ארכיון חודשי: יוני 2012


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המוסדות היהודים במרוקו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.

1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.

2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.

בתי הדין הרבניים

הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.

מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.

ועדי הקהילות ומועצת הקהילות

עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.

כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.

בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.

בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.

המוסדות הישראליים במרוקו.

המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :

" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".

הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.

בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.

המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.

הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.

אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.

החינוך היהודי

בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.

ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.

ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

נראה איפוא שהמאורע עליו מספר רבי יעקב הוא בימי מהומות אלה. רבי שאול אביטבול אף הוא מציין את זמן מוחמד בן ערבייא כזמן הגלות שכל אחד פנה לדרכו. כלומר בשנים אלו נדלדלה הקהילה בצפרו.

בשנים תק"ה היתה העיר במצור ובמצוק שהעיר נבוכה מהצרים עליה. אפשר לסכם את מצב קהילת צפרו בשנים תצ"ד – תק"ה במשפטים הקולעים של רבי יעקב אבן צור האומר " והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף בתחילה מפני הרעב, ואחרי כן מפני גייסות ובני העיר צפרו יע"א לא נתיישבו כלל אלא נעים ונדים פעם בחוץ, פעם ברחובות בכפרים הסמוכים להם ".

ואין ספק שזה היה בגלל שלטונו הרופף הרצוף מרידות של מולאי עבדאללאה. ואכן בשנת תק"ה – 1745 עדיין נלחם מולאי עבדאללאה במורדים עליו, אל-מסמודי ואר-ריפי. בשנת תקט"ו, שולחים חכמי פאס איגרת לקהילת קודש צפרו בעניין פדיון שבויים

 מאיגרת זו ניתן ללמוד שהיישוב בצפרו החל להתאושש, ומאידך ניתן לדעת ממנה קצת מההטלות שהיו על יהודי מארוקו ויהודי פאס בפרט שם נקבו בסכום שהמלך היה נוטל בעד פדיון שבוי, 500 מתקאל ויש לציין שבספר " כסא מלכים " הנ"ל קובע שנת תקי"א לשנת מות מולאי עבדאללאה ומלך מולאי מוחמד.

תעודה מספר 65

התקט"ו – 1755

קהל קדוש צפרו ובראשם החכם השלם ודיין כבוד הרב אהרן בן זכרי נר"ו.

אחרי דרישת שלום ושלום כראוי סבאב לסטור תעלמו אן וואחד לישראלי כאן שבוי – כתבנו לכם שורות אלה להודיע על ישראלי אחד שהיה שבוי –  בידי אדום שהיה הולך עמהםבספינה ממקום למקום נשבה בכלל אנשי הספינה ונפל ביד המלך ירום הודווזה כמו ששה חודשים והווא יכדם עבודה קשה בחומר ובלבנים פטרקאן – והא עובד, עבודה קשה בחומר ובלבנים בכבישים.

ומחמת הדוחק והצער די פאש כנו – שבו היו – שרויים בני קהלינו בשנתינו זאת לא מצאו שעת הכושר לפדותו ודאבא מנאיין – ועכשיו אחרי ש – שמנו אל לבנו לפדותו וטלבנא מן למלך אייאך יכלישו מן אשיעור די באש כא ינפכו אדום לא רצה וגזר אומר באיין מא יכלישו מן שיעור די באס כא ינפכו אדום.

דהיינו כמס מייאת מתקאל באיין פדייא והדייא וסכארי אפילו פרוטה ולא נעלם ממעלתכם שאיין גאז על בני קהלינו פלקבטא די האד למאל די נקבאטו בשנתינו זאת די תחווצו וגרקו רובם ככולם פייד חמדאיין באש פכו רוסהום ודאבא.

וביקשנו מאת המלך אולי יוריד מן קצבת דמי הפדיון שבה נפדים הנוצרים השבויים, ולא רצה וגזר אומר שלא יוריד כלום מאותה קצבה שבה נפדים השבויים הנוצרים דהיינו חמש מאות מתקאל כולל פדיון מנחה למלך ושירותים. ולא נעלם ממעלתכם מה שעבר על בני קהלינו ומה שנתפסו על הטלת ההון שבו נתפסו בשנתינו זו שהם נגזלו וטבעו בידי בעלי חובות שהלוו להם ובהלוה הצילו נפשם כעת.

בעונות הגיע זמן פריעת החובות והנוגשים אצים ולוחצים ודוחקים אותם לפרוע זה רושה וזה רודה, ועתה אחינו בני ישראל כולנו חברים מחוייבים לפדותו ואלמלא הצרה הנזכרת שעברה על הציבור שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לא היינו נזקקים לשלוח למקומות אחרים עליהא – לכן.

התאזרו והיו לבני חיל והחלש יאמר גיבור אני ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק להפריש ממנוכם נדבה לה' כל אחד יותר מן הראוי ותעמלו מא ינסמאע עליכום ותכאברו כתר מן די כא תכאברו מעא שלוחי ארץ ישראל לאיין האדי מצוה רבה עד מאוד והאד למצוה מה היא שי רגילה בכל שעה עליה לא תודרוהא שי.

ותעשו מה שישמע עליכם ותתאמצו יותר מהמאמץ שאתם עושים עם שלוחי ארץ ישראל, יען שזו מצוה רבה עד מאוד והיא מצוה לא מצויה ורגילה בכל עת, לכן אל תחמיצו.

חביבה מצוה בשעתה ואל תאחרו אותה שהשהיה פוסלת במקום כזה כמו שכתב הרמב"ם ז"ך בפרק ח מהלכות מ"ע והביאו מרן בש"ע בטור יורה דעה סימן רנב סעיף ב וזה לשונו. המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך.

ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמךואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו עד כאן לשונו. ולולא חג הפסח די קרב וזחאם די נזחמנא יכון משא וואחד מננא לענדכום גאייר מחמת כן כא נרסלולכום לברא עליהא כאברו ורסלו מתנה הראוייה וחסבו כן נהוא וואחד מננא משא לענדכום, ומא אידא תכון שי מתנה מעוטה.

ולולי חג הפסח שקרב ובא ושעת הדחק היה אחד ממנו נוסע אליכם. אך מחמת כן אנחנו מסתפקים ושולחים המכתב הזה. לכן עליכם להגדיל את השתתפותכם ושלחו מתנה ראויה וראו כאילו אחד ממנו נסע אצלכם ואם תהיה מתנה מעוטה.

שב ואל תעשה עדיף ובשכר זאת מוציא אסירים, יקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח, בימינו ובימיכם בקרוב תושע יהודה וישראל ישעון לבטח על ארצנו ועל נחלת אבותינו. נאם החותמים פה סניסן המכובד בסדר צו את אהרן, שנת התקט"ו לחיצירה ושלם.

שאול בן יעקב אבן דנאן ס"ט – אליהו צרפתי סי"ט – מתתיה סירירו ס"ט

יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

סוף המבוא

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה-בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.

האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות  " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.

מתוך ויקיפדיה.

צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.

על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".

קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.

רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ‏‏ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830

הרי בקרב מתיישבי אירופה התפשטה הסברה שהמרד נגדם בעקבות צו כרמיה : המוסלמים, כך נטען, לא סבלו את קידומם של " עבדיהן לשעבר ", היהודים, אשר ממעמד של ד'ימי בזויים ומושפלים הפכו בין לילה לאזרחים שווי זכויות ל " אדונים " הצרפתים של הארץ.

אמנם הוועדה הממשלתית שבדקה מאוחר יותר את הגורמים להתקוממות, הזימה את הטענה הזאת : אך בתודעתם של המתיישבים נקשר צו כרמיה עם הסכנה שריחפה על עצם קיומה של המושבה ועם האירוע הטרומאטי הזה, שבא לחזק כביכול את עמדתם של כל מי ששללו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודים

דיכוי המרד בקאביליה לא הביא להשתקת המסע נגד צו כרמיה, שכן עד מהרה נמצאו עילות חדשות לנגח בהן את היהודים, שבשנות השבעים עשו את צעדיהם הראשונים כאזרחים ובתור שכאלה החלו להשתתף בבחירות שנערכו לעתים תכופות לפרלמנט בפאריס, למועצות העירוניות והמקומיות ולשאר הגופים הייצוגיים של המושבה.

האפשרות שניתנה ליהודים להשפיע על החיים הפוליטיים של אלג'יריה הייתה לצנינים בעיני מתיישבים רבים, ובמיוחד בעיני החוגים הרדיקלים מן האופוזיציה, שלא שכחו לכרמיה ולממשלתו את חלקם בחיסול הקומונה הפריסאית ב-1870.

כך היו מסעי הבחירות לזירות תעמולה אנטישמית, ומה שהחל בראשית שנות השבעים כביקורת סבירה נגד אי סדרים אלקטוראליים שבהם מעורבים היו כמה יהודים הפך בהדרגה לתביעה נחרצת לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיים של היהודים. 

בה בעת גלשה התעמולה האנטי יהודית מן המישור הפוליטי אל התרבות והחברה ; היהודי הצטייר לא רק כמי שבגלל " בורותו " הפוליטית זייף את תוצאות הבחירות, קנה קולות ומכר אותם – " תכונות " אשר היו נפוצות מאוד גם בקרב בני אירופה – אלא גם מי שבעצם " טבעו " , שפת דיבורו, מבטאו, לבושו, מנהגיו ואורח חייו, עיסוקיו ודתו קרוב היה יותר לילידים המוסלמים מאשר לאדונים הצרפתים.

 אי נכונותו להיטמע בתוך הרוב הצרפתי ולוותר לשם כך על ייחודו שלל מנו את הזכות להימנות עם החברה הלאומית הצרפתית. על רקע זה הפך היהודי באלג'יר לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר של הספרות העממית והעיתונות המקומית רבת התפוצה.

בסוף שנות השמונים קיבלה האנטישמיות באלג'יריה תנופה חדשה, כתוצאה ממספר גורמים :

1 – על פי חוק שהוצא בשנת 1889 הוענקה האזרחות הצרפתית כלכ בני המהגרים מאירופה שנולדו על אדמת אלג'יריה. אלה היו אלפי " לבנים קטנים " ממוצא איטלקי, מלטזי וספרדי שפיעמה בהם אנטישמיות נוצרית מסורתית.

הפער התרבותי בינם לבין הצרפתים לא היה פחות רחב מזה שבין היהודים לבים בני אירופה, בעת הענקת צו כרמיה, אף הודות לדתם ולמוצאם הלאטיני הם לא נתקלו בקשיים רבים והתקבלו לתוך " החברה הלאומית הצרפתית ", מה גם שהאנטישמיות שימשה כוח מלכד בין כל הלאומים שהרכיבו את אוכלוסיית המתיישבים.

2 – בעשור האחרון של המאה הי"ט פקד את אלג'יריה משבר כלכלי חמור, בעקבות בצורת קשה והתפשטות מחלת הפילוקסירה שחיסלה את ענף גידול הגפנים ברווחי.מגבלות האשראי שנוצרו בעטיו של המשבר פגעו במתיישבים רבים, שהפנו אצבע מאשימה אל עבר הבנקאים ובעלי החוב היהודים.

פִילוֹקְסֵרָה

ל (נ') [מיוונית: phyllon עלהkseros + יבש] כְּנִימָה מִמִּשְׁפַּחַת כְּנִימוֹת הֶעָלִים הַפּוֹגַעַת קָשֶׁה בְּשָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וְגוֹרֶמֶת לְנִוּוּנָם )Phylloxera).

[פִילוֹקְסֵרוֹת] – מתוך מילון אבן שושן.

הועבדה שבין פושטי הרגל היו יהודים לא מעטים לא הרשימה אף לא אחד. אלה סבלו לא רק מהרעת המצב הכלכלי אלא גם מהאווירה האנטי יהודית שהתפשטה בערים ובכפרים ומנעה מהם לנהל את עסקיהם כרגיל.

3 – בשנת 1866 ראה אור בפאריס חיבורו של " אבי " האנטישמיות הצרפתית, אדואר דרומון, " צרפת היהודית ,La FranceJuive, בספר תואר העימות בין היהודים לבין סביבתם במושגים גזעניים  – החלוקה בין שמים לבין ארים – ואחר מפרקיו הוקדש ל " השתלטות " היהודים על אלג'יריה.

הוא זכה להד ניכר במושבה. מיד לאחר מכן החלו לצאת באלג'יריה חיבורים רבים, פאי עטם של צרפתים מקומיים שניסו ליישם את התיאוריות של דרומון למציאות באלג'יריה. כך, למשל, פרסם ג'ורג' מינייה – MEYNIE חיבור בשם " אלגי'יריה היהודית – L'algerie Juive , על משקל כותרת ספרו של דרומון.

היהודים, לטענת המחבר, שאפו לגרום לגירושם של הערבים מאלג'יריה. בהיותם בעלי בריתה של גרמניה ועושי דברה, הם חתרו להחלשת צרפת שגייסה חלק מצבאה בין האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אבן ח'לדון • אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אבן ח'לדון • אקדמות למדע ההיסטוריה

ספר ה׳אקרמות למדע ההיסטוריה׳(׳מֻקָדִמה׳) הוא הניסיון הראשון – לא רק בספרות הערבית אלא בספרות העיון של כל העמים – להתחקות על הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. בספר זה, שכתב בשנת 1377 היסטוריון מוסלמי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל בצפון אפריקה, ביקש אבן־ח׳לדון להעלות על הכתב את מכלול יסודות הקבע המשותפים לכל המצבים ההיסטוריים, ואת מכלול המסיבות, המתחלפות לפי המקום והזמן, ולהגדיר חוקים בעלי תוקף כללי הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים.

על שלושה מושגי יסוד מושתתת משנתו ההיסטורית והסוציולוגית של אבן־ח׳לדון: על חלוקת המין האנושי לבדווים ולתושבי קבע; על המחזוריות בעלייתן ובירידתן של ממלכות; ועל התודעה הקיבוצית – כלומר על ההרגשה המודעת המאחדת ומלכדת קיבוץ של בני אדם ונוטעת בלב כל אחד מהם אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולקיבוץ כולו – שהיא הכוח המניע של כל מהלך ההיסטוריה.

מתוך התבוננות מעמיקה ומקורית יצר אבן־ח׳לדון ׳מדע חדש׳, שעניינו, כדבריו, ב׳ידיעת התאגדותם החברתית של בני המין האנושי, המצבים השונים ביישובו של עולם, המסגרות המדיניות, עיסוקיהם של בני אדם ופרנסותיהם, המדעים והמלאכות.

 עניינים אלה נסקרים ב׳מֻקָדִמה׳ דרך שיטה בזה אחר זה, וכך נפו;שים לפני הקורא, ביריעה מקיפה אך תמציתית, הידיעות וההשקפות, המושגים והמוסדות של התרבות הערבית, כפי שהתגבשו במשך שמונה־מאות שנה בקירוב, מראשיתה של תרבות זו לפני עליית האסלאם ועד ימיו של אבן-ח׳לדון, שהיה אחרון ההוגים הדגולים בתרבות הערבית, ואולי הגדול שבכולם.

מתרגם הספר, עמנואל קופלביץ, צירף לתרגומו מבוא מקיף והערות. במבואו דן המתרגם באבן־ח׳לדון ובמשנתו על רקע תקופתו, במקומו של אבן־ח׳לדון ,תולדות מדעי החברה ובספר ה׳מֻקָדִמה׳ – תולדות הנוסח וכתבי היד.

העטיפה, על־פי כריכת ספר ממצרים מן המאה הי״ד, מעשה ידי עמנואל גראו נדפסה בדפוס אחוה, ירושלים מוסד ביאליק – ירושלים – הדפסה שנייה תשס"ב – 2002

Une histoire de familles-Abehsera

Rabbi Abraham 1868 – 1948.אביר יעקב

Rabbin-juge ne ameknes, il fut un des disciples de rabbi Hayim Messa. Nomme au debut des annes 20 membre du TribunalRabbinique de Casablanca,iloccupa cette function jusqu'a sa mort a la fin des annes 1940.

Rabbi Makhlouf

Rabbin juge president du Tribunal Rabbinique de Marahech a la fin des annes quarante. Il representa Marrakech au Second Concil des Rabbins du Maroc qui se tint aRabaten 1949.

Rabbi Shalom.

Rabbin originaire du tafilalet' il fut appele par kes originaires de la region a leur server de rabbin en Algerie. Il fut le dernier grand rabbin de Colomb Bechar avant l'exode de la communaute après l'undependance en 1962.

Il s'installa a Marseille ou il mourut en 1971. Auteur de cinq ouvrages de Halakha publies a Jerusalem : " Zehab Sheba " – 1968, " Kaf Ahat " – 1968' " Keli Kessef " – 1973 et " Dibre Chalom " – 1974. 

Rabbi Israel 1890 – 1984.

Plus connu sous la pronciation berbere de son nom, Baba Sale. Fils de rabbi Messod, il  succeda a son frère rabbi David comme chef spirituel de la communaute de Tafilalet et s'installa a Boudenib avant de passer en 1940 dans la nouvelle capitale du Tafilalet cree par les Francais, Erfoud.

Sa reputation de piete, d'ascetisme et de faiseur de miracles etait déjà grande quand il decida au debut des annees soixante de monter en Israel, apre s'y etre rendu en visite a pkusieures rep[rises au tewmps du Mandat britannique et avoir fait une premiere tentative de s'installer a Jerusalem puis a Ashkelon, il s'etablit en 1970 dans la petite ville de devoloppement du nord du Neguev a Netivot ou il fonda une Yechiva et une synagogue, 

Apres sa mort, son tombeau est devenu un haut lieu de pelerunage qui attire chaque annee des dizaines de milliers de pelerins d'Israel et du monde entire. De nombreux livres ont ete publues au cours des dernieres annees racontant sa vie et ses miracles, aussi bien en hebreu qu'en francais.

Il n'a laisse aucune oeuvre bien qu'il semble, selon ses descendants qu'il ait beaucoup ecrit alors qu'il etait encore au Maroc, mais ses mabuscrits auraient ete perdus.

Rabbi Meir.

Fils aine de rabbiIsrael, ne en 1917. Il fut p[resident du tribunal rabbinique d'Erfoud et du Tafilalet avant de monter enIsraelen 1966. Il s'installa a Achdod ou il refusa tout poste official, preferant s'isoler pour etudier. Mais la reputation de la famille rejaillit sur lui et ses fideles n'eurent de cesse jusqu'a ce qu'il accepte de seconder son illustre pere tombe malade et ouvrit a son tour sa porte aux malades et aux solliciteurs.

Sa reputation de saintete et de faiseur de miracles se repandit dans tout le pays. Atteint d'une grave maladie' il devait y succomber en 1983, du vivant de aon pere qui en epriuva un chagrin inconsolable, qui devait l’emporter l'nnee suivante.

Joseph 1898 – 1996

Fils de rabbi Abraham Grand negociant et dirigeant communautaire ne aCasablancaau debut du siècle. Il fut conseiller municipal et member dela Chambrede Commerce. Sur le plan communautaire, il fut president de Otsar Ha torah, tresorier du Conseik des Communautes juives du Maroc, Vice president de la communaute de Casablanca et tresorier dela Caisse Israelite de Relevement economique de Casablanca et de Rabat.

Rabbi Elazar.

Fils de de Rabbi Meir. Rabbin et fondateur d'une grande Yeshiva et d'une synagogue a Beer-Sheba. Connu pour son erudition et sa piete, beaucoup le considerent comme le seul digne succeseur de son illustre grand pere, babaSale.

D'autres par contre voient d'un oeil plus critique l'extension de son empire, demandant a la police d'enqueter sur ses acquisitions foncieres.

Rabbi David.

Fils de rabbi Meir. Rabbin a Naharya,Israel.

Rabbi Barukh.

Le fils cadet de BabaSale. Il lui suceeda a la tete du complexe fonde a Netivot, prenant le titre devenu hereditaire de Baba Baroukh et apres quelques oppositions s'imposa comme le veritable successeur sprituel de son pere.

Rien portant ne semblait de predestiner a cette haute function cae dans sa jeunesse il s'etait lance dans la politique locale devenant Maire adjoint d'Achkelon en 1977.

Implique dans une affaire de corruption, il fut condamne a une lourde peine de prison. Apres sa liberation avant terme, en 1983, il revint assister son pere malade, et le seconder dans une action publique. Sous son influence, il se repentit et se prolongea dans l'etude et la pratique rekigieuse la plus stricte.

Avant la mort de son illustre pere. Il se revetit de son celebre foulard et se proclama son successeur. Cette intronisation peu dans la tradition marocaine, ne devait pas manquer de soulever de vuves critiques dans la presse et rn 1995 deux journalists, Yassi Bar-Moha et Dani Dor ont consacre a la famille un livre requisitoire " Saints et compagnie – la famille Abehsera, legende et realite "

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

El Ourit Wa Charchara

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano



une-histoire-fe-famillesEcrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.

Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.

Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano 

Ecouter – moi, vous qui poursuivez la justice, vous qui recherchez l'Eternel !

Jetez les yeux sur le rocher d'ou vous futes tailles; sur le puits de carriere d'ou vous futes extraits

Isaie 51, 1.

Le plus grand des cadeaux, l'homme le recoit gratuitement et sans conditions – comme la vie. A lui de le faire fructifier ou de le renier.

Par son nom de famille. L'homme se place d’emblee dans la continuite historique, provisoire dernier maillon, qu'a son tour il lui est demande de transmettre un jour – inchange.

Secret de la continuite juive, cette fidelite n'a plus aujourd'hui l'automatisme tranquille de naguere – et encore plus pour le judaisme maghrebin. Qui apres avoir perdu sa geographie est encore plus expose a l'oubli de son histoire – qu'il n'a jamais d'ailleurs particulierement bien connue.

Tant mieux diront certains – presses d'entrer au XXIeme siecle sans trainer derriere eux de fardeau de souvenirs susceptible de ralentir leur course. Rien de plus dangereux dissent-ils que de regarder en arriere – au risque de se figer en statue de sel comme dans le recit de la Genese, la femme de Loth pour s'etre retournee vers les ruines de sa Sodome natale.

A ceux-la nous ne pouvons que rappeler l'avertissement du plus sage des homes, le roi Salomon dans l'Ecclesiaste, que " bonne renommee vaut mieux qu'huile parfumee ", et qu'un arbre pousse mieux et plus haut autant que ses rancunes sont plus profondes et qu'aussi imperative que soit l'avenir, il n'exige pas que sue l'autel on lui sacrifie le passe.

Modernite peut aussi rimer avec la fidelite. Connaitre le passe n'est pas sacrifier l'avenir, mais parfois mieux le preparer – et l'onomastique – L'onomastique (du grec onoma, nom) est la science qui étudie les noms propres – est le plus court chemin de la connaissance.

Le nom en effet, quel merveilleux raccourci de l'Histoire dont il est autant le reflet que le miroir.

Les noms de famille juifs parlent a ceux qui veulent les entendre. Leur importance ne vient-elle pas en effet paradoxalement ? Invention relativement recente, ne commencant a s'imposer qu'a partir du Moyen Age, ils sont infiniment plus bavards que les prenoms pouvant pourtant se prevaloir de plus de dignite et d'une plus haute antiquite.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

ויהי בעת המללאח

תור הזהב הראשון.

המפגש באדמת המערב של המלומדים מספרד, קירואן , בבל, מצרים ופרס העניק לפאס מקום בכורה בעולם היהודי. בפאס צמחו הבלשנות והדקדוק העברי. הראשון שידענו את שמו בין חכמי המערב הוא רבי יהודה בן קורייש מהעיר תהארת ( כנראה העיר תיארת של ימינו הנמצאת באלג'יר לא הרחק מגבול מרוקו ) . בהגיעו לפאס ( בסוף המאה התשיעית, בסביבות 890 ) הוא יצא באגרתו במפורסמת כנגד מנהג שפשט בין חכמי העיר שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי של התורה בטענה שהכל מבינים עברית ואין עוד צורך בתרגום לשפה מתה.

באגרתו הוא מוכיח את חשיבות ידעת השפה הארמית ללימוד השפה העברית : " אגרת יהודה בן קורייש אל קהל יהודי פאס בעניין ההתעוררות ללימוד התרגום והחשק אליו והטובה שבתועלתו וגינוי הדחייה אותו ". בן קורייש טוען שהארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו.

אולם לא רק הארמית אלא גם ידיעת השפה הערבית חשובה, כי שתי השפות נובעות מאותו מקור. רבי יהודה בן קורייש הניח את היסודות של הבלשנות העברית, והשפעתו הייתה רבה על המדקדקים שבאו אחריו לפאס והניחו את יסודות הדקדוק העברי : רבי דונש בן לברט הלוי ורבי יהודה חיוג.

אתת השכלתו רכש דונש בן לברט בפאס. אביו לברט הלוי התיישב בפאס עם המהגרים שבאו מבבל. לאחר התבגרותו הוא יצא להשלים את לימודיו, בתחילת המאה העשירית, בבל מפי זקנו הרב סעדיה גאון. אולם לשיא הגיע רק לאחר התיישבותו בקורדובה בה זכה לתהילה כמניח היסודות לדקדוק העברי.

יהודי פאס היו בקשרים הדוקים עם גאוני בלל וארץ ישראל כאשר תחנת הביניים הייתה העיר קירואן. לארץ המערב, נוסף במאה העשירית זרם חדש על ידי הגאונים מבבל שנלקחו בשבי ף הרב חושיאל בקירואן ורבי משה ורבי חנוך מקורדובה. 

פאס הייתה נקודת המפגש והגשר בין בבל והמרכז החדש שהלך וקם בספרד. בדור של התמעטות הלימוד בבל תפקידה ההיסטורי של פאס היה כאילו להחזיק ולהעביר את לפיד היצירה היהודית למרכזה החדש בספרד. על גדולתם של רבני המערב בעיני גאוני בבל נוכל ללמוד מאגרתו של רבי שמואל בר חפני " גאון סורה אל אנשי פאס  " שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה…

אל העדת הקודש הדומה לאבן הראש המאירה בעשישית ובגודל נר נברשת הממהרת וחשה לקיים מצוות ולא בוששת בלא כלימה ולא בושה הקהילה המהוללת ההיא בכל יופי ונוי נכללת, היא עדת אלוהינו וסגולתו ולאומו וקהילתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגורן החוכמה ויקב התעודה המנדדים שינה לדרוש תורת ה'.

מרכז תורה אחר שהיה בקשרעם גאוני בלל באותה תקופה היה בדרום מרוקו, בעיר סג'למאסה, בירת תאפילאלת. בנאווה מדבר זה, נמל ההפלגה של אורחות הגמלים לסהרה ולאפריקה השחורה, שגשגו הסוחרים היהודיים ועסקו בקמח ובתורה.

בין דורו ועירו של לברט, היה רבי יהודה חיוג אשר נולד בפאס סביב שנת 900. הוא נחשב לאבי כל גדולי הדקדוק ומורם, עד שגם חכמי בבל הכירו בבכרותו : " לא ראינו מצד מערב טוב , חוץ מזה הספר ( שרשי החיוג ), שהוא יותר טוב מכל הטוב שבעולם. ועוד " כולנו משדי חוכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו , ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, רבים דעתו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועילנו וגדלנו והשכלנו בחוכמה הזאת ( רבי יונה בן גנח ).

אולם כדרך בן דורו, בן לברט וגם רבי יהודה לא האריך ימים בפאס והלך לקורדובה שם הקים דור שלם של תלמידים מפורסמים. עור רבנים גדולים עזבו את פאס באותה תקופה והם רבי שמואל הכהן אבן יאשיה שהתיישב בעיר גאנה אשר בספרד, רבינו נסים גאון בן שאהון התיישב בקירואן ובמשך שלושה דורות תפסה משפחת אבן שאהון עמדה בכורה באותה עיר.

