המימונה – מקורותיה ומנהגיה
למאמרו של י' אינהורן : " המימונה – מקורה ומהותה "
חידוש מסורת המימונה הביא לשפע מאמרים, שאין בהם כדי למצות את הנושא. איינהורן מבסס את מאמרו על הקשר בין המימונה למימון, מלך ממלכי השדים. קביעתו שעריכת שולחן המימונה במוצאי חג הפסח בבתיהם של יהודי מארוקו אינה ביסודה אלא עריכת שולחן למימון מלך השדים אין לה על מה שתסמוך, והיא מתעלמת לחלוטין ממכלול המנהגים הקשורים בחג המימונה.
מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים שבין היהודי המארוקני לבין השדים, והם בגדר מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה בקונגרס הרביעי למדעי היהדות (ראה: ׳נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני׳, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, 1v, ירושלים תשל״ג.
מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל (כמו עריכת שולחן למימון לפי איינהורן ), והם באים על ביטוים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת־הים וטובל. לפני־כן הוא זורק לשד אוכל (על־פי־רוב ביצה).
כשהכלה הולכת לטבול לפני חתונתה, היא מגישה חמישה פריטי מאכל לשדים השוהים בבית־המרחץ על־מנת שלא יתנכלו לה. בכל מקרה האוכל נזרק או נעזב, ואין אף דוגמה אחת, שמזון המיועד לשדים ייאכל על־ידי בני אדם.
מה פשרו אפוא של שולחן לכבודו של מימון מלך השדים ? זאת ועוד, טענה זו של איינהורן מושתתת על התפיסה, שהפונקציה העיקרית של המימונה הוא השולחן שעורכים ביום זה. ולא הוא. מנהגים רבים שחלקם פירטתי במאמרי הנ״ל, כגון הביקורים הנמשכים כל הלילה (ואלה נוגדים דווקא את האמונה הרווחת אצל יהודי מארוקו, שהיום הוא לממשלת בני אדם, והלילה — לממשלת השדים), ביטויים שונים של שמחה, הטיול הנערך למחרת לים או לחורשה, אכילת המופליטה שהקשר שלה באיסור חמץ הוא ברור למדי (מסורת בידי כמה משפחות יהודיות במארוקו לא לאכול חמץ לא בערב המימונה, ולא באסרו־חג, ולפעמים אף בימים שלאחריו;
לפי זה אכילת המופליטה, הדומה בצורתה החיצונית למצה, משמשת כעין מעבר ללחם), התחפשות של הבחורים, היחסים המיוחדים שבין היהודים והמוסלמים ביום זה בכל מקום (ארץ־ ישראל, כורדיסטאן) — כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה מימונה—מימון—שד.
איך להסביר, למשל, שרק פריטים מסוימים עולים על השולחן, ואחרים לא ? מה מקומה של ברכת הכוהנים ושל ברכת הרב בערב זה ? מה פשרם של מנהגי־המים המרובים הקשורים במימונה ? איינהורן לא היה צריך להרחיק לכת ולחפש את השד מימון ואת המלכה.
הלוא ידוע, שקיימת שדה בשם ׳מימונה׳, והיא הוזכרה רבות (ראה, בין השאר : סיפורי אלף לילה ולילה, תרגם י״י ריבלין, ח, עמי 3061 ואילך). קיימת גם קדושה מוסלמית במארוקו בשם ׳לאלא מימונה׳ (בדיוק כמו בברכה המובאת על־ידי איינהורן: ׳לאלא מימונה מסעודה מברוכה׳; תרביץ, שם, עמי 217).
לאלא מימונה זו ידועה וממוקמת במקומות רבים במארוקו (ראה : E. Dermenghem, Le Culte des Saints dans l'islam maghrébien, Pans 1954, p. 69). מה הקשר בינה ובין ׳לאלא מימונה׳ של היהודים ?.
אמנם הגיע נוסע צרפתי שסייר במארוקו בראשית המאה הזאת (-E. Aubin, Le Maroc d'aujour 97-98 .d'hui, Paris 1904, pp) לכפר בין לאראש לפאס, ושם ראה את ׳קובאת לאלא מימונה׳ (כיפת לאלא מימונה).
האגדה שהוא מביא מעניינת ביותר, והרי תמציתה: קדוש מוסלמי בשם בו־ סלהאם החליט להוליך את הים (הים התיכון) עד לעיר פאס כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן. הוא הלך והים אחריו עד שהגיע לכפר שבו שכנה לאלא מימונה. לאחר התערבותה אצל בו־ סלהאם החזיר את הים למקומו…
המוטיבים הקשורים באגדה זו ובחגיגת המימונה מחזקים את התיאוריה של נוי, המקשרת בין המימונה לבין המסורות היהודיות הקשורות בים (ד׳ נוי, ׳קריעת הים וחג המימונה׳, למרחב, 18.4.1968).
אינני בטוח, שיש בידנו היום כל שרידי המסורות והמנהגים הקשורים במימונה בעדות השונות, וכל ההסברים שהוצעו עד עתה הם בבחינת סברות. המימונה של יהודי צפון־אפריקה, כמו הסהראנה של יהודי כורדיסטאן וכמו מסורות רבות אחרות, הן עדיין בחזקת חידה.