החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

י . הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גוֹמֶל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העות'מנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני. סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי"ס אליאנס בטנג'יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי"ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ-  rabbin délégué באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי ( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו ( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח ולהידבר עם המנהלים דוברי הלדינו ילידי האימפריה העות'מנית שפעלו בקהילה, ואף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם ביחס לדת. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך לקבל והסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם השכלה מערבית וחילוניות, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור. השילוב בין לימוד מקדים בתלמוד תורה ולימודי המשך בבית ספר אליאנס פתר חלקית את החשש של ההנהגה המסורתית מהסחפות הדור הצעיר לעבר תהליך של התפקרות. אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון VIGIE MAROCAINE – CASABLANCA  מאמר קצר על ביה"ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה"ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה"כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ- 2000 נפש  על פי הסטטיסטיקה  אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה' השנה את מבחני הסיום – [Certificat d'études] תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים.

מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

ב. משנתו העיונית

מוהריב״ע, אשר כאמור לעיל, היו בקהילתו חכמים שכינוהו גדול הדור, הוציא מתחת ידו רק חיבור עיוני אחד, ׳מנחת יהודה׳, ואף הוא בעל היקף מצומצם. אולי עיסוקיו בתחום ההלכה ועסקנותו הציבורית כאב בית־דין גזלו את רוב זמנו. אמנם אין להקיש מהקפו של חיבור זה על איכותו, שכן במאמרים רבים בו משתקפת מחשבה עמוקה ומורכבת, מכל מקום ספק אם הוא מיצה את מלוא השקפת עולמו בחיבור יחיד זה. בדברים שלהלן אין כוונה להקיף את כל משנתו העיונית, אלא שני הבטים בה בלבד: זיקתו לפילוסופיה ותפיסתו בדבר התורה והמצוות.

1. זיקתו לפילוסופיה

תופעה אחת, שמן הראוי לדון בה כאן, היא נטייתו של המחבר לספרות ההגות של ימי־ הביניים. נטייה זו בולטת במיוחד בהקדמותיו לפרשיות התורה, כפי שהן בנוסח

[1] טולדנו קובע על סמך שתי הערות שהוא מביא מן החיבור ׳פרי מגדים׳, שר׳ שמואל בן זקן למד תורה גם מפי ר׳ יהודה בר עוזיאל וגם מפי ר׳ יהודה בן עטר (ראה: בן זקן, פרי, הקדמת הרב המגיה) אלא שגורלו של ׳פרי מגדים׳ הוא כגורל כל החיבורים שאבדו ואין אפשרות לבדוק את מהימנות הדברים. אך הערה חשובה בעניין זה היא הפתיחה לדרוש ט׳ בזו הלשון: ׳דרוש שדרשתי בפטירת מורי הרב זלה׳׳ה׳(בן זקן, פרי, דף יט ע״ד). אמנם אין המחבר נוקב כאן בשם רבו, אך נתון ביאוגראפי אחד עשוי לסייע בחשיפת זהותו. המחבר סיים את חיבורו ׳גפן פוריה׳ בשנת כי בשמחה תצאו(ראה: בן זקן, גפן, דף קז ע״ג), היינו בשנת תצ׳׳ז. ובהקדמתו לאותו חיבור הוא מציין שהוא עדיין ׳רך בשנים ׳(ראה: שם, הקדמה המובאת על־ידי ר׳ מסעוד בן זקן). אדם ׳רך בשנים׳ אינו יכול להיות מעל גיל ארבעים. נקצה לכתיבת חיבורו עוד עשרים שנה — שהוא זמן ממושך — הרי אפוא בשנת תצ״ז הגיע לגיל שישים בערך. אפשר אפוא לקבוע כי נולד בין השנים תל׳׳ה-תל״ז(1677-1675), לפי זה, בשנת פטירת ר׳ יהודה בר עוזיאל (תמ״ט) מלאו למחבר רק י״ד שנים, ומן הנמנע שבגיל זה יופיע כדרשן. מכאן שהדרוש נתחבר לרגל סטירת ר׳ יהודה בן עטר (בשנת תצ״גן והוא האיש המכונה כאן בפי המחבר: ׳מורי הרב׳.

המודפס של ׳מנחת יהודה׳ בלבד, אשר בכל אחת מהן הוא מביע רעיון פילוסופי מסוים כבסיס לדיון בנושא מתוך פרשת השבוע. נתעכב להלן על שלוש דוגמאות. דוגמה ראשונה — הנושא בפרשת ׳בא׳ הוא היחס שבין תלמוד למעשה. בהקדמה לפרשה הוא כותב: ׳היות מן הדברים המוחלטים ומוסכמים אשר המסכים לכולם דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר ובכל עוד זולת זה אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳.

נושא הצורה והחומר נדון בהרחבה בספרות הפילוסופית מתוך גישות שונות. המחלוקת נסבה בעיקר על השאלה: מה קדם, החומר או הצורה? הדברים ידועים, וכאן נתייחס רק למקורות עבריים אחדים, שמהם כנראה הושפע המחבר. ר׳ יוסף אבן צדיק כותב: ׳ההפרש אשר בין העצם והחומר כי החומר הוא עצם בכוח מפני שקודם שילבש צורתו היה חומר והיה מציאותו בכוח ואחר שלבש הצורה נעשה עצם ונעשה מצוי בפועל׳. כיוצא בזה כותב גם ר׳ אברהם בר חייא, הסוקר את דעות הפילוסופים: ׳וההיולי הוא חלש ודל מהיות לו כוח להעמיד את עצמו ולמלאת את חסרונו אם אין הצורה נדבקת בו׳. נמצינו למדים מדברי שני מחברים אלה, שהצורה היא יסוד פעלתני ואילו החומר הוא יסוד כוחני.

השוני הזה בין החומר לצורה משתמע גם מדברי המחבר, שהובאו לעיל. הצורה היא המוציאה כל עצם מן הכוח אל הפועל ובלעדיה אין העצם מסוגל לפעול: ׳ובכל עוד זולת זה [הצורה] אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳. יתר על כן, הצורה היא המשווה שלמות לכל עצם, שכן כל עצם הקיים רק בכוח הוא חסר שלמות: ׳דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר׳. דברים אחרונים אלה של המחבר קרובים ברוחם יותר לדברי רשב״ג: ׳החומר נשלם על ידי הצורה והצורה משלימה את מהותו.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטרית…….

כך המשיכו האחים יגו ויסו בנדודיהם.בעקבות הנוודים הפזורים במרחבי־ההרים ורק כשתמה מרכולתם היו שבים על גבי פרדותיהם עם הרבה צמר־כבשים, שיער־עזים ועורות־בהמות. גם לנפחים שבעיירה הייתה עבודה בשפע והם עסקו בחרושת־הברזל יום יום. שתי משפחות שלמות עסקו במלאכתן בשתי נפחיות, האחד היה מופקד על הסדן, השני אחז בקורנס והשלישי היה מפעיל את המפוח. עיקר מלאכתם היה בעיבוד הברזל הלוהט לייצור מחרשות, רסן ופרסות־ברזל לסוס. לעיתים רחוקות נדרשים הנפחים לייצר כבלי־ברזל לאסירים מסוכנים. הנפחים היו גם מפתלים את רגלי הסוסים בפרסות שהיו מייצרים. יצחק עטיה המכונה חאקי משה, היה אחד משני הנפחים של העיירה. חאקי משה היה אדם חכם, ישר ומסור למשפחתו הגדולה. הוא נעזר בעבודתו בשלושת בניו. יסו יחיה היה הנפח השני ועזרו לו במלאכתו קרובי־ משפחתו משה באיה ומשה יחיה.

חאקי משה היה חביב על רוב התושבים לא רק בזכות אומנותו בעיבוד־הברזל הלוהט אלא גם ובעיקר בזכות ״נבואותיו״ המפורסמות. במסיבות הרבות, בחגים ובהילולות אשר בהן היו יהודי־העיירה מתכנסים וסועדים יחדיו בשמחה רבה, היה חאקי משה נוהג לקום ממקומו לאחר שלגם כמה כוסיות ערק ומבשר את בשורותיו ליהודים. הוא היה מחזיק בידיו כוס מלאה ערק קורא לכולם להקשיב ומתחיל, כמגיד עתידות, לנחש לכל אחד את גורלו ועתידו. משסיים את ״הבשורות״ הנבואיות, היה חאקי משה מרוקן את הכוס מתוכנה ומכרסמה בין שיניו. כאשר חאקי משה החכם לא היה שותה מעט ערק, אי־אפשר היה לדובבו אלא על נושאים אחרים שמענינים אותו. הוא היה  מתעטף בשתיקה מוחלטת שהיתה אופינית לו כאדם רציני. רובם ככולם היו מתייחסים אליו בכבוד ומייחסים חשיבות מרובה ל״נבואותיו״.

נפח יוצא דופן ומיוחד במינו היה יוסף בן-אברהם. לא זו בלבד שהיה מפליא לעשות במלאכת־הנפחוח ובייצור כלים לצורכי־יומיום, אלא הרחיק לכת והחל לייצר כלי־נשק שונים: רובי־צייד, אקדחים ורובים עם מחסניות לארבעה כדורים. הוא לא למד מקצוע זה בשום מקום, אך כשרונו הרב ותפיסתו המהירה הכשירוהו לעשות כל דבר בעזרת כלי־העבודה הפרימיטיביים שעמדו לרשותו בנפחיה. את כלי־הנשק היה מייצר עבור בני־השבטים של הנוודים שבהרי ״איית מסרוח״ ו״איית חדידו״.

שבטים קשוחים אלה, שברובם סירבו להיכנע לכיבוש הצרפתי ולא רצו לוותר על חרותם ועצמאותם באיזורי־מגוריהם, שאפו להצטייד מחדש בכלי־נשק חדשים, אחרי שהתפרקו מנשקם בלחץ הכובשים הצרפתיים.

בן־אברהם הנפח עזר להם בכך וייצר עבורם רובים ואקדחים. הוא היה טוען את הכלים, שייצר ומנסה אותם, לפני מסירתם למזמיניהם. אולם, אליה וקוץ בה. ייצור־נשק ללא קבלת־רשיון מהשלטון הצרפתי נחשב עבירה חמורה על החוק. עיסוקו של בן־אברהם בייצור נשק נתגלה לצרפתים והוא הובל בבהילות אל המושל הצבאי הצרפתי, ששימש גם כחוקר ושופט. המושל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מכשרונו של בן-אברהם, שהצליח לייצר רובים בנפחיה הפרימיטיבית שלו. בן־אברהם נחקר ארוכות והמושל השתכנע לבסוף, שהוא עשה זאת בתום־לב וללא כל כוונת זדון לחתור תחת השלטון הצרפתי. המושל הסתפק, איפוא, באזהרה חמורה ושחרר את בן-אברהם לביתו. בנו של נפח כשרוני זה עלה לישראל ומתגורר כיום ביפו.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשניה.