Le mariage trad. chez les juifs marocains
A Tesra, les fêtes de mariage commencent jeudi soir par la première cérémonie du henné, qui se répétera pendant huit jours dans la maison de la fiancée, en présence des familles et des invités. Les tamzwarât mettent à la jeune fille du henné et lui font L'azellumin – le rite de defaire les cheveux de la mariee – On la peigne et on couvre son corps d'un drap, qu'elle gardera jusqu'au mariage. Les femmes poussent des zgarit et font des l'ab.
Samedi soir a lieu le pétrissage du pain en présence de nombreuses femmes, qui chantent et dansent. A cette occasion, la mère de la mariée met du henné dans les mains de sa fille et y dépose une pièce d'argent. La mère surveille depuis jeudi l'assiette où est conservé le henné, car des ennemis peuvent, en renversant l'assiette, lui compter le nombre d'années pendant lesquelles la femme restera stérile. Les islan, déjà élus lors des fiançailles, se réunissent chez le fiancé pour choisir le cheik. Ils envoient à la fiancée une jarre, qu'ils décorent eux-mêmes.
Dans l'anti-Atlas. A Ait-Baha, le samedi, "sabt alahtanim", met en présence les deux familles et des invités au cours d'un repas copieux. Le soir, on prépare la pâte. Chaque tamzwarâ met le plat dans lequel on pétrit la farine sur sa tête et danse. C'est à ce prix-là qu'elle pourra plus tard prendre part à la coiffure de la mariée. Quand la pâte est prête, le fiancé se lève et jette une offrande dans le plat. Son exemple est suivi par d'autres.L'argent est recueilli par la mère de la fiancée. Les jeunes gens, réunis entre eux, concourent à raconter la meilleure blague.
Même des jeunes gens mariés sont admis à concourir. A un moment donné, le fiancé est entouré par deux islan. On lui attache le pied droit au pied gauche d'un ami et son pied gauche au pied droit d'un autre. Les deux islan dansent, tout en essayant de soulever le fiancé. A la fin de la danse, les jeunes gens s'enfuient et l’emmènent avec eux. Ses parents le rachètent avec une offrande de cinq pains de sucre.
Vallée du Dadès. Jeudi, "nhar aseb – le septieme jour ". la jeune fille, en présence des tamzwarât, est lavée et couverte d'un drap. On lui met un bracelet appelé az,ebg, porté seulement à cette occasion. Les femmes chantent et dansent durant toute la nuit. Dans la maison du fiancé, ses amis l'habillent d'un vêtement neuf. L'élection des islan donne lieu à une fête, qui se prolongera jusqu'au matin.
Vendredi matin, le jeune homme fait envoyer, par l'entremise des amies de la jeune fille, quelques cadeaux, principalement des habits, que la fiancée mettra le jour du mariage. Ensuite, accompagné de quelques islan, le fiancé quitte son village pour aller inviter la famille et des amis qui habitent dans d'autres centres. Il ne rentrera de sa tournée que le mardi. Les islan restés au village vont le vendredi après-midi chez la fiancée, pour assister à la cérémonie du henné et de L'azellumin.
Samedi, "sabt el henna les deux familles déjeunent ensemble. Le soir aura lieu la cérémonie du henné, en présence d'une grande assistance.
Vallée du Draa. Ici, les fêtes commencent le mercredi. L'après-midi, en présence de nombreux invités, le haham remet une bague à la fiancée, en la bénissant. Le soir, chez le fiancé, on élira l'uzara.
Vallée du Todra. Mercredi, "nhar azomg", la famille du fiancé remet à la jeune fille des paniers contenant du henné, des fruits secs, une pièce de tissu, un foulard et un peigne. Tout au long de la route les femmes chantent et dansent. L'isli (le fiancé) vient ensuite. C'est le père de la jeune fille qui lui met du henné et chante à cette occasion. Une tamzwarâ dépose sur la tête de la fiancée un miroir et du sel C'est L'azomg. Ensuite, la mère du fiancé ou sa soeur met du henné au fiancé, qui, à partir de ce soir, se fait accompagner toujours par deux amis, appelés sosbinin. Les invités offrent aux femmes de l'argent et des oeufs.
Samedi, "ssbt alhatan", les hommes des deux familles et des amis viennent prier dans la synagogue du fiancé. Après l'office, a lieu un repas en commun. L'après-midi, les femmes se rendent à la maison du fiancé et de la fiancée. Elles portent des cruches, qu'elles battent avec leurs souliers. La soirée et une grande partie de la nuit donnent lieu à des réjouissances. Les sosbinin soulèvent le marié et le font danser. Ils vont aussi chez la jeune fille, à qui ils font subir le même traitement.
lmeghrane. Jeudi est le "nhar azomg". Il est intéressant de signaler qu'ici le mot "azmomeg" est synonyme de "henné". On dit: on fait aux mariés sept jours d,azmomeg ou sept jours de henné. La cérémonie la plus importante aura lieu ce soir-là chez le fiancé.
On choisit cinq de ses amis qui formeront sa cour. Es doivent être de préférencecohen, ïevi ou mazwâr.Ce seront ses hkamim Ils le lavent et le revêtent d'un habit neuf. Les tamzwarât moulent le henné, chantant en l'honneur du marié: "Que le sel soit sur toi, ô fiancé! ".
Elles appliquent ensuite du henné au fiancé et aux cinqislan. Une tamzwarâ met du henné sur le côté gauche de la poitrine du fiancé, en lui collant sa main pleine de henné, de façon à obtenir l’empreinte de la main ("hamsa"). Elle lui enduit encore la tête, les mains et les pieds. On lui met en même temps du khol autour des yeux. Le lendemain, un levi ou un cohen lui appliquera du henné et sa mère du khol autour des yeux, opération qui se répétera tous les jours suivants jusqu'au mariage. Ses amis se font mettre du henné sur la tête. La mère leur distribue ensuite du barkuks.
Vendredi après-midi, la famille du jeune homme, accompagnée de nombreux invités, se rend chez la fiancée. Ils lui offrent des paniers pleins de henné et de sucre, portés par des tamzwarât. En route, on offre aux passants à boire et à manger, et les femmes poussent des zgarit. La famille de la jeune fille accueille le convoi à l'entrée de la maison, avec des chants et des danses. On leur sert dumhemmer et de la mahia.
Le marié apparaît juste pour assister à l'application du henné à la fiancée. IL lui est interdit de marcher et ce sont les islan qui le soulèvent sur leurs épaules. Ce sont eux aussi qui portent la fiancée et la déposent au milieu de la cour. Les tamzwarâtappliquent du henné sur toutes les parties du corps de la jeune fille. A ce moment, on procède à la grama. Ce sont les islan qui donnent les premiers, suivis par les autres invités. Les islan dénouent ensuite les tresses que les tamzwarât avaient faites la veille à la fiancée.
Samedi matin, les hommes se réunissent à l'office religieux, où le jeune homme est invité à lire un passage de la Tora. Onoffre à l'assistance de la mahia. Après l'office, les invités se rendent à la maison de la fiancée, où ils déjeunent. Si le père du jeune homme est généreux, il proposera au père de la jeune fille d'accueillir une part des invités chez lui.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג-סוף פרק המבוא
תכלית הספר ומבנהו.
זהו מכלול הקווים העיקריים המיוחדים ליהדות המגרב, המחייבים את החקירה בה כיחידה נפרדת. כיוון שמעטו מאוד עבודות המחקר שנעשו בתחום זה עד כה – ובמיוחד מצד חוקרים יהודים – אין פלא שכותבי תולדות ישראל בכללן מעדיפים לעבור בשתיקה או בקפיצה על " פינה נידחת , זו, ומחברי הערכים באינצקלופדיות יהודיות למיניהן, שאין להן אפשרות להשתמט מחובת פרסום הערכים, חוזרים על " מעשיות " שמצא מאיר פישר ז"ל בתרגומים קלוקלים של מחברים ערביים ופרסומן כעובדות בספרו " תולדות ישורון " שיצא בפראג בשנת1817, או בדומות להן של מחברים אחרים.
נוסעים מאירופה, והם מלומדים נוצריים, רופאים, קציני צבא צרפתיים ופקידים במינהל האזרחי וברשת החינוך ערים היו לחקר החברה היהודית, בעיקר במרוקו, אבל גם באלג'יריה ותוניסיה, וניסו על פי דרכם ויכולתם להתעמק בבעיותיה.
מצוי מספר ניכר של פרסומים בצורת ספרים ומאמרים העוסקים ביהדות זו. מחברים אלה נתנו, כמובן, דעתם על נושאים שיכולים היו לטפל בהם מצד הכשרתם כגון תיאורי המללאח בערים הגדולות, העדות הקטנות בהרי האטלאס ועמקי הדרום, עריכת סקרים דמוגראפיים, אתנולוגיים ואנתרופולוגיים.
ודאי שאין לבוא בטענה כי חסר למחקרים אלה הביסוס ההיסטורי תרבותי וידיעת עולמה של היהדות מבפנים. אלא שגם בזה ייחודה של יהדות המגרב, שהיא לבדה מבין כל הגלויות היהודיות זכתה לתשומת לבם הרצינית והכנה של חוקרים לא יהודיים.
המבנה של שני הכרכים מותאם להשתלשלויות ההיסטוריות ולחומר המקורות. הכרך הראשון עוסק בתקופה העתיקה ובימי הביניים ( לפי הגדרתם של ההיסטוריונים האירופיים ). דלות המקורות בשביל התקופה העתיקה אילצה לתאר בפרק אחד את קורות הימים ההם על כל תופעותיהם.
וכנגד זה החומר המצוי במקורות יהודיים ולא יהודיים בשבילך משך הזמן למן הכיבוש הערבי עד גזירות המייחדים ועד בכלל איפשר להציע את הדברים לפי נושאים בפרקים נפרדים.
הפרק האחרון בכרך הראשון עוסק בימי ההתאוששות, לאחר שבטלו ממלכת המייחדים וזירותיה. גבולו ראשית השלטון העותמאני וצמיחת שושלת הסעדים במרוקו. הכרך השני מוקדש לימי הביניים המאוחרים במזרח התיכון. שנמשכו כאן עד המאה התשע עשרה.
כנקודת מוצא משמש בירור בעיית הברברים המתייהדים, מאחר שרק מהמאות החמש עשרה – שש עשרה מתחילים המקורות לעסוק בכובד ראש בבעיה זו, אם כי ההשקפה של מוצאם של היהודים מהברברים היה פרי המאה התשע עשרה.
שאר הפרקים בכרך זה הן מונוגראפיות העוסקות בארבע הארצות הברבריות לפי הסדר הכרונולוגי של גמר משטרן החברתי, המבוסס על עקרונות ימי הביניים : אלג'יריה – 1830, תוניסיה – 1881, טריפוליטאניה – 1911, מרוקו – 1912.
בפרקים אלה תוארו גם קווי ההתפתחות עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אלא שדבר זה נעשה בעיקר לשלמות התמונה. בשלו הארצות שנסקרו ראשונה ניתן היה לתאר את החיים על כל תופעותיהם בחומר וברוח – לפעמים פחות בראשי פרקים.
לא כן בנוגע ליהדות מרוקו, שמבחינת מניין אוכלוסייה שקולה הייתה כנגד שלוש אחיותיה, ומבחינת בניינה ומשקלה, עושר המקורות על כל סוגיהם, השופעים חומר על כל שטחי החיים, ראויה וזכאית היא למונוגרפיה מקיפה ומעמיקה, שתמצה את כל החומר הזה.
רק בארץ זו יכול היה עובר אורח יהודי דובר עברית להידבר עם יהודי המקום בלשון העברית. ואולם מפאת הצורך לשמור על סימטריה מסוימת צומצם פ]רק זה לתופעות מדניות כלליות, שיד השליטים הייתה בהם.
החומר לתיאור החיים הפנימיים, הארגון, הנהגת הציבור, הרבצת תורה, חיי כלכלה, יחסים עם השכנים, וכן סקירה על גזירות ההפליה נאסף ובחלקו גם עובד מתוך בחינה רחבה, שתקיף את כל המגרב.
וכן נאסף חומר רב על גורלם של יהודי המגרב החל בתקומת המדינות העצמאיות באפריקה הצפונית, הן בתוכן והן במדינת ישראל, ארץ כינוסים, ובארצות פזוריהם שאליהן גלו. אבל חומר זה עובר את הגבולות שנאלץ המחבר לתחום לעצמו בספרו זה.
נמנעתי מלצרף למבוא הערות או מראי מקומות, שלא להרחיב את היריעה יותר מדי, מסחר מתוך הספרות המדעית העשירה ביותר, העוסקת בבעיות שנגעתי בהן במבוא, ושלא דנתי עליהן בגוף הספר, בא לפני רשימת הקיצורים הביבליוגראפיים. הוא סודר לפי הנושאים ויוכל לשמש מדריך ולמעוניין בבעיה מסוימת. לא נזכרו החיבורים המצויים ברשימת הקיצורים.
סוף פרק המבוא.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי יצחק צבע השני
מחכמי סאלי, חיבר חיבורים רבים והוא מצאצאיו של רבי אברהם סבע, כך כתב בספרו ״קרני ראמים״ – ״ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון והמופלא, המקובל האלוקי, כמה״ר אברהם צבע זלה״ה, בספרו הבהיר על התורה הנקרא צרור המור״.
חיבורי רבי יצק צבע השני :
א. ״אפיק הנחלים״.
ב. ״בית יצחק״ – חידושי ש״ס.
ג. ביאורים – על ספר הכוונות.
ד. ״בן ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ה. ״חסד ואמת״ – חידושי ש״ס.
ו. ״מקום בינה״ – פירוש על אוצרות חיים, עץ חיים ומבוא שערים – מכתבי האריז״ל.
ז. קונטריסדרושים – ( הוזכר ב " מעלות לשלמה " )
ח. ״קרני ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ט. ״שערי בינה״ – פירושים, הגהות וביאורים לכוונות התפילה.
י. " מנחת אליהו "
יא. " אם לבינה " ליקוטים על קבלת האר"יז"ל על סדר הא'-ב מהרמ"ז
רבי יששכר אצראף
מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, חמיו ורבו של רבי רפאל אלנקאוה.
רבי יששכר היה רבה של סאלי, ראש הישיבה וראב״ד.
כאשר עלה לירושלים, מינה את חתנו רבי רפאל במקומו. הרב יששכר שימש בירושלים כרב עדת המערבים.
בספר ״חכמי המערב״ לרב שלמה דיין הי״ו מסופר כי הרב משאש זצ״ל סיפר את אשר סיפר לו הרב רפאל:
ברבאט היה גוי שונא ישראל שהתפאר שלא ״נטמא״ מעולם במגע יהודי. יום אחד עבר ליד חצרו רבי יששכר והנה יצא לקראתו כלבו של הגוי, כלב מדברי גדול, הרב צעק לישועה, הגוי יצא מחדרו ואז הכלב תקף לפתע את הגוי וקרע את לחיו, בינתיים רצו אנשים לעזרת הרב והרגו את הכלב, הגוי מת מפצעיו.
רבינו יששכר רבה של סאלי ומנהיגה הרוחני העמיד תלמידים רבים.
כשרצה לעלות לארץ ישראל, לא הסכימה הקהילה. הוא הודיע שהוא נוסע לסטאט להשתטח על קבר אביו. כך עשה ומשם המשיך בסתר לארץ ישראל.
שימש בירושלים ראב״ד עדת המערבים בשנים התרמ״ו ־ התרנ״ב, בתפקיד זה החליף את רבי אלעזר הלוי בן טובו מרבאט – מחבר השו״ת ״פקודת אלעזר״.
קדם להם ״הצוף דבש״ – הרב דוד בן שמעון, גם הוא מרבאט.
אגב, דבר זה מלמד על תנועה גדולה של יהודים ממרוקו (רבים מהם מן הערים סאלי ורבאט) שעלו להתיישב בארץ ישראל וכן קבוצות תלמידים ורבנים בראשיהם, כדוגמת קבוצת אור החיים הקדוש, הרבה שנים לפני העליות ״הראשונות״.
רבי יששכר נולד בסאלי בשנת התקע״ז ונפטר בירושלים ב-כ״ו באב התרנ״ו ונטמן בהר הזיתים.
בספר ״נחלת אבות״ (ח״ב רס״ו) נכתב: ״בשנת התמ״ר עלה לירושלים, אהוב על כולם, אוהב שלום. ב-כ״ו באב התרנ״ב נתבקש לישיבה של מעלה״.
על מעכתו נכתב:
׳'נמס כל לב ורפו כל ידיים.
אל הלקח ארון ה' אחד מן הרמתייס.
הי חסיד ה' עניו יושב כין המשפתיים.
אכד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו.
כל העם מקצה יגידו תהילתו
צדיק כתמר.
גס ריחו לא נמר
משים עצמו כאין מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השתים של המבוא, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן. הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.
התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא. כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.
המנהג להשתטח על קברי הצדיקים הוא מנהג קדום ביהדות. המדרש על כלב בן יפונה הקשור לפסוק ״ויעלו בנגב ויבואו עד חברון״ (במדבר יג:כב), מציין שכלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות בחברון (ראה סוטה לד:ע״ב). ברם היהדות הנורמטיבית לא נטתה לפולחן הקדושים. לפי דעת רש״י (יבמות קכ״ב:ע״א), כבר בימי התלמוד היה מנהג לקבוע לימוד על קברי הצדיקים, בעיקר ביום השנה. ראה עוד: אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ד, עמי יא-לד: מרדכי הכהן, המקומות הקדושים בארץ־ישראל, משרד הדתות, ירושלים תשל״א.
המונחים לציון קדוש
מונחים שונים מציינים את הקדושים היהודים במרוקו, הן כתואר המלווה את שמם והן כביטוי כאשר מזכירים אותם. מונחים מסוימים מקובלים על כל יהודי מרוקו, ואחרים אופייניים לאזורים מסוימים.
המונה הנפוץ ביותר בפי יהודי מרוקו כאשר מזכירים את הקדושים הוא סדדיק, בעיקר בצורת הריבוי שלו סדדיקים ובמיוחד בצירוף סדדיקים אל עזאז, היינו הצדיקים היקרים, האהובים. בהזכירם ביטויים אלה מרימים היהודים יד למעלה ונושקים לה. ידועים ארבעה קדושים שהמונח צדיק הוא חלק משמם, זהותם אינה ידועה ושמם קשור למקום קבורתם: צדיק אזרו, צדיק עין נזאר, צדיק קלעה אל־מגונה וצדיקי עין דיאב. המונחים רבי ורב נפוצים מאוד בקרב יהודי מרוקו, בעיקר לפני שמו של הקדוש.
מונח כללי שגור מאוד הוא חכם. אומרים ״הולכים לחכם״ כשהכוונה היא לבקר קבר קדוש.
המונח מול, שהוראתו בערבית בעל, אדון, שליט, נפוץ כחלק משמם של קדושים רבים, וכן מוואלין, צורת הריבוי של מול. המונח מול ניתן בדרך כלל לקדוש שהוא ראשון בין הקדושים במקום בו קבורים הרבה קדושים, או שהוא נקרא על שם איזור מסוים והוראתו אז שליט של אותו איזור. קדושים רבים נושאים את המונח מול כחלק של שמם, ומעניין לציין שרוב רובם של שמות אלה קשורים לעצמים שבטבע, כגון מול תאורירת( בעל הגבעה), מול אז׳בל אל־כביר (בעל ההר הגדול), מול שזרא (בעל העץ), מול אל־כארמה (בעל התאנה) וכו, וחלקם לחפצים הקשורים לקדוש לפי המסורת, כדוגמת מול תפילין (בעל התפילין), ומול סנדוק אל־כדאר (בעל הארגז הירוק).
קדושים אחדים ידועים בשמם ובשם נוסף המתחיל במונח מול וביניהם: ר׳ שלמה בר־ברירו (מול אבסאר), ר׳ מוסא בן ישי (מול סור), ר׳ אברהם אזולאי (מול אימיתכּ), ר׳ יצחק ישראל הלוי (מול אל־בארז׳), ר׳ מכלוף בן־יוסף (מול אל־קאנטרה), ר׳ יעקב אשכנזי (מול אנמאי), ר׳ יהודה הלחמי (מול תאסקאסת). על ר׳ אליהו מקזבלנקה נאמר שהוא מול אל בלאד, היינו, בעל העיר. צורת הרבים מוואלין ידועה לגבי שתי קבוצות של קדושים — מוואלין אל־גומרא ומוואלין בו־ חלו — וכן כשם נוסף של שני קדושים בודדים — מוואלין דאד, הוא ר׳ אברהם אווריוור, ומוואלין תאסאבראנט, היא ר׳ יהודה ק־ישראל הלוי.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים