיו. רפאל התרשם שכפר זה יכול לעלות כולו לישראל.

בבדיקות רפואיות שערך ד"ר מתן במקום נמצא, כי היו בכפר ארבעה נערים בגיל פחות מ-16 שנה, שהיו שחפנים. אבל לדעת הרופא, הם יוכלו להבריא כעבור 20 חודש. בשיחה עם רפאל, אמרו ראשי הכפר, כי הם מבקשים לעלות לשיראל, אך התנאי שלהם היה – כולם או אף אחד.

בשובו לישראל, דיווח רפאל להנהלת הסוכנות על מסעו למרוקו והביא את הכפר אנגישני, כדוגמא להכרח להעלות כפרים בשלמותם. הייתה זו תקופת שפל בעלייה ומספר היורדים עלה על מספר העולים החדשים.

על כן גם הדו"ח של רפאל בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-28 בספטמבר 1953, היה מלווה בדיון נרגש על הירידה. במהלך ויכוח עלה פעם בפעם נושא הסלקציה, אך למרות השפל בעלייה – לא הסכימה הנהלת הסוכנות לבטל את ההגבלות על העלייה היהודית ממרוקו.

בסוף 1953, התפטר יצחק רפאל מהנהלת הסוכנות ובמקומו כיו"ר מחלקת העלייה נתמנה ש.ז שרגאי ואילו ברוך דובדבני נתמנה לנציג מחלקת העלייה בפאריס, כשאר משימתו העיקרית הייתה לטפל בעלייה מצפון אפריקה.

ביוני 1954, יצאו שרגאי ודובדבני לסיור במרוקו, במטרה להכיר את השטח ולבדוק אפשרויות להגברת העלייה. שרגאי ודובדבני סיירו לאורכה ולרוחבה של המדינה, נסעו באוטובוסים, שוטטו ברגל, ולא פעם נזקקו לחמורים, כדי להגיע לכפרים הנידחים בהרי האטלס.

המגע עם היהודים בהרי האטלס, התקיים בצורה דיסקרטית. כך, למשל, הם הגיעו לכפר סוק אלח'מסה ביום השוק השבועי. הם הכירו מיד את היהודים על פי חזותם החיצונית אך הם נמנעו  מליצור עמם קשר. על פי סימנים מוסכמים, המתינו שרגאי ודובדבני ליהודים בשדה הפתוח, מחוץ לכפר.

כאשר נפגשו, קראו היהודים בהתרגשות " הצילו " ובלשון ציורית מאוד הם תיארו את מצבם : " אתם רואים את ההר מנגד ? שם גרים הברברים, מולם גרים הישמעאלים ואנו בתווך :.

יהודי האטלס נבדלו במאוד בחיצוניותם מיהודי מרוקו שהתגוררו בגטאות או בערים הגדולות. רבים מהם היו גבוהים וחסונים, זקן שחור ונאה עיטר את פניהם, לראשם חבשו מצנפת שחורה ומוגבהת ועל גופם ג'לאבה – גלימה – שחורה וארוכה.

רגליהם יחפות ומאובקות, או נתונות בתוך סנדל שטוח ומרופט העשוי עור קשה ובלתי מהוקצע. בדרכם אל השוק או ממנו – הם הלכו לבדם, נבדלים מערביי המקום. גם במשאם ומתנם המסחרי הם נבדלו במאוד משכניהם. בכפריהם הם התגוררו בבתי חימר או בבתי אבן עלובים וישנו על הרצפה על גבי מחצלות.

הגברים שעסקו במסחר או במלאכה, נהגו לצאת את בתיהם ביום ראשון בשבוע וצעדו קילומטרים רבים, עד שהגיעו לכפר ערבי. שם הם תיקנו נעליים, או עשו מלאכת נגרות פשוטה או עסקו באשפתות. אחרים היו מוכרים קצת חיטה, נרות ודברי סידקית.

וכך היו עוברים מכפר לכפר ושבים לבתיהם רק ביום שישי – אם לא נרצחו בינתיים על אם הדרך, בהשאירם אלמנה ויתומים התלויים בחסדי קהילה קטנה ודלה.

החיים בכפר היהודי לא היו שונים מהכפר המוסלמי אלא בכך, שהקרקע סביב הכפר עובדה בידי המוסלמים. רק בכפרים מעטים הייתה ליהודי האטלס קרקע משלהם, או קרקע שהם חכרו מפיאודלים ערביים.

למשפחות ה " מבוססות " היו ענפי עזר, כמו – לול ובו כמה עופות, כבש, פרד או חמור. הריחוק בין הכפרים אילץ את הצעירים להתחתן עם בנות אותו הכפר וחיתון פנימי זה, נוסף על תזונה גרועה, גרם לניוון מתמיד. 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

״והר סיני עשן כולו מפנגי אשר ירד עליו השם באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול״ (שמות יט, יח).

פרק ג: מוחמד במדינה, תלמידו של כומר

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה מוחמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד חושב שלהיהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון ישו הנוצרי

ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן ישו ומוסרו

שאול, פאולוס מתרשיש

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם האם היהודים לא רוצים שהאומות ייכנסו לגן עדן? התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחק

פרק ג

מוחמד !מדינה – תלמידו של כומד

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה

כמובא בקוראן, בהיות מוחמר במכה עומד ודורש בתקיפות, הציקו לו אנשי עירו הערבים על שהוכיחם קשות וביזה את אליליהם. לפי המסורת ח׳דיג׳ה, אשתו הראשונה והנחשבה צדקת ומאמינה, מתה עליו בשנת 619 לספירת הנוצרים; לפיה נפטר גם דודו אבו טאלב, שגם אם לא האמין בו, הגן עליו מפני רודפיו. ייתכן שבאותה תקופה נפטר גם מורו הראשון וַּרְקה, ירא השמים, הפדגוג והאידיאליסט. גם אין זה מן הנמנע שנרצח או שעזב את מוחמד, כשהכיר בתלמידו שינויים של ממש.

מוחמד נקלע למשבר אישי ופוליטי. קהילת מאמיניו מנתה כמה עשרות בתי-אב, אולם אף אחד מראשיהם לא היה תקיף או בעל מעמד להגן עליו לנוכח התנגדות נכבדי הערבים משבט קורייש. בעקבות זאת ביקש מוחמד לחזק את הקשרים בתוך קהילתו, בעקבות דיכאון בו לקה – ואולי גם את מעמדו. הוא החל לשאת כמה נשים במקביל דבר שנמנע ממנו כל עוד היתה ח׳דיג׳ה בחיים. לפי המסורת, בשנת 622 התבקש על-ידי שני השבטים הערביים של העיר מדינה, שנהגו עד אז להתכתש ביניהם, לבוא לעיר ולשמש כבורר. מוחמד ניצל הזמנה זו בכדי לעקור אליה בלוויית כמאה איש מקהל חסידיו. ההגירה, הִיגְ'רה, מסמלת את תחילת הספירה בלוח המוסלמי. בעיר זו ישב עשר שנים, עד מותו בשנת 632. מוחמר עבר אז לא רק שינוי במקום מגוריו; במדינה התחולל שינוי קיצוני, מהפך של ממש, באישיותו של האיש, באמונתו, בדתו, במידותיו ובהתנהגותו האישית.

אם כל מה שנכתב בקוראן יצא מפיו של מוחמד, ברור שהמורה בעיר מדינה היה או כומר או יהודי מומר לנצרות, המכיר במקצת את היהדות ובקי בוויכוחים הדתיים הקלאסיים בין יהודים לנוצרים. אפשר שהיה זה אותו מורה שבמכה, אך כאמור בפרקים הראשונים, מסתבר יותר שזה מת או עזב את מוהמד, ובמקומו בא מורה אחר. אין זה מן הנמנע שהויכוחים במדינה לא יצאו מפיו של מוחמד, אלא נוצרים קנאים לדתו של ישו או יהודים מומרים הוסיפו את הדברים לאחר מותו.

הקוראן מביא את הויכוחים אלה בצורה לא ברורה. אנו נוסיף הסבר משלנו בהסתמך על מקורות יהודיים, התנ״ך והתלמוד. הסבר זה יבהיר היטב את הדברים ויציג תמונה ברורה של העניין.

מוהמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה

כשהגיע מוחמד למדינה, מצא בה אוכלוסייה של ערבים וגם קהילה גדולה של יהודים שהיו מאמינים ואדוקים בדתם היהודית. ייתכן שהיו ביניהם כאלה שלא היו מדקדקים בכל המצוות, ולא היו מקפידים על תפילות סדירות בכל יום וכדומה.

בהיות מוחמד ממאמיני התורה, התחיל לחקות את מעשיהם ומנהגיהם של יהודי מדינה. עוד בהיותו במכה נהג להתפלל ולקיים אי־אלו מצוות יהודיות כצדקה, אבל במדינה הוסיף עליהן מצוות נוספות. בתפילתו כיוון את השתחוויותיו לכיוון ירושלים כמנהג היהודים.

מוחמד ניסה לשכנע את הערבים, שכשיבואו להתפלל ביום השישי, יפסיקו להתעסק במיקח וממכר:

״הוי המאמינים! בהישמע הקריאה לתפילה ביום ההתוועדות, מהרו אל (מקום) הזכרת שם אלוקים, והניחו את המיקח והממכר״, (סב, ט).

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا نُودِي لِلصَّلَاةِ مِن يَوْمِ الْجُمُعَةِ فَاسْعَوْا إِلَى ذِكْرِ اللَّهِ وَذَرُوا الْبَيْعَ ذَلِكُمْ خَيْرٌ لَّكُمْ إِن كُنتُمْ تَعْلَمُونَ 9

הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל ( מקום ) הזכרת שם אלוהים, והניחו את המיקח והממכר, בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם

כנראה רצה שיחקו את היהודים; הלא, שכשמגיע סוף יום הששי,¹⁷⁸ הם מפסיקים להתעסק במסחר ובאים לבית הכנסת להתפלל. לצערו לא מעוניינים הערבים לשמור שבת. מורו מצווהו שיאמר להם ששכר עולם הבא הוא יותר גדול מרווח בעולם הזה: ״בראותם [הערבים] אורחת סוחרים או הצגה של שעשוע, נפוצו ופנו לעברם, והשאיר אותך עומד. אמור: כל השמור אצל אלוקים [בעולם הבא] טוב מן השעשוע ומן הסחר. אלוקים הוא הטוב שבמכלכלים״ (סב, יא).

בין אם שמר מוחמד את שבת ובין אם לאו, מכל מקום אחרי הניתוק מן היהודיםהוא מסכים שמצות השבת לא ניתנה אלא רק לבני ישראל: ״השבת לא ניתן אלא לאלה שנחלקו בדבר״.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

כתנועה ציונית דתית קידמה " שרל נטר , את בוגריה לעלייה. היו שהגיעו לניר עציון, במסגרת הגרעין שארגן אשר אוחיון, והיו שהגיעו לעין הנצי"ב, במסגרת גרעיני " קאסטור "

ניתוחו החינוכי סוציולוגי של עקיבא קשת מקיף ומרתק. לדבריו, " שרל נטר , התמודדה על ההגירה הפנימית במרוקו. בהיותה תנועה המורכבת בעיקר מבני נוער משכילים הלומדים בבית ספר תיכון, נרתמה לדאוג לשכבה חברתית נחשלת שהיגרה לערים הגדולות.

עם כניסת הצבא האמריקאי לערים הצפוניות של מרוקו בשנות הארבעים, נוצר מוקד משיכה כלכלי חברתי ליהודי הדרום במרוקו. עקב כך החלה הגירה מהכפרים והעיירות הקטנות לערים הגדולות בצפון.

הדרום היה אמנם יפה אבל עני, והתושבים ביקשו להיטיב את מצבם הכלכלי בפנותם לערים הגדולות. המאפיין את הדרום הוא קיומן של משפחות ברוכות ילדים, עד שנים עשר או שלושה עשר ילדים. משפחות אלה הגיעו בעיקר לקזבלנקה והן שנקלטו במללאח והפכו לאוכלוסייתו.

נוצר פיצוץ אוכלוסין על השלכותיו החברתיות והתרבותיות השליליות : דירות של שנים שלושה חדרים אכלסו שתיים שלוש משפחות. המסגרות החינוכיות של כל ישראל חברים ו " אוצר התורה " לא יכלו לקלוט את הילדים הרבים.

כמו כן, תנועת " הצופים " לא יכלה לקלוט אותם משום שמבחינה ציוויליזטורית היו ברמה נמוכה " – אומר עקיבא – " זהו הרקע למעורבותה החברתית של " שרל נטר ". " אני אומר " שרל נטר ", אולם עלי לומר אלפונסו צבע, כי הוא היה ההתגלמות של שרל נטר.

זה אפוא הרקע ליוזמת " היחידות העממיות " – Unites Populaires, שבהן נקלטו בני הנוער שהיגרו מהדרום. אלה היות מסגרות פרה-סקולאריות. הג'וינט תמך כי אלפונסו צבע היה האיש הנאמן והמהימן, ואיליו נרתמו הרבנים בהנהגת הרב רוש.

וכאמור, בשיטה הפרה- סקולארית למדו הילדים צרפתית, חשבון ויהדות, וקיבלו אוכל ובגדים ובקיץ השתתפו במחנות הקיץ, שהיו בעבורם חוויה חברתית חינוכית בריאותית, משום שהילדים שהו באוויר צח למשך שבועיים שלושה. התפללו שלוש פעמים ביום. היו תרגילי סדר ומשחקים, היו סיפורים ושירים. כל אלה היו בהשראת תנועת הצופים ולא חלק אינטגראלי ממנה ".

מחלקת " עליית הנוער " ששאבה את " הגייסות " שלה בשנות הארבעים והחמישים בעיקר מילדי מרוקו – שאבה את חניכיה מהמאגר האנושי שהיה מצוי ב " יחידות העממיות " ומבוגרי " שרל נטר " האחרים. הייתה בעיה להחליט מי יישלח לחינוך דתי ומי לחינוך כללי. 

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

בהשפעת עקיבא קשת דרש אלפונסו צבע להכריע בסוגיה על פי ההגדרה העצמית של ההורים, ולא על פי ההבחנה המקובלת – לפיה ילדי בית הספר " אוצר התורה " ו " אם הבנים " מופנים למגזר הדתי של " עליית הנוער ", ותלמידי בית הספר של כל ישראל חברים למגזר הכללי.

אלפונסו צבע ביקש לדאוג שלהורים תהיה השפעה בעניין זה. בשל לחץ זה נפסקה עליית הנוער לזמן מה. נשמעה דרישה כמעט אולטימטיבית " " או שאתם מעניקים חינוך דתי או שאין עליית נוער במרוקו "

רבני מרוקו היו שרויים בדילמה, ואף קשה היה להשפיע עליהם, שכן מצד אחד הם היו מפורסמים באהבתם ללא תנאי לארץ ישראל, ומצד שני לא יכלו להאמין שיש בארץ ישראל חינוך לא דתי. עקיבא קשת האיץ ברבנים להתערב בבעיה זו : אכן יש חינוך לא דתי בארץ ישראל, ישנם קיבוצים לא דתיים וילדים גלויי ראש. על הרבנים היה להתמודד עם סוגיות אלה. להלן תורחב סוגיה זו.

עקיבא קשת פעל בד בבד בשני מישורים – בקרב האוכלוסייה המודרנית יותר ובקרב זו המסורתית יותר- באותו יחס של כבוד והערכה : היה לנו עניין להיכנס ליהדות מרוקו של מחר דרך " בית מדרש לרבנים " ובתי ספר של כל ישראל חברים, שהיו יותר משכילים, ולפיכך שולבו שליחינו לתוך המסגרות הללו בהשפעתו של אלפונסו צבע ", מדגיש עקיבא.

במשך תקופה מסוימת לימד עקיבא קשת מחשבת ישראל בבית מדרש לרבנים ברבאט, אחת לחודש. בבית מדרש זה היה שליח ; שם התוודע לרב דוד עובדיה, רבה של קהילת צפרו ומנהיגה. לדבריו, בית הספר " אם הבנים " בקהילת צפרו עלה ברמתו היהודית והכללית על בית הספר של כל ישראל חברים, הודות למסירותו של הרב דוד עובדיה, שדאג גם לחינוך הבנות.

" בצפרו הקטנה הזאת, הציורית הזאת, התקיימו חיי קהילה תוססים – אם לא בא לבית הכנסת יהודי ביום ב', ג,, היו פוקדים את ביתו לביקור חולים, מצוידים בפיתות. הרב דוד עובדיה היה איש ציבור מובהק משרת ציבור במסירות אין קץ, עובד ה', עובד הציבור.

לא ראיתי כמוהו בכל אפריקה הצפונית. הוא לא נתן שילדים יעלו לסקטור הכללי של " עליית הנוער ", בין אם למד ב " אם הבנים " בין אם למד בכל ישראל חברים.

מפעל מרשים של שיעורי ערב לעברית ויהדות לילדים ולנוער פעל ברחבי מרוקו בהשפעת אלפונסו צבע בהשראה ארגונית של " שרל נטר ". ליושב ראש הוועדה הזו נתמנה דניאל לוי. בכל מרוקו התקיימו שיעורים בכל ערב בימי א' ובמרוצת הקיץ.

שיעורים אלה הקיפו כמה אלפים של משתתפים. שיעורים אלה נועדו להשלים לימודי יהדות עבור תלמידי כל ישראל חברים, שבבתי הספר שלהם לימודי העברית והיהדות היו צנועים.

עקיבא קשת היה קשור לפעילות לא שגרתית במרוקו – שידורי יהדות ושיעורים של פרשת השבוע ברדיו מרוקו, בכל יום שישי. השידורים נמשכו עד שנת 1958, גם לאחר שחזר ארצה, משום שהיו להם הקלטות של שיעוריו.

קא

פ׳ הנז׳. שני תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החכם היקר, נותן טעם כעיקר, כהה״ר יעקב איפרגאן ישצ״ו.

מאד צר לי עליך, כי סימא היתד. באהליך, סבתא בביתא, לשרת ולצוותא, אמך היקרה, אשה יראת ה׳ טהורה, ועתה ציר מות עליה דאה, ויקח את לאה.

 האל ירחם נשמתה,

 וישים כבוד מנוחתה,

 ועולם שכלו טוב אותה ינחל,

עם שרה ורבקה ולאה ורחל,

 ועליכם תשא תפלה,

 לפני נורא עלילה,

 להצילכם מכל תלאה,

וישמע אלהים אל לאה.

 בעל הנחמות ינחמכם, ויגן עליכם, ולא תוסיפו עוד לדאבה, גם עד זקנה ושיבה, אמן, אנכי מנחמכם.

אחיכם היו״ם ס״ט

קב

פ׳ שמות.

ידידי החה״ש כמה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא ידידי עתה דברי ימי ביהכ״ג האחרונה, היא במבוי אלעטארי״ן, לשמאל הנכנס למבוי, היא כמין גם, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, החיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכר כחברותיה, היא נקראת ע״ש ר׳ אברהם בירדוגו ז״ל, ואיני יודע מי הוא, אם בנו של הרה״ג כמוהר״ר רפאל זיע״א, או הראשון אבי זזמשפחה, אביו של הרה״ק המשבי״ר זיע״א, כמ״ש בהקדמת ספרו ראש משבי״ר, ע״ש, או אחר, ושוב נקראת ע״ש החה״ש כמה״ד ימין ן׳ זאזון ז״ל, כאשר שמעתי מפי הזקנים, ועתה יש קורים אותה ע״ש הגביר הנכבד, כהה״ר יעקב אוחנא ז״ל, ויש הרבה קורין אותה ע״ש החכם כמוהר״ר יוסף אלקובי ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א) כי הוא ש״צ ומרביץ בה תורה, היא עתה של בני כהרי״ע אוחנא הגז׳. שמשו בה ש״צ הרבה ממשפחות שונות כאשר שמעתי, והם: ר׳ ימין ן׳ זאזון ז״ל, ר׳ מסעוד בנו ז״ל, ר׳ שמואל בנו ישצ״ו, ר׳ יעקב אדהאן ז״ל, ר׳ חיים בנו ישצ״ו, ר׳ מרדכי אחיו הי״ו, ר׳ מרדכי אדהאן ישצ״ו בכמהרי״ו ז״ל, ר׳ דוד אבן צור ז״ל בכמוהר״ר רפאל זלה״ה, ר׳ דוד אלקובי זלה״ה, ר׳ יוסף בנו הנז׳, ר׳ יהושע בנו ישצ״ו, כן סדרם לי זקן אחד. כחמשים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, ועתה היא מקום תורה לכמוהרי״ו אלקובי הנ״ל ישצ״ו, ולתלמידיו ביום ובלילה, ובשבתות דורש שם ברבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות, ובכל חדש אלול עד עיוה״כ, הוא קם ומקים אחדים בכל לילה באשמורת, לומר שם סליחות ותחנונים, זהו מה שהשיגה ידי להודיע לכבודו על תשעה עשר בתי כנסיות שבעיר, ואם צריך עוד לאיזה הודעות, יודיעני, ואמלא רצונו בעה׳יו, כאשר תשיג ידי, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קג

פ׳ פא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום.

קבלתי מכתבך, וגדל צערך על מצבך, כי גמרת להרב מה שהיה צריך לו להעתיק, ואין לך עוד מה לעבוד, ומוכרח לנסוע לעיר רבא״ט אצל דודך, לראות במה להתפרנס, וכוי, וכו', ידידי אל תתיאש מן הרחמים, הרבה פתחים למקום, וממקום אחר ישלח שלומך. ראיתי את שמחתך על מכתבי הקודם, ודבריך כי נעמו, חודה רבה ידידי. עוד ראיתי את גליון החדושים שהעתקת לי, ואמרת. כי הם האחרונים, לא תוכל עוד להעתיק, כי נגמר העסק ונלקח הספר ממך, אין דבר ידידי, התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, בכל עתות הפנאי תוכל לכתוב לי, כי סופר מהיר אתה בפ״י, וה׳ יהיה בעזרך, וימלא לטוב משאלותיך, אמן. ומה שנר׳ לע״ד על אותם החדושים, לא אוכל להודיעך עתה, כי לא התבוננתי בהם היטב מקוצר הפנאי, ובמכתב אחר אודיעך בעה״ו, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

אוצר המכתבים חלק ב'

תשעח

ניסן. לעוב״י פאס יע״א.

אחי נועם, רב שלם ומוכלל וכו׳ וכו', כקש״ת כמוהר״ר אי״ש צדיק הצרפתי, יחיה חיים ארוכים, מלאים כל טוב סלה, אמן. שלום רב, וישע יקרב, לכבודו, ולכל הסובבים הודו, העי״א.

מכתבו היקר לי מכל, הגיעני שלשם, בו בקש כבודו להודיעו אם אמת הדבר אשר שמע, כי מדי שנה בשנה בא מצרפת לפה, אורז כשר לפסח ע״פ תעודת הרבנים, ואם כן הוא, אשלח לכבודו ליטרא או שתים. דע אחי, כי שמועה זו, בשקר יסודה, ולא נעלם מכת״ר שכל מין אורז, הוא היתר גמור, ולית דחש לדברי ר׳ יוחנן בן נורי בהא, שאמר, אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, כמ״ש בפסחים דף ל״ה ע״א, ובדף קי״ד ע״ב, מאי ב׳ תבשילין, א״ר הונא סילקא וארוזא, רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא, וכר וכו׳, ע״ש. וכן איפסקא הלכתא, כמ״ש בריש סי׳ תנ״ג, ע״ש. וטעם האשכנזים הנמנעים ממנו, מפני שעושי׳ ממנו מעשה קדרה, ואתו לאחלופי למיעבד מעשה קדרה מה׳ מיני דגן, ולכן גזרו הא אטו הא, ועוד מפני שלפעמים נמצאים בו גרעיני דגן, לכן חששו שמא לא ידקדקו לבררם ממנו, וכן הוא טעמם בקטניות, כמ״ש בשו״ג שם בסי׳ תנ״ג, ע״ש. ובערי המערב לא חששו לכל זה, שהרי הם אוכלים כל מין קטנית דשייך ביהו ג״כ הני טעמי, ואך נמנעים מהאורז, שאומרים שמסירים קליפתו ברחיים שטוחנים בהם חטים, ומתערב עם האורז קמח הנשאר ברחיים, וטעם זה היה להם מחסרון ידיעה, כי אכן נודע הדבר ידיעה נאמנה, שיש מכונות מיוחדות להסרת קליפת האורז, וגם פד. היו נמנעים ממנו מטעמא אחרינא, שמא בא בספינה עם שקים של קמח, ונתערב בו מאבק הקמח הנכנס מנקבי הארג, והבקיאים שוחקים על טעם זה, כי אין שום ספינה שמערבת סחורה עם סחורה, רק כל מין לבדו דר במקום מיוחד, ומה גם, שעתה, אין בא מערי אירופא שום מין קמח, כי כל עיר יש בה מכונות הטוחנים ומספקים קמח לכל בני העיר די והוחר, ומעתה בטלי ליהו כל הטעמים, והרוצה להחמיר, יחמיר לעצמו, ושמעתי שבערי תונ״ס, וקוצמטינ״א, ובערי אלג׳יר וסביבותיה אוכלים אותו בפסח, ואך פה תלמסאן אין מצויה אכילתו אף בשאר ימות השנה, ואף דייסא אין עושין ממנו בשבת כמו שעושים בני המערב, רק פה עושים הטמנה מאפונין, או משעועית, שקורין בערבי לוביי״א, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה בזה, מקוצר הפנאי, בי בפרק ערבי פסחים אגן עומדים, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי יעקב קאפילוטו

ב"ה

י"ד למ"ט מונים שנת ראה בטוב ירושלים

יאודה לקדשו נזר אלדיו על ראשו. כל העם עונים אחריו מקודש מה מתוק מדבש. רבה דעמיה ומדבתא דאומתיה הייה מעלת הרב המובהק, ונוגה לו ברק כמוה״ר נר״ו יאיר עד כי יבא שלה כיר״א.

לקול האות הראשון דורש טוב ודובר ש'. שלמא מלך מלכא שבחי שלמי׳ וצילא נם היא יאריך ימים על ממלכתו. מושבע ועומד בכל מידי דמיטב. והלל והשמחה במעונו. נס״ו כיר״א. ובא האות בקצר אמץ אקצור ואומרים לו קצור כי בעת ובעונה הזאת. אני רוכב ומנהיג למתא מכנס יע״א. ה׳ יגיעני לחטו״ל בסכת עשויה. כי הן בעון יסור יסרני יה. וכמעט הייתי מוטל על ערש בכאב השניים. הפלא ופלא. מליל אסרו חג עד היום. ושלי״ת יומא בי האידנא הרחיב ה: והיתה הרוחה. ולמאי דביני ביני כפי הנראה. כמה וכמה יחידי סגולה ממח״ק. נדדו הלכו איש איש ממלאכתו וכל אחד לדרכו פנה. זאת שנית אשר ראתה עני בדב״ק כתוב לאמר כי אין הזמן מוכשר אצלם מסבת חלוקת הגיזויא. מכל אילין דהוו הדרי בי ובן אדם ויתנחם. יה״ר שיהיה לטובה. ואיך שיהיה על שבעתה באתי. ע״ע קופת ויברך דוד הן יריע ליהוי לך מלכא שיען נמצינו שנינו יחד פה עוב״י פאס יע״א. אני עני ומע' השד״ר מעיה״ק צפת ת״ו וזה יכול וזה יכול. גזים ועביד לעלות וליראות בחזו דאתאי. ולזכות בקופה הנד היינו טעמא שנתפשרנו בת״ב שהקופה הנד תהיה נחלקת לשתיים חלק כחלק. החצי לעה״ק ירוש׳ ת״ו, והחצי האחר לעה״ק צפת ת״ו. בין אם נלך שנינו יחד בין אם יקדים אחד ממנו יהיה מי שיהיה. אי לזאת אחלה פ״ק בע״ה בהגיע ה ש דייר הנד. למח״ק לעשות נדבתו לא יתן בידו. כ״א מחצית הקופה. אם מעט ואם הרבה. והיה הנשאר חלק עה״ק ירוש׳ ת״ו יהא מונח בידו. ואיני אלא כמזכיר חזי דעליו דמר קא סמיכנא. לעשות משפט כתוב, ועם האדון הסייר ושכמ״ה. הנה לשי לב״ב מניה דמיר ידידנו הרב הכולל ר׳ עמרם נר״ו, וב״ב לידידנו מע' הרב הכולל ר׳ עמור בוטבול נר״ו, הנני נוטה אליהם כנה״ר ש׳ ושלומיה דמר יסנא לעילא מן כל ברכתא עד תאות נפשו הרמת״ה, וכחפץ נא״ה דורש שו״ט והוא נאם הצעיר

יעקב קאפילוטו

רשימה מחד״ת ששמעו מהשד׳ר הג״ל

שמעתי משדר׳ כמהר׳ יעקב קאפילוטו מ״ש במדרש שאלו לנחש מהיכן אתה מטיל את הארס, אמר להם מבין השניים. והכוונה הוא בהקדם מ״ש חז״ל אין הערוד – הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית –  ממית כי אם החטא. וידוע מ״ש חז״ל ג״כ הוא נחש הוא ש׳טן הוא יצה״ר. והכונה הוא כשתסיר שין מן נחש נשאר ח׳ וכשתסיר ש׳ן מן שטן נשאר טי. הוא חטא.

ושמעתי ג״כ משדר׳ הנז׳ מש׳ חז״ל שלשה קליפות הם משחית אף וחימר. וכנגדם אנו אומרים והוא רחום וכוי ואמרו בעלי האמת שראש הקליפות מכניעים אותם האנשים הצדיקים וסוף הקליפות מכניעים אותם הנשים הצדקניות. ומצינו כשיצאו ישראל ממצרים הכניעו ראשי הקליפות משה ואהרן וחור. וסוף הקליפות הכניעה אותם מרים הנביאה. והכונה שר״ת משיחית א׳ף חי׳מה הם משה אהרן חור וזה שאמר הכתוב ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה. וסוף תיבות משחית אף חימר. הם בתוף, וזה רמז הכתוב ותקח מרים את התוף בידה רמז שהכניעה סוף הקליפות. אם כן נשאר משי׳ח ורמזו ז״ל כשיהיו נכנעים ראשי הקליפות וסוף הקליפות יבוא משיח ע״ה שיגלה במהרה בימינו.

ושמעתי גם כן משמו חידוש ע״פ ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. והוא בהקדים מ״ש ז״ל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים חד אמר מאברהם אבינו, וחד אמר ממתן תורה. מ״ד מאברהם כתיב כה תברכו, וכתיב באברהם כה יהיה זרעך, ומ״ד ממתן תורה כתיב הכא כה תברכו, וכתיב התם כה תאמר אל בית ישראל. ומחלוקתם תלויה בדבר אחר. והוא מ״ד מאברהם. ס״ל ישראל יצאו מכלל בני נח מימי אברהם, ומ״ד ממתן תורה סבירא ליה לא יצאו עד זמן מתן תורה. וקיימא לן נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה אם כן זהו כוונת הפסוק ויפן כה וכה אם כמאן דאמר מימי אברהם, ואם כמאן דאמר מימי מתן תורה. הכוונה משה רבינו נפל לו ספק אם הלכה כמ״ד מימי אברהם ואם כמ״ד ממתן תורה, ופשט אותה ממה שהשלים הפסוק וירא כי אין איש. הכוונה שחכמים דרשו בפסוק כה תאמר אל בית אלו הנשים אם הלכה, ההלכה כמ״ד מאברהם יצאו לפיכך ויך את המצרי.