יש להוסיף לגל עזיבות אלה לספרד גם את שם המשורר רבי יצחק בן כ'לפון אחד מחלוצי הספרות העברית. לא ברור הסיבה לגל זה של הגירה אולם ללא ספק השפיעו על כך המאורעות המדיניים שהתחוללו בממלכת פאס.

אכן בימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית, התנהלו קרבות עזים על השלטון בפאס בין האדריסים ובין בני אומייה הספרדים מקורדובה שביקשו לזכות בארץ הזאת. אבל גם לאחר ניצחון האומייה לא שקטה הארץ והחל קרב בין השליטים החדשים ושושלת בני זירי ועם שבטי הזנאתה הברברים.

היהודים סבלו במיוחד כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי השייך אבו חמל, מנהיג השבט הברברי בני איפראן שעשה שמות ברובע היהודי. לפי המסופר נהרגו אז מחצית יהודי העיר, ששת אלפים איש ויותר. מהאחרים לקח השייך את נשותיהם ואת רכושם.

למרות מלחמות ומאורעות אלה המשיכה פאס להיות מרכז מסחרי גדול ולפי הגיאוגרף הערבי בכרי ( מחצית המאה האחת עשרה ) היא הייתה " העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגרב. מכאן היו עוברים למסעיהם לכל ארצות העולם. אולם אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד שכה ינקה ממנה.

החלום הספרדי : ממשלת אלמוראבטון.

" ההיסטוריה של מרוקו מתחילה עם המוראבטון " כתב ההיסטוריון הדגול פרסוי גוטייה. כוונתו הייתה שעם העלייה לשלטון של השושלת החדשה  1060- 1130 , מתגבשת סופית המדינה בגבולותיה ובאופייה של היום.. עם השליטים החדשים מנתקת מרוקו הקשר עם המזרח ומפנה את מבטה וחלומותיה לעבר ספרד, עד כדי כך שבעיני היסטוריונים רבים נתפשת שושלת המוראבטון כשושלת אנדלוסית.

 הקשר בין מרוקו וספרד מתהדק וגם בזירה היהודית. הבכורה עוברת לספרד ומרוקו תחיה מאותה תקופה בצילה של יהדות ספרד כפי שמסמלים חייו של דגול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפסי, כפי שנראה בהמשך.

עם הופעת המוראבטון מתחילה המחזוריות שתאפיין להבא את תולדות המדינה. צמיחה בדרום המדינה בקרב השבטים הברברים הפראיים של תנועה דתית, השתלטות על המדינה, צמיחה ושקיעה.

תנועת המוראבטון התחילה כתנועה דתית, חברתית וצבאית בקרב הברברים בעמקי הדרעה והסוס שבדרום מרוקו. אנשי ה " רבאט " ( כלומר מבצרים של חבורות דתיות ) התאחדו כדי לחדש את ימי הקדם של האסלאם כנגד האויבים מבחוץ והאפיקורסיות מבפנים. תחילה כבשו גדודי החיילים הנזירים את הנסיכות הקטנה סג'למאסה בחבל תאפילאלת בה הייתה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת מכבר הימים.

לאחר שנתעצמו עלו צפונה בהנהגתו של יוסף אבן תאשפין אשר בשנת 1062 קובע את בירתו החדשה במראכש. נקודת הכובד של המדינה עוברת מהצפון לדרום. לאחר סיום כיבוש המדינה ( חלק מאלג'יריה 9 פונה יוסף אבן תאשפין ליעדו העיקרי, לעושר האגדי של אנדלוסיה.

 מסופר שבצבאות מלך מרוקו שרתו יהודים רבים אבל גם בצבא אלפונסו היו חיילים יהודים במספר מכובד : " וכתב לו אלפונסו מלך הנוצרים, ( לכל מלכי הנוצרים יקרא אלפונס כפרעה וכו'… ) שיתחסד שלא לערוך עמו מלחמה ביום שבת שהוא חג ליהודים., ויש במחנהו אנשי חיל לרוב יהודים, ולא ביום א' שהוא חג לנוצרים " ( אגרת יחס פאס ). 

הווי ומוסרת במחזור החיים-למנוע פזילה.למנוע לבקנות.

למנוע פזילה.

אם אישה בהיריון סועדת את ארוחתה בביתה, או אם היא שותה כוס מים, ופתאום תיכנס השכנה או אורחת כלשהי, היא תהיה חייבת להזמין את האורחת לארוחה או להגיש לה מים לשתות מאותו כלי שבו הי שתתה, אחרת הוולד יהיה פזלן.

למנוע לבקנות.

בשלושת החודשים הראשונים של ההריון על האישה ההרה להיזהר מלפגוש או מלראות אדם לבקן ( אלבינוס ) בעל מום או בהמה טמאה. ואם בכל זאת היא נתקלת באחד מאלה, היא חייבת לנשוך את לשונה, או לכל הפחות את שפתיה, אחרת הוולד ייראה כמו מפלצת. כדי להימנע ממראות זוועה, היא מסתכלת בירח ובכוכבים ובפרט בחודשים הראשונים להריונה.

אל גרראב – שואב המים

במרוקו כמו ברוב ארצות המזרח, ישנם הרבה שואבי מים ערביים, המוכנים בשפת המדינה אל גרראב ( בריבוי גרראבא ) . שואבי מים אלה נשאו על כתפיהם נאד מעור של עז שחורה, והסתובבו בדרך כלל בשווקים וברחובות כשהם מכריזים על מרכולתם בעזרת פעמונים מנחושת התלויים להם על הצוואר. אל מאל בארד – מים קרים.

וכל צמא הרווה את צמאונו במקום תמורת כמה פרוטות, אולם אם אישה הרה תפגוש את הגרראב ולא תשתה ממימיו, אף על פי שלא תהיה צמאה, עלולה היא לגרום לכך, שהילד שתביא לעולם, ישא איזה חלק מגופו נמש שחור, הדומה להפליא לנאד השחור של שואב המים.

נמש זה עלול להופיע על הבטן של הרך שיוולד, על ידו או על כל חלק אחר של גופו. כדי למנוע סכנה זו, על האישה לשתות מים מנאד הגרראב ואף לטבול את ידיה במים הקרים האלה. 

תוסימת דלחואם – בהרות הייחום.

אם הצעירה ההרה מתעדתדת להיום אמא, תפגוש בדרכה, אישה ברחוב עם אודם ( אל עככאר ) על הלחיים, ואותה אישה מגרדת באיזה מקום בגופה. הילד שיבוא ישא על גופו לעולם בהרת הנקראת תוסימא דלוחאם. הבהרת תופיע בדיוק באותו מקום בגוף, שבו גירדה האישה.

אם תראה שני ורדים צומחים ולא יהיה באפשרותה להשיגם, ובאותו רגע תגרד חלק כלשהו בגופה, התינוק יוולד עם שתי בהרות אדומות באותו מקום בו האם התגרדה.

התרחקות ממכוערים.

בחודשי הריונה הראשונים אין האישה יושבת בחברתם של אנשים מכוערים או בעלי מומים. היא נמנעת מלפגוש אותם בכל דרך שהיא ולא להסתכל עליהם כלל, פן תביא לעולם ילדים דומים או בעלי מומים, ואם קרה ופגשה בדרכה באחד האנשים האלה, היא חייבת לירוק מיד.

כי הרוק טומן בחובו את כל הרע שהיה עלול להיגרם לה ולתינוקה, ברגע שנתקלה פנים אל פנים עם המכוער או בעם בעל המום.

בכל תקופת הריונה, היא חייבת להתבונן הרבה בלבנה. היא תסיר את חגורתה ותשחרר את עצמה כדי שבבוא העת, תהיה לה לידה קלה. היא תימנע מלסרוג בלילה , אחרת הרך הנולד יישא קמטים רבים סביב צווארו. האישה ההרה לא תצא בגפה בלילה, פן תיתקל במזיקין היכולים להזיק לה ולגרום להפלה.

ילדים יפים ובריאים.

במשך כל תקופת ההריון, נמנעים מלהרגיז את המעוברת, פן תיכנס לדיכאון או תפיל את עוברה. כדי למנוע ממנה את המצבים הלא רצויים, נוהגים

1 – לתת לה לאכול תמרים בשפע, על שום שהם מבטלים עצבות ודיכאון, כך היא תביא לעולם ילדים יפים, בריאים וגבוהים כעץ התמר.

2 – סגולה נוספת לזכות בילדים יפים ובריאים, היא אכילת הרבה כרפס בתקופת ההריון. פרחי הבשם, עמוד 106. כתובות ס"א ע"א, דאכלה כרפסא, הוי לה בני זיותני – האוכלת כרפס יהיו לה בנים יפים. אנציקלופדיה העברית, כרך א טור 1065, הכרפס מביא מזל, נהגו לתלות אותו עם השום והבצל בחדר והשתמשו בו לצרכי רפואה.

3 – אכילת האתרוג מבטיחה גם היא בנים יפים וריחניים ( כתובות סא ע"א ). נשיכת פיטם האתרוג, ביום הושענא רבא אחר תפילת שחרית, מבטיחה לידה קלה ללא צער.

4 – נטילת תאנים יבשות בחודשי ההריון האחרונים, אם שוחקים אותם היטב ומערבבים ביין, הן סגולה בדוקה ללידה קלה ללא צער וכאבים. ( פרחי הבשם עמוד 99 )

5 – גם כוסבר בימי ההריון, הוא גורם אוב להבאת ילדים יפים ובשרניים.

6 – אכילת ביצים רכות, מבטיחה למעוברת ילדים בעלי עיניים יפות. כתובות סא, ע"א, דאכלה ביעי, הוו לה בני עינני – האוכלת ביצים יהיו לה בנים בעלי עיניים גדולות.

7 – כן מוצע לאישה ההרה לשתות כוס מים מעל לראש הצבי שהוא חיה עדינה, להביט ולהסתכל עליו, ומובטחים לה ילדים יפים ונחמדים ובעלי עיניים יפות. כמו כן אם האישה המעוברת תלעז ותתלוצץ על אישה לא יפה, תהיה בטוחה שהילד שייוולד יהיה מכוער ודומה לאישה הלא יפה.

8 – רוב הנשים ההרות נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברי צדיקים. בן עמי, קדושים, " לכל משפחה צדיק מגן משלה, ששמו רשום על הקיר הפנימי של בית המגורים.

Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur interieur du logis.

כיצד לדעת אם תלד בן או בת.

כל זוג צעיר בחברה הנידונה משתוקק דווקא לבן זכר. עזה במיוחד התוחלת הזאת  לקראת הלידה הראשונה, שיהיה בן זכר בכור ראשית האון, למען יגילו וישישו בו האב, הסבא, הסבתא וכל בני המשפחה.

על מנת לדעת אם האישה המעוברת תביא בן זכר לעולם, יש מגוון רב של " ניסיונות ובדיקות " והרי כמה דוגמאות :

1 – לנשי מכנאס יש שיטה מיוחדת ובדוקה : ראשית המעוברת לוקחת מעט חלב משלה ומורחת ממנו כמה טיפות על הקיר. אם החלב יבריק כמו לכה, סימן שהיא הרה בבן זכר, ואם יצא עמום סימן שתלד בת. ( לפי מה שנמסר לנו מפי אינפורמנטית ירושלמית )

 – מחבק רפואה וחיים מזכיר שיטה דומה : " מעוברת הרוצה לדעת אם תלד זכר או נקבה, תיקח חלב מדדיה ותמרח אותו על נייר, ותניחוהו מול האש. אם נעשה אדום, תלד נקבה ואם נעשה לבן כמות שהוא, תלד זכר "

3 – מלכה מביא שיטה הפוכה דווקא : " המעוברת תיקח פיסת נייר לבן, תרטיב אותה בהפרשת חלב של שכנה מניקה ותעביר את הנייר על האש. אם הנייר ייהפך לאדום, סימן שהאשיה הרה בבן זכר, ואם הנייר יישאר לבן, היא תלד לצער כולם בת.

והוא יוסיף : " כדאי לציין שהצבע האדום מסמל את הכוח ואת האופי הגברי, ולעומתו הצבע הלבן נחשב לטפך, על אף היותו סמל של עדינות, הוא גם סמל של חולשה.

4 – אם מעוברת תיקח מהחלב שלה, תשים אותו בכלי של מים, והחלב ישקע למטה, יש לה בן זכר, ואם החלב יצוף למעלה, היא הרה בבת.

 עוד מוסיף רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים חלק ג' סימן אלף שנג הדברים הבאים :

סימן אלף שנג.

לרי"ע אנהורי הי"ו, לקאזא בלנקא, שבט

מכתבו הגיעני, אמר כבודו, כי שמעה אזנו שאני אמרתי כי יש סימנים הרבה להכיר המעוברת אם תלד זכר או נקבה, ובקשתני להודיעך אם אמת בדבר, כי שאלת לרופא אחד ואמר שאין שום סימן לזה.

תשובה, כן ידידי אני אמרתי שכך אמרו הראשונים, שכן כתוב בספר " שבילי אמונה " בנתיב חמישי דף 112 ע"ב, וזה לשונו להכיר בשתן ההרה, קח ההשתנה ושים אותה בקערה מעץ ותקע בה מחט, וישהה שם מעט, אם השמרים יעלו סביב המחט כעמוד ענן, היא הרה מזכר, ואם השמרים לא יעלו רק יעמדו בתחתית הכלי סביב המחט היא הרה מנקבה, ואם השמרים לכל צד אינה הרה אלא חולה.

כתב אריסטו, כי כשכובד העובר או תנועתו הוא בצד ימין, הוא זכר להיות הצד ההוא חם, ולשמאל היא נקבה, או תשרה חתיכת לחם בדם נדתה ותתננו לכלב אם יאכלנו תלד זכר.

כתב אבוקראט,המעוברת מנקבה דדה של שמאל עבה משל ימין, ואם מזכר הוא להיפך. גם כשהיא מעוברת מזכר פניה צהובים, ומנקבה זעופים, גם אם תשים מחלבה בכלי של מים וישקע, הוא זכר ואם יצוף למעלה הוא נקבה.

גם הזכר יחליש האישה יותר כי הוא ימשך מדמה, ועוד כי טבע הזכר הוא חוץ מטבעה, עד כאן לשונו, גם שאלתי כמה רופאים ואמרו שישי עוד סימנים אחרים בדוקים, והרופא ששאל כבודו הכחיש את הכל, רופא אליל הוא, ושלום

אני היו"ם ס"ט

5 – גם לפי השתן אפשר לדעת. מעוברת הרוצה לדעת אם היא הרה בבן זכר או בבת, תבדוק את השתן שלה : אם הוא כהה חזק, יש לה בן, ואם צבע השתן צהוב וחיוור, סימן שיש לה בת – לפי מה שנמסר לנו על ידי אינפורמנטית מירושלים.

6 – עוד " סגולה בדוקה " : בקש מהמעוברת, באופן פתאומי להראות לך את ידיה, אם תראה את ידיה באופן שגב היד יהיה למעלה, היא ההרה בן זכר, ואם כף היד תהיה למעלה, זו נקבה.

7 – בדרך כלל, יש לנשים ההרות סימנים מוסכמים ומיוחדים להבחנה אם הן הרות בזכר או בנקבה. למשל, כאשר הצד השמאלי של המעוברת בולט יותר משל הימני, סימן הוא שהאישה מעוברת בנקבה, אך כאשר יש זכר, הצד הימני ( הדד ) בולט יותר. או למשל, כאשר היא מעוברת בזכר, םניה צהובים ובנקבה הם זועפים.

8 – עוד ניסיון נוסף המכונה " הזזאזא מימונה " : האישה ההרה לוקחת מעיל ישן קצר ( שכמיה ) ותולה אותו בכניסה של החדר, אם ייכנס גבר, סימן שיהיה לה בן, ואם אישה, סימן שתביא בת. דבר אחד ברור, כל אישה עושה כמיטב יכולתה כדי לזכות בבן זכר.

באישה הצעירה שזה עתה נכנסה להיריון, בנוסף לדאגותיה, היא נחשבת על ידי הסביבה והקרובים לייצור הנמצא במצב מסוכן, ופוחדים לבל חס וחלילה תלד לפני זמנה. דואגים שהיא לא תכעס, שלא תתאווה לדברים שאינם בנמצא, שלא תעבור במקומות חשוכים שמא תיפגע ( על ידי השדים ), שלא תצא בגפה בלילות ושלא תעבור בשוק הקצבים אל גזזארין, מקום שבו נמצא תמיד דם.

ברם, סכנות רבות אורבות לה, ולכן בקשותיה ותפילותיה בתקופת הריונה, זה לעבור תקופה זו בשלום וללא תקלה. תפילה זו לא משה מפיה, במשך כל תשעת חודשי הריונה

הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה היהודית המסורתית במרוקו  יוסף שטרית ואחרים

 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו 

יוסף שטרית ואחרים

אוניברסיטת חיפה – הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם

2003

קובץ זה בסדרה שונה מקודמיו. הוא עוסק במרחב גאוגרפי־תרבותי אחד מרוקו – ובנושא אחד – החתונה היהודית המסורתית בארץ זו. אולם על אף ההתמקדות באירוע חברתי־תרבותי מוגדר שהתקיים באגד קהילות של ארץ אחת אין אנו מתוודעים לסדרים אחידים, למנהגים אחידים ולטקסים אחידים בבל הנוגע לאירוע כה מרכזי בחיים המשפחתיים ובחיים הקהילתיים בבל קהילות ישראל כמו החתונה.

הקובץ מציע גם דרך הסתכלות רחבה ומגוונת ביותר על הפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את אירועי החתונה השונים בארץ אחת. החתונה היהודית המסורתית נבחנת כאן הן מהבחינה התאורטית והתיאורית המנותקת של חוקרים המתבוננים במציאות החברתית התרבותית שהתקיימה במסגרת זאת במרוקו הן מן הבחינה התיעודית והעדותית של משתתפים בטקסי החתונה ובאירועיה, אם כסוכנים תרבותיים בני הקהילות שחיו וחוו אותם בעצמם ואם בצופים מן הצד שהשתתפו בהם באופן מזדמן או באופן נמשך.

 דרך ריבוי זה של זוויות התצפית וההתנסות ושל נקודות הראות והעמדות שסיגלו המסתכלים והמתבוננים כלפי נושא תצפיתם הכוונה היא להציג תמונה רחבה ביותר, רב־קולית במהותה, של מקטע אחד בפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את החיים היהודיים הרצופים בקהילות היהודיות השונות.

בעניין זה של סדרי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, כמו בכל יתר העניינים שקיימו – ומקיימים את ההביטוס הקהילתי בכל מקום ומקום בעולם היהודי, סדנא דארעא חד הוא: המגוון, השילוב וריבוי הקולות הם שאפשרו וכיוונו את החיים היהודיים בכל אתר ואתר.פרקיו השונים והמגוונים של קובץ זה הם הדגמה נאותה לכך.


קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

ההתנגדות הערבית פסקה, משהוצב חיל המצב בטלמסן. עמדת קבע צרפתית הוקמה בעין טמושנט בשנת 1843, ביטוי מוחשי להשפעה, שעתידה הייתה להעמיק שרשיה לאורך ימים.

העמדה הצבאית הצרפתית של עין טמושנט הולידה עיר צרפתית חדשה ממש כמו שהעמדה הצבאית הרומית של סוּפת הולידה את העיר אלבולה. צו מטעם לאוי נפוליאון בונאפארטה, שנחתם ביום 28 בדצמבר 1861, היה בבחינת תעודת לידה רשמית לעיר עין טמושנט החדשה.

מתיישבים שבאו מצרפת, מספרד ומבלגיה התיישבו בין טמושנט עוד בשנת 1846 ופיתחו כאן את גידול הדגנים ובמיוחד את גידול הגפן. הודות להם ניטעו על שטח של קרוב לשבעים אלף דונם, גפנים מן הזן שעתיד היה להעשיר את האזור הזה, אחד העשירים ביותר באלג'יריה.

כאן פגשו בקהילה יהודית קטנה, ניצבת כצוק סלע באוקינוס הערבי, שרוב משפחותיה מוצאן מטלמסן. בשעה שחידשה עין טמושנט את פריחתה היו אבות אבותי, סעדיה שוראקי ואברהם מאיר, ילידי טלמסן, חקלאים המעורים היטס בחברה הערבית ובלשון הערבית, עוטים שניהם לבוש מחלצות, כמנהג מהמקום בו נתמזגו מסורות הלבוש של ספרד – משפחת שוראקי ידעה כי משם מוצאה – וכן של תורכיה ואלג'יריה.

" סארוואל " שופע ולו אלף קפלים סדורים בהשׂכּל, חגורה של הדיאלגו המהדקת את המותניים, חזייה המבליטה היטב את החזה, רקומה ומכופתרת בעשרות כפתורים מקושטים להל, בוֹלִירוֹ, שניכרת בו המסורת הספרדית, גזור מעשה ידי אמן מאריגים חזקים ומעולים, עדיני צבעים, רקומים אף הם. 

ממעל לכל אלה התנוסס חבישת ראש בצורת "שָׁשִיַה " אדומה, מהודקת על צניף בצבע זהב, ששיוותה להם קירבה, שאין לחלוק עליה, אם לדון על פי התצלומים שברשותי, אל הפיראטים, שהעניקו לאלג'יר את פרסומה הבין לאומי.

אכן, ההרפתקה שלהם, פיראטים אמיתיים ברוח, שגעונית שהייתה הרבה יותר ובשטח אחד התבטאה : הם לא חיו אלא על מנת לשמור בקנאות, לקיים בקפדנות ולהנחיל בנדיבות את מורשת התנ"ך. מתוך תקוה פעילה לתחייתה במהרה בימינו בדרך נס, לעת שיבת ציון היו אבות אבותי מגלים את הקשר האמיץ הכללי ביותר של יהדות הגולה.

סבי מצד אמי, אברהם מאיר, היה פטריארך בעל אישיות מבריקה ורבת כוח; חקלאי עשיר זה, שופע לעג קטלני, היה תלמיד חכם המושרש במסורת היהודית, שמילא כרסו בתנ"ך, ש"ס ופוסקים, עם חכמה יהודית ערבית.

הוא היה אב לאחר עשר ילדים, ספוג יראת שמים, שכולה שמחה והתרוממות הרוחץ הוא נטע שטחים עצומים של גפנים; גאה היה על כך, שיינותיו הם מהמשובחים ביותר באלג'יריה, והיה בא בקהל בוצריו ודורך בגת בעצמו את מבחר אשכולותיו.

עוד בסוף המאה שעברה היו יינותיו הטובים זוכים בפרסים בירידי הכרמים הגדולים של צרפת. מסורת משפחתית, שמעולם לא הצלחתי למצוא לה אישור בשום תעודה בדוקה, גרסה שמוצאה של משפחת מאיר ממהגרים, שבאו מאירופה והשתקעו באלג'יריה בשכבר הימים, קרוב לוודאי עוד לפני מלחמות נפוליון.

בימי המהפכה הצרפתית ואולי אף קודם לכן; מכאן, אומרים היו בכובד ראש, חזותם של אחדים מדודי ודודי הזקנים מצד אמא, שגבוהי קומה היו, שערם צהוב או אדמוני, עיניהם כחולות ועורם בהיר.

מצד אבי היה ייחוס וודאי יותר. כאן יש תעודות מהימנות המעידות על רישומה של משפחת שוראקי בחייה של יהדות צפון אפריקה. המשפחה הייתה מן הראשונות, שגורשו מספרד ובסוף המאה הארבע עשרה או בתחילת החמש עשרה אולצו לבכּר את הגלות על המרת דתם.

השם שוראקי מקורו בשור הערבי ש ר ק – כולמר, מזרח. בחילוף שי"ן בסמ"ך הצמיחה המלה, בלטינית, את השם סאראצינוס, לציון הפולשים שבאו מן המזרח. בשמות שוראקי, סרקי, סוראקי, שרקי, שריקי, שרגי, אשריקי נתקראו משפחות יהודיות, שמוצאן מן המזרח בסוריה, בעיראק, בקורדיסטאן ובצפון אפריקה.

משפחתנו שהכתה שורשים העיר טלמסן עוד מסוף המאה הארבע עשרה, מוצאה מספרד, ואולי מחבל ואלאדוליד, שידוע בו על מקום הקרוי סוראקה. אבות אבותינו אולי ישבו זמן מה באיים הבילאריים, בבואם מארץ ישראל.

עדיין זכור לי קולו של אבי, כאשר היה מעלה את המסורות המשפחתיות העתיקות שלנו, שכללו את כולנו, כזקן כצעיר, בשם אולאד שראקה " בני המזרח ,. אחדים מאבות אבותינו תירגמו את שמם לספרדית והתקראו דה לבאנטה.

הם עשו חיל בלונדון, בג'אמאיקה, בארצות הברית, מקום שנמנו עם מייסדי הקהילה היהודית בסנט לאויס.

עוד במאה החמש עשרה מופיע בהיסטוריה הספרותית של צפון אפריקה, בזרם העברי האדיר שבה, שמו של אחד הנציגים הראשנים של משפחה זו, אפרים שוראקי, דיין בבית הדין הרבני של טלמסן; הרב המהולל צמח דוראן, שעשה לצרכי ריפוי במאלאגה שבספרד בשנת 1462 ובשנת 1468, מספר על פסק דין חשוב שהוציא בית הדין הרבני של טלמסן, בראשותו של הרב שוראקי.

מתקוטפה זו ידוע לנו גם בגיברלטר על קיומו של עוד נכבד אחד מבני המשפחה הזאת, הרב משה שוראקי.

במאה השבע עשרה הופיעו בטלמסן שני הבנים המהוללים ביותר משושלת זו של חכמי דין, רבנים, דיינים, משוררים ומתימטיקאים : אליהו ובנו סעדיה שוראקי. הראשון ידוע בשירי הקודש שלו, שעדיין יש השרים אותם בכמה בתי כנסת של העדה המוגרבית.

הוא מת בן מאה שנה, שתשעה באב, שנת 1706. בני דורו ותלמידיו המרובים היו מכנים אותו " האשל הגדול "

מופלא וראוי להיזכר עוד יותר היה בנו סעדיה בן אליהו שוראקי, פרשן, גדול בתורה, פילוסוף, משורר ומטימתקאי, שעליו כתב הרב יעקב אבן צור, שמת בפאס בשנת 1753, בגיל שמונים שנה : " זה עץ החיים השתול בלב הגן…מושלם בכל המדעים…ים החכמה…"

כמה מיצירותיו נתפרסמו ב-1856 בקובץ שירים, " שבחי אלוהים ". עיקרן עודו בכתב יד : החשובה ביצירותיו שמורה בגנזי הסמינר התיאולוגי היהודי של ניו יורק. הפרופסור הירשברג מירושלים מכשיר עתה יצירה זו לדפוס.

המדובר בחיבור ענק בשני חלקים : שיר אחד, שיר המעלות, ופירוש תיאולוגי ומיסטי מקיף על מזמור תהילים קי"ט. עוד יצירה של סעדיה שוראקי, חשובה בשל האור שהיא נוסכת על תולדות המדעים המדויקים, שמורה ב- Jews College של לונדון וזה מקרוב הוצאה במהדורה מדעית על ידי ד"ר גד צרפתי, בהוצאת האוניברסיטה בר-אילן. זהו חיבור במתמטיקה, מונה מספר, שהוא אחת היצירות החשובות ביותר בסוגן מן התקופה ההיא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר