הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
אצווירא, קריה של אומנויות.
פרופסור חיים זפרני
אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.
למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.
״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.
המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.
ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.
אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.
רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.
כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.
אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.
פאריס, 24 לינואר 2002
חתונה במוגדור
החתונה במוגדור –פואמה – אשר כנפו – דוד בן שושן
אצווירא, קריה של אומנויות.
פרופסור חיים זפרני
אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.
למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.
״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.
המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.
ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.
אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.
רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.
כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.
אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.
פאריס, 24 לינואר 2002
כמו בכל קהילות ישראל, החתונה בקהילה היהודית של מוגדור-אצאוירה, הייתה מאורע חשוב ומרכזי. חגיגות החתונה ארכו זמן רב וריכזו את תשומת לב כל הקהילה. ספר זה, שהוא שיר הלל לעבר המפואר של יהדות מוגדור, עבר שאיננו עוד, מאגד בתוכו את חתונה במוגדור, יצירה לירית על החתונה בקהילה היהודית בעיר זו – ומה יותר מתאים משירה,כדי להעלות על נס, לא רק את מהלך החתונה ושלביה השונים, אלא גם את האווירה המיוחדת, ההתרגשות,הצחוק והדמע שאפיינו את החתונות של קהילת יהודי מוגדור – והקובץ הכתובה המאויירת אוסף נרחב של כתובות ממוגדור שהן בבואה נאמנה למסורת הנפלאה של איור הכתובה כפי שבאה לביטוי ביצירותיהם של אמנים כמו רבי דוד אלקיים, יצחק קנפו, יוסף שרף ורבים אחרים.
הפואמה ״חתונה במוגדור" נכתבה ברוח הפיוטים של יהודי מרוקו, על פי נתונים ומידע שנתקבלו מפי ר׳ שלמה-חי כנאפו ז״ל ומאשתו אסתר שתבל׳׳ח. הפואמה נכתבה לכבוד חתונתם של דניאלה ומשה נבו. בכנס הדו-שנתי של יהדות ספרד במונטריאל, Quinzaine sépharade (שנת 2000) בראשותו של דוד בן שושן, התקיימה בספריה הלאומית של קוויבק תערוכה של כתובות ממרוקו, רובן ככולן ממוגדור.
אשר כנפו, בעצמו מאייר כתובות, הציג בכנס זה כמה מיצירותיו הספרותיות וביניהן הפואימה ״חתונה במוגדור״. המפגש הזה בין שני יוצרים על העבר המפואר של מוגדור, יצר מיד רצון לשתוף פעולה. דוד בן-שושן ואשר כנפו החליטו להוציא לאור, יחדיו, ספר-אלבום על החתונה במוגדור, ספר אשר יעלה על נס את אורח החיים המוגדוריני ואת האמנות המופלאה של איור הכתובות שבני עיר זאת הצטיינו בה במיוחד.
זאת הייתה התחלת הרפתקה מרתקת. החיפוש אחר כתובות מאויירות הביא את שני המחברים אצל משפחות אשר הוציאו עבורם, מתוך ארגזים מאובקים, כתובות מרהיבות שהיו שמורות אצלם עשרות שנים, לפעמים למעלה ממאה שנה. הקריאה בכתובות איפשרה להם להתוודע אל דמויות שיצאו מעולם הנשייה וכאילו שבו לחיים חדשים.
המשורר וצייר הכתובות יצחק קנפו כתב מאמרים על אמנות הכתובה ועל גדול ציירי הכתובות, רבי דוד אלקיים. מצאנו לנכון לשלב את מאמריו בספר זה.
התודה והברכה מגיעות לכל אלה שסייעו לספר זה לראות אור. בראש וראשונה לכל אלה שהואילו להעמיד לרשות המחברים את הכתובות המאמירות שלהם. אנו רוצים להודות גם לספרייה הלאומית של קוויבק, לקרן הקהילתית היהודית של מונטריאל, לקרן לתרבות ספרדית, למרכז הקהילתי הספרדי של מונטריאל, למפעל הפיס, לבית הספרים הלאומי-ירושלים, למוזיאון ישראל, למכון בן-צבי, למר ברנרד בן שושן מ״גלריה ברנרד״ בתל אביב ולמר ביל גרוס.
כמו-כן יבואו על הברכה הרבנים ישראל מימרן, דוד סבח ומשה עמאר שעזרו בפענוח כתובות, עמי אוחנה, יפה שילה ושלמה ורטה עבור עזרתם, לז׳ניס רוזן שתרגמה לאנגלית ולאיימה בן שושן שלקח על עצמו את המלאכה הקשה של גיוס תמיכה להוצאת הספר.
קריאת הכתובה שהיא אחד הרגעים המרגשים של החתונה, התחילה תמיד בשתי המלים: ״בסימנא סבא״. מי יתן וגם עיון בספר זה יהיה לאור הברכה: בסימנא טובא ובשעת רצון והצלחה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון
השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון
" גלי – אלפא " תקשורת בע"מ
תשנ"ב – 1992
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בנימים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
אהוד מיכלסון מחבר הספר, הוא עיתונאי וחבר מערכת " ידיעות אחרונות "
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
רבי שאול אביטבול אומר על שנת תק"ן " והיא שנת צרה ