הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

                                         מבני ציבור וקהילה.

בית הכנסת שימש עבור יהודי האימפריה לא רק כמקום תפילה, אלא כבית הקהילה לכל עניין ציבורי ודתי. כיוון שלפי חוקי האיסלאם הדימי – הכופרים – אינם רשאים לפתוח בתי תפילה חדשים, אלא לכל היותר הם מורשים לקיים את פולחנם במקומות תפילה קיימים מכבר, אם קיבלו עליהם את שלטון האיסלאם מרצונם, נתקלו המגורשים בקשיים מרובים בבואם לבנות לעצמם בתי כנסת חדשים.

ואכן, בימיו של בייזיד השני מתלוננים הם על כך שאין מאפשרים להם להקים בתי כנסת חדשים. אולם נראה שכבר בימי סלים הראשון הורשו לבנות בתי כנסת קבועים, וגם אם לא קיבלו אישורים פורמלים לכך, השליטים, השלטון המרכזי והמקומי, העלימו עין מכך. רק בירושלים נשארה ההגבלה בתוקפה, והיהודים לא הורשו לבנות בתי כנסת חדשים בפועל, כתוצאה מכך לא נתפצלה הקילה לקהלים קהלים, אלא כולם נאלצו להתפלל בבית כנסת אחד.

במקומות רבים ניסו לעקוף את הקשיים והתפללו בתוך בית המדרש או אפילו בבית איש פרטי, שהרי עצם הפילוג לקהלים כה מרובים חִייב הקמתם של בתי כנסת מרובים.

לבד מבית הכנסת ובית המדרש, שלפעמים היה מוסד אחד, היו בקהילות ישראל השונות תלמודי תורה, אם לכל קהל לבדו אם לכלל הקהלים. הדרך כלל לכל קהל גדול או בינוני היה תלמוד תורה משלו, ולפרקים גם לקהלים קטנים. כל למשל מפורסם במאה ה-16 וה-17 מוסד לתלמוד תורה הכללי של סלוניקי, שנתקיים בצד ובנוסף לתלמודי התורה שבכל קהל.

בנוסד זה לימדו חכמים שהיו מטובי חכמי העיר ולמדו בו מאות ילדים, ולפי תיאורים שונים, של נוצרים ומוסלמים, הגיע מספרם אף לאלפים. ילדם אלה היו בדרך כלל יתומים או בני עניים.

 מימונו היה מוטל על קהלי העיר, וכדי להבטיח את תפעולו, מלבד ההשתתפות במימונו, העניקו לו מונופול במכירת האריג לתקופה קבועה וקצובה בשנה שבה נאסר הסחר על ידי גורמים אחרים, ומהכנסות אלה מימנו את ההוצאות.

תלמידיו זכו להזנה ולביגוד חינם, בנוסף לחינוך וללימוד שהו חינם. ברור אפוא שמוסדות גדולים מסוג זה, ואך תלמודי תורה קטנים וישיבות קטנות, חייבו הקמתם או רכשתם של מבנים נאותים.

מבנים אלה הוקמו במימון הקהל ובפרט העשירים שבקהל, ואף בתרומות עשירים שלא היו חברי הקהל. במקרים כאלה המדרש או הישיבה נקראו על שמן של משפחות העשירים, הן מימנו את פעילותו ולעתים הוא לא היה שייך לקהל מסוים דווקא.

תנאי הכרחי לקיומה של כל קהילה היא קיומו של בית קברות. פעמים שזה היה בית קברות אחד שבו היו חלקות נפרדות לבני קהלים שונים, בעלי מוצא שונה, או ריכוזי קבורה נפרדים.

לפעמים היו כמה בתיק ברות יהודיים בעיר, ובפרט בערים הגדולות כאיסטנבול או איזמיר. בתי קברות אלו נוצרו עקב תזוזה במקומות מגוריהם של היהודים ועקב התמלאותם של בתי קברות קודמים, כאשר נוצר צורך במציאת חלקות חדשות.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

קדושת כתבי האר״י שכתב מהרח״ו

בפי שספרנו כבר, האר׳׳י הקדוש ציוה, שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו, זולת רבי חיים ויטאל. ר׳ חיים כתבם, ולאחר פטירתו ערכם וסידרם ר׳ שמואל בנו.

בעת שעסק רבי שמואל בעריכת כתבי אביו, נתקל פעמים רבות בדברים סתומים וחתומים שלא הובנו לו כראוי. ביודעו ובהכירו בחשיבות אותם רזין עילאין, פחד מאד לשלוח יד במקומות אלה, ובכל פעם הלך להשתטח על קבר אביו, לב הימנו שיאיר לו דרכו. בהיותו על הציון, היה שואל את אביו איך יכתוב, ור׳ חיים היה מורה לו מן השמים כיצד עליו לכתוב. כך נהג זמן רב.

לילה אחד, לאחר שעלה רבינו יאשיהו פינטו על יצועו, נגלה לו בחלומו דודו רבינו חיים ויטאל, ובפיו בקשה: אנא ממך בן אחותי, עשה עמי אות לטובה! בני יקירי ר׳ שמואל בא לציון קברי מפעם לפעם, ובפיו משאלה שאאיר דרכו בנבכי הכתבים. פעמים יושב אני במקומי ועונה לו, אך לפעמים נמצא אני בפמליא של מעלה מתענג מזיו השכינה בדרגה גבוהה יותר, ובעת שמשתטח על ציוני, מפאת כבודו. ומפאת חשיבות הכתבים, מתנתק אני מישיבה של מעלה ובא להשיב לו על שאלתו. לכן בקשתי שטוחה לפניו, שלא יבוא לשאלני על קברי, אלא יעשה שאלת חלום, ואז אענה לו כרצונו מבלי שאצטרך להימנע מאותו תענוג רוחני עילאי.

לאחר מכן הוסיף ואמר: לך אמור לבני שירד למצרים, כי נשארו שם ניצוצות קדושים הממתינים בכליון עינים שיעלום לשורשם, והוא המתאים לתקנם. לסיום הוסיף ר׳ חיים את הפסוק בתהלים (צט, ו): ״משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ כרמז לדבריו, ופרח למקומו.

כשהתעורר ר׳ יאשיהו משנתו, ננער בזריזות, ואץ לבית ר׳ שמואל לספר לו את חלומו. ר׳ שמואל כבר לא היה צעיר לימים, ומזה זמן אשתו נפטרה. מששמע את דברי ר׳ יאשיהו, השיב לו: ראה, אלמן אנוכי, והנני שרוי ללא אשה, לפיכך אינני יכול לכוון כעת את התיקון שנמסר לי לצורך הירידה למצרים, כי הנני פלג גופא.

מששמע זאת ר׳ יאשיהו נענה ואמר בהתלהבות: אם זה המעכב, אתן לך את בתי הצעירה מרת ג׳מילה לאשה! למען שמו יתברך כדי שתוכל להעלות את אותם ניצוצות נידחות, ולמען כלל ישראל – כדי שתוכל לשבת ולערוך את הכתבים של אביך בישוב הדעת, מוכן אני לתת אותה לך, למרות היותה צעירה ממך בעשרות שנים – סיים דבריו.

ר׳ שמואל הסכים, ותוך זמן קצר נשא את בתו הצעירה של ר׳ יאשיהו לאשה. לאחר נישואיהם ירדו למצרים כצוואת ר׳ חיים אביו, שם נולדו להם בניהם. לאחר כמה שנים הקול נשמע שר׳ יאשיהו השיב נשמתו לבוראו. ר׳ שמואל ואשתו נסעו לדמשק, שם הספיד ר׳ שמואל את ר׳ יאשיהו בפקודת השנה, כפי שסופר לעיל. לאחר מכן חזר למצרים, שם חי עד יום מותו.

משנפטר ר׳ שמואל בשנת תל״ז (בגיל ע״ט), נטלה אשתו מטלטליה ושבה לבית משפחתה בדמשק. היות והיתה עוד צעירה לימים, שלחו כמה רבנים שהיו פנויים, שדכנים שיתדפקו על דלת ביתה, ויציעו לה להינשא להם. להפתעתם, סרבה סירוב מוחלט לכולם. אחד מהם העיז פניו, ושאל אותה לסיבת סירובה. משהרבה להפציר בה נענתה ואמרה:

האם נעלם ממך תשובת אשת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון לגדולי החכמים שרצו לשאתה לאחר פטירת בעלה: ״כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?״ (בבא מציעא דף פד:).

והוסיפה ואמרה: דע לך! אני נושאת בתוכי חלק מנשמתו של בעלי ר׳ שמואל זצ"ל. ביום נישואינו אמר לי: דעי, בעת נתינת הקידושין נתתי לך חצי נשמתי, והיה אם לאחר צאתי מן העולם לא תנשאי לאיש אחר, תמשיך נשמתי לשכון בתוכך. מעתה תבין טעמי, רוצה אני לשאת נשמתו עד יומי האחרון, ולכך לא אנשא לאיש! – סיימה את דבריה.

כשנפטרה לבית עולמה, קברו אותה ליד קבר אביה רבינו יאשיהו פינטו, לא רחוק מקבר אבי בעלה רבינו חיים ויטאל.

בפי יהודי דמשק היה נקרא ציונו של ר׳ חיים ויטאל: ״המזבח הטהור״. יראה ורעד אחזו בכל הקרב לשם. יהודי המקום לא העזו להשתטח על ציונו, אלא באו והניחו אבן כנהוג, ותיכף פסעו לאחוריהם מרוב פחד. הדברים הגיעו עד כדי כך, שאמרו, כי היראה מקברו של הרח״ו גדולה מהיראה מקברותיהם של רשב״י והאר״י.

במקום זאת, היו נושאים צקון לחשם ושוטחים בקשותיהם בקברותיהם של רבינו יאשיהו פינטו זיע״א ובתו מרת ג׳מילה (אשת ר׳ שמואל ויטאל), ושם היו רואים במוחש נסים וישועות.

ומשם יפרד לארבעה ראשים

ארבעת האחים: ר׳ שלמה ר׳ יעקב ר׳ אברהם ור׳ ראובן

רבי יוסף פינטו (השני) ור׳ יצחק בנו

" פרי צדיק עץ חיים״ – התבוננות באספקלרית הדורות, מקנה לנו ראיה נכונה, בחזיון הנפלא, של התרקמות ופריחת עצי הצדיקים, בבוסתנו המהודר של בורא עולמים בדומה לטיול בבית היוצר, בו ניתן לעמוד מקרוב כיצד יוצר האומן כלינוי מרהיב עין, למן ראשיתם, הרכבת מרכיביהם המגוונים, התהוות חלקיהם השונים עד להשלמת הכלי המוגמר, כך אותו מבט היסטורי בתולדותיהם של מלמדנו להועיל איך התהווה גזעם של מצוקי ארץ, וכמה חכמה ותבונה נסך היוצר ביציקתם.

כמה תואמים הדברים להתבוננות בפריחתו המפעימה של עץ הצדיקים למשפחת פינטו.

כפי שנוכחנו לראות, רכיבים טהורים הותכו אל יסודותיו. שרשי העץ, מסירות נפשם של ר׳ שלמה ור׳ יוסף פינטו (הראשון), שהשתלבה בקדושתו של ר' יוסף ויטאל . גזע העץ, עץ החיים, עמוד התורה, ר׳ יאשיהו פינטו הרב המוסמך, רבה של דמשק, יחד עם ראשוני פארותיו, ר׳ דניאל בנו, ור' שמואל נכדו, רבני ארם צובה.

ומכאן שושלת הקדש החלה לשלח ענפיה וזמורותיה, הרבתה צילה פארותיה ופרותיה. כפי העובר במסורת משפחת פינטו מדור דור, לר׳ שמואל נולד בנו ר׳ יוסף. אשר נקרא על שמו של ר׳ יוסף, אבי ר׳ יאשיהו זקנו. אין בידינו פרטים אודות קורות חייו, מלבד זאת שבנו היה ר׳ יצחק פינטו, ומכך שהוא ובנו ר׳ יצחק התגוררו כאבותיהם בארם צובה שבסוריה.

לפי מסורת שעברה בין בני המשפחה מאב לבן, ר׳ יוסף ור׳ יצחק נטמנו בבית הקברות בצפת, סמוך לקבר חנה ושבעת בניה, וליד קברו של ר׳ יהודה אלגאזי מחכמי טורקיה. שנים רבות היה הדבר בגדר מסורת בלבד, משום שקבריהם נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. לפני מספר שנים ארעה מפולת בבית הקברות העתיק בצפת ונתגלו כמה קברים, בין אותם קברים התגלה גם קברו של ר׳ יצחק פינטו, בסמוך לקברים הנ״ל, בדיוק כפי המסורת שעברה במשפחה מדור לדור.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

פרק חמישי: דיינות ומלכות

דינא דמלכותא דינא מינוי הדיינים והרבנים במרוקו מאז ומתמיד, היה על פי גדולי הרבנים שבכל עיר ועיר. אחר שידעו באחד מן הלומדים שראוי הוא לכך ושיוכל  לעמוד על משמרתו ברווח, אזי היו מסמיכים ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד. כשהמימון ש הדיינים והרבנים היה בא מקופת הקהילה. והממשלה לא רק שלא היו מתערבים בעניני היהודים, אלא אדרבה היו מחזקים את עמדת הרבנים ותקנותיהם, כך שמשפטי התורה במלואם נתקיימו                                                                  

בשנת 1912 (למנינם) אחרי שהצרפתים כבשו כמה מארצות הנמצאים בצפון אפריקה, ונתנו להם חסות: החל מביטחון, חינוך, בנקאות, בתי משפט, בתי חולים, הגיעו גם למרוקו. לאחר משא ומתן והתגרות במשך כמה חודשים, ואחר שהגלו הצרפתים את מלך מרוקו לתקופה ארוכה, הסכימו עם המלך שהם יפרנסוהו בכבוד והוא ימשיך להיות המלך, אלא שכל מה שמתרחש במדינה יהיה בהחלטתם. וכך נהיה.

הקהילות היהודיות שחששו מהשלטון החדש, שח״ו יפגע בבתי הדין היהודים, טבסו עצה ושלחו משלחת של תלמידי חכמים, לבקש שממשלת צרפת תיתן סמכות גם לבתי הדין היהודים שעל פיהם ישק כל דבר שנוגע ליהודים לגזור גזירות לתקן תקנות ולהעניש בעת הצורך. ואכן ממשלת צרפת בשיתוף הרבנים יסדו בתי דינים של הרכב שלשה בערים הגדולות, ובערים הקטנות הושיבו דיין יחיד שיהיה בא כח הב״ד. (במשך הזמן נתרבו הבתי דין) כמו כן בקשו הרבנים שימונה רב ראשי שאליו יביאו את כל הדבר הקשה, ושהוא גם ייצג את היהודים בפני הממשלה הצרפתית. וששכר הרבנים והדיינים יהיה מקופת הממשלה, ובכך ג״כ לא יהיו הדיינים תלויים בחסדי הקהל, ותמורת זו הגיעו לסכמה שעל היהודים לשתף איתם פעולה במיסים וכדו׳.

הנאון הגדול רבי רפאל אנקווה

 חכמי מרוקו נתנו עיניהם ברבי רפאל אנקווה שהוא המתאים ביותר לכהונת הרב הראשי למרוקו. רבי רפאל היה גאון גדול ומתמיד עצום בתורה, ואב״ד :עיר סלא, ששמו הטוב הלך לפניו בכל ערי מרוקו, ושכבר אז היה נחשב לקדוש אצל היהודים. הרב בענוותנותו נתקשה מאוד מלקבל על עצמו תפקיד רם זה, באומרו הרי ישנם אב״ד רבים ומדוע בחרו רק בי, אמנם המושלים הצרפתים ששמעו על רבי רפאל, הודיעו חד משמעית, שאם רבי רפאל לא יסכים, לא יסכימו לתת חסות לרב אחר. אחרי ימים של מחשבה ופגישות שנפגש רבי רפאל עם רבני מרוקו, וראה שאכן מסכימים הם בכל לב שהוא יהיה הרב, הודיע רבי רפאל שמוכן הוא להתמנות לרב הראשי, ואכן זכה רבי רפאל ושימש בתפקיד זה עד ליום פטירתו. במשך חייו וגם לאחרי פטירתו כינוהו ״הנר המערבי וראש רבני המערב״

איש על העדה

תורה, גדולה ועושר, התאחדו ברבן של בני המערב, רבי רפאל אנקאווה המכונה בפי כל (כבר בחייו). רפאל המלאך. זכתה מרוקו שעמד בראשה איש זך המידות, כביר המעשים אביר המצוות, גאון עצום בתורה, עמקן בהלכה, צנוע, עניו, ומוסר נפשו על קוצו של יוד, ושכל הליכותיו היו ללא דופי, כמלאך מושלם. רבי רפאל נולד לאביו הגאון רבי מרדכי בעיר סאלי שבמרוקו בשנת התר״ז (1847), משפחתו מיוחסת ומפורסמת למעלה בקודש עד רבני קסטיליא וספרד מלפני כ ־ 900 שנה, שהעמידה בעלי מופתים ויושבים על מדין, אנשי ציבור משרתי קודש, מנהיגים ורועים רוחניים סגנים ואלופים בבתי המלוכה. כמה מזקני אבות המשפחה נהרגו על קידוש ה׳ על ידי שונאי ישראל, ושם המשפחה נתקדש לדורות.

רבי אפרים אלאנקאווה הקדוש והמלומד בניסים מזקני המשפחה שניצול מאימת האינקויזיציה בשנת הקנ״א (1391) יחד עם חבירו הגאון והפוסק רבי יצחק בר ששת ־ הריב״ש, אחרי נדודים ותלאות הגיעו למדינת אלג׳יר, שם הקימו וחידשו את מבצרי התורה.

ראשונים שמסרו נפשם על קדוש ה׳ נעשה להם ניסים פעם הוצרך רבי אפרים להגיע לעיר תלמסאן עם שיירה גדולה. בהגיע יום שישי השיירה המשיכה נסיעתה במדבר ולא הסכימה לשבות, פרש רבי אפרים מהשיירה, וקבע מושבו בלב המדבר כדי לא לחלל שבת, והשיירה המשיכה ללא מעצור. עם כניסת השבת הבחין רבי אפרים באריה ענק המתקרב מולו, ומנענע בראשו ובזנבו לאות כניעה ורובץ לרגליו. רבי אפרים הבין שהקדוש ברוך הוא שלח לו את האריה לשומרו מחיות טורפות ומשודדי המדבר, באותה שבת חש רבי אפרים התרוממות וקדושה עלאית שמעולם לא זכה לדרגה כזו. בצאת השבת שמע רחש לחש, ומתוך החושך, הבחין בנחש נוראי הזוחל לקראתו יעלה על גבו של האריה, נצמד לצוארו של האריה כעין מושכות, האריה יתקרב לרגלי רבי אפרים כרומז לו לרכוב עליו. עלה רבי אפרים עם תיקו על

גבי האריה, וברגע זינק האריה כאשר הנחש שבצוארו משמש רסן בידיו של רבי אפרים, ועוד לפני חצות לילה השיג האריה את השיירה שכבר נכנסה לעיר תלמסאן, השיירה נדהמה והופתעה מן המראה הנוראי שרבי אפרים רוכב על אריה ענק ובידו נחש מטיל אימה. ראש השיירה השתטח לרגלי רבי אפרים בבקשת סליחה ומחילה, על שזלזל בבקשתו מלהתעכב בנסיעה בשבת, רבי אפרים מחל לו ־ בתנאי שלא יטול שום שכר מנוסעיו היהודים, מפאת שהכריחם לחלל את השבת. ראש השיירה נענה לגזירת הרב בשמחה, האריה נהם נהימה נוראה :פרידה מרבי אפרים, ויחד עם הנחש הפכו פניהם למדבר ונעלמו. סמו של רבי אפרים התפרסם חיש מהר במדינה. נס זה הינו אחד מרבים ־:ונעשה לרבי אפרים שהוא מזקני המשפחה האצילה והרוממה.

רבי רפאל נשא לאשה את בת הגאון המיוחס רבי יששכר אצראף אב בית הדין :סאלי, שעלה ארצה וכיהן כרב העדה המערבית בשנת התר״מ (1880). תקופה נדולה היה סמוך רבי רפאל על שולחן חותנו רבי יששכר תוך שהוא מנצל את זמנו לעמלה של תורה ולהתעלות בקדושה ויראת שמים, בהיותו בן 22 מינהו זותנו לדון ולהורות כחבר בית הדין יחד עם הגאונים ר׳ יצחק אמזלג ודודו רבי .מסעוד אנקאווה. וכבר באותם הימים שימש רבי רפאל רב ומורה צדק. ־בי רפאל ייסד ישיבה חשובה בעיר סאלי המפורסמת בגאוניה, אליה נהרו תלמידים רבים שספגו ממנו תורה יראה מידות טובות וחכמה בכל ענפי היהדות. מהמפורסמים שבהם: הם רבי אברהם רווח מחבר הספרים ״ויען אברהם״ "לאברהם למקנה״, ששימש מורה צדק בעיר סטאט, ומשנהו רבי אפרים אנקאווה ראש אב בית הדין בערים אושדה ומרקאש. רבי רפאל שנא בכל מאודו לקבל מתנות וטובות מאחרים, ולא נהנה משום אדם אלא מיגיעת כפו, ונתעשר מברכת ה׳, עסק זמן מועט במסחר ביושר וכנות וזכה לשפע הצלחה, גם את ספריו הנפלאים חילקם חינם אין כסף לשוחרי התורה. לא החניף לשום אדם ובענייני התורה ושמירת המצוות עמד כצור איתן לשמירתם, לחם מלחמה של תורה ללא פחד ואימה, היה תקיף בענייני צניעות, ודרש על כך ברבים להמשיך בלבוש הצנוע ולא לשנות מהאופנה החדשה, שהחלה אז לקצץ בשמלות ובחולצות.

עת לעשות לה׳

כאשר מונה לרב ראשי וראש אב בית הדין העליון של העיר רבאט ופרבריה, בשנת התרע״ח (1918) היה זה בהיותו בן 71 שנותיו משרה רמה זו אושרה על ידי הנציב העליון של ממשלת צרפת ששלטה על כל מרחבי האזור. בשנת התר״ץ (1930) בהיותו בן 83 שנותיו עוטר בלגיון הכבוד של ממשלת צרפת והוכר על ידי אומות העולם כחכם היהודי של כל יהודי מרוקו עריה ופרבריה הרבים. מענוותנותו הגדולה סירב לשאת בתפקידים אלו, אולם לנוכח ההתדרדרות הדור והפרצות הרבות שהיו בימים ההם, הוכרח על ידי הרבנים ליטול תפקידים אלו למען הכלל.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שליחות האשכנזים, שנתגברה ביותר והיתה למוסד קבוע לאחר עלית החסידים מפולין ומרוסיה בשנת תקל״ז (1777), נתפצלה לאחר עלית תלמידי הגאון מווילנא בשנת תקס"ח (1808) לשתי שליחויות, שליחות כולל החסידים ושליחות כולל הפרושים, היינו המתנגדים, תלמידי הגר״א. שליחות החסידים עצמה נתפצלה לשנים עם ייסוד כולל חסידי חב״ד בחברון בשנת תקפ״א (1821). והללו חזרו ונתפצלו אחר־כך לפי ארצות המוצא! כולל וולין, כולל הו״ד (הולנד ודייטשלנד), כולל הונגארן, כולל ורשה׳ וכו', עד שהשם ״כולל״ שמשמעו לפנים היה כפשוטו ״קהילה״, היה לשם דבר לכל מיני פירודים אפשריים. וגם הכוללים עצמם לא הסתפקו בשליח כללי אחד, אלא הרשו לכל מיני מוסדות — ישיבות, תלמודי־תורה, בקור־חולים — לשלוח שלוחים משלהם, וכן שלחו שלוחים מיוחדים לשם מפעלים מיוחדים, כגון לבנין בית־הכנסת המרכזי בחצר חורבת ר׳ יהודה חסיד, לבנין ״בתי מחסה״, שכונה מיוחדת ליהודים אשכנזים בקרבת מקום המקדש, לבנין ״בית מחסה״ לעדת המערביים, לבנין בית־כנסת ליד קבר שמעון הצדיק, לבנין בית־כנסת על קבר ר׳ מאיר בעל הנם בטבריה וכוי. ומלאה כל הארץ שלוחים. ריבוי השלוחים גרם אמנם להפצת שם ארץ־ישראל בגולה ולהגברת התמיכה בישוב, אבל הביא גם לידי ירידת כבוד השלוחים והשלי­חות, ובעקבותיה לירידת כבוד ארץ־ישראל.

גם בקרב העדה הספרדית, שכללה למעשה את כל עדות המזרח, גברו הנטיות להתפצלות, והעדה הראשונה שנפרדה והיתה לעדה בפני עצמה, השולחת שלוחים משלה, היתה עדת המערביים בני צפון־אפריקה בירושלים, ומאחר שלארצות אלו היה חלק גדול בהכנסות, גרם פירוד זה נזק רב. אבל השם ״כוללות הספרדים״ והיקפה נשתמרו במדה מרובה עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בטרם נסיים פרק זה נזכיר עוד, שגם עדת הקראים בירושלים נוהגת היתה לשלוח שלוחים לבני עדתם בחוץ־לארץ ולבקש עזרה לקיום ישובם בארץ. לא הגיעו אלינו שמו­תיהם של שלוחי הקראים בתקופת־פריחתם של הקראים בארץ במאה התשיעית והעשירית, אולם לפי אגרות־התעמולה המרובות והאגרות הקוראות לעליה ולעזרה ששלחו מנהיגי הקראים בירושלים בתקופה ההיא, יש להניח שגם שלוחים יצאו אז לחוץ־לארץ מטעם הקראים. השליח הקראי הראשון הידוע לנו בשמו הוא דוד בן ישועה חזן, מאמצע המאה השבע־עשרה. הוא יצא פעמיים בשליחות בני עדתו שבירושלים, פעם לקראים שבקושטא לפני שנת ת״ו (1646) ופעם שנית בשנת ת״ז (1647) לקהילות הקראים ברוסיה ופולין. מענין שעל שליחותו זו המליצו גם רבני ירושלים, אולם המלצתם היתה כתובה לא אל יהודי חו״ל סתם אלא לקהילות הקראים בלבד. הוא נפטר בדרך שליחותו בלוצק בראשית שנת ת״ח (1647). שליח קראי אחר ששמו הגיע אלינו הוא שמואל בן אברהם הלוי, מחדש הישוב הקראי בירושלים בשנת תק״ט (1749) שיצא בשליחות עדתו למצרים בשנת תק״מ (1780), וקהילת הקראים במצרים פנתה בענין בקשתו לקהילות הקראים בקושטא ובקרים. ¹⁹ שליח אחר של הקראים בירושלים שהיה בקושטא באמצע המאה התשע־עשרה, נזכר בעילום שמו בתשובה אחת. ובודאי יצאו מלבדם שלוחים אחרים של קראי ירושלים, וכולם לא פנו אלא לבני־עדתם שבחוץ־לארץ, כי מן היהודים הרבניים לא היו נענים להם. לעומת זה שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא שבא לקרים בשנת תפ״ח (1728), מבקש גם את עזרת הקראים ״בהיות שכל ישראל ערבים זה לזה״.  אולם אין לדעת באיזו מדה נענו לו הקראים היושבים בקרים.   

הערת המחבר : ״על דברי ריב ומצה וויכוח גדול שנפל בין הרבנים [בקושטא]… עם הרבנים אנשי ירושלים תוב״ב על ענין הר״ם ליג׳י נ״ע תושב ירושלים, דבעודו בחיים, קנה קרקע מאת הקראים בתים מכירה חלוטה … וימצא כתוב בשטר המכירה, דבעת ובעונה שיעלה על לבו… של הקונה הנד למכור בית מקנתו הנז׳, שחייבים הקראים המוכרים לקנותו מידו…ויהי היום שהר״ם הקונה נלב״ע בלי זש״ק [נפטר לבית עולמו בלי זרע של קיימא], ויצא פקיד של הקראים הנז׳ לקרית חוצות לסבב בכפרים ובעיירות לגבות על יד על יד מבני מקרא דמי מקנה לבוא לעיר ירושלים ת״ו לפני פקידי כוללות ירושלים לקנות הבית אשר מכרו, יען וביען דלא נמצא יורש נחלתו בתוככי ירושלים, ומכח המקנה שיש להם שתקנו לעצמם דאיש כי ימות ולא ימצא יורש מן התורה תוככי ירושלים עה״ק, הכל יהיה לכולל…" ובעת שהיה שליח בני מקרא בקושטא רצו יורשי הר״ם ליגי׳ שבקושטא לעכב את המעות שבידו המגיעות להם לדעתם בתורת ירושה, וכך עשו, ןמסרו לידו שטר מכירה. החכם המשיב פוסק לטובת היורשים בקושטא ונגד כוללות ירושלים.