Les juifs de Fès — esquisse historique
CHAPITRE I
Les juifs de Fès — esquisse historique
On sera en peine de trouver dans les annales du peuple juif une autre communauté dont le sort fut autant ensanglanté de souffrances que celle de Fès. Depuis sa fondation par Idris I en 789 jusqu'aux temps modernes, l'histoire des Juifs de Fès constitue un millénaire de lamentations, ponctué par des pillages, des persécutions, des expulsions, et des massacres. L'évocation de quelques épisodes les plus marquants suffira à montrer que le pogrome de Fès s'insère dans une longue chaîne d'événements tragiques. Déjà la plus ancienne littérature médiévale de l'époque des géonim rapporte que les Berbères de la tribu des Sanhâja avaient déporté à Ashîr en Algérie, les Juifs de Fès, sans doute au lendemain de sa capture en 979. Une lettre de consolation signée de la main du ga'ôn Samuel ben Hofni Ga'ôn (m. 1013) nous apprend que vers la fin du Xe siècle, lors des luttes qui opposaient les Zenâta aux Omeyyades de Cordoue, la communauté, réputée pour ses grands sages, fut décimée. Six mille âmes périrent au cours du saccage du quartier juif par un cheikh berbère en 1032. Les conversions forcées sous les Almohades (vers 1165) entraînèrent leur disparition totale, pleurée par le poète Abraham Ibn 'Ezra (1093-1167) dans son émouvante élégie
Hélas, anéantie toute la communauté de Fès! Comment disparut soudain
La ville de Tora, de Bible, de Michna et de Talmud? Cité de sages, experts en science rabbinique, De disciples pieusement respectueux des préceptes divins, […] et d'écoles où la voix incessante de l'étude ne se tut jamais
Autorisés plus tard à revenir à leur foi ancestrale, ils se ressaisirent progressivement mais furent de nouveau massacrés le 7 juin 1465 lors de la chute des Marinides, successeurs des Almohades.
Des catastrophes naturelles telles que les famines qui s'abattirent périodiquement sur le Maroc donnèrent parfois lieu chez les Juifs fassis à des apostasies collectives. Lors de celles de 1606, 1723, 1738 et 1780, des milliers, pour échapper à la mort, furent réduits à embrasser l'islam afin de bénéficier de l'aumône réservée aux seuls musulmans. Les descendants de ces apostats, connus sous le nom des muhâjirîn, constituèrent longtemps à Fès une communauté de crypto Juifs, presque unique dans le monde musulman
Voir M, Garcia-Arenal, «Les 'bildiyyin' de Fès; un groupe de néo-musulmans d'origine juive», Studia islamica 66 ( 1987), pp. 113-143
Durant la période des guerres intestines de 1610 à 1621 les Juifs, menacés d'extermination par les habitants de Fès al-Bâli, furent l'objet d'énormes exactions. En 1646, sur l'ordre du faqîh Muhammad al-Hâjj, les synagogues de Fès furent fermées et systématiquement démolies. A peine les Juifs les avaient-ils restaurées qu'un impôt accablant leur fut infligé en 1701, les obligeant à vendre le mobilier et les ornements de leurs lieux de culte. Le règne de terreur du tyran Mawlây Yazîd (rég. 1790-1792) entraîna l'expulsion des habitants du mellâh, suivie d'une nouvelle démolition de leurs synagogues ou leur conversion en mosquées et même la destruction de leur cimetière. A deux reprises, ils eurent à souffrir amèrement du voisinage des Wadâya, tribu militaire cantonnée dans la kasba, qui pilla le mellâh en 1820 et en 1822, lors de la fausse rumeur de la mort de Mawlây Sulaymân. En 1831, ces mêmes Wadâya se révoltèrent et se réfugièrent dans le mellâh qui fut bombardé sur ordre du sultan 'Abd al-Rahmân. En 1834 une adolescente juive, Solika Hachuel, fut enlevée et convertie contre son gré à l'islam. Ayant héroïquement résisté, elle fut accusée d'apostasie et condamnée au bûcher, sur la place publique à Fès. Son martyr provoqua un grand émoi parmi ses coreligionnaires qui craignaient un massacre général. En 1836, les dhimmis se virent refuser l'autorisation de construire un bain dans le mellâh de Fès sous prétexte que la propreté était incompatible avec leur statut de dégradation obligatoire. Par deux reprises, en 1877 et en 1888, le cimetière juif historique fut exproprié par le sultan pour l'élargissement de son palais. Malgré de nombreuses démarches, ils ne purent obtenir en 1880, la suppression de l'obligation vexatoire de se déchausser en ville arabe; elle restera en vigueur à Fès jusqu'à la colonisation
Cette même année, Abraham Elalouf, un Juif octogénaire fut brûlé vif. En 1886, une altercation entre un Juif et un musulman, dégénéra en soulèvement populaire. En 1895, des émeutiers investirent le mellâh de la capitale, pillèrent et saccagèrent des magasins et des maisons. Les Juifs, poursuivis par la populace, prirent refuge dans une zâouiya. Deux femmes en furent arrachées et violentées alors que leurs maris étaient poignardés. En 1896, profitant de la confusion occasionnée par un incendie, des pillards arabes envahirent le quartier juif; il fallut deux cents cavaliers de la garde impériale pour les repousser. A l'aube du XXe siècle, Marcos Azogui, Juif de nationalité américaine fut assommé, mutilé et brûlé vif a Fes
מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש
תורת אמך
◆ ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן),וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, צריכים מי שיקח עליו עלות הפקת הגיליון, וכן עזרה לקיום סעודת מצוה לכבוד הילולה. ואין ספק זכות הצדיק תעמוד לו ולזרעו בכל הברכות הכתובות בתורה. לפרטים 0527145147
4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
דין התורה הוא ״דרכי – נועם״ לעומת דיני הגויים שהם ״דרכי חושך״. וראוי לנדות מי שנזקק לערכאות של גויים. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אדרבי מחכמי שאלוניקי (נפטר שמ״ד 1584) בהקשר לרצונו של יהודי למנוע ירושה מבני אחיו מכח הסתמכות על דיני התורכים. ר׳ יצחק קורא לו רשע, כי הוא רוצה לפנות לערכאות של גויים ״להרוס ולנתוץ דרכי נועם תורת ה׳ תמימה״
הרשב״ץ (ר׳ שמעון בן צמח דוראן פעל באלג׳יר בין השנים קנ״א-ר״ב 1444-1391) מתיר לחכם לקבל שכר על פעולתו, אבל מזהירו שלא יעשנה עטרה להתגדל בה, כפי שהברייתא בנדרים (סב, ע״א) שונה ״לאהבה את ה׳ אלקיך… שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם… אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר דרכיה דרכי נועם״
ג. פסוק זה משמש אסמכתה לפסקים מחודשים. כיון ש״דרכיה דרכי נועם״, הקפידה התורה שלא יעשה אדם אפילו בתוך שלו, ברשותו הפרטית, דבר שעלול לגרום נזק לחברו. כך כותב ר׳ שמואל די מדינה (הרשד״ם, מחכמי שאלוניקי החשובים רסו-ש׳ע 1589-1506) בקשר לתלונה של יהודי הגר בשכנות לשני שותפים, העוסקים בייצור אריגים ובכיבוסם בחצר, והדבר גורם לו סבל שאינו מוכן לסבול (כנראה שהכוונה לרעש ולריחות). החכם מקבל את טענתו, ואוסר על האומנים לעסוק במלאכתם בחצר זו, בהתבססו על הפסוק הנ״ל
מ.אלון, המשפט העברי, ח״ב, עמי 326-323, 332¡ ח״ג, עמי 987-986¡ מתוך ספרותם של מגורשי ספרד, הובאו על ידי הנ״ל רק שני מקורות: שו״ת הרדב״ז, סי׳ אלף מט, וסי׳ אלף נב¡ חכם זה עוסק בנושא שלנו בתשובות אחרות, אותן נביא בהמשך מאמרנו. באנצקלופדיה התלמודית בערך ״דרכי נועם״ מובאים הנושאים דלקמן: ד׳ המינים, דיני יבום וחליצה, דרכי שלום, לא לסכן אבר כדי להציל זולתו, תשלום כפל לעדים זוממים שרצו לחייבו ממון. מ׳ אלון מוסיף להנ״ל את דברי ר׳ יואל סירקיש שהוזכרו לעיל, ותשובת ר׳ יחזקאל לנדאו שאין לחשוש לצוואת ר׳ יהודה החסיד שלא יהאשם החתן כשם החותן.
תחילת הפסוק ולעתים רק בסופו ״וכל נתיבותיה שלום״, שימש אסמכתה לחכמים החל בתלמוד עד זמננו לביסוס עמדתם בדבר חשיבות השלום ונגד מחלוקת בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין יהודי לנוכרי, בין הפרט לציבור, בין קבוצות שונות. עד שאמרו כי: ״כל התורה כולה נמי מפני דרכי לשום היא דכתיב: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, גיטין נט ע״ב; הנימוק לעירובי חצרות הוא למען השלום, ומובא פסוק זה: ירושלמי עירובין פרק ג הל׳ ב, במדרש תנחומא, פנחס: ״והתורה כולה שלום״ ובמקומות אחרים ראה במאמרים שהוזכרו לעיל.
הרמב״ם כותב כי נר ביתו קודם לנרות חנוכה ״שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתרגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וגו׳, בסוף הלכווקנוכה פרק ד, יד. השוה: מ. אלון, המשפט העברי, ח״ג, עמי 987-986. ר׳ חיים פאלאג׳י כותב בהקשר לפסוק זה, כי על ידי שמירת התורה מתגבר השלום. למשל: ״אדם יוצא לדרך ורואה חמורו שלשונאו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד״ וכך מתפייסים. ומי גרם להם׳ התורה המצווה על מצוה זו: נפש כל חי, ״מפני דרכי שלום״ כלפי הגויים: רמב׳׳ם, הל׳ מלכים פרק י, יב; נגד מחלוקת: תשב״ץ ח״ב, סי׳ קט; בויכוח בין ספרדים למוסתערבים: יוסף קארו, אבקת רוכל, סי׳ קטז. במחלוקת בין שני קהלים: דוד פארדו, מכתם לדוד, או״ח, סי׳ ו, ז¡ בין יחיד לציבור: שו״ת בנימין זאב, סי׳ קפב, סי׳ רצו. המהרש״ל: ״דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השווה שלא יהא הענין מעוקם,שאחת שרויה בשמחה והשניה בצער״: חכמת שלמה, יבמות פז ע״ב¡ מ. אלון, המשפט העברי, ח״בןלמ׳ 326.
- על הטעם לאמירת קדיש לאחר מות האב, בהסתמך על אגדה יואיני זוכרה וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם׳: תשובות הריב״ש, סי׳ קטו.
שו״ת בנימין זאב בן מתתיהו, סי׳ קס, רנא: שו״ת בצלאל אשכנזי, סי׳ כב; יוסף בן משה מטראני, שו״ת מהרי״ט, ח״א סי׳ כג; ״ותורת אמת אשר כל דרכיה דרכי נועם תפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה״.
Boycott des produits allemands
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Boycott des produits allemands
L'arrivée au pouvoir d'Hitler en Allemagne souleva consternation et indignation dans l'ensemble de la communauté juive marocaine. Même parmi les couches les moins politisées, les moins ouvertes à l'influence occidentale, la montée effrayante d'une forme d'antisémitisme qui leur était inconnue, sema l'inquiétude et un sentiment spontané de solidarité avec les frères persécutés. Les milieux populaires et traditionnalistes réagirent comme par le passé, par des prières et des jeûnes, dans l'attente d'un miracle. Ils voyaient en Hitler le Haman des temps modernes. Quant aux nouvelles élites occidentalisées des grandes villes et, plus particulièrement, de la grande métropole économique, Casablanca, elles eurent aussi recours aux armes plus modernes de la protestation politique et du boycott économique. Elles se joignaient ainsi au mouvement mondial de condamnation idéologique et de boycott économique de l'Allemagne nazie.
Mais dès le départ, les chances de succès d'un tel mouvement étaient limitées par le caractère particulier des relations que la France et l'Allemagne entretenaient au Maroc.
Redoutant le dynamisme de l'Allemagne qui avait été, longtemps avant le Protectorat, son plus redoutable concurrent à la prédominance sur le Maroc, Paris avait profité de la défaite de l'Allemagne pour inclure dans le chapitre V du traité de Versailles, des limitations draconiennes au commerce de l'Allemagne avec le Maroc. Mais, depuis l'arrivée du pacifiste Aristide Briand à la tête du ministère des Affaires Étrangères, en 1925, la tendance à la conciliation avait progressivement réduit la rigueur de ces limitations. Les nouvelles dispositions adoptées en 1933, sans aller jusqu'à accorder aux citoyens du Reich les mêmes droits qu'à ceux des autres puissances signataires du traité d'Algésiras, permirent l'octroi de visas de séjour au Maroc de six mois pour les représentants de commerce allemands. Ainsi le boycott juif risquait-il de contrarier ce processus de détente et de retour convenu de l'Allemagne sur la scène économique marocaine, ce qui explique l'opposition, d'abord ambigüe puis ferme, des autorités du Protectorat aux initiatives de boycott juif. Un Comité de boycott fut formé, dès avril 1933, présidé par l'homme de toutes les causes juives, Samuel David Lévy, avec pour secrétaire, l'homme d'affaires originaire de Tanger, Joseph Raphaël Tolédano et pour trésorier, le grand négociant de thé, Raphaël Benazéraf, protégé américain, l'un des fondateurs et des rédacteurs de l'hebdomadaire L'Avenir Illustré. Ses membres en étaient : Zédé Shulman, le plus célèbre fabricant de meubles du Maroc, fondateur du " Palais du Mobilier ", Léon Benaceraf, Mr Ettedgui, David Azanacot, Louis Taourel, J. Lévy Soussan et Maître Kagan. Ce Comité se réunissait, tous les samedis, au Cercle de l'Union de Casablanca. Il se mit en rapport avec les grandes organisations juives de Paris, Londres et New York qui participaient au boycottage des produits allemands. Il chercha à se documenter sur leurs méthodes de travail et à envisager avec elles les mesures susceptibles de développer son action. Il créa une sous-commission pour trouver en Europe et en Amérique des fabricants alternatifs des produits généralement importés d'Allemagne et dont les adresses furent communiquées à tous les importateurs ou commerçants marocains intéressés.
Ce Comité adressa une circulaire, en français et en judéo-arabe, à tous les commerçants juifs de la ville, qui fut également lue dans les synagogues de tout le pays :
Monsieur et cher Coreligionnaire,
Vous avez certainement souffert en apprenant les actes de violence et de terreur que les hitlériens ont organisés contre nos frères d'Allemagne.
Vous n'ignorez pas que les Juifs du monde entier, ainsi que toutes les démocraties, ont élevé des protestations véhémentes contre de pareils procédés et ont décidé en signe de défense, de boycotter toutes les marchandises allemandes… Le boycottage -est la seule arme que le judaïsme peut employer. Elle a prouvé son extrême efficacité. Aussi comptons-nous nous en servir, sans relâche, sans défaillance, tant que les méthodes d'Hitler, barbares et inhumaines, n'auront pas cessé. Nous adressons donc le plus pressant appel à la population marocaine, sans distinction de race ou de nationalité. Tous ceux qui veulent la paix et la tranquillité, tous ceux qui luttent pour les droits de l'homme, si chèrement acquis depuis quelques siècles, se doivent de boycotter systématiquement toutes les marchandises allemandes — même au prix de sacrifices pécuniaires. Notre salut à tous en dépend…
Les entreprises et les magasins sont encouragés à afficher sur leurs devantures des pancartes, qui seront fournies par notre Comité, proclamant ? " Nous ne vendons pas de marchandises allemandes ! ", " Nous ne recevons pas de représentants ni de voyageurs de firmes allemandes ! " Si tu achètes allemand, tu prépares ta mort ! Achète français, tu rendras plus forte la nation qui te protège et te défend ! " »
תעודה מספר 151 בערבית מוגרבית ותרגומה
תעודה מספר 151
התרכ"ג – 1863
סמטה במללאח של ספרו
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא הי' אברהם בה' יצחק ה"ן אביטבול ידידיה אלחדאד וה' מבעוד בן הי' חיים בן יחייא ה"ן סיסו בתורת עדות גמורה אין לילת פסח דלעאם לאכור כאנו גאלסין פלפנדק די פאס יע"א.
הומא גאלסין אווחאד אסקיף זא אלפנדק קאלהום פאיין הווא וואחד ליהודי יסמו אהרן בן סיסו, וואזבוה הומא קאלולו האאואך זרא דאך אסריך לענדו קאללהום גיר יקתלו, קאמו הומא כא ירבוה וקאלולו אס עמלך ליהודי עלאס תקתלו.
קאלהום אסריף אנא סי מא ביני מא נערפו מא יערפני גיר האד למסלם די מעאי דעאה אלקאייד חמאד ומסית אנא נזיבו מן צפרו וגיר כלטת לאענד לקאייד די צפרו סאפד לקאייד לסיך די צפרויצחק שוקרון קאלו זיב דאך ליהודי די קסר אסריעא ימסי אלבאסא עזו אללאה.
קאם סיך קאלו דאך ליהודי ראה מסא אלפאס, בלחאק עייט אלכאתב יכתב וואחד לברא אלקאייד חמאד נורילו אס נהווא פעאלו דגייא סאפד אלקאייד אלכאתיב וקאלו כתב וואחד לברא ודי יקולך סיך כתבו פלברא, ובדא סיך ידווי ולכאתיב כא יכתב קאלו.
קול לסידנא לקאייד חמאד דאך ליהודי אהרן בן סיסו די עלאס סאפד אידא יערפו בידנא יבדיל פיה עמארא ביידו, כא יאכל למסלמין וליהוד ומא כא יעמללהום לא חק ולא סרע חתא לבראבר כא יקוללהום סי קלאם עלא למלאכה די באס יכווטו טרקאן וחתא האד למסלים די דעאה לוכאן מא שעאהסי לפאס לוכאן כלו ומא יעמללו חק וכא נזברו לכלאם מעא וולאד אנבי ולא כא נסיבוהסי מעא האד ליהודי.
חתא יאנא, די סיך ברך פייא קדאם אלקאייד, ולדאבא כל מא גווז עלא ליהוד ולמסלמין חקהום פחזר אלאה ופחזרך אישא טלקתו אסחיח עאד יזיד עלא ידו. קומנא חנא קולנא לסריף הנזכר יא סידי גיר לכדוב האדאך, קאלנא סיך קאל האד סי, אנא חלפת פאיין מא כלטת עליה חתא נתקלו עאד נזייד בראתו לסולטאן.
בקינא נרגבו פיה חנא וליהוד די כאנא פלפנדק ולמכאזנייא חתא המדנאה, וקאלו וואחד למכזני מן למכזנייא די זאב פעאה אסריף הא רבי זאבו אלדי פאיין יכלס הא סיך דייאלו כא יסהד עליה ונתא געד פתאסע.
ואחר כך עבאוו למכזנייא די זאוו מעא דאך אסריף לאהרן בן סיסו לאענד לבאסא, ובררו בעדותם אין האד אסריף כאן יקולן סי כלאם דשרירות די מא ילו חד ומנאיין כוננא נרגבוה כאן יקוללנא סיך דייאלו קאל האד סי ומא יאנא מא נערפוסי האד ליהודי ולא גירו עד כאן סיימו עדותם וקבלו כדחזי הכא תמ"ג והיה זה בשני ימים לחדש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושו מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים
ישועה אג'ייני ס"ט – רפאל משה צרולייא סל"ט
עוד בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשא אין הווא כאן חאצ'אר פדאר אלמכזן די פאס חתא זאת וואחד לברא ענד יצחק שקרון אזמין די כאן סיך לייד לקאייד פאראזי עוז אללאה ובדר לכתאב יקראהא עליה וכא יקול פיהא אסיך יצחק הנזכר סחאל די כלאם לעיב פאהרן בן סיסו הנזכר מעבר לדף עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי הכא תרי מגו תלת ולראיה חתומים פה והיה זה בשנים שיר יום לחודש הנזכר שנה הנזכרת וקיים
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה רפאל הלוי סי"ט
עוד ברר בעדותו העד הנזכר אין האד לכלאם אלעיב די קאל אסיך הנזכר פלברא די סאפד אלבאסא כנזכר לעיל הווא לכלאם אלמסירות די כאן יכון מוסר פאהרן הנזכר אלבאסא הנזכר עד כאם סיום עדותו וקבלנוה בדחזי כדי הווינא בג' והתקנה הכא תרי מגו תלת וקיים
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה רפאל הלוי סי"ט
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשר בתורת עדות גמורה וברורה אין כא יערף בידיעה ברורה באיין הרב יצחק בהרב משה נסים ה"ן שקרון אזמן די כאן סיך כאן יכון מוסר ליהוד אלקאייד וברר בעדותו אין סחאל מן נהאר יחדר פצ'אר אלמכזן וכאן ירא אסיך הנזכר כא יכון מוסר ליהוד אלקאייד רשע וקבלנוה כדחזי והתקנה הכא תירי מגו תלת ולראיה חתומים פה והיה זה ביום חמישי בשבת אחד עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
ישועה אג'ייאני ס"ט – אליהו אלבאז ס"ט
בתלת כחדא הוינא ואסהאד קדמנא הרב משה בהרב אהרון הנזכר אזולאי בתורת עדות גמורה וברורה אן נהאר אשבת די נקבאד יעקב אלבאז עלא דמת סי סלעא די מסאת אלקאפלא ומסאוו לעדול וזממו די פצ'אר יעקב הנזכר אלעסייא טלע משה הנזכר ורבי רפאל מאמאן נרו' ורבי חיים אליהו נרו' ווסיך יצחק שקרון אלשדאר לקאייד ירגבו פיעקב הנזכר.
לקאייד גיר כלטו לאענד לקאייד קאל יצחק שקרון אלקאייד רא חנא דורנא צ'אר יעקב הנזכר וסיבנא ענדו סי ג'ראייר וסי גרזייאן וואזבו אלקאייד לסיך הנזכר וקאללו סי אדין מא ענדנא על לג'ראייר, סיר סרח האד ליהודי קאם אסיך הנזכר וקאל אלקאייד הנזכר ראני תפאסלת מעא האד ליהודי יעטך כמסין מתקאל ויעטי לקאייד אלחוסין עשרא דלמתקאל עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזיהכא תירי מגו תלת ולראיה עבדי השם חתומים פה והיה זה בעשרה ימים לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר ואמת וקיים.
ישועה אג'ייאני ס"ט – שלמה לאדוני אבי יצחק אבסאג סלי"ט
תרגום תעודה מספר 151
בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא היקר אברהם בהיקר יצחק המכונה אביטבול ידיע אלחדאד והיקר מסעוד בהיקר חיים בן יחייא המכונה בן סיסו בתורת עדות גמורה וברוה שלפני חג הפסח שנה החולפת היו יושבים בפונדק של עיר פאס יעזרם אל.
הם יושבים וגוי אחד שריף ( מזרע הנביא שלהם ) בא לפונדק ושאל אותם איפה בניכם יהודי בשם אהרן בן סיסו וכאשר הצביעו עליו רץ אותו הגוי לעברו ועמד להורגו וכאשר התחילו לפייסו לאותו הגוי שאלוהו מה עשה לך היהודי הזה ולמה אתה רוצה להורגו אמר להם השריף אין שום דבר ביני לבינו, אני לא מכירו והוא לא מכיר אותי.
אך הגוי שעומד על ידי תבע אותו לפני השר חמאד. ונסעתי אני לעיר צפרו להביאו לפני השר. וכאשר הגעתי אצל השר של צפרו שלח השר לנגיד של היהודים בצפרו יצחק שקרון שיביא היהודי, אהרן בן סיסו, שסרב לעמוד במשפט והוא ישלחנו אתי אל הבאסא אהבו השם.
והנגיד השיב לשר שהיהודי כבר נסע לעיר פאס, והמשיך הנגיד, אך עליך לקרוא למזכיר שלך שיכתוב מכתב לשר חמאד ובו אודיע מה פעולותיו של היהודי הזה.מיד צווה השר ובא המזכיר ואמר לו כתוכ מכתב מכל שיגיד לך הנגיד, והתחיל הנגיד לדבר והמזכיר כותב\ ובקש שיגיד במכתב לאדונינו השר חמאד שהיהודי אהרן בן סיסו ששלח אחריו, אם ידע דרכיו בודאי שיורה בו חץ.
יעם שהוא אוכל נכסי יהודי וישמעאלים בלי חק ומשפט, גם הפלשתים מדריך אותם ומלמדם איך יצאו ללסטס את הבריות, וגם הגוי שתבעו, אילו לא תבע אותו למשפט בעיר פאס. גם הוא היה מנשלו מנכסיו שלא כדין, ואנחנו מוצאים בבני הנביא ( הגויים ) מה שלט מוצאים ביהודי הזה, גם אני הנגיד תפסני והרביץ לי לפני השר, ועכשיו הגיע הזן שכל מה שלקח מן היהודים והערבים שלא כדין ותביעתם ומשפטם ביד השם ובידך אם לנקהו ויצא שלם מתחת ידך יוסף על ידו כהנה וכהנה.
העדים, אמרנו את השריף הנזכר אדוני כל מה ששמעתים עליו הוא שקר, והוא השיב לנו הנגיד שלכם הגיד עליו את הכל וכשמעי ממנו נשבעתי שבכל מקום שאמצאינו אהרגהו ואחר כך אגיש את המכתב עליו אל המלך.
ושוב, העדים, התחלנו לבקש עליו ולפייסו אנחנו והיהודים שהיו בפונדק עם משרתי השר עד שהרגענוהו. ומשררת אחד מהמשרתים שהביא אתו אמר להשריף שהשם הביאו למקום שיקבל את עונשו. יען שהנגיד העיד עליו ואתה שב מן הצד, ואחר כל לקחוהו לאהרן בן סיסו משרתי השר שבאו עם האלשריף, אצל הבאסא ובררו עדותם העדים הנזכרים שאותו השריף היה מוציא מפיו דלטורייא על אהרן בן סיסו אלו דברים שאין להם שיעור.
וכשהיינו מפייסים אותו היה אומר שהנגיד שלכם הוא שהעיד עליו כל זה, ואני לא מכירו לא לו, ולא אחר בלעדיו. עד כאן סתמו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תירי מגו תלת והיה זה בשני יטמים לחודש אייר הוא זו שנת חמשת אלפים ושו מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
עוד בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא עד אחד כשר שהוא היה נוכח בבית המשפט של עיר פאס בו בזמן שהגיע מכתב מן יצחק שקרון כשהיה נגיג להשר פאראזי ידי ה' והתחיל המזכיר להקריא את המכתב על השר ובמכתב היה כתוב כמה דברי דלטורין ומלשינות על אהרן בן סיסו הנזכר מעבר לדף עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תירי מגו תלת ולראיה חתמנו פה והיה זה בשנים עשר יום לחודש הנזכר לעיל שנה הנזכרת לעיל וקיים.
עוד ברר בעדות העד הנזכר שההלשנה ודברי דיבה שאמר הנגיד במכתב ששלח לבאסא כנזכר לעיל הם דברי מסירות שהוא מוסר על אהרן הנזכר לפני הבאסא הנזכר עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כראוי בבית דין של שלוש וחתמנו כאן שנים מתוך שלוש.
בבית דין של שלוש היינו והעיד בפנינו עד אחד כשר בתורת עדות גמורה וברורה איך שהוא יודע בידיעה ברורה שהיקר יצחק בן היקר משה נסים המכונה בן שקרון בזמן שהיה נגיד היה מוסר היהודים אצל השר וברר בעדותו שכמה פעמים היה נוכח בבית השר והיה רואה שהנגיד הנזכר היה מוסר היהודים לשק וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שניים מתוך שלושה ולראיה חתמנו פה והיה זה ביום חמישי בשבת אחד עשר יום לחודש אייר הו חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה וקיים.
כאשר היינו בשלושה העיד לפנינו היקר משה בן היקר אהרן המכונה אזולאי בתורת עדות גמורה איך שבאותו יום השבת שנתפס יעקב אלבאז על איזה סחורה שנאכדה מהשיירה והלכו נערכאות לפנקס כל מה שיש בביתו של יעקב הנזכר.
ובערב הלך הוא ( משה העד ) ורבי רפאל מאמאן ורבי חיים אליהו ה' ישמרם ויצילם והנגיד יצחק שקרון לבית השר שיפייסו השר, על תפיסת יעקב הנזכר. כשהגיעו אל השר אמר יצחק שקרון לשר כבר חיפשנו ביתו של יעקב הנזכר ומצאנו רק קצת גלגלים, וקצת חוטים, והשר השיב לנגיד ואמר ששום תביעה אין לו על מה שמצאתם אצלו תלך ותשחרר היהודי.
והנגיד אמר לשר אני כבר התפשרתי עם היהודי לתת לך חמישים מתקאל ויתן לשר אלחוסין עשרה מתקאלים עד כאן סיים עדותו וקבלנוה כראוי וחתמנו כאן שניים מתוך שלושה ולראיה על הכל חתמנו פה והיה זה בעשרה ימים לחודש אייר הוא חודש זו שנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.
סוף תעודה מספר 151
התפשטותה הגיאוגדאפית של גלות אפריקה
התפשטותה הגיאוגדאפית של גלות אפריקה
התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה כדי לקבל מושג־מה על התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה זו, החל מהזמן שבו משתררת דומיה באיזור המזרחי, נסקור את האתרים, שבהם נמצאו שרידים ארכיאולוגיימ־אפיגראפיים ברורים.
במאה התשע־עשרה נחשף בקמרת שליד קרתיגני העתיקה בית־קברות יהודי ובו כמה מערכות־קברות, שבכל אחת מהן כ־17—18 קברים. נמצאו גם כתריסר מצבות עם כתובות לאטיניות על אחדות מהן ציור המנורה בעלת שבעת הקנים, או המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית .salomנמצאו גם שרידי כתובות באותיות עבריות, וכן נrות רבים עם טביעת המנורה. האב דילאטר Dellatre, שפירסם לראשונה מאמר מקיף על אתר זה, סבור היה מלכתחילה, כי המנורה שימשה גם סמל לנוצרים. אולם הוא חזר בו מדעה זו בייחוד לאור העובדה׳ כי לנוצרים היה בית־ קברות נפרד. בית־הקברות בקמרת הוא מתקופת התפשטות הלשון הרומית, כלומר מהמאה השלישית לסה״נ ואילך
השיבות־יתר נודעת לגילוי שרידי בית־כנסת בחמאם־ליף, השוכנת על חוף הים, 17 ק״מ דרומה לתוניס העיר. בתקופה הרומית נקרא המקום בארו. בשנת 1881 נתגלה כאן פסיפס עם סמלים שונים, והמנורה אחד מהם, שלוש כתובות בלהג לאטיני עממי ובשיבושי כתיב
וכן שברי מנורה בעלת שבעה קנים, וזו לשון הכתובת שבפסיפס הרצפה : (cil 12457 a, b, c)
Sancta Sinagoga Naron pro sa[lutem suam ancilla tua Iulia Nafronensis] pfuella] de suo proprium teselavit
ותרגומה: ׳שפחתך יוליה הנערה מנארו שיבצה בהונה פסיפס זה לשלומה בבית־הכנסת הקדוש של נארו׳.
בכתובת שנמצאה על קיר מימין לפסיפס אנו קוראים :
Asterius filius Rus|tici arcosinagogi | Margarita Riddei filia par|tem portici teselavit
כלומר: אסטריוס בנו של רומטיקוס ראש בית־הכנסת ומרגלית בת רידאוס שיבצו בפסיפס חלק מהסטיו. הכתובת השלישית הכפולה (מצד שמאל של הפסיפס).י
Istru|menta Istru|menta
Servi tui Na Servi tui a Na
ritanus rone
כלומר: ספרי התורה של עבדך איש בארו.
עם חידוש החפירות במקום בשנת 1909 נתגלו עוד הרבה נרות של חרס עם טביעות של מנורה, המצויה פעמים מספר גם בפסיפס ,
מצבות־קבורה בודדות נחשפו במקומות רבים בחלק המרכזי של אפריקה, וכולן בלשון הלאטינית. בכתובת מאוטיקה * 1205 (במחצית הדרך בין תוניס לבנזרת) נזכר אַרְכּוֹן. בקינה על מצבת־קבורה בהנשיר גיואנה (תוניסיה המרכזית) מבכים הורים שכולים (מתייהדים ?) את מות שני ילדיהם. נשתמרו עוד כתובות קצרות אחדות: מסידי בראהים, מס׳ 16,867; מס׳ 7150, 7155, 7530, 7710, מצירטה (=קונסטאנטין)
supp16701 הנשיר פוארה
; קצור אל־גנאיא 4321 (בהרי או־ ראם)! סיטיפיס, 8640,8499 (סטיף) *, חילפון 8423 (7 ק״מ מערבה למטיף)! אוזיה 20759, (כיום אומאל) **. יש לציין, כי המצבה סיטיפים 8640, היא של יהודי מומר ונמצאת עליה המונוגראמה £ . ההשלמה של הכתובת היא ב־20354. אבל המו״ל מסופק אם יש לקרוא שם בשר 8 : iudeus. וכן נמצאו בכתובות אחרות(סידי ברא־ הים, צירטה 7530) האותיות .Dis Manibus=o d. m), כלומר: מוקדש לאלים (רומיים), הציון הפאגאני הרגיל של ההקדשה. יהיה הסבר תופעה זו אשר יהיה, היא וכן עובדת ההתנצרות אינן מכחישות את השתייכותם האתנית של הקבורים
עניין מיוחד יש לנו באותן כתובות שנתגלו בקצה המערב, גם בשל מיעוטן וגם בשל אופיין.
בוולוביליס , כעת ווֹלילי, בין מכנאס לפאם, נמצאה כתובת־קבורה בלשון עברית ־
מטרונא
בת רבי יהודה
נח
משערים כי היא מהמאה השלישית לסה״נ. בשטח החורבות של עיר זו נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. בכתובת יוונית קוראים……וכסבורים שהוא מתאים לשם העברי שלום או שלם, לפי ידיעה סתומה נתגלתהבמקום זה לפני שנים אחדות כתובת יוונית, המתייחסת לבית הכנסת המקומי, שעמדו לפרסמה עוד בשנת 1955, וגם כתובת בעברית
בבית־הקברות מהתקופה הרומית של שֶלָה, שליד רבאט, מצא ה. באסה מצבה ועליה באותיות יווניות
- M Aurelios Ptolemaios Ioudaios
בשטחה של תנג׳ה עצמה נתגלו חרסים, שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו -חי בר-זאב
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
הוא מתייחס אל היהודים שהאמינו בישו כאל צדיקים, ואל אלה שלא האמינו בו ־ כאל
רשעים. ולדעתו הצדיקים ניצחו:
״היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם, והם ניצחו״ (סא, יד).
يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آَمَنُوا كُونوا أَنصَارَ اللَّهِ كَمَا قَالَ عِيسَى ابْنُ مَرْيَمَ لِلْحَوَارِيِّينَ مَنْ أَنصَارِي إِلَى اللَّهِ قَالَ الْحَوَارِيُّونَ نَحْنُ أَنصَارُ اللَّهِ فَآَمَنَت طَّائِفَةٌ مِّن بَنِي إِسْرَائِيلَ وَكَفَرَت طَّائِفَةٌ فَأَيَّدْنَا الَّذِينَ آَمَنُوا عَلَى عَدُوِّهِمْ فَأَصْبَحُوا ظَاهِرِينَ 14
מוחמד חושב שליהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים
כשנוכח מוהמד לראות שיהודי מדינה לא מקבלים את דבריו לעניין ההיתר לאכול מאכלים שנאסרו בתורה, הוא מעלה טענה נועזת: המאכלים נאסרו על־ידי אללה אך ורק על בני ישראל, ולא על אחרים, מכיוון שהיו רשעים:
״הכופרים באלוקים ובשליחיו, והרוצים להפריד בין אלוקים לבין שליחיו, והאומרים נאמין בכמה ונכפור בכמה… כיוון שעשו היהודים עוולות, אסרנו עליהם את המאכלות הטובים אשר היו מותרים להם, וכיוון שהרחיקו רבים מעל נתיב אלוקים״; ״מנוולים מכול הם הטופלים שקרים על אלוקים למען יתעו את האנשים מבלי דעת דבר. אלוקים לא ינחה את קהל העושקים. אמור: בכל אשר נגלה לי לא אמצא דבר אשר נאסר על האוכל לאוכלו, אלא אם נבלה או דם ניגר או בשר חזיר – כל זה טמא הוא – או דבר הפקרות אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוקים… ועל היהודים אסרנו כל בעל טוֹפֶר, ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החלב… כך גמלנו להם על רשעותם, ואמת בפינו׳׳.
הוא מאשים את היהודים על שאינם מוסריים ושופכים את דם חבריהם:
״כרתנו ברית עם בני ישראל: לא תעבדו אלא את אלוקים, וגמלו חסד עם אביכם ואמכם ועם קרובי משפחתכם ועם היתומים והנזקקים, ואמרו דברי נועם לבריות, וקיימו את התפילה, ותנו זכאת [צדקה]. לאחר מכן פניתם עורף, חוץ ממתי מעט, ונותרתם קשי-עורף. כרתנו ברית עמכם: לא תשפכו דם איש אחיו… וכי תאמינו רק בחלק מן הספר [התורה] ותכפרו בחלקו?״(ב, פג-פה).
הוא מאשימם שמחמת הקנאה הם מרדו והרגו בנביאי אמת:
״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו ברוח הקודש. וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תרצה נפשכם תימלאו שחץ, ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת האחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו… קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו!.. יגידו: נאמין באשר הוריד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת [בברית החדשה], ואולם הוא האמת … אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, פז-צא).
הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם : האמונה בנביא, שהיהודים ויתרו עליה כי עינם הייתה צרה בברכה שהרעיף עליו אלוהים
הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון
אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:
״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".
גירוש 6 ילדים מארץ ישראל למרוקו בחזרה בשנת 1953
במסמך אחר כתוב בפירוש ש:
" החניכים לא הוחזרו כנגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל ( נמסרה הודעה לנערים בני 13-15 אשר בקושי היו כמה חודשים בארץ, לעג לרש…הערה פרטית שלי…אלי פילו )
הם גם לא נשלחו סתם, אלא בליווי מדריך שטפל בהם כל הזמן. ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים.
ירושלים, כ"ח באדר תשי"ג
15 במרץ 1953
גירוש ילדים מישראל למרוקו.
פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.
כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :
כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.
בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.
מהדים וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "
בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;
בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.
גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?
בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :
" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".
הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !
איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילת פאס-שמעון שרביט
ר׳ אברהם אבן עזרא(ספרד, המאה ה-י״ב):
א. ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).
ב. שפה ברורה: ״קמו פייטנים… ולא ידעו לדבר נכונה… ואומרים מגזרת תחילה- אתחיל, והם בורחים מדברי תורה״.
ג. פירושו לשיה״ש ח, א: ״והעומד על זה החיבור אולי יתמה למה אומר כאן בלשון ישמעאל, בעבור קוצר דעתנו כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקודש כי בנייניו ואותיות יהוא והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן וכן בחשבון. ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקודש, על כן מילה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה לה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירוש כן, אע״פ שהדבר בספק״.
ר׳ משה אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):
שירת ישראל: ״ולא נשאר לנו מן השפה העברית שום שריד ופליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים שאינם כוללים מן הלשון אלא אותן המלים הדרושות לעניינים שהספרים האלו דנים בהם… מן הספרים האלה לקחה אומתנו את היסודות לחבר תפלות ובקשות… ואם נסתייע לפעמים בשפת המשנה יפה, משום שמלותיה עברית טהורה. אע״פ שלפעמים נמצאים שם מבטאים נגד חוקי הדקדוק. בכל זאת צריך לשים לב למסורת של חכמי המשנה, משום שהיו בזמן שהוא קרוב מאוד לתקופה שבה היתה עוד הלשון במלואה. ומאד יהיה רצוי להתאים בין חוקי הדקדוק ובין דברי המשנה היוצאים מן הכלל כמו שעשה אבו אלוליד בן גינאה ואחרים הבקיאים בחכמה זו, כל אחד כפי כשרונותיו״(מהדורת ב״צ הלפר, עמי 59).
הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה־י״ב):
פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון״(מסכת תרומות א, א).
הקדמת הרמב״ם לספר המצוות: ״וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים״.
יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):
הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.
הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
ההנהגה של הקהילה
הנגידים
לקהילות היהודיות במרוקו היתה הנהגה בהתאם לכללי האוטונומיה הפנימית שנתנו לה. בראש כל קהילה עמד נגיד (כעין יו״ר ועד הקהילה בתקופה מאוחרת יותר). ליד הנגיד פעלה הנהגה מורכבת ״מזקני העדה״ ו״מטובי העיר״. הנגיד היה מורם מעם וזכה למעמדו בזכות כשרונותיו ושרותיו הצבוריים והכלכליים לחצר המלכות או למושל המקומי. תפקידיו וסמכויותיו היו מגוונים. הוא היה אחראי לפני השלטונות לגבית מסים ממשלתיים, וכן להטלת מסים לצרכיה הפנימיים של הקהילה, כגון מסים של בשר ויין כשרים ועוד. בדעה אחת עם חברי ההנהגה בחרו וקבעו את המועמדים למשרת הרבנים והדיינים. הנגיד היה אחראי על נהולם ותפקודם התקין של עניני הקהילה. סמכותו של הנגיד היתה מוגבלת לתחומי השיפוט של עירו בלבד.
שבתאי צבי
לעומת נגידים מקומיים, היו נגידים שהצליחו לפרוץ את הגבולות המצומצמים של עירם הודות לכשרונותיהם ולשרותים שהעניקו לקהילות אחרות, סמכותם הוכרה בכל רחבי הממלכה. כאלה היו הנגידים ממשפחות אבן־עטר, טולידאנו, מאימראן, בן־יולי ועוד. נביא מספר דוגמאות: ר׳ משה אבן־עטר, חותנו של ר׳ חיים אבן־עטר (״אור החיים״), היה נגיד בסאלי אן נחשב לאיש ״נגיד בעמו, נדיב ושוע, והוא ואחיו אימתם היתה מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת, כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו.״ במסגרת המדיניות של מולאי איסמעיל להרחיב את קשריו עם מלכי אירופה שיגר לאנגליה את השר משה אבן־עטר שחתם בשמו עם חמלך ג׳ורג׳ הראשון על חוזה שלום וכן על הסכמי סחר בין בריטניה למרוקו.
ר׳ דניאל טולידאנו היה נגיד במקנס ונחשב ליועצו ואיש סודו של מולאי איסמעיל עוד לפני עלותו לשלטון. ר׳ יוסף מאימראן היה נגיד העדה במקנס ובד בבד מילא תפקיד של יועץ המלך. אחרי מותו נתמנה בנו מימון לנגיד וגם הוא מילא תפקידים בחצר המלך. בנו אברהם (בן־יוםף) מאימראן הצטיין במיוחד. הוא זכה להכרה של נגיד ראשי ומפקד על כל היהודים והיה יועץ המלך ואיש סודו. אנשי דורו קשרו לראשו כתרים רבים. הוא זכה לכינוים כגון: ״גדול ליהודים ודורש טוב לעמו,״ ״נגיד ומצווה לאומים״, ״שר צבא ישראל״. כך תיארו יהודי מרוקו את העיד המהולל הזה.
שרים ואנשי חצר
מלבד הנגידים שהגיעו לעמדת הנהגה מוכרת בקהילותיהם היו גם אחרים שהגיעו לעמדות השפעה בזכות כישוריהם הפיננסיים והדיפלומטיים ובזכות השרותים שהגישו למושלי המחוזות ולאנשי חצר המלך והצליחו לחדור לפני ולפנים. המעמד של אנשי החצר התפתח בעיקר מקרב הסוחרים שתפקידם היה לספק לחצר המלכות ולמושלי המחוזות מוצרים שונים, ואט אט הצליחו לבסס את מעמדם בבית המלוכה ולהגיע לעמדות השפעה. ביניהם היו יועצי המלך ורואי פניו. כישוריהם משכו את תשומת לבו של המלך והוא קרב אותם והפקיד בידיהם תפקידים כלכליים והטיל עליהם משרות דיפלומטיות וקונסולריות.
בין אנשי החצר שזבו להשפעה היו גם בניהם של נגידים שהמלך חפץ ביקרם, כגון ר׳ יוסף טולידאנו, בנו של ר׳ דניאל טולידאנו שהזכרנו לעיל. הוא היה אדם מוכשר ותשומת לבו של המלך מולאי איסמעיל הופנתה אליו, לבן נשאהו על יועצים רבים והפקיד בידיו תפקידי חוץ ופנים. מעמדו היה למעשה מעמד של שר. הוא היה יועץ ומשנה למלך. אחר־כך נתמנה לקונסול ברפובליקה ההולנדית ובשם המלך חתם וכרת ברית שלום בין הולנד ובין מרוקו. הוא נשלח על־ידי המלך לתפקידים דיפלומטיים נכבדים אחרים, ביניהם אצל מלך אעליה. בזמן מילוי שליחויותיו בחו״ל הופקדו תפקידיו בידי אחיו חיים טולידאנו.
יחם ההמונים המוסלמים אל אנשי החצר והשרים היהודים לא תמיד היה אוהד. היות ועסקו בעיקר בבעיות פיננסיות הם גם הופקדו על גבית המסים. ההמונים ראו בהם את באי כוחו של השלטון הנוגש מחד, ומאידך הם עוררו גם את קנאתם וזעמם של כוהני הדת המוסלמים שלא יכלו לסבול את ״החרפה״ שהיהודים שנואי האל ינהלו את עניני הממלכה ויעשו בה כבתוך שלהם, בניגוד לצוויי האיסלם.
במקרים מסוימים, כאשר סאת זעם ההמון וכהני הדת נתמלאה וכאשר המלך לא יכול לעמוד בפני לחציהם, היה המלך זורק את השר היהודי קרבן לעזאזל. כך נהג לדוגמא, מולאי איסמעיל עם השר־הנגיד ר׳ משה אבן־עטר שהזכרנו לעיל. למרות שרותיו הרבים לממלכה הוכרז כאישיות בלתי רצויה, כנראה בגלל קנאה, אינטריגות ולחצים שהופעלו על המלך ובגלל סכסוכים בין בעלי השררה, ביניהם גם יהודים. שנה לאחר־מכן (1724 – תפ״ד), היא שנת הרעב הגדול, החזיר את נשמתו לבוראו.
הוא הדין באיש החצר ר׳ שמואל בן־יולי שהיה ״איש עשיר ונכבד ועם זה עושה חסד ומיטיב ובמידותיו אלה רכש לו חיבת כל יהודי מרוקו.״ הנגיד המהולל הזה נידון למיתה על שהעז ליַסר מלשין ומוסר יהודי. ברגע האחרון נמלט וניצל ממות.
היו מקרים שהמוסלמים הקנאים עשו דין לעצמם וחיסלו את מתחריהם ולא חיכו למלך עד שיתעשת. הנגיד אברהם בן־יוסף מאימראן ״שר צבא ישראל״ שהזכרנו לעיל, הורעל על־ידי רופא ישמעאלי שמזג לו רעל בתוך סם מרפא, בשנת תפ״ג(23 17 )
מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.
בסייעתא דשמיא
קונטרס
״תורת אמך״
מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.
אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס
כל זאת מאת החונן לאדם דעת
הצב״י אברהם אסולין ס״ט
החונה כאן אלעד ת״ו
ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהגות מחכמינו זיע״א בימים אלו מאת
הצב״י ברוך בן רי שלמה סבאג ס״ט
פתח תקווה ת״ו
כתובת להערות והארות: הרב אברהם אסולין שליט״א רח׳ בעלי התוס׳ 9/9 אלעד
מייל: a0527145147@gmail.com טלפון : 145147־0527
ניתן לצפות ולהוריד את החוברת וכן לשאר שיעורים ומנהגים
בתורת חכמי מרוקו באתר ״אור חדש״ בכתובת:
ניתן להשיג קונטרסים ״תורת אמך״ על מנהגי מרוקו לברית, בר־מצווה, חתונה, ברכות הנהנין, ואבילות
בטלפון : 145147־0527
גרפיקה עימוד ועריכה: ברוך סבאג נ״י
אבילות
המנהג מהפטירה עד הקבורה
מה הנהגות בבית האבל
נז אבילות בשבת השבעה
סה מנהגי החודש והשנה
עב הנהגות בבית העלמין
ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי״ר.
איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש״י (בראשית א, טז), ואע״פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה.
מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע״ה שאמר בתהלים ״ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו״ לזי, יי). להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות.
בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות ״תורת אמך״ על המועדים ופעמים רבות נאלצנו
לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס״ד זוכים
להוציא קונטרס ״תורת אמך השלם״ לימי התעניות, בין המצרים, תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.
ואע״פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים (סימן רס״א), אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכוי אלא כן יעשה הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב״ה שלא יארע דבר רע עכ״ל הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע״ג דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה ששמענו מרבותינו שליט״א.
וזאת למודעי שלא באנו ח״ו לחלוק על שום פוסק או ת״ח, אלא ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן אבות (בפתח דבר עמי ט״ז) בשם הגר״ח קנייבסקי שליט״א שכתב (בספר שרשי מנהגי אשכנז ח״א דף 18) וז״ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי״ש באורך. וכן שמעתי בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל אודות מנהגי המערביים בארץ ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר״מ אליהו זצ״ל שציבור יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר״ח אע״פ שמנהג א״י אינו כן. ולך נא ראה בספר חסידים (סיי קי״ד) שכתב וז״ל: המשנה מנהג ראשונים כגון פיוטים וכוי עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ״ל. וכתב עוד מרן הרב שמש ומגן (ח״ב ריש סיי ל״ד) ואני בבואי לארץ ישראל לא שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם (ח״ג סיי פי) בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא״י המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע״כ.
ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים נידמו, כמובא בסידור ״קינות אבותינו״ לר׳ מאיר אלעזר עטיה הי״ו (עמוד 20 אם למסורת הערה 4) בשם רבינו הגדול כמוהר״ר ר׳ אליעזר די אבילה זצוק״ל בשו״ת באר מים חיים (דף ע״ט סוף עמודה די): והרבה מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע״ג דלית הלכתא הכי, ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג וכוי, דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה ״ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה״ וכוי עיי״ש.
ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם
לומדי כולל ערב לבעלי בתים ״תפארת מיכאל אלעד״ וכן השעורים שאנו מוסרים בס״ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת״ו, שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
למחרת הירצחו של עותמאן הכריז עלי אבן־אבו-טאלב על עצמו כחליף במדינה בהתעלמות גמורה מוועדת ׳אשורה׳ שמונתה בתקופת עומר לקביעת המועמד הראוי לחליפות.
עלי החל בפעילותו המדינית בראש וראשונה בהחלפת ראשי המחוזות שברובם היו משבט ׳אומיה׳ וממשפחת עותמאן שבתוקף סמכותם כראשי המחוזות עשקו באכזריות את דלי העם.
כל נציבי המחוזות שקיבלו הוראה להתפנות, נענו בחיוב לפנייתו של עלי, מלבד נציב המחוז הסורי מועאויה אבן-אבו-סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה אשר מיאן לפנות את מקומו בטענה שיש להסגיר ולהעניש בראש ובראשונה את רוצחי החליפה עותמאן הנהנים מעמדות מפתח במחנהו של עלי. הוא הכריז קבל עם ועדה שאם לא תתמלאנה דרישותיו להסגרת רוצחי עותמאן, הוא יסרב להתפנות ממשרת הנציב בסוריה.
מאידך, נתקל החליפה עלי אבן-טאלב בביקורת חריפה מצד מנהיגי שבטו אשר דרשו להשיב את כבודם ולמנותם לעמדות ראויות ומכובדות במחוזות ובהנהגה המדינית.
מרגע עלייתו של עלי למעמד החליפות נרקמה נגדו אופוזיציה שלדרישותיה לא היה לעלי היכולת להיענות בחיוב, בעיקר כתוצאה ממרקם היחסים שנרקמו בינו לבין מפקדי כוחותיו מהעיר כופה שהואשמו בחלקם ברצח עותמאן.
עקב חוסר היענותו לדרישות מנהיגי שבט קורייש, הפכו האיומים מהבית נגדו למוחשיים והתבטאו בהכרזה למרד. בין המורדים נמנו וותיקי ההנהגה המוסלמית כמו אל-זובייר אבן-אל-עזאם, חתנו של אבו־ בקר ואחד ממקורבי מוחמד ואף חבר בוועדת השישה, ה׳אשורה׳, טלחה אגן־עובידאללה, אחד מראשוני המוסלמים, מקורב למוחמד ואף הוא חבר בכיר בוועדת ה׳אשורה׳, וכן עיישה בנת אל-אבו־בקר, אלמנתו האהובה של מוחמד.
צבאותיהם של מחנות היריבים נפגשו פנים אל פנים בשלהי חודש דצמבר שנת 656 בקרבת בצרה ובמלחמה קשה שהתחוללה ביניהם, קרב ׳ג׳מל׳ היו ידיהן של כוחות עלי על העליונה ולאחר שמנהיגי המרד, טלחה וזובייר, נהרגו בקרב, נסוגו שארית הלוחמים משדה הקרב ואלמנתו של מוחמד, עיישה, נמלטה על נפשה על גב גמל משדה המערכה.
מלחמת האחים הראשונה באיסלאם, ה׳פיתנה׳, העמיקה את המחלוקות והמחישה את הפירוד העולה ומתממש אט-אט במחנה המוסלמים ולחליפה עלי לא נותרה ברירה אלא להמשיך ולהיאבק בכל מאודו על מעמדו כמצביא עליון של המחנה הערבי.
לחליפה עלי לא ניתנה האפשרות לטפל בענייני המדינה כראוי ומיום עלייתו לכס החליפות מולכדו כל מהלכי מדיניותו שהובילו אותו בעל כורחו למלחמות אחים בלתי נמנעות שתוצאותיהן היו הרות אסון לחליפה עלי עצמו ולאימפריה המוסלמית שבנו קודמיו.
כאמור, נציב סוריה מועאויה, המשיך בסירובו להתפנות מכיסאו ועמד על דרישתו המוסרית מחליפה עלי למסור לידיו את רוצחי החליפה עותמאן מכופה ובראשם את מאלק אל-אשתר ששירת את עלי בנאמנות עוד לפני עלייתו למעמד החליפות ונימנה על מיטב מצביאיו. נציב סוריה הרחיק לכת בהצהרותיו וטען שאינו מכיר בחליפותו של עלי כל עוד רוצחי עותמאן לא יוסגרו לידיו או לחילופין יוענשו כדין על ידי החליפה עלי עצמו.
מעמדו של עלי, כתוצאה מהצהרתו של מועאויה, הגיע לשפל המדרגה ולא נותרה לו ברירה אלא להשתמש בכוחו הצבאי העדיף כדי להכניע את נציב סוריה. בחודש מאי 657, יצא בראש כוחותיו ועלה לאורך נהר הפרת עד למבואות העיר ׳ציפין׳ ליד העיר ׳רקה׳ והורה לצבאו להתבצר מול כוחותיו של מועאויה, אולם לא הורה לתקוף מיד, בניגוד מוחלט לעצת מצביאי צבאו ובראשם מאלק אל-אשתר ששנא את מועאויה עוד מהימים שגורש בבושת פנים מסוריה על פי הוראתו.
החליפה עלי וצוות יועציו היססו תחילה להיכנס למלחמה כי חששו בעיקר מהשפעותיה השליליות של ה׳פיתנה׳ השנייה וניסו במשך שלושה חודשי המתנה להשפיע על מועאויה ועל יועציו בדרכים דיפלומטיות לציית להוראותיו של החליפה עלי ולהצהיר על נאמנותו, " ביעה " אולם מועאויה עמד בעיקשות על דרישותיו ולא נכנע להפצרותיו של עלי עד שלבסוף פרצה ביניהם המלחמה.
בחודש אוגוסט 657 פרצה בין שני המחנות מלחמה עקובה מדם שנפלו בה חללים רבים, בעיקר ממחנהו של מועאויה שלפני התבוסה העלו לוחמיו על חניתותיהם דפי קוראן וביקשו להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים ולהסכים ללכת לבוררות שתכריע בין שני הצדדים. עלי נתן את הסכמתו והורה לכוחותיו שהיו על סף ניצחון מוחץ לסיים את הלוחמה, בניגוד לכל מה שציפו יועציו ומצביאי כוחותיו. הוראתו החפוזה לא נתקבלה ברוח טובה בקרב מרבית לוחמיו ובעיקר בקרב הלוחמים משבט ׳הקוראה׳.
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
יא. עירק (בבל)
ארץ ומדינת עירק המצויה ביבשת אסיה – בין הארצות איראן(ממזרחה), סוריה (ממערבה), ערב הסעודית (מדרומה) ותורכיה (מצפונה) – שימשה כערש ליצירה הרוחנית הגדולה ביותר של העם היהודי – התלמוד הבבלי. ואף לאחר חתימת התלמוד הבבלי במאה השישית לסה״נ, המשיכה ארץ בבל ומרכזיה הרוחניים עם חכמי הגאונים – להנהיג את העולם היהודי בכל תפוצותיו. אולם לאחר שההגמוניה עברה לספרד ולצפון אפריקה, המשיכה הקהילה היהודית בעירק להתקיים בשולי התפוצה היהודית, עד לדורות האחרונים, שבהם עלתה שוב עם גדולי חכמיה כדמויות מרכזיות בעולם התורה.
לפי המסורת היהודית המקראית, יצא אברהם אבינו מהעיר אור שבבבל, דרך סוריה לארץ ישראל. עם גלות יהויכין ובעיקר עם חורבן הבית הראשון, הפכה בבל למרכז הגלות המשמעותי הראשון. מבבל שבו היהודים להקים את הבית השני עם עזרא ונחמיה. מפורסמות הערים: נהרדעא, נציבין, מחוזא, סורא ופומבדיתא. אמוראי בבל, במשך ששה דורות, פעלו, הגדילו ופיתחו את התושב״ע עד לגיבושה בתלמוד הבבלי. לאחר שנחתם התלמוד ועד לסוף המאה הי״א – היא תקופת הגאונים – הנהיגו חכמי בבל את הפזורה היהודית. מאז ועד למאה הי״ח – נידלדלה יהדות עירק, ומעטים ידיעותינו עליה.
במאה הי״ח החלה קהילת בגדאד להתפתח כמרכז רוחני. בשנת 1849 מונה לראשונה ׳חכם באשי׳ לראש הקהילה בבגדאד. בתקופה זו פעלו הרבנים רבי עבדאללה סומך והרב יוסף חיים, שהטביעו את חותמם על יהודי עירק בדורם, וליצירתם ההלכתית פרשנית היתה השפעה רבה על כל היהדות הספרדית-מזרחית עד לימינו אלה.
המרכז היהודי הגדול שבבבל (עירק) נמצא בעיר בגדאד. במאה הי״ב ביקר בעיר התייר הגדול רבי בנימין מטודילה, שם מצא בתי כנסיות רבים וישיבות רבות. דממה תרבותית אפפה את העיר עד המאה הי״ח. גדול רבני בגדד הוא רבי צדקה חוצין, שהגיע לבבל מחאלב. במשך כשלשים שנה כיהן כראש ישיבת בגדאד וגרם להתעוררות לימוד התורה בעירק. מתלמידיו נודע רבי עבדאללה סומך שהקים ישיבה לאברכים מצטיינים. ישיבה זו היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר במאה הי״ט. חכמי ישיבה זו השיבו תשובות בהלכה לכל ארצות המזרח(סינגאפור, כלכותה, בומבי, פרס, כורדיסטאן ועוד).
חכמי בבל לא הרבו לכתוב, ורק מקצת מן החכמים העלו את חידושיהם על הכתב, ועל כן מעטה היא המורשת הספרותית של יהודי עירק.
רבי יוסף חיים, מחבר הספר ׳בן איש חי׳, הוא המחבר הפורה ביותר בדורו. לא היה תחום אחד מחלקי התורה בו לא עסק וכתב: בהלכה, בפרשנות המקרא והתלמוד, בדרשנות, בקבלה, בפיוט ועוד. עוד מן החכמים המפורסמים של יהדות עירק, יש לציין את הרב יעקב חיים סופר, מחבר ספר ההלכה ׳כף החיים׳, הרב יצחק אברהם שלמה, חכם באשי(בשנים 1905-1893), הרב עבודי יחיא משה, הרב צדקה חוצין, הרב אלישע דנגור, הרב שמעון אגסי, הרב אליהו סלימאן מני(כיהן כרבה של חברון), המקובל רבי יהודה פתייה ועוד.
יב. כורדיסטאן
ארץ ומדינת כורדיסטאן נמצאת בצפון-מזרח עירק, ממערבה תורכיה וממזרחה פרס-איראן. יהודי כורדיסטאן יושבים ברובם בחלק הגובל עם עירק, מיעוטם בחלק הפרסי ורק חלק קטן בגבול הסמוך לתורכיה. מסורת עתיקה בפי יהודי כורדיסטאן שהם מצאצאי עשרת השבטים שהוגלו בגלות אשור. אולם ידיעות קיימות רק מן המאה השביעית על קהילה יהודית גדולה באזור העיר דביל. תנועות משיחיות באזור כורדיסטאן מעידות על רמז גדול של יהודים במאה הי״ב.
ידיעות נוספות ורחבות יותר ישנם מן המאה הט״ז, עת בה כיהנו כרבנים בכורדיסטאן ממשפחות ברזאני, מזרחי, חרירי ועוד.
במאה הי״ז נמצא בכורדיסטאן הרב עבדאללה בן סיבר שהשלים העתקת ׳מדרש׳ בכורדית על שירת הים ושיר השירים.
לקראת סוף המאה הי״ט מעיד הנוסע מרדכי אדלמן על יהודי כורדיסטאן: ״את חוקי אמונתנו, משפטיה ומנהגיה ינצרו כבבת עינם, ובכלל יהודים נאמנים הם בכל הליכותיהם, בשמרם דת קדשינו בכל פרטיה ודקדוקיה״.
כשהציק הרעב ליהודי כורדיסטאן (בסוף המאה הי״ט), רבים היגרו לבגדאד. כן כשגברו המהומות ברחו לבגדד, שם שימשו כמשרתים וטבחים בבתי העשירים.
המצב הבטחוני של יהודי כורדיסטאן היה בכי רע. רצח ושוד היו מעשים שבכל יום. רבני בגדאד עסקו רבות בפתרונם של בעיות עיגון של נרצחים שאבדו עקבותיהם.
המוסד הקהילתי בכורדיסטאן היה בית הכנסת, כאשר מסביבו התרכזו כל החיים הרוחניים. בראש הקהילה עמד ׳חכם׳ שהיה המוהל, השוחט והגבאי. בשאלות קשות פנו לחכמי בגדאד. מעטים גדולי תורה שיצאו מכורדיסטאן, ארץ שבה חיו היהודים תחת מצוקה ורדיפה מתמדת. במאה הט״ז נזכרים במקורות יהודים שעלו מכורדיסטאן לארץ ישראל והתיישבו בצפת. שדרי״ם רבים ביקרו בכורדיסטאן ונתקבלו בסבר פנים יפות. עובדה זו מעידה על אהבתם הגדולה לארץ ישראל. לדעת החוקרים היו יהודי כורדיסטאן הראשונים מעדות המזרח שהתיישבו בארץ ישראל במאתיים השנים האחרונות.