מורשת יהדות מרוקו

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הם דרבנו לימוד הדקדוק והבנת הנקרא, כי ראו בהם אמצעי להגיע לשיטת לימוד מתקדמת. ניתן לומר שרבי דוד היה החלוץ שהלך לפני המחנה, שעשעה רבות להקניית החינוך העברי התורני בדרך החדשה.

מקדמת דנא מראקש הייתה ערש התורה, בצירוף חכמה ויראת שמים טהורה. מנהיגיה הרוחניים היו אנשי אשכולות חכמים בתורת הנגלה והנסתר. הם אלה שהפיצו תורה ברבים, כמעט אין פרק בדברי ימיה של עיר זו, שלא נמצא בו נגיעה פה ושם לחינוך.

לכן אין די במה שייכתב בפרק זה, כדי לתאר תיאור שלם, על מצב החינוך במראקש, אפילו לגבי התקופה הקרובה במאה העשרים וסמוך לה מלפניה. ויש לראות בתיאור כאן, התרשמות אישית שהחלה בגיל מוקדם מאוד.

רבי אסתר.

האישה הראשונה שהייתה מורה גננת, קראו לה רבי אסתר. היא ובעלה הקימו מעין גן ילדים, כמובן ללא צעצועים ומשחקים. רק לוחות מצוירים של א – ב. הקטנים היו זוכים לשבת בחיקה של רבי אסתר לפי התור, ולשנן אתה אלף בית בלוח עם ממתק.

בעוד הבעל היה משנן אותיות לילדי ארבע וחמש בקומה העליונה. להרבה מאתנו לא זכור מתי למדנו לקרוא שוטף בספר, מי יודע אולי זה בזכותה של אותה אישה מופלאה רבי אסתר ז"ל.

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר.

לא היה מקום מיוחד ללימודים, חדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי כנסת של ההקדש או סתם בתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, והוציא בתי כנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים.

במקומות אחרים המצב היה בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות. תלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. המלמד גם כן ישב כמותם על מצעו. המלמד או השוט לימינו, למען יראו וייראו, והחומש מונח על הדרגש.

המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.

פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון ".

המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.

פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון "

פסוק ידוע בעל שלושה עשר מלים, ואם כופלים אותו שלוש פעמים, הרי לכם שלושים ותשע מכות. לקיים מה שנאמר " ארבעים יכינו לא יוסיף ".

אבל לילד היו מסתפקים במנה אחת של שלוש עשרה הצלפות בלבד. אולם השימוש בעונש זה, בדרך כלל היה מיועד לתלמידים הקשים כביכול. אבל מי שחווה את המכות האלה, גם אחרי שישים שנה, זיכרון החוויה עדיין מצמרר.

זכור לי תלמיד שנעדר שבועיים מהלימודים השתמש להנאתו בכספי " השרט " – שכר לימוד – שנתנו הוריו למסור לרבי, לכל הדעות מעשה רע. לרבי היו שלוחי מצווה מתלמידיו הבריונים, עליהם מוטל לאתר את התלמידים הסוררים הנעדרים מהלימודים, ולהחזירם ללימודים להביאם על עונשם.

במקרה זה היה התלמיד מכלוף שהובא אחר כבו על ידי שלוחי מצווה של הרב, חרף התנגדותו גררו אותו בכוח עד שמכנסיו נקרעו. הם שהתכבדו לשים את רגליו של מכלוף בפאלאקה. מכלוף התחנן על נפשו לאפשר לו ללכת לשירותים להטיל את מימיו, אך ללא הועיל.

התחילה כבר הספירה לאחור והשוט מורם אל כפות רגליו של מכלוף, " והוא רחום יכפר עוון ". מכלוף שתחנוניו שבו ריקם, לא יכל להתאפק ונתן פורקן ליצרו הטבעי. וממכנסיו הקרועים יצא קילוח של שתן היישר אל זקנו של המכה, אשר כהרף עין השמיט את השוט מידיו והפטיר שחררו אותו לשירותים.

הייתה מהומה של צחקוקים מאופקים, אשר לשווא ניסו להשתיקם. מאותו יום הייתה הפסקת אש בין הרב לתלמיד שנמשכה להרבה שנים, מכלוף יותר לא ברח, והרב שוב לא הכה. 

פו

ם׳ לד לד. ש׳ תדפ״ט.

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני עם צרור הכסף מסך יו״ד צ׳ורום, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו, ובכן קח נא עוד מהמזומן אצלי עתה, והוא: בצד שמאל מבוי ן׳ עטאר, מתחיל מבוי רחב וארוך נקרא בשם מבוי המערה, ע״ש המערה שקוברים בה מתים שיש בסוף המבוי, במבוי הזה יש בצד ימין ביהכ״נ עולים לה במעלות, קרובה לרבוע, יש בה שני היכלות, אחד במזרחה, ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, והיא נקראת בפי הזקנים ע״ש החכם כמוה״ר יעקב ן׳. סמחון זלה״ה, ובפי הכל נקראת ע״ש הרה״ג כמוהר״ר אברהם ך חסין זלה״ה, בכמוה״ר אהרן זלה״ה, בכמוהר״ר דוד זיע״א, המשורר הידוע. אומרים כי היא עתיקה מאד, שלוחי צבור ששמשו בה הם בעליה הראשונים הנז' ועתה, החה״ש כמה״ר דוד ישצ״ו, וכהה״ר רפאל אחיו ישצ״ו, בני הרה״ג כמוהר״א ן' חסין הנ״ל, ובניהם עוזרים על ידם, וגם החכם הגדול כמוהר׳׳ר חיים מורינון ישצ״ו, שיש לו חלק גדול בה הוא ואחיו כהה״ר שמואל ישצ״ו. יש בה כשמונים נפש מתפללים. היא שמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, כאשר שמעתי, ועתה אינה רק לתפלת שמ״ע, והרב כמוהר״ח מוריגון הנז׳, דורש בה ברבים בכל שבת, מחצות עד הערב, זהו מה שהשיגה ידי עתה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

פז

פ׳ וירא. ש׳ תדפ׳׳ט לפ״ק

ידידי החה״ש כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר קבלתי, ותוכו רצוף איזה חדושים מהספר שאתה מעתיק, והם: אי, בפ' ויצא ע״פ ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכן', ויתן לבן לה את זלפה וכוי, והקשה, ולמה ברחל הקדים נתינת השפחה לכניסתה לחופה, דכתיב ויתן לבן לרחל בתו את בלהה וכו׳ ואח״כ כתיב ויבא גם אל רחל ? ואפשר שלא נזדמנה לו זלפה רק עד אחר חופת לאה, או שהיתה חולה, ואחר החופה נרפאה, ע״כ. ולדעתי נראה עוד לומר, כי זלפה היתה רגילה עם לאה ומשרתת אותה, ואך מפני שרמה לבן ליעקב בלאה, לכן הפריש ממנה את זלפה באותו הערב, כי ירא פן תקרא אותה בשמה לאה גבירתי כאשר רגל על לשונה, ויתגלה סודו ליעקב, לכן הניח נתינתה עד אחר החופה שכבד גמר רמאותו, ואך ברחל שלא היתה רמאות נתנה תחלה. ע״כ.

ב. ע״פ עלים ויורדים, פי׳ רש״י ז״ל, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאין לחוצה לארץ ועלו לרקיע, עכ״ל. והקשה שם המחבר, והלא קי״ל שהמלאך הוא שלישו של עולם, וארץ ישראל כלה אינה אפילו חלק ממאה בעולם, וא״כ מוכרח שרוב המלאך היה בחוצה לארץ, וצ״ע, ואפשר שעל ארכו אמרו, אבל רחבו אינו בל כך, עב״ל.

 והנה מ״ש, שעל ארכו אמרו שהוא שלישו של עולם ולא על רחבו, אין זה אמת, בי חפשתי ומצאתי בחולין דף צ״א ע״ב שעל רחבו אמרו, ע״ש, בארכו לא נתנו שיעור, וכן הוא במדרש רבה פ׳ ויחי פ׳ צ״ז ובמתנות כהונה שם ע״ש. ועכ״ז לא קשה מדי לדעתי המעט, דבמקומו בשמים הוא שלישו של עוה״ז, אבל כשנשלח לעוה״ז הוא מצטמצם ונעשה כאחד האדם, דאל׳׳כ כיצד הכניס אברהם אע״ה ג׳ מלאכים לביתו, וכן יעקב נאבק עם המלאך, והמלאך שנגלה למנוח ולגדעון, וכלם חשבו אותם כאנשים ? אלא ודאי שמצטמצם, ואין להקשות על זה ממ״ש שם בחולין, וז״ל: ויחלום והנה סלם, תנא רחבו של סלם, שמונת אלפים פרסאות, דכתיב עלים ויורדים, עלים שנים ויורדים שנים, וכי פגעי בהדי הדדי הוו ליהו ארבעה, וכתיב במלאך, וגויתו כחרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוי, עכ״ל ע״ש. והנה תרי אלפי פרסי׳ הוא שלישו של עולם, כמ״ש בפסחים צ״ד ע״א, שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, ע״ש, משמע מזה שנגלו ליעקב בריוח ולא בצמצום, והדרא קושית הרב לדוכתה? דעל זה יש לומר, שהוא ראה אותם כך רק בחלום של מראה הנבואה, שהרי שיתא אלפי פרסי הוי׳ עלמא, ואיך עמד עליה סלם רחב שמנת אלפים׳ פרסאות, אלא הכל היה במראה הנבואה במקומם בשמים. זהו הנר׳ לע״ד בזה. ובדרך אגב חדשתי רמז בתיבת עלי׳׳ם שהיא נוטריקון למפרע מלאכי ירושלים לרקיע עלו, כמ״ש רש״י כמש״ל. ועוד רמז אחד בפי ויצא יעקב וכו׳, שכתב רש״י בזמן שהצדיק בעיר וכו׳, יצא משם פנה זיוה וכו׳, וזה מ״ש הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה לבאר שבע, דהיינו׳ חרון אף דח״ל, ע״כ. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט׳

פח

פ׳ הנז׳, ש׳ תדפ״נז לפ״ק.

ידידי החה״ש כמוה״ד שלום הלוי ישצ׳׳ו. שלום, שלום.

קח גא עוד ידידי מן המזומן, והוא: במבוי המערה יש עוד לצד ימין ביהכ"נ אחרת, פתחה בדרומה בבית שער של החצר הראשונה, עולים לה במעלות, היא כמין גם, היא בנויה על שלש חצרות הסובבים אותה משלש רוחותיה, יש בה היכל אחד במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה עלית קיר מלאה ספרי דפוס, ש״ס ופוסקים ומדרשים. יש בהי כוסות וספסלים וכו׳, בחברותיה. כשמונים נפש מתפללים בה. היא נקראת בפי הראשונה ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלמה מימראן זלה״ה, נתבש״מ ש׳ תקפ״א לפ״ק;, באשד כתוב על לוח אחד התלוי שם בביהכ״נ, ושמי עוד נאמר, שאבותיו הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד קנו אותה וחדשוה. ע״כ. ואך עתה נקראת ע״ש כהה״ר שלום אדרעי ז״ל, שהוא קנאה מבעליה, ועדין היא של זרעו, הם בעליה ומנהיגיה בחזנות ובכל^, דבר, ובראשם החכם הגדול כמוהר״ר יהושע ישצ״ו.. ושמעתי ממנו, ששמע מהזקנים, ששמעו מאבותיהם״ שמיום הוסדה, לא פסקה ממנה ישיבת חכמים לומדים״ וגם מרביצי תורה, וגם עניים הלומדים בכל יום תהלים, וכן היא עד עתה. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

שו״ת תשב״ץ (ספרד ואלגי׳ר, המאה ה־י״ד): ״שאלת, שמנהג ארצכם לתרגם קצת הפטרות של פסח ושל עצרת בלשון ארמי ושירת דבורה בלשון הגרי… ותמהת על זה, מה לי כשהוא בלשון ארמית מה לי כשהוא מתרגם בלשון הגרי שעזרא ובית דינו התקינו להעמיד מתורגמן היתה דעתם כדי שיבינו העם מה שהם קורים. יראה מזה שבכל מקום צריך שיתרגם המתורגמן כפי הלשון שהם מכירים…

תשובה: דע, כי בימי חכמי התלמוד היו מתרגמין… והיו מתרגמין ארמית, כדי שיבינו העם ולשונם היה לשון ארמית, אבל לא היה מנהג בימיהם בכל המקומות… משמע גם בימי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין… ואם תאמר שאין אנו מדברים בלשון ארמית מה יועיל לעמי הארץ לתרגם בלשון ארמית. יש לומר דשאני תרגום אונקלוס שנתקן ברוח הקודש כדאמרינן בנדרים… ואם מתרגמין בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר…״(ח״ג סימן קכא). כללו של דבר – המנהג לתרגם את הפרשה בשבת בבית הכנסת נדחק והלך עד שנעלם כליל. תחילה הוא נתבטל באשכנז ולימים גם בספרד ובבבל. ואפשר לקבוע בוודאות, שקהילת בני תימן היא היחידה שקיימה אותו עד היום הזה.^״ התאג׳ התימני(=הכתר, כלומר החומש) מציג לצד הטקסט העברי את תרגום אונקלוס, ואת התפסיר של רס״ג בערבית. ויש מהדורות שבהן הם נדפסים פסוק עברי, פסוק ארמי ופסוק ערבי. אמנם גם בקהילת בני תימן לא נשמר מעמדו של התרגום, והראיה שילדים ונערים הם המתרגמים את הפרשה.

בקהילת מרוקו נשתמר המנהג לתרגם בציבור רק לעתים נדירות. בתורה: שירת הים ועשרת הדיברות ובשבת חתן פרשת ״ואברהם זקן בא בימים״(בראשית כד1) ובהפטרות מיוחדות, על פי הנדפס במחזורים ועל פי הספר ״ארבעה גביעים״, חמישה ימים בפסח (ראשון ושני, שבת חול המועד, שביעי ושמיני) ויומיים בשבועות. לחלקם נוסף תפסיר ערבי.

3. מנהג הקריאה ״שניים מקרא ואחד תרגום״

במקביל לדרישה לתרגם את התורה בציבור נתפתחה בתקופת התלמוד מסגרת נוספת המחייבת את הפרט: ״אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו…״(ברבות ח ע״א). ובסדר רב עמרם גאון: ״ויתבין צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום… ובמוסף מוציאין ס״ת…״. מה עלה לו למנהג זה בקהילות ישראל במהלך הדורות?

ספר העתים(ספרד, ראשית המאה ה־י״ב): ״ונהגו השתא נמי בשבתות וימים טובים… ומשלים כל אחד ואחד פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואח״ב הולכין לבתי כנסיות…והאי מנהגא נמי לא שפיר למעבד … אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות ובכפרים … עד עושה שלום במרומיו, ויושבין הצבור כולן ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום.״״(סימן קעד, עמי 253).

ראבי״ה (מגנצא, המאה ה־י״ב): ״״. וצריך לקרות שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות וריבון שאין לו תרגום אלא תרגום ירושלמי יקראנו ב׳ פעמים מקרא ואחד תרגום אף אם אינו אלא תרגום הירושלמי. שנים מקרא להודיע על חשיבותו ואחד תרגום להודיע הפירוש״(ברכות, סימן כב).

מחזור ויטרי(צרפת, המאה ה-י״ב): ״עוסק בדיני התרגום, ומצטט את דברי נטרונאי גאון על החובה לתרגם את הפרשה״(סימן קכז). ובסעיף אחר: ״ועוד מצינו במסכת מגילה שהתרגום ניתן בסיני אלא שכחוהו וחזרו ויסדוהו. ולפיכך זכה תרגום שאמרו חכמים להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, מה שאין כן בכל מקום …״ (סימן תכד). ואף לאחר שנתבטל מנהג קריאתו של התרגום בבית הכנסת, נתקיים בצרפת המנהג לתרגם הפטרות מסוימות: ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרה או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות ואילו הן…״(עמי 158). תרגום של הפטרות של פסח(עמי 171-165).

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

חלק מן האנוסים הצליחו להימלט למבצר (האלקאסר) של העיר, ושם נמצאו בחסותו של הקורחידור. ״הפורעים עלו על המבצר, פרצו לתוכו והרסו בו את המגדל המרכזי. בקרב זה הרגו אנשים רבים. את הקורחידור [נוצרי ממוצא נוצרי] ורבים מן האנוסים גירשו מן העיר. על האנוסים סגרו את העיר ולא נתנו לשום איש מהם לשוב ולהיכנס לתוכה, וכל מי שבא מהם לעיר נהרג. באותם הימים הוסיפו הפורעים והרגו 20 אנוסים ויותר, ואת הנהרגים זרקו למערות ובשדות למאכל לכלבים, כאילו היו חיות רעות. והוסיפו והחריבו את בתיהם ואת חנויותיהם ואת כרמיהם, ועשו נגדם מעשים ופשעים גדולים ביותר, כאילו היו מאורים״. תיאור זה מובא כלשונו מתוך אותו מסמך עצמו, והוא נותן לנו גם את הערכתם של האנוסים שנשארו לפליטה ופנו למלכות, וגם את האישור הרשמי של הכתר לאמיתות התיאור. להערכת מאורעות ימים אלה נמצא פרטים חשובים גם במשפטי האינקויזיציה. פרטים אלה בתיקיהם של הנידונים, הנראים כרמזים דחוקים, משתלבים היטב במסכת התיאור שהובא לעיל. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה מובאת עדותו של גונסאלו, עושה־סנדלים (בורסיגינרו), המספר כיצד הסתתרו אנוסים בביתו של נוצרי בשם פדרו די טורס, והוא ודאי מחסידי אומות העולם, במשך שלושה שבועות. ועל אף הסכנה שנשקפה להם, מסתבר מדבריו שהאנוסים המסתתרים (קונסטנסה די לה אוליבה ואמה, ואחות אחרת של קונסטנסה, היא אשתו של אלוארו די לה היגוארה ואשתו של אלונסו גונסאליס די לום אוליבוס, ואלונסו גונסאליס עצמו, דיגו גונסאליס ואשתו, ואשתו של פרנאנדו די לה אוליבה), קיימו מצוות. קבוצה זו של שמונה אנוסים ואנוסות, שהיוו למעשר. כמה משפחות, חיו כל אותו זמן ששהו בביתו של פדרו די טורם כיהודים, ובשבת נהגו להסתגר בחדר אחד ולא נתנו לשום אדם להיכנס לתוכו. אין לדעת אם הללו היו ניצולים יחידים, לאחר שלושת שבועות האימים שעברו על סיאודד ריאל (אשר נסתיימו כנראה בסוף אוקטובר 1474), שהסתתרו בעיר עצמה.

יש במשפטי האינקויזיציה תיאור בריחתם של אנוסים לכל עבר. סנצ׳ו די סיאודד, חואן מרטינס די לוס אויליביס וחואן גונסאליס פינטאדו ברחו לאַלמַגרי שעל אדמת מסדר קלעתרבה חואן קאלדיס וחואן די פיס ברחו לדאימיאל, אף היא על אדמת המסדר! והיו גם שברחו למדליין. אבל נראה שרוב הבורחים, שאנו יודעים עליהם, נתרכזו בעיירה פלמה הסמוכה לקורדובה, ששייכת היתה לדון לואיס פואֶרטוקארֵירו. בפלמה נתרכזו באותם ימים לא רק פליטי סיאודד ריאל כי אם גם פליטי פרעות ממקומות אחרים. מעשהו של אציל זה שנתן מחסה לאנוסים פליטים הוא מיוחד במינו בימי הפרעות, שהקיפו עדים רבות באנדלוסיה. ביחוד בולט הוא נוכח העובדה, שהאנוסים מסיאודד ריאל, שמצאו אצלו מחסה, חיו כיהודים, ולא נעלם בודאי מעשה זה מעיניו. ואם ידע והתעלם-סייע ביודעים לשיבה אל היהדות ועבד במפורש על אחד מאיסוריה של מכנסיה-מתן סיוע לכופרים. מספר הפליטים בפלמה יוצאי סיאודד ריאל היה ניכר למדי. רשימת הבאים לשם מתקבלת מכמה עדויות במשפטיהם של אותם אנוסים שנידונו משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל. ראויים הללו שיבוא כאן זכרם לא דק על שום דרכם היהודית בפלמה אלא גם משום שלפנינו אנוסים בני מקום אחד שיצאו ממקומם ויצרו במקומם החדש מעין עדה. על עדת־אנוסים זו נמנו חואן פאלקון הזקן, גומס די צ׳ינצ׳יליה ואשתו חואנה גונסאליס, חואן דיאס, סוחר־בדים, ליאונור גונסאליס ובעלה אלונסו גוג־ סאליס דיל פרשינאל, קונסטנסה די בוניליה ובעלה פרו פראנקו, פדרו די בוניליה, פרנאנדו דיאס, צבע־בדים, גיאומאר דיאס אשתו וסנצ׳ו בנם, מרי דיאס, סדירה, בתה קונסטנסה ובעלה חואן די טורס,גארסיה בארבאס, גאדסיה דיאס, טווה־ משי, אלפונסו די הדירה, רודריגו דונסיל, ויש להוסיף עליהם את העדים שראו אותם שם: קטלינה גונסאליס וקטלינה די סמירה. כל אלה הם ראשי בתי־אבות של אנוסים בסיאודד ריאל, והמציאות מעלה שכנראה היו יותר מאלה המנויים כאן.