ארכיון יומי: 30 בינואר 2013


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סיד לאחסן אליוסי

פניו כל הזמן צוחקות וגופו תמיד בתנועה, ואיפה אפשר לפגוש אותו אם לא ליד קערת קוסקוס? כשנכנסתי הוא כבר ישב שם במסעדה עם ידידים אוכלים וצוחקים ומרימים כוסית לכבודי.

הירמתי גם אני לכבודם והחלפנו כמה מלים של חיבה, כשחזרתי למלון סידי לאחסן אליוסי, היחיד בכפר, מצאתי שגם הוא מתארח שם. כמובן שהתפתחה ידידות שהלכה והתחממה מיום ליום. מסתבר שז׳אן הגיע לספרו מפאריס בעקבות אהבה לבת הכפר. סיפור אהבתו יוצא דופן, כי הוא התאהב בה דרך קסיטת וידיאו. יום אחד ישב בביתם של פועלים ערבים איתם התיידד, אכל קוסקוס וראה קסיטת וידיאו של חתונה בכפרם.

בחתונה הסתובבו הרבה אורחים, לבושים בגדי סהרה רקומים, שותים, רוקדים ושרים, ביניהם עיישה, נערה בגיל העשרה שרקדה ריקוד בטן לשמח חתן וכלה ומרגע שראה אותה נפקחו עיניו, פיו נפתח בפליאה גדולה, שאלו מה קרה, אמר: זאת האישה שלי מהחלומות, אותה חיפשתי כל חיי. עצרו את התמונה כדי לתת לו להתעמק בעיניה השחורות, בגומות החן של צחוקה, בשפתיה הטריות, ואחר כך הריצו את הסרט הלוך ושוב, בכל פעם שהופיעה, כדי שיוכל לגמוע לרוויה את התמימות, התום שהיא הקרינה אליו ממרחק אלפי קילומטרים. במשך שעה ארוכה תיאר לי בחיות רבה את חוויית ההתאהבות.

מיטב השחקניות היפהפיות שהופיעו על אותו מסך מעולם לא עשו לו מה שעשתה לו הנערה הקטנה מחתונה מרוקאית בוידיאו באיזה כפר נידח אי שם בקצה העולם, הוא לא התענין בחתונה, לא בחתן ולא בכלה, אלא אך ורק בנערה הזאת השקועה בעצמה, עיניה מושפלות, והיא רוקדת בשמחה פנימית, מוקפת קהל ובכל זאת לבדה, כמו רוקדת לעצמה ולא לאחרים, והוא החליט לטוס לכפר ולבקש את ידה.

בחיים היא היתה עוד יותר מפליאה, אגלי הזיעה על מצחה העידו שהיא אמיתית, גופה קרן חום וחיים וגם כשהסתבר שהיא לא דוברת מילה צרפתית זה לא עשה לו כלום מול הפשטות שלה, האצילות והחוכמה הכפרית הצלולה. ללה זוהרה וביתה עיישה שמעו את סיפורו וצחקו. מה אומרים לאדם שצונח עליך בעיירה בסוף העולם ואומר לך התאהבתי בבת שלך דרך הוידיאו?

אם היא היתה רואה אותו בוידיאו ספק אם היתה מתעניינת בו, נמוך, שמנמן, עגלגל, עם משקפיים במסגרת שחורה, תמיד עם נעלי התעמלות וטי שירט ובגיל ארבעים וכמה יכול להיות יותר מאבא שלה, ובכל זאת הוא חלום חייה של כל נערה באיזור הנידח הזה, שעוד שומעים בו נעירת חמורים, קרקור תרנגולות וקולות מים מהמעין. ורק מכשיר טלוויזיה בודד בקפה ״הקסקד״ מחובר לבטריה ישנה דרכו רואים לפעמים את הכוכב הרחוק והעשיר שנועד לאחרים ושאין שום סיכוי להגיע אליו והנה הוא מציע לה את הכוכב ללא תנאי, מבטיח להוציא אותה מהפינה הזאת בקצה תבל למרכז העולם.

 האמא לא יכולה לדחות את זה על הסף, הבת כנראה לא יכלה להגיד כן, כך קרה שהוא הפך לאורח קבוע במלון סידי לאחסן אליוסי לרגלי קברו של הקדוש באותו שם, בכפר שלא נמצא במסלולם של התיירים ואם טועים ומגיעים לא שוהים בו יותר מלינת לילה, הוא יושב פה כבר חודשיים, כולם ידידיו, כולם מחכים יחד איתו בקוצר רוח להחלטה של המשפחה, מזדהים עם אהבתו, מחייכים לתמימותו, לעקשנות הילדותית שלו, יום יום הוא מבקר את האם וביתה בבקתה, מביא להם מתנות, בגדים ותכשיטי זהב וכסף, לוקח את האם והבת למסעות וטיולים בלנדרוור מלווים בחברים וחברים של חברים, הגיעו כבר עד דאר בופול, מולאי אידריס, עין סבו, עין לוח, אזרו ואיפראן, לא נעים להן לקבל את המתנות והמחוות ולא לתת לו תשובה חיובית, אבל הבת בפירוש אינה יכולה להגיד כן, הוא נחמד וטוב לב ונוהג כלפיה כמו אב רחום וחנון, אבל כשהוא מנסה לגעת בה, היא נרתעת, הוא חושב שזה יעבור, עניין של בושה, של מסורת, ומקווה שהנישואין יתגברו על המכשולים, עוד מעט יקבל ניירות בקונסוליה בעיר הקרובה, שם יאשרו את הנישואים ויוציאו לה ולאמה תעודת אזרחות צרפתית.

 בקונסוליה עושים קשיים, מעכבים את מתן האישורים, כשלחץ, צעק ותבע את זכויותיו שלחה הקונסוליה את האם ובתה למסדרון ובארבע עיניים אמרה לו שהנישואין האלה הם בלתי אפשריים, חסרי עתיד, מה הוא יעשה עם אנלפביתית בעיר זרה? עם מי היא תדבר? ועם מי הוא ידבר אחרי ליל האהבה הסוער? היא לא תוכל אפילו להקשיב לרדיו או לראות טלוויזיה, בלי שכנים, בלי חברים, בלי משפחה, איזה חיים הוא מועיד לה בפאריס? איך ירגישו הילדים שלה בין הילדים הצרפתים? את מתערבת לי בחיים הפרטיים, אני דורש ממך לכבד את החוק ואת הזכויות שלי.

 בסופו של דבר, לאחר הרבה עיכובים היא נאלצה לספק לו את האישורים, אבל הנערה עדיין מהססת, כבר שנתיים הוא יושב במלון היחיד בעיר, יום אחד הנערה אומרת כן ולמחרת לא, חשב שהיא לא רוצה לעזוב את הכפר שלה ואמר שהוא מוכן להשתקע פה לנצח. כשאני היגעתי לספרו, היינו האורחים היחידים באותו מלון יחיד, הוא שבא מפאריס לחפש את אהובתו, ואני שבאתי מירושלים לעלות לרגל לקבר אבי, כולם חשבו שגם אני באתי לחפש אהובה.

 מי יודע? להגיד שלא? לא פעם חשבתי לעזוב הכל ולחזור הנה, להיעלם ולמחוק עקבות, אמנם במללאח אין כבר שום דבר יהודי, לא בית כנסת ולא בית אורחים, אבל אבותי ואבות אבותי קבורים פה והבית שלנו עוד עומד במקומו, לא פעם אני מתארח אצל המשפחה המתגוררת בו, זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים בגילים שלנו כשעזבנו, לפעמים אני חושב לקנות מהם את הבית ולחזור להתגורר בו, לעתים הם מזמינים אותי ואת ז׳אן לקוסקוס ובוקר אחד קרה לי מקרה מוזר כשהתעוררתי אצלם, לקחתי את תיק בית הספר של אחד הילדים, שמתי על הגב והלכתי לבית הספר שלי, נכנסתי לכיתה, ישבתי על הספסל שלי, לפליאתם של הילדים שלא זיהו אותי, עד שז׳אן נכנס וביקש ממני לפנות את המקום לילד שחיכה בצד ולהתלוות אליו לבית הקפה, הסיפור שלנו יצא מבית המלון לבית הקפה, לשוטר בצומת, למסגד, זיהו אותנו כשהלכנו להחליף כסף בסניף הבנק הקטן, כשעצרנו טקסי, כשעלינו לאוטובוס, וכשהיינו ערומים יחד עם כל העיר בחמאם וכולם רואים שאין לנו מה להסתיר, שם, בין האדים, הצטופפו לידנו וביקשו לנחם, לעודד, להביע הזדהות, לאחל הצלחה.

יום אחד שותפו של ז׳אן למשרד התיווך של נכסי דלא ניידי בא לחפש אותו כדי להחזיר אותו הביתה והתאהב בעצמו בחברה של אהובתו. תוך שבוע נשא אותה לאישה ונסע איתה חזרה לפאריס.

ואילו אצלו זה התקדם בעצלתיים, ובכפר סוף סוף יש נושא ציבורי לוהט, הצעירות מזדהות עם עיישה, המבוגרות צוחקות להן על התמימות שלהן, גם הבחורים רוצים שהיא תישאר פה ואילו המבוגרים עומדים לצידו של האורח, האיש הזר, שמציע לה את החלום של כולם. מה היא יכולה לקבל מצעיר מקומי חוץ מעוני ומצוקה? מה תעשה אחרי האהבה? איך תפרנס את ילדיה?

עם ערב באים אליו למלון, מנתחים את המצב, מעודדים אותו שלא להיכנע, הצעירים מפגינים מול חלונו, ושרים לו שירי ליצנות על אהבת זקנים לצעירות.

פעמים אחדות ביום עוברות חתונות ליד החלונות שלנו, אכן זאת עיירה של חתונות, תהלוכות החתונה לא מפסיקות, גם כשאתה יושב רחוק ממקום האירוע, אתה שומע את השירה ואת הריקודים ואם התהלוכה עוברת לידך, אתה יכול לראות את הכלה מוסתרת בתוך אפיריון הנישא על הכתפיים של קרובי משפחה, דגלים מונפים מסביבו, להקת מנגנים שחורים מרקדת, מנגנת ושרה יללות שמחה מפי המלוות, והחברות הצעירות שרות ורוקדות בהתלהבות שאין יותר ממנה. החתונה היא שיא שאיפותיה של כל נערה בספרו, פסגת החלומות, מייחלים לה ומתכוננים לקראתה כל השנים. כל הזמן יושבות, אורגות וסורגות ורוקמות וטוות ותופרות וכשמגיע היום כל העיר מתחתנת, אופה ומבשלת, שמחה ורוקדת, זאת חתונה של כל העיר, כפי שהלידה היא לידה של כל העיר, אדם בכפר הזה לא נולד לבד, לא חי לבד ולא מת לבד, אורחים באים מכל הארץ וגם אם הבית צר, הוא מכיל את כולם, קרובים ורחוקים ישנים על המרבדים והשטיחים, עומדים צפופים ושוכבים רווחים, ומתחת לשמיכות יחד עם והחתן והכלה שוכבת חצי עיר.

לאחרונה חידשו מנהג בכפר להעניק לחתן ולכלה חדר במלון סידי לאחסן אליוסי לליל ההתייחדות הראשון. לאט לאט התחילו גח אורחי החתונה לשכור להם שם חדרים לליל ההתייחדות. בלילה הראשון שלי במלון הוא היה תפוש כולו על ידי אחת החתונות, וקולות האהבה של החתן והכלה שישנו בדיוק בחדר מעלי לא נתנו לי לישון. במשך הלילה החלו להישמע קולות אהבה משאר חדרי המלון ואט אט בקעו אנקות רמות דרך כל החלונות, בית המלון כולו היה אפוף בסערת אהבה, וקולות של יצרים אפלים הסתערו מכל העברים והמלון היה כמו אוניה טרופה  בתוך ים עצום וסוער, החדר של החתן והכלה היה חדרו הקבוע של ז׳אן, אותו היה מפנה לזוג לליל ההתייחדות, היה זה החדר המפואר ביותר במלון הפשוט, רחב מאוד עם מיטה גדולה  בצבע זהב וחופה מעליה, בחדר היתה גם פינת ישיבה עשירה ושירותים מרווחים עם אמבטיית חרסינה גדולה וברזים מוזהבים, צחוק הגורל הוא שכמה פעמים בשבוע היה עליו לפנות את מיטתו לזוג צעיר ללילה לוהט של אהבה ראשונה, כשהוא נאלץ לישון בחדר סמוך, להקשיב לקולות ולחזור לישון למחרת באותה מיטה עצמה, שלילה קודם טבלה בים של אהבה וריחפה בתוך ענן של חלומות מוגשמים.

כשחזרתי אחרי שנים מצאתי אותו עדיין באותו מלון ובאותו חדר, לא משנה שבינתיים התחתנה וילדה ילדים, הוא עדיין מחכה לאהובתו, עדיין מתארח שם, לן באותו חדר כלולות, שוכב לבד באותה מיטה, שגם עיישה אהובתו התייחדה עליה עם בעלה, בערבים היה עובר ליד בית האהובה לשמוע את קולה או לראות את צלליתה דרך החלון, לפעמים נכנס פנימה לכוס תה, התיידד עם הבעל והילדים וכבר הפך לקרוב משפחה שמסייע בכסף ועצה. בביקורי האחרון חיפשתי אותו במלון. פקיד הקבלה בישר לי בצער שהוא מת לפני כמה שנים, ונתן לי את הכתובת לקברו, כשהיגעתי מצאתי שם אחוזת קבר גדולה ולהקה של נשים צעירות וזקנות מקיפות אותה בתפילות ושירים וזורקות לתוך מדורה נרות דולקים. שאלו אותי אם אני מחפש בת זוג, כי הצדיק נענה גם לתפילות של גברים, מאות זוגות כבר התחתנו בזכותו. הדלקתי שני נרות וזרקתי אותם למדורה לזכרו.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

מותו של הרצל בשנת 1904 שיתק לזמן־מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב־1908 קמה בפאס אגודת ״חיבת ציון״ והיא הרחיבה את פעילותה גם למקנס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והיתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות. מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת ״חיבת ציון״ בזרועות פתוחות יען כי ״אחינו אתם״.

בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף בין קלן לפאם. באחד המכתבים כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, כי ״שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה״.

אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון-אפריקה, הציונות במרוקו נתפשה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה המליצה ההנהלה הציונית לתנועת ״חיבת ציון״, בשנת 1910, להצטרף לתנועת ״המזרחי״ העולמית. מה שחיזק אז את דימויה הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת ״חיבת ציון״ בנושא מדיני. כך, למשל, בשנת 1910 כתבה תנועת ״חיבת ציון״ להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה כלשהי.

מה שהקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב ביידיש או בגרמנית-בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לדינו, עברית וערבית. כך, למשל, ב־24 באפריל 1913 כתב מזכיר אגודת ״בני ציון״ לוועד הפועל הציוני, כי ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קודשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות, הן הן היו בעוכרנו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העבריה ומה לנו לחבק חיק נוכריה ?״ אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון־אפריקנית ובין ההנהלה הציונית, ועד למחצית שנות העשרים לא שוגר לצפון־אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.

הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון־אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית־משיחית בקרב יהודי מרוקו, הביאה להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ־ישראל. כך, למשל, במקנס קמה אגודת ״עץ החיים״; בטנג׳יר קמה אגודת ״מגן דוד״ ובעיר לראש קמה אגודת ״בוני ירושלים״. כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הם החלו ללמד את בניהם עברית. במקרה אחד יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במפח נפש. בשנת 1921 החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך היתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים היתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרה להסביר לצירים מצפון־ אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.

גם השלטון הצרפתי מצדו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר גם את הפצתו של העיתון בשפה העברית העולם. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן-נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו. הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קסאן.

השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל-ההגבלות הוסרו רק בחלקן: בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ״הקרן הקיימת לישראל״ הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה״מכבי״. אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ־ישראל. היתה זו, אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על־כן, מוגבל ביותר.

בתנאים אלה, דחקה הנהלת ״אליאנס״ את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי ״אליאנס״ תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית. אף־על־פי־כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון־ אפריקה בלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של ״אליאנס״ לחיסול הנחשלות ־הבערות בקרב יהדות זו.

פעילותה של ״אליאנס״ במרוקו תחלה ב־ 1861. תחילה הוקם בית־ספר עממי יטטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי־ ספר של ״אליאנס״ בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6,848 תלמידים ב־28 בתי־ספר בקזבלנקה לבדה. הרחבת רשת החינוך של ״אליאנס״ לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית הושפעה משכניה המוסלמים ועל־ כן גם לא יחסה חשיבות רבה לחינוך האשה. על־פי מסורת אותם הימים נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף בלי לשאול את פיה. הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל״שפחתו הנאמנה״ של בעלה. הנהלת ״אליאנס״ הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו. הנהלת ״אליאנס״ שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות, פתחה בתי־ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת־יד וניהול משק־בית.

במקביל לכך, הקימה ״אליאנס״ סמינר למורים בקזבלנקה ובית־ספר חקלאי במראקש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.

מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו ובין התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ־ישראל. קשר זד, חודש דק לאחר נחיתת צבאות בנות־ הברית בחופי צפון־אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם. המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות־הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל ובין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

אברהם שטאל

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

 הבאת י עד כאן מקצת מקורות ואסמכתאות לכך, שבמשך מאות שנים לא חדלה חלה היהודית להיות מקום תורה פעיל ברמה גבוהה. זהו קו דומיננטי באופיה של העיר, נוסף על היותה מרכז כלכלי וצומת מסחרית בינלאומית.

אין צריך לומר, שיש קשר ברור בתולדותיה של הקהילה היהודית בחלב בין הקמח והתורה. הסבר התופעה, שחלב הייתה במשך מאות בשנים מקום תורה, אינו בגודלה של הקהילה, שהייתה קטנה יחסית, אלא בכך שהייתה פתוחה לזרם בלתי פוסק של יחידים וגלי מהגרים שפקדו אותה מפעם לפעם.

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.

מן הבעיות המעניינות והנעלמות הן השאלות : האם הגיעו מגורשי ספרד לחב ? מתי הגיעו ? כמה הגיעו ? האם הקימו " קהל " לעצמם ? האם בנו בית כנסת לקהלם ? האם המשיכו לדבר לדינו ? האם היו להם התנגשויות עם המוסתערבים ? מתי נשלם המיזוג ?

קשה להשיב על שאלות אלה, כי בעוד שלגבי ערים אחרות בסוריה, ארץ ישראל, מצרים, תורכיה ויוון יש לנו עדויות מפורשות על מציאותו של קהל מיוחד, הרי לגבי קהילת חלב עלינו להסתפק ברמזים בלבד. כמו כן אין לנו לגבי חלב הדים ברורים של התנגשויות בין קהילות, מריבות ומחלוקות, כפי שהדבר נמצא במקומות אחרים, סמוכים לחלב או רחוקים ממנה.

ואמנם כבר בראשית המאה השבע עשרה היה מספר לא מבוטל של מגורשי ספרד בחלב. עדות מעניינת על כך יש לנו בשאלות ותשובות של הרלב"ח – רבי לוי בן חביב – סימן קל"ד. בשאלה זו פונים את הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים יצ"ו, בעניין שטר קידושין, שנכתב ונחתם בחלב בשנת הרפ"ה – 1625.

גם שמות המשפחה של החתן והכלה, שאוויגו ואלקשטאל, וגם שני שמות העדים החתומים בשטר, רבי מאיר אנאשכון והחכם רבי יצחק די מצדון, הם שמות ספרדים וכן הוא ששון אלבו, אשר ציווה לחתום.

אם נוסיף לחמש משפחות אלה את עשר המשפחות הספרדים – שחתמו על השאלה לרלב"ח והמכונים בתשובת הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים " – נגיע למספר של חמש עשרה משפחות ספרדים, המעורבים בנושא " שטר הקידושין " האחד הזה.

ואם אלה הם " קצת יחידים ", מן הסתם היו שם עוד רבים אחרים. עשרת השמות האלה, שכולם ספרדים, כוללים כמה שמות במוכרים לנו כספרדים, כגון יעקב אבוהב, משה קאטאלן, יוסף מנשה ( מאורח יותר : מנשה סיטון ) יוסף הכהן ( מאבות אבותיו של המקובל חיים הכהם מאר"ץ – ארם צובה ), אברהם לובאטין ) אחר כך לובאטון ), יצחק אלאדו די קורדובה ועוד.

עיון מדוקדק בתשובת הרלב"ח האמורה מעלה את המתיחות הגדולה ששררה בינו לבין רבי יעקב בירב, שגם הוא התייחס לשאלת אותו שטר קידושין ודעותיהן שונות. יתר על כן : הרלב"ח מאשים את רבי יעקב בירב, שלא היה צריך להשיב לשאלה, וכך הוא טוען :

וכיוון שלפי האמת, בעלי הריב בזאת השאלה הם הבית דין הנזכר והרב רבנו יעקב אבוהב…..כל שכן הוא שלא היה לו להשיב להרב יעקב אבוהב לבדו ואף כי באו חתומים בשאלה קצת יחידים מן הקהל הקדוש ספרדים יצ"ו, עם כל זה, כיוון שהדבר היה נסתר מהבית דין הנזכר, ( בית דין קהל קדוש צובה  והיה כנגדם כמבואר בשאלה בבירור, בוודאי לא היה ראוי להשיב לאותה השאלה. 

ייתכן שיש כאן רמזים של ערעור מצד נציגי קהל קדוש ספרדים על בית דין קהל קדוש צובה, שהיה מורכב עדיין ברובו מחכמי המוסתערבים.

בשאלות ותשובות רבי משה אלשיך, נמצאה שאלה בעניין ענוגה, שהגיעה לצפת מחלב, ובה תשע שורות בלאדינו, בסיום התשובה : היום יום שני ב' לחודש אלול משנת השכ"ב – 1562, פה העירה צפת, כתבנו וחתמנו שמותינו פה וקיים.

מכאן אתה למד, שעוד במחצית השנייה של המאה השש עשרה היו יהודים בחלב, שדיברו לאדינו. כך מצאנו גם אצל רבי יוסף קארו בספרו " בית יוסף, שאלות ותשובות ד', וזה נוסח השאלה :

הנה מקרוב ארע פה חלב, שבחור אחד שמו יצחק פילאח, טען בפני בית דין קהל קדוש ספרדים, שקידש את חנה בת כבוד הרב יוסף כיירו נ"ע בפני שני עדים לבד, לא בפני קהל יעדה כדרכן של בני אדם….ורבי משה נתן ורבי יום טוב אלקסטיל הם עדיו…והעידו בנתן בידה שני שאהיש של כסף בתורת קידושין…

….ואז אמרו שאמר לה יצחק דברים אלו כהוויתן " טומא אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " בעברית : קחי אלו שני ששאהיש בשביל קידושין " …..ואז אמר יום טוב הנזכר מי היא, וגילתה פניה והכירוה…חזרו ושלחו לעדים שיעידו שנית ואמרו העדים ששמעו מפי המקדש שאמר:

יו סי דו ( אני כן נותן ) אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " ועתה נפלה שלהבת המחלוקת בין הכתות ויש קנטור בין יושבי חלב. לכן גמרנו לכבות לאדוננו……

מקור זה מדבר במפורש על בית דין של קהל קדוש ספרדים בחלב ועל חיותה של הלאדינו. וזאת באמצע המאה השש עשרה. וכן סביר להניח, שמגורשי ספרד שהגיעו לחלב החזיקו בלשונם, לפחות שניים שלושה דורות.

השאלה הקשה היא מדוע השתלטה הלאדינו ביוון ובתורכיה, התקיימה בצפון אפריקה, השתמרה בצפת ובירושלים – ואילו בסוריה ובמצרים נעלמה לאחר דורות מעטים ?

אין בכוחי להשיב על שאלה זו בשלב זה ומוטב שאניח את הסוגיה בצריך עיון לגבי דידי ולחוקרי הלאדינו. ברם ייתכן שניצחונה של הערבית יהודית בערי סוריה ומצרים נבע מכך, שהיא הייתה גם שפת השליטים.

לגבי חלב, ייתכן שמספרם של מגורשי ספרד, שהגיעו אליה, היה קטן יחסית והוא שגרם להיעלמותה שלך הלאדינו. זאת ועוד : בחלב הייתה קהילה מוסתערבים גדולה, חזקה, מבוססת ובעלת מסורת ושורשים, שלא בנקל התבטלה בפני הספרדים. כך היה במצרים.

מה שאין כן לא ביוון ולא בתורכיה, ששם היו הקהלים הרומאניוטים נחותים מן הספרדים. בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כמו שארע בשאר מקומות, ועוד ייתכן, שחלק ניכר מיהודים ספרדים אלו באו מאזורים דוברי ערבית, כגון אנדלוסיה.

העובדה שהספרדים בחלב לא התבדלו כל כך מילידי המקום, מצאה את ביטויה בשטחים שונים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. שררה על פי רוב הרמוניה בין שני הקהלים. כך , למשל, מצאנו בשאלות ותשובות המבי"ט בעניין הורדת ראובן מהיותו " שייך " הקהילה ומינו שמעון. 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.

 Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.

 Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis. 

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens 

 Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés dela Judée et dela Galilée. 

Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains. 

 Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel. 

Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur. 

Bien avant le protectorat espagnol de1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. 

 Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive  

Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.

 

 

Brit no 29 – Marocain d'origine espagnole Yigal Bin-Nun

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר