מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
" לביא : שאג בקזבלנקה.
אפרים בן חיים ויאני אבידוב פיקחו על העלייה לאנייה. על פי סיכום עם המפקד, ישראל חורב, הורדו למים שתי סירות עץ ושתי סירות גומי ובכל אחת מהם נמצאו שני מלחים ספרדים, שעמדו לסייע בעליית האנשים.
תחילה הוסעו לחוף המשפחות המטופלות בילדים, ברדתם מהמשאיות, קפצו המעפילים מעורם, מרוב שמחה. הנשים רצו למים כשהן מחזיקות את ילדיהן בידיהן ורבות מהן לא המתינו כלל לסירות הגומי הקטנות שהתקרבו לחוף.
ההמולה הייתה כה רבה עד כי ברגע מסוים, התעורר חשש לגורל המבצע כולו. אפרים בן חיים ויאני אבידוב שלפו את האקדחים ו " איום זה " די היה בו כדי לצנן את התלהבותם של המעפילים…….
אף על פי כן, ההמולה הרבה גרמה לתקלה : תושבי הכפר הערבי הזעיקו שוב את המשטרה וזו כיתרה את המחנה ומנעה כניסה ויציאה מתוכו. נהג המשאית,שהיה בקיא ברזי נאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד חיילי הצבא הבריטי – הורה לצעירים להשתטח על הקרקע ולגלות התנגדות פסיבית.
עקב זאת, ביזבזו השוטרים הצרפתים זמן רב, עד שעלה בידם לפרוץ את שער המחנה. זמן זה נוצל על ידי האחראי במקום כדי לשגר שליח ליאני אבידוב, על החוף ולהתריע על בוא המשטרה. ואמנם יאני אבידוב ואפרים בן חיים הצליחו להעלות על האנייה 450 מעפילים לפני שהמשטרה הגיעה לחוף – הרימה " אנאל " עוגן והתרחקה במהירות מהמקום.
עתה התנהל מאבק לעלייתם של 200 צעירים שנותרו במחנה. מיד לאחר הפלגת " אנאל ", כיתרו אנשי המשטרה את מחנה " שלווה ובריאות " ומנעו כניסה ויציאה מתוכו. אך כעבור יומיים, בהתערבותם של יהודים אלג'ירים רבי השפעה, הוסר הכיתור ולמעפילים הצעירים הותרה שהות נוספת עד שבאה האנייה " שיבת ציון " והעלתה אותם על סיפונה.
אך גורלה של " אנאל " לא שפר מגורלם של ספינו המעפילים האחרות, שעשו את דרכן באותה תקופה לחופי ישראל. זמן מועט לאחר שהתרחקה מהחוף האלג'ירי, נתגלתה " אנאל " על ידי מטוסי סיור בריטיים.
שתי ספינות מלחמה בריטיות עקבו מקרוב אחר מסעה וקברניטיהן התייחסו בחשדנות לסיפורו של רב החובל הספרדי, כאילו הוא מסיע פועלים בלתי מקצועיים לנמל פורט סעיד. על מנת שלא לעורר חשד, נדחסו הנשים והילדים לבטן האנייה ולמרות הצפיפות הרבה, המחנק וההקאות – איש לא פצה פה.
שנים רבות לאחר מכן, סיפר על כך ישראל חורב : " אלה היו אנשים שהאמינו באמונה שלמה כי בא המשיח. על כן גם לא היה איכפת להם שום דבר. הם עזבו הכל מאחוריהם ובאו. הם לא פחדו מהים או מהסערה וגם לא הייתה להם תחושה לגבי מה שנעשה באנייה. הם רק ידעו דבר אחד – המשיח מעלה אותם לארץ ישראל …".
האמונה במשיח הייתה כה רבה, עד כי כאשר סערה עזה טלטלה את " אנאל " והאנייה חישבה להישבר – נטל תלמיד חכם שארית של " מצה שמורה " שנשתמרה בצקלונו מאז ליל הסדר והטילה לים הזועף. מיד שככה הסערה והכל ראו בכל " אצבע אלוקים ".
ב-31 במאי 1947, עם שחר, נכנסה " אנאל " לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ שיראל. מיג נגחו אותה שתי ספינות מלחמה בריטיות וליוו אותה לנמל חיפה. עתה הוסב שם האנייה ל " יהודה הלוי ". מפקד הספינה, ישראל חורב, השחית את המנוע בעוד שהאלחוטאי, יעקב נצר, חיבל במכשיר הקשר ושיבש את הצופן.
אותה שעה עמדו 450 המעפילים על סיפונה של " יהודה הלוי " ותוך התרוממות נפש והתרגשות עצומה, שרו באוזני החיילים הבריטים את " התקווה ". על פי הוראות השלטונות הבריטים, הועברו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.
גורל דומה ציפה לאנייה " שיבת ציון ". רק לאחר הפינוי הבריטי והכרזת המדינה, עלו המעפילים מצפון אפריקה לישראל. רבים מהם הספיקו להשתתף בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות וחלקם נטלו אפילו חלק בכיבוש באר שבע.
בשנות קיומה הראשונות של מדינת שיראל, חלה רגיעה מסוימת בנושא ביטחונם של יהודי צפון אפריקה ומעייניה של המדינה הצעירה היו נתונים עתה לבעיות העלייה והקליטה, יותר מאשר לבעיות חיצוניות " רחוקות ".
אך בקיץ 1955, החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. הדאגה לגורל יהודי מרוקו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל זה כמה חודשים. נוכח ערעור הביטחון הפנימי והלחץ היהודי לזירוז העלייה, עלתה שוב ושוב בממשלת ישראל ובהנהלת הסוכנות היהודית, השאלה : האם להתייחס לעלייה מצפון אפריקה כאל " עליית הצלה " או להמשיך ולהתאים את קצב העלייה ממרוקו לכושר הקליטה של הארץ ?
המצוקה הכלכלית בישראל וההכרה בהגברת הרכש הצבאי,נוכח חתימת עסקת הנשק הסובייטית מצרית הראשונה, בספטמבר 1955, כפו על הנהגת המדינה לשקול בכובד ראש כל הוצאה כספית החורגת מהמסגרת התקציבית הקבועה.
בן גוריון עצמו היה שרוי אז בדילמה. הניסיון הוכיח שאין מדינות ערב גוזרות כליה על העלייה לישראל. ממשלת צנעא לא מנעה את הגירת יהודי תימן במסגרת מבצע " על כנפי הנשרים ". גם עיראק אפשרה את חיסול גלות בבל, במסגרת המבצע " מרבד הקסמים ".
אפילו מצרים התירה לקילוחים דקים של יהודים לצאת לאיטליה ולצרפת והעמידה פנים שאינה יודעת כי מטרתם האמיתית היא – ישראל. עתה בא סולטאן מרוקו והבטיח בפומבי שוויון זכויות מלא ליהודים, חופש תנועה וזכות לקבל דרכונים.
אך מניין הביטחון שהמרוקנים אכן יכבדו את הבטחתם ? הן התנאים בשטח מצביעים דווקא על ההיפך מכך והיהדות המרוקנית מלאה חרדה ביחס לעתידה.
ואמנם בעיית ביטחונם של יהודי צפון אפריקה הטרידה את מנוחתן של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית זה כמה שנים ושימשה נושא למעקב מתמיד מצד גופים יהודיים שונים בעולם. וכך, בסתיו 1954, ציד לאחר פרוץ המרידה באלג'ירי, החליטו גופים אלה להכין סקר מיוחד על מצבה של יהדות צפון אפריקה ועל צרכי הגנתה.
הכנת הסקר הוטלה על " לואי ", אי ירושלים חבר " ההגנה " ומוותיקי הפלמ"ח. בשנת 1945, יצא " לואי " לקאהיר, כדי לסייע בארגון ההגנה העצמית של יהודי מצרים. ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל שב " לואי " לירושלים, נלחם ונפצע במלחמת השחרור ולאחר שהחלים מפצעיו – נתמנה לקצין בכיר בצה"ל.
בתום המלחמה, שימש מפקדה של חטיבת מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל, למד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ומדעי המזרח. התנדבותו לפעולה למען יהודי מרוקו לא הייתה לגביו מעשה יוצאי דופן, אלא נדבך נוסף בפעילותו הציונית רבת השנים.
וכך בנובמבר 1954, יצא " לואי " לסיור בשלוש ארצות המאגרב. בשובו לירושלים בראשית 1955 הוא העריך כי לא יחלפו שנים רבות ושלוש מדינות אלה יזכו בעצמאותן. הוא סבר כי לנוכח הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים לתנועות השחרור הצפון אפריקניות יש הכרח מיידי לסייע בידי היהודים להתארגן להגנה עצמית עד עלייתם לישראל.
עם שובו של בן גוריון לתפקיד שר הביטחון בממשלת משה שרת, בפברואר 1955, הוא הקדיש לשאלת עלייתם של יהודי מרוקו מחשבה מרובה. מפאת הקשרים המיוחדים שהחלו אז להתפתח בין ישראל לצרפת, החליטו בן גוריון והארגונים היהודיים לפעול בצפון אפריקה בזהירות, לשקול היטב כל פעולה ולעשות אך ורק את ההכרחי, מבלי לסכן חיי אדם.
ידידות זו עם צרפת הייתה, כמובן, לעזר רב אך ההכרח לשמור עליה כפה לעתים, גם מגבלות חמורות. מערכת זו של אילוצים מנוגדים, עמדה לנגד עיניו של " לואי " כאשר התנדב לעמוד בראש המסגרת ההגנתית ליהודי צפון אפריקה.
הכוונה הייתה שהגרעין הפיקודי יהיה בנוי על מתנדבים מישראל ומהגולה. אך השלד יהיה מקומי ויהיה מורכב מפעילים יהודים צפון אפריקנים. תוך זמן קצר נבחרו כ – 20 מתנדבים והם רוכזו לשישה חודשי הכנה בירושלים.
בקיץ , נערכו בישראל בחירות חדשות לכנסת. על רקע המתיחות בגבולות והמצב הבינלאומי המחמיר, זכתה מפא"י שוב בניצחון והנשיא הטיל על בן גוריון לשוב ולכונן את הממשלה החדשה. ב- 10 באוגוסט, על רקע ההחרפה במצוקתם של יהודי מרוקו, וכחלק מההכנות לעברת ראשות הממשלה לידיו של בן גוריון, זימן משה שרת התייעצות מצומצמת במשרדו, שבה השתתפו בן גוריון ושאול אביגור.
להתייעצות זו הובא דו"ה שהנושא היה – הסיכויים לעלייה מברית המועצות, בן גוריון לא האמין באפשרות זו והא הציע להעניק עדיפות ראשונה לעלייה מצפון אפריקה.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
היום קברו של מהרח״ו אינינו בסוריה אלא במקום אחר
אמנם מהרח״ו זיע״א נקבר בדמשק, וציונו הקדוש עמד שם במשך מאות שנים, אבל כיום קברו כבר איננו בסוריה אלא הועתק למקום אחר.
בשנת תשכ״ה (1965 למניינם) זממו שלטונות סוריה לחרוש את בית הקברות העתיק של דמשק, לצורך סלילת כביש שיקשר בין העיר לשדה התעופה. המזימה נודעה לועד עסקנים מסור שעסק בענינים אלה באותה תקופה, ולאחר שנואשו .ממציאת פתרון, החליטו, בהסכמת חסן מלך מרוקו, להעביר את קברו למרוקו. לצורך כך, תוך כדי תיאום עם השלטונות, נשלחה משלחת מיוחדת לדמשק שהוטלה עליה המשימה הקשה. בין חברי המשלחת נמנה גם כבוד הרב שליט״א שהיה עדיין עול-ימים, אבל השתתף כבר באופן פעיל ביותר בפעולות אותו ארגון. המשלחת שהתקבלה על ידי השלטונות ביחס חיובי, זכתה לליווי צמוד כל ימי שהותה בסוריה, ולסיוע בהעברת קברותיהם של ר' חיים ויטאל ור׳ יאשיהו פינטו זיע״א.
רבה הראשי של דמשק באותה תקופה, ר׳ נסים הכהן אנודובו זצי׳ל, ועוד אחד מרבני העיר – ר׳ יצחק מנפח זצ״ל, הוכנסו בסוד העניינים, והעברת הקברים התבצעה בסיועם. יחד עם קברו של מהרח״ו זיע״א, הועברו גם כדי החרס עם כתבי הקודש שהוטמנו בקברו – כפי המובא לעיל, ונטמנו יחד עם עצמותיו כפי שציוה.
מעניינת העובדה, שהשנים שטיפלו בהעברת הצדיקים ממש – לקו, האחד נפטר בפתאומיות זמן קצר לאחר מכן, וחברו ירד מדעתו, ואושפז בבית חולים קרוב לעשרים שנה – עד פטירתו.
למרות שהקברים עצמם הועברו, ובית העלמין בחלקו הגדול נחרש עד היסוד, מצבת קבורתו של מהרח״ו זיע״א נשארה בשלימותה. בשלב מסויים הועתקה למקום אחר, ולפני כמה שנים נבנה סביבה גם מבנה הנראה כאהל על קברות צדיקים, אולם הקבר עצמו אף פעם לא היה שם, וכאמור, כבר איננו בסוריה.
בשנת ש״פ, שלש שנים לאחר שהוסמך, התמנה רבי יאשיהו לרבה של דמשק, במקום ר׳ חיים ויטאל דודו – מחותנו, שנפטר באותה שנה.
באותם שנים התפתחה והתבססה קהילת דמשק, ונוסדו בה שלש קהילות, ״מוסתערבים״, ״ספרדים״, ו״אסקליין״. מלבד ר׳ חיים ויטאל, התגוררו בה רבים מגדולי התקופה. מהר״ם אלשיך שהה בה תקופה, ר׳ יעקב אבולעפיא רבו של רבינו, ור׳ יהונתן גלאנטי הזקן, דרו בה גם, ר׳ משה נג׳ארה חתנו של ר׳ ישראל די קוריאל, ובנו המשורר הנודע ר׳ ישראל נג׳ארה, ועוד גדולי ישראל.
גם שועים נדיבי עם השתכנו שם, והנודע מביניהם הוא ר׳ חיים ן׳ חיים ובנו ר׳ אברהם ן׳ חיים, אשר החזיקו ותמכו בידי תלמידי חכמים, מלבדם ידועים גם ר׳ כלב פינטו הנזכר לעיל, ר׳ אברהם פינטו, ועוד.
כמו כן בשנת שס״ד לאחר חורבן העיר צפת ע״י הדרוזים, נמלטו רבים מתושביה היהודים לדמשק, ביניהם גם המדפיס אברהם אשכנזי, אשר לאחר מאמצים רבים הקים בדמשק את בית הדפוס מחדש. הספר היחיד הידוע לנו שנדפס שם, הוא ספרו של ר׳ יאשיהו, ״כסף נבחר", אשר נדפס שם בחדש ניסן שנת שס״ה.
ר׳ יאשיהו נהג את רבנותו ברמה, כאשר בכל ענין שנגע לקיום ההלכה והעמדת הדת על תלה, ניצב כצור החלמיש, ולא נשא פניו לאיש, ומאידך לבו היה קשוב למשאלות בני עדתו, ודאג כאב רחום לכל צרכיהם.
כאיש אשר רוח אלקים מפעמת בו, חפץ להפיח שלהבת לוהטת בחייה הרוחניים של קהילתו, ולהופכה לקיבוץ בני עליה עובדי ה׳. שאיפתו היתה לרומם את בני עדתו, להבעיר בלבם תשוקה עזה לעבודת הבורא, ולהצית את אש אהבת התורה לשם כך היה מרבה לעורר בדרשותיו המרתקות על הצורך להתחזק בעבודת ד' בכל התחומים, בסור מרע, ובעשה טוב, במצוות שבין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.
דרשותיו שיצאו להם מוניטין בכל הארץ, היוו דרישה ברורה להתעלות מעל חיי האפורים, והן פעלו על שומעיהם אשר היטו אוזן קשבת, שכן חן רב הוצק בשפתותיו. מידי שבת בשבתו, לעת מנחה, היו מתאספים אנשי הקהילה לשמוע – דברי אלקים חיים, והוא כנהר היוצא מעדן, השקה את הרבים ממעין הנובע, ורומם את צאן מרעיתו טפח וטפחיים מעל הקרקע.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
מעשי מופת
הרי״ף-רבי יאשיהו פינט וזצ״ל
זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור
והאלילים כרות ייכרתון
קונסטנטין, תחילת המאה ה־15. בין אנשי הקהילה היהודית היה גם אחד, עני מרוד, שלפרנסתו הסתובב מבית לבית ורכש סחבות, כלים ישנים ושבורים וחפצים אחרים, שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את המוצרים הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו הוא זעום. כך היה מנהגו במשך שנים רבות, כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו.
איש פשוט היה היהודי, תמים עם אלוקיו, שלא זכה בצעירותו ללמוד בצורה מסודרת לימודים בסיסיים.
באחד הימים הגיע האיש לבית של לא־יהודי, ורכש כמות גדולה של בגדים ישנים וכלים שבורים. כשהגיע לביתו התחיל במיון המוצרים: כלי נחושת לערימה אחת, ברזל לשנייה ובגדים לשלישית. בעודו ממיין מצא באחד הכלים הללו פסל קטן ששימש לעבודה זרה, עשוי נחושת, ממורטט ומלוכלך. לקח הסוחר העני את הפסל, והשליכו לערימת הנחושת, כדי למכור את הערימה לסוחר נחושת. אחר כך המשיך במלאכת המיון, ובעודו עסוק במלאכתו שמע קול עמום הקורא: ״יהודי, יהודי, למה תזניחני״. הקול המוזר, שלא מהעולם הזה, עורר באיש צמרמורת ופחד גדול. הביט סביבו לראות מהיכן יוצא קול מבעית זה, ומי קורא לו. שכן, באותה שעה רק הוא היה בבית. הביט בכל פינה ולא ראה דבר, וסבר שמא בדמיונו שמע את הקול. חזר למלאכתו, והנה, מעשה שטן, שוב נשמע הקול הזר והמוזר: ״יהודי, יהודי, למה תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה. רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״.
שוב נבעת האיש, כשהפעם הוא בטוח שקול של ממש שמע ולא בדמיונו היה הדבר. שוב חזר לחפש בתוך דירתו הקטנה, מתחת למיטה ובעליית הגג, אך העלה חרס בידו. הפעם כבר לא ידע מה לחשוב, והעדיף להעסיק את מוחו בדברים אחרים.
שוב חזר למלאכת המיון, ושוב נשמע הקול, והפעם בחוזקה, בקול בכי וצעקה גדולה: ״ רחם עלי ואל תשחיתני, ואני אשלם לך על כך טבין ותקילין. לא תצטער על כך שתציל אותי״.
אז הבחין כי הקול יוצא מתוך ערימת גרוטאות הנחושת, והחל לנבור בערימה כדי לבדוק את מקור הקול. מייד מצא את הפסל הקטן ששימש לעבודה זרה, שהמשיך לדבר אליו ולהתחנן כי ירים אותו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מכובד ומיוחד. ״ אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפליים מהרגיל״, הבטיח לו הפסל.
העני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, והניח את הפסל על הארגז. משסיים למיין את החפצים שאסף יצא למכור אותם, וראה זה פלא: כדברי הפסל כך היה, ובאותו יום כפולה היתה משכורתו.
למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו ממישקעי הליכלוך שהצטברו עליו. ״אם תעשה זאת״, פיתה הפסל את האיש, ״תרוויח היום כפליים מיום אתמול״. העני, שראה כיצד התקיימה ביום האתמול הבטחת הפסל, מיהר לעשות כדבריו וניקה וציחצח אותו עד שהבהיק. ביום השלישי ביקש הפסל ארגז מיוחד שישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב דרך קבע. שוב הבטיח לו, כי שכרו יהיה רב מאתמול. גם כאן לא יכול היה האיש לסרב להצעת ולבקשת הפסל, ועשה כמבוקשו. ההבטחה לא איחרה מלהתממש, ושוב הרוויח באותו יום סכום נאה של כסף.
ובכל יום ויום היה הפסל מבקש משהו נוסף, והאיש מקיים, וככל שרבו הבקשות והוא ציית וקיימן – גדלה משכורתו ועוניו חלף כלא היה. הדרישות של הפסל ובקשותיו גדלו מיום ליום, וכמו סם, שאליו מתמכרים, לא יכול היה העני לשעבר להיגמל, שכן הכסף הרב שזרם לכיסיו סימא את עיניו ואטם אח.ליבו. לא ארכו הימים והאיש הקים לפסל בית מיוחד, ובו דוכן מיוחד, ונר תמיד דולק לפני הפסל. וכשם שביתו של הגילול היה נאה ומהודר, כך גם האיש עצמו- מהכספים שהחלו לזרום אליו רכש בית מפואר, גדול ומהודר, שכל רואיו התפעלו ממנו.
למרות העושר לא שכח האיש מניין בא, והירבה בצדקה ובגמילות חסדים, כשהוא זוכר כי בעבר הלא רחוק היה הוא דל ואביון, החי באשפות. אנשי העיר דיברו בהתפעלות על האיש, שעלה מביב השופכין והפך לעשיר גדול, מבלי שידעו מה הסוד הנורא שמסתתר מאחורי העושר הגדול הזה. שכן, את הסוד שמר האיש ונצר מכל מישמר, ואף לאישתו לא גילה דבר וחצי דבר. מי שבכל זאת שאל והתעניין קיבל ממנו תשובה כי הכל בחסדי ה׳ יתברך, ששינה את מזלו ומאשפות ומעפר הרים אותו, האביון והדל. כאות הוקרה אף בנה ישיבה בביתו, בית מושב לתלמידי חכמים, שהתקבצו ולמדו שם, בכל יום עשרה אחרים, שזכו בסיום הלימוד לסעודת מלכים ולמענק כספי הגון בטרם שבו לבתיהם.
בנוסף הירבה האיש במצוות הכנסת אורחים, והיו עוברי אורח מצויים בביתו, סמוכים על שולחנו וזוכים למתת בטרם המשיכו הלאה בדרכם. גם לבית הכנסת תרם מהונו והירבה בצדקות, ועל כל אלה זכה לכבוד גדול בקרב אנשי הקהילה.
יום אחד הגיע לעיר הרי״ף, הרב יאשיה פינטו, שיצא לחקור ולברר היכן נמצאת עבודה זרה כדי לבער אותה. בקונסטנטין שמע על הגביר היהודי, שביתו משמש כבית ועד לחכמים ולתלמידים, והוא מרבה בצדקה ובגמילות חסדים. הגיע הרי״ף לשם, ואכן נוכח כי הדברים ששמע אודותיו היו נכונים. בעל הבית קיבל אותו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות, הזמינו ללמוד בישיבה עם התלמידים האחרים, וגם לסעודה המפוארת בסיומו של יום.
הביט הרי״ף בזמן הסעודה בפני האיש, ומשהו הציק לו. ״חוכמת אדם תאיר פניו״, אך עלזה ניכר שהיה עם הארץ גמור ולא בקי במסחר ובעסקים. כיצד, תמה הרי״ף, הגיע זה לאן שהגיע? מניין הגדולה והעושר והכבוד? הוא שוחח עם תלמידי החכמים שמסביבו ושאלם לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו כי אכן לא תמיד היה כך מצבו של האיש, וכי בעבר היה סוחר גרוטאות ובלואי סחבות. ולפתע, ציינו, התמזל מזלו והתעשר, ואין איש יודע מה הסיבה לכך. הרי״ף שמע, והדברים רק סיקרנו אותו יותר. הוא הרגיש דחף עז לחקור ולשאול ולרדת לשורש העניין, כדי לפתור את התעלומה.
בתום ברכת המזון קם הרי״ ף ויצא לבית אחר, והזמין לשם את מארחו. שם חלק לו תחילה שבחים על מידת הכנסת האורחים היפה ועל שהוא מחזיק תלמידי חכמים. ״מה טוב חלקך ומה נעים גורלך ומה יפה ירושתך״, אמר לו הרי״ף. ״אך שאלה לי אליך, רבי יהודי: כיצד הגיע אליך כל העושר הזה? אמור נא לי את האמת ולא תכחש, כי בכוחי לגלות את הדבר גם אם תנסה להסתיר את האמת ממני״.
המשיך הרי״ף ודיבר בתקיפות עם האיש, וזה החל לחשוש ומייד הודה וגילה לו את האמת הנוראה. שמע הרי״ף את הסוד, ואמר למארחו: ״האם אתה עדיין אותו יהודי כשהיית קודם לעושר, המאמין באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״?
״ודאי וודאי״, השיב העשיר. ״יהודי אני, בן בנו של יהודי, ומאמין בה׳ אלוקינו ובתורתו אמונה שלמה. בכל יום אני מתפלל ומייחד ״שמע ישראל״, ואני אוהב את תלמידי החכמים, מוקירם ומכבדם, ויוכיחו מעשי כי אכן אמת אני דובר״.
״ואם יציעו לך עושר כדי שתעבוד עבודה זרה – האם אכן תעבוד עבודה זרה?״ – שאל אותו הרי״ף.
״חס וחלילה, ה׳ ישמור. אם יציעו לי כל כסף וזהב שבעולם לא אעבוד עבודה זרה, להשתחוות לפסל יציר־אדם״, ענה העשיר.
״אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״, ביקשו הרי״ף. הלכו שניהם אל ביתו המפואר של העשיר, וזה הובילו אל הבית המיוחד שבנה לאותו פסל. שם ראו את הארגז המיוחד שבנה לו, ופתחו אותו. ראה הרי״ ף את הפסל, הוציאו מהארגז והשליכו בחבטה ארצה. מייד פקד על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט ולרסק את הגילול. בכל מכה ומכה היה הפסל צועק וזועק מרה, אך צעקות אלה רק הוסיפו כוח לרי״ף, שלא חדל מלהכות עד שריסק את הפסל לגמרי וטחן אותו לאבקה עד דק. אחר כך לקח את האפר חרה אותו לים.
משסיים להעביר את הגילול מן הארץ ניפנה אל בעל הבית, ואמר לו. ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו בכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם, שוגג היית ולא מזיר, והקב״ ה לא יקפח את שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשרוף ותשמיד את כל נכסיך יסייע לך הקב״ ה ויחייה אותך בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן, גלוי וידוע לפניו יתברך כי מאהבתו ומיראתו היו כל מעשיך לשם שמיים, ורדפת לקיים את מצוותיו באהבה ובחשק״.
שמע זאת העשיר וכולו המום מהגילוי שגילה לו הרי״ף, על התועבה שהביא אל ביתו והעשירה אותו עושר רב, ומייד רץ לקיים את מצוות הרי״ף. ללא כל שהיות שלח אש בנכסיו, ביתו ורכושו ובכל אשר לו. לאחר מכן חזר לעיסוקו הישן בסחר גרוטאות ובלואי סחבות, ושוב הפך לנושא השיחה בקרב יהודי העיר, שראו כיצד לא היסס לרגע ובידיו שלו הביא עליו את עוניו, כדי שלא ייהנה מעבודה זרה, ובלב שלם שם את מבטחו בה׳. ומכיוון שזכרו כיצד דאג הוא להם בימי עושרו ועסק בגמילות חסדים ובצדקה, השיבו לו אנשי העיר כגמולו ודאגו לכל מחסורו, כשהם מקרבים ואוהבים אותו, מעודדים את רוחו ומחזקים את ידיו. וכך התקיימה הבטחת הרי״ף, כי למרות שיירד מנכסיו – לא יידע מחסור.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
PREFACE
Si, au temps de Page d'or de l'Occident musulman, cette symbiose se faisait au niveau du savoir ecrit, de I'adab, des humanites et des sciences naturelles, les Juifs rivalisant alors avec les Musulmans dans les domaines de la philosophie, de la grammaire, des mathematiques, de la medecine, de 1'astronomie, etc
Apres l'exil d'Espagne qui fut le sort commun des Arabes et des Juifs, durant la periode dite de "decadence et de repli sur soi, les deux societes ont continue, sur sol maghrebin hospitalier, a se rencontrer au niveau du folklore et de ses manifestations multiples, des croyances populaires, du savoir oral et de la production intellectuelle dialectale. L'examen de bon nombre de compositions montre que nous sommes, bien souvent, en presence d'une meme creation litteraire, d'un meme texte, d'un meme discours auxquels 1'une ou 1'autre des deux societes a apporte des modifications mineures. C'est dans ce genre de litterature que L'on percoit la permeabilite des frontieres confessionnelles et socio- culturelles; par son truchement, s'effectue une communication aisee entre les masses populaires et s'opere une fecondation mutuelle de leurs folklores. Le dialogue des cultures y remplace l'affrontement des ideologies et des consciences religieuses. Les deux societes vivent certes dans la difference jalouses de leur identite, intransigentes sur leurs croyances; mais elles se rejoignent dans une meme forme d'expression de la pensee, dans 1'intimite du langage, dans la fusion des mentalites, voire le rapprochement des cceurs, et coexistent, somme toute, paisiblement.
Socialisante et integratrice au niveau de la communaute juive d'une part, et des deux groupes confessionnels juifs et musulmans d'autre part, la creation litteraire dialectale est le lieu d'un compromis, l'espace d'une convergence ou s'est elaboree une identite socio-culturelle originale, authentique.
Elle a marque de son empreinte indestructible la personnalite judeo-maghrebine; tant et si bien que son echo resonne encore dans 1'ame deracinee des emigres etablis en Israel et ailleurs, retentit dans leur musique et leur chant, leur folklore et leurs rites, leur mal du pays, leurs regrets melancoliques, leurs cris amers ou nostalgiques, leurs ecrits violents ou discrets. Elle s'exprime plus subtilement dans la creation litteraire hebraique, encore tres modeste de quelques auteurs maghrebins d'Israel et plus particulierement dans la sensibilite de jeunes poetes dont le message mediatise assez remarquablement l'ame meurtrie, la culture occultee ou humiliee et les dures et difficiles conditions d'existence d'une diaspora "seconde" dont nous avons connu naguere, sur le sol marocain, le visage fascinant, la chaleur affective, les joies et les peines.