מורשת יהדות מרוקו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

משא ומתן הלכתי בין חכמי דברו לחכמי מרוקו

בין הרד״ך לבין הר׳ אבני שיש.

 בין ר׳ אברהם מרציאנו לבין הר׳ ליצחק ריח.

בין ר׳ אליהו בן גיגי לבין חכמי דורו

 בין הרש״ך לבין ר׳ יוסף משאש.

בין הרש״ך לבין ר׳ שמואל מרציאנו.

ספרים ששיקפו את מנהגי דבדו הם ספרי קהילות מערב אלג׳יריה ונדפסו בווהראן, ליוורנו או ג׳רבה כמו: רינה וישועה על פסח, רינה וישועה על מתן תורה, רינה וישועה לברית מילה, חסד ואמת על דיני ביקור חולים ופטירה, שבוע טוב. שירים ופזמונים לליל מוצאי שבת קודש. שנדפסו בקהילות הנ׳׳ל.

בית דין דברו

מאז ומתמיד היה בדבדו בית דין של שלושה כפי שהזכיר הרש״ך ״ובאנו על החתום תרי מגו תל״ת וכוי. ר׳ שלמה כהן זאגורי כתב: חברי בית דין דבדו ״לא באו בשכר כלל רק חנם אין כסף היו יושבים בבית דין לדון ולהורות. עבודה זו לשם שמים היתה קיימת בתחומים כגון בהוראה בתלמודת תורה: הרבנים לא תבעו תשלום שהוא עבור עבודתם שהיתה על בסיס מה שאמרו חז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, מלאכת קודש זו היתה לשם מצוה. אך היו הורים ששלחו לרב מידי פעם תשלום מה. סופרי סת״ם הקדמונים אשר כתבו לרוב על עורות אלים דוקא, כתבו את הספר התורה, בלי הזמנה מראש או באמצע הכתיבה. בסיום כתיבת ספר תורה הלכו לערים אחרות למצוא קונה לס״ת (ויקץ שלמה, עמי ר״ג). אנשי חברה קדישא עבודתם המסורה היתה חינם אין כסף. וכן המוהלים ועוד.

פרק 10: מנהגים

1 למחזור השנה

חודש אלול! יום יום בשיעור אחרי הצהרים למדו בחבורה בספר הזוהר, בתיקוני הזוהר, במקום הנקרא עליית הזוהר ובבית הזוהר. יש שקראו תהילים בבתי כנסת. בלילי שני וחמישי נשארו ערים כל הלילה לעשות תיקון כרת ולאמירת סליחות. בראש השנה וביום כפור אמרו אזכרה מיוחדת לנפטרים.

ו נדפסה בסוף ספר ויקץ שלמה. וזה לשונה מתוך כ״י יהודי דבדו — אוטאט הנמצא תחת ידי.

נחות נפשן ורחמי נפשן, ורחמנותא מעלייתא, בחסדא וטיבותא וחולקא טבא לצדיקייא בגן עדן, תהי נשמתהון גניזא, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת נפש רבותינו אצילנו כתרי ראשונו ומחמדי עינינו, החכמים הרבנים הדרשנים החזנים מלמדי תינוקות ראשי קהילות וגבאי צדקות וכל מתי ישראל אנשים ונשים גדולים וקטנים ומי שעזבו נפשם והפקירו רוחם ביראת הי, והנהרגים והנשרפים והנחנקים והנסקלים על קרוש הי, ומתי מדברות, אכולי חיות, וטבועי ימים ונהרות, ומי שמתו ברעב ובצמא, המלך ברחמיו יחוס עליהם, ויסתרם האל בסתר כנפיו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידם ומנחל עדניו ישם ויצרור בצרור החיים נשמתם, וישים כבוד מנוחתם, ובגן עדן תהיה מעדנם, ובמחיצת מלאכי השרת תהיה מנתם ה׳ הוא נחלתם, ילווה אליהם השלום ועל משכבם יבוא שלום ותהא עמדתם בתחיית המתים קרובה עם צדיקים וחסידים ובעלי תשובה, ובעת יתקע בשופר יקיצו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל ומיתי עמך ישראל בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון אמן.

יום כפור: אור לתשעה בתשרי היה זמן לשחיטת התרנגולים, המולה רבה בשכונה סביב השוחט, בקושי הוא חילץ עצמו מן הקהל. ערב יום כפור נקרא ״סבע אפטור״ (שבע הארוחות). יש מיקירי הקהל שלא ישבו משך ליל כפור ויום כפור כולו על סמך הפסוק כי למשפטיך עמדו היום, יש אשר לא דיברו כלל לבד מאמירת התפילות. הקטנים באו לבית הכנסת ופרי החבוש בידם מקושט ונעוץ בעצי ציפורן, כל אחד קישט קישוט אחר על הפרי. במוצאי יום כפור לא נהגו לברך בורא מאורי האש על אור הנר ששבת ביום כפור. למחרת יום כיפור הכהנים ערכו סעודות חג ממש ונקרא ״יום לגופראן והוא יום שמחת כהן לזכר הסעודה הגדולה שערך הכהן הגדול במוצאי יום כפור. נהגו לעלות, למחרת יום כפור, לבית העלמין להתפלל על קברי צדיקים וקרובים.

חג הסוכות: עיטרו הלולב בחוטים צבעוניים, ובראש הלולב ארגו עטרה מחוטים צבעוניים שונים.

אנשי חברה קדישא נהגו בחול המועד סוכות כל שנה ללכת הרחק מהישוב, למקום מחצבות, חצבו בסלע אבנים גדולות שתהיינה מצבות לקברים.

הושענא רבה: אוירת הושענא רבה היתה קרובה מאד לזו של יום כפור — שחטו תרנגול זכר לכפרה להדגיש גמר החתימה. כן נהגו לטבול ערב הושענא רבה, ולא בבוקר היום. לפני תפילת שחרית, אנשים וטף כמו בערב כפור. נהגו להביא להקפות במיוחד את הבן הרך שנולד בשנה החולפת. ילדים גדולים החזיקו בידיהם פמוט עם נר דלוק או מקלות מקושטים בתפוח ובתוכם נר דלוק. הנשים עמדו בפתח בתי הכנסת כי ברוב בתי כנסת לא היתה עזרת נשים. הנשים ליוו את ההקפות בקריאות שמחה ״זגארית״. מנגינת הסליחות של הושענא רבה מיוחדת ולא דמתה לאלה של סליחות הימים הנוראים בכלל. אחרי חיבוט הערבה איחלו אחד לאחר שנה טובה ומבורכת כמו בליל ראש השנה ממש. לאחר גמר ההושענות השירו את העלים מן הלולבים ונתנו אותם לבניהם לשחק בהם. בחג הסוכות הילדים עסקו בתחביב: בניית סוכות לנוער.

בשלוש רגלים תרגמו את ההפטרות כל פסוק עם תרגום יונתן בן עוזיאל וכן עם תרגום לערבית יהודית. וכן תרגמו את התפילה ״אין כאלקינו״ לערבית יהודית. מפי זקן אחד שמעתי שהוא זוכר מימי בחרותו תרגמו בבית כנסת בדבדו תפילה זו לספרדית.

תנוכה: נהגו להרבות בשמחה ובמאכלים ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה. בליל א׳ של חנוכה קראו ממגילת אנטיובוס, מעשה יהודית ועוד. (מוזכרים בסידור בית עובד ליוורנו תרכ״ב ״עושה פלא״, ליוורנו ועוד).

פורים: דמי פורים חילקו לכל המושיט ידו ואפילו גויים קיבלו צדקה בחג פורים. בדורות קודמים נהגו מלמדי תשב״ר לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותם לתלמידים נזקקים. בחג הפורים נהגו לאפות בלחמניה שתים או שלוש ביצים בקליפתם. הביצה סימלה את עין הרע של המן וכאכילתה כוונו לפצח עין הרע.

ראש חודש: בליל ראש חודש הדליקו נר של ראש חודש לכבוד קדושת היום וכן הכינו לליל ראש חודש תבשיל מיוחד. תבשיל זה מיוחד רק לראשי חודשים כמו כן הדליקו נרות ואלה הישרו אווירה חגיגית. יש נהגו לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועשו ״זריית דם״ הזאת דם על סף הבית.

בליל ראש חודש ניסן הניחו טבעת או עגיל של זהב בתוך כוס שמן שהדליקו לכבוד ראש חודש.

פסח: הכנת החג החלה מט״ו בשבט, הנשים הוציאו החיטים מהכרים לניפוי ולבדיקה. החטים למצה שמורה נשמרו בכדים בצריף בשדה הקציר. מיד אחרי פורים טחנו את החיטים, ניפו את הקמח מהסולת ושימרוהו שמירה גדולה. כל משפחה קבעה תור לאפיית המצות בתנור של הקהילה. כל עקרת בית הזמינה שכנות או קרובות משפחה לסייע לה באפייה. הזריזה בלישה סייעה בלישה, הזריזה בעיבוד בצק סייעה בעיבוד בצק וכו'. צורת המצות היתה עגולה, כמו בשאר קהילות צפון אפריקה לפי הכתוב: ״עגות מצות כי לא חמץ״ מלשון עג עוגה. המשפחה האופה מצות הכינה ארוחות ליום אפיית המצות בדרך כלל הכינה חמין מיוחד.

יום אפיית המצות היה יום שבו היו שיתוף ועזרה הדדית בין בני הקהילה לזכר הכנות חג הפסח בזמן הבית. שררה אווירת אחוה ושמחה בין המשפחות עוד לפני התקדש החג. ויחסים מתוחים שהתקיימו נעלמו כלא היו. לעומת המחלוקות החריפות הקיימות בקהל מה נהדר ויפה היה שיתוף הפעולה הלבבי להכנת חג המצות כאשר משפחות רבות מכינות בצוותא צרכי החג.

הכינו שני סוגי המצות מצה דקה ומצה עבה: הדקה נקראת בושייאר, ויש אשר הכינו בושייאר בימי החג גופא, המצה העבה נקראת רגאייף ואותה הכינו בכמויות, לפני החג.

ערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום על ידי ישראל.

 ליל החג: לפני אמירת ההגדה אמרו הקדמה בלשון ערבית יהודית, מעין פתיחה כדי לחבב מצוות סיפור יציאת מצרים. רבים נהגו שלא להיעדר מן הבית בליל הסדר וכן הקפידו שהפתח לא יהיה נעול, ״לסימנא טבא״. בליל הראשון לספירת העומר כל אחד החזיק מעט מלח ביד כסגולה ובשמירה.

          ה״ל: האקדא קצם אלאה לבחר, עלא תנאש טריק, עלא יד סידנא ונבינא, ושריפנא מוסא בן עמרם, עליה סלאם ורדא, חין פתהום וגאתהום, מן אלבדמא אצעיבא לראחא, ומן תנכאד אלפרחא, ומן לחזן לנהר מליח, מן דלמא לדוו קביר, האקדאק יפקנא ויגיתנא, למען שמו הגדול והנורא אמן בבהילו יצאנו ממצרים… הא לחמא עניא…

חול המועד: בחול המועד פסח הדביקו על מזוזת פתח הבית חמישה כדורים קטנים מחרוסת כסגולה. בחול המועד פסח התאספו ילדים, חבורות חבורות לבשל ארוחות ״כאלוטא״, את הארוחות בישלו בכלים קטנים חדשים שקנו במיוחד לצורך זה לפני החג, כל ילד הביא ירקות, או ביצים, או בשר, ובשותפות ביחד בישלו, מכאן השם ״כאלוטא״ או תערובת. טעם למנהג זה: לתת לילדים אווירת החג, חבורות חבורות, כפי שהתורה ציוותה.

[anti-both]

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סרט אמריקאי

להם יש הכל, הם יפים, חזקים, מנצחים, לנו אין כלום. אנחנו קטנים, חיוורים, ביישנים, מתרוצצים כל היום בחצר בית ספר שלא היה קיים יום לפני שהיגענו, עם מורה לדקדוק, שמלמד טבע ומה שיש לו לומר על הנחליאלי זה נחליאלי, נחליאלך, נחליאלו, מורה לתלמוד שמלמד חשבון ובמקום שברים ואחוזים נותן גימטריאות ונוטריקונים והם – ארול פלין, גרי קופר, קלארק גייבל, האמפרי בוגרט דוהרים חופשיים כל היום על הסוסים, בלי שיעורים בתלמוד וחשבון, תמיד מנצחים את הרעים וזוכים בבנות הכי יפות, מזל שיש לנו את קולנוע ״כרמל״ וכשהסרט מתחיל אנחנו יורדים בחבל כמו טרזן מעל החומות, בורחים מהסדרנים ונעלמים בתוך הקהל, רוכבים עם זורו ועלי־בבה, מציצים לאוצרות שלהם ובסוף חוזרים הביתה לישון עם האהובות שלהם, מריה מונטיז רוקדת מולי עם שבעה צעיפים,מתחלפת לי עם בת שבע, דלילה, רחב ויעל, הרמון שלם באישה אחת, אני כבר מוריד לה את הצעיף האחרון והכל עומד לקרות ואז אני מתעורר, האור נדלק, המסך כבה, וסדרנים לא־נראים מוציאים אותך מהחלום, פלא ממש איך לפני שבוע ראיתי אותה בהפסקה, יותר גבוהה מכולן, בתוך הרעש של הילדים בחצר, עומדת לה רצינית ושקטה, אומרים שהיא עולה חדשה, לכן היא שותקת, אפילו שהם עצמם הגיעו לארץ רק כמה שבועות קודם, קוראים לה רות ט. עם צמות בלונדיניות, עיניים כחולות וגומות בלחיים, אני רוצה לעשות עליה קסם כמו שגרי קופר וטיירון פאוור עושים על החברות שלהם, הם רק מביטים להן בעיניים וכבר כובשים את ליבן, אני רק עמדתי מולה וקפאתי, לא יודע מה אומרים ואיך נוגעים, מאז אני מתגנב כל לילה וכותב לה על הקיר מול הכיתה שלה מכתבי אהבה, כמו סירנו דה ברז׳רק, גם חותם בשמות אחרים וכדי שלא תרגיש רע אני כותב גם לבנות אחרות בכיתה, בבוקר המסדרון רועש בצחוקים וצריחות, כולם רוצים לדעת מי הסופר, אך לא מצליחים, כי אני משנה כל הזמן את הסגנון ואת כתב היד ומרגיש ממש כמו המשורר הביישן ההוא עם האף הארוך. זה לא עוזר לי לגלות את ה״אופן סיזאמי״ ללב שלה, עד שיצאתי בשבת בצהרים לקולנוע ״הדר״ לעמוד בתור ל״מקום תחת השמש״ עם ליז טיילור ומונטגומרי קליפט, ההצגות מתחילות מאוחר במוצאי שבת, אבל כמומחה לתורים אני יודע שמי שרוצה להשיג כרטיסים למוצאי שבת כדאי שיקדים ויטרח בשבת, כי הראשונים בתור קונים את כל הכרטיסים, כדי למכור לאחרונים יותר ביוקר, אני האחראי אצלנו לתורים, כשההורים רוצים לקנות לנו מכנסי חקי או סנדלים נותנים לי כסף להצגה שנייה, וכשהסרט בקולנוע ״אורה״ נגמר בשעה שתים עשרה בלילה אני רץ ישר לעמוד בתור ליד חנות ״אתא״, בחצות אני תמיד ראשון בתור, אבל כשהדלת נפתחת בשמונה בבוקר אני תמיד אחרון, אני לא יודע איך זה קורה, כזה קסם אין אפילו בסרטים, למזלי אין אף אחד לפני ליד הקופה, אני ממש לבד בין הברזלים ומסתכל על התמונות של מונטגומריקליפט, איך הוא עומד על הסירה מסכן נורא ומביט בשלי וינטרס העצובה, בתמונה אחרת ליז טיילור עושה לו עיניים, אני יודע מחברים שקליפט הכניס להיריון את שלי וינטרס ועכשיו רוצה להטביע אותה כדי ללכת עם טיילור היפה והעשירה.

לפתע מאחורי ממש אני רואה אותה כמו בסרט קולנוע עם עיני התכלת שלה וצמות הזהב, גבוהה ומחייכת ובשמלת שבת מצוירת פרחים, ממש יצאה מתוך סרט, ועוד לבד, לא בתוך הבלגן של בית הספר, אפשר ממש להריח אותה, לשמוע את קולה הצרוד מדברת בעברית עם שגיאות על סרטים ושחקנים כרמן מירנדה, הדי לאמאר, גרטה גרבו, אינגריד ברגמן, ריטה הייוורת, מה היה עושה עכשיו ארול פלין? וטיירון פאוור? וג׳ון ודן? את דומה לסילוונה מנגנו מ״האורז המר״ אני חושב לומר לה, אך לפני שהספקתי היא אמרה שאני דומה לויטוריו גאסמן, גאסמן היה הזכר שמפתה את סילוונה מנגנו באותו סרט, לפני רגע רציתי להגיד לך שאת דומה לסילוונה מנגנו, אמרתי לה, אך היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שהיא לא מאמינה לי, לפתע אני שם לב שכבר לילה ומשונה שאנחנו לבד בתור בין הברזילים והקופה בכלל סגורה, רק אז אני רואה לידנו שלט גדול: ״כל הכרטיסים נמכרו״, כבר מאוחר למצוא סרט אחר וחבל שאנחנו נפרדים אבל אז קרה מה שקורה רק בסרטים, היא שואלת אם אני מוכן ללוות אותה הביתה, איזה מזל נפל עלי היום! אני מרגיש ממש כמו מונטגומרי קליפט ב״מעתה ועד עולם״ שלורן באקאל, אשתו של ברט לנקסטר, מתאהבת בו. בדרך לבית שלה בתחנת הכרמל אנחנו עוברים ליד בית הספר, חושך גדול, אך השער פתוח ואנחנו נכנסים. בשעות כאלה אני מתגנב לכתוב את מכתבי האהבה שלי והנה אני חוזר למקום הפשע עם האהובה ביד, היא מושכת אותי אחריה עד לקיר, נשענת על מכתב האהבה שלי, מרימה את היד ומלטפת אותי כאילו היתה מורידה מעלי את המסיכה של זורו, זה אתה היא אומרת, תעשה לי את כל מה שכתבת. אני יכול לנשק אותך? אני לוחש והיא סוגרת לי מיד את הפה בשפתיים רטובות. בשבת שאחרי אנחנו מטפסים יד בידמתחנת הכרמל למקדש הבהאיים, השמש נעימה והברושים נוגעים בשמים, ליד השער הנעול אנחנו משתרעים על הדשא, היא על הגב, מביטה בשמים, ואני לידה רואה דרך מחשוף שמלת הפרחים שלה את שני השדיים הקטנים רוטטים כמו שתי ציפורים בכלוב, אני עוצם את עיני ומזעיק שוב את ברט לנקסטר, פרנק סינטרה וגם את גרי קופר, מה עושים? מה אומרים? אחרי זמן אני שומע את עצמי לוחש: אני יכול לנשק את השדיים שלך? היא לא עונה לא כן ולא לא, רק פותחת באיטיות את שתי הצמות ומפזרת את שיער הזהב שלה על הדשא, האם זה כן או לא? אני מחכה לתשובה פשוטה כמו: ״אני מרשה לך לנשק את השדיים שלי״, אבל זאת לא באה. בדרך הביתה אני כועס איך לא זכרתי שויטוריו גסמן ב״האורז המר״ כבש את סילוונה מנגנו בלי מילה, עם גבעול קטן בין השיניים וענף דק שבו צלף באוויר הוא לחץ אותה לאט לאט, עד שהיא כרעה לפניו. שבת אחת, שנים אחר כך, עם מדי צנחנים, כנפיים על החזה וכובע אדום אני מטפס באותו מסלול למקדש עם כיפת הזהב, עומד ומתבונן במקום עליו שכבנו ונדמה לי שאני רואה את צורת הגוף של שנינו על פיסת הדשא, האצבעות שלי מלטפות את הציור, כשבאותו רגע ממש, לא יאומן, מבין הברושים יוצאת רות ט., חיילת במדים כמוני, גדולה ויפה יותר מסילוונה מנגנו, עם גוף יותר חטוב מליז טיילור, נשית יותר מאינגריד ברגמן, מפתה יותר ממריה מונטיז, בשילה יותר מהדי לאמאר, האם חיכתה לי כאן עד שבגרתי? האם גדלה פה עם הברושים ? הושטנו יד, חייכנו זה לזה והצמדנו שפתיים, מילה לא נאמרה, הכל היה מובן כמו בסרט אמריקאי כשהשתרענו על אותה חלקת דשא זה ליד זה והידיים שהיו לנו לא הספיקו לנו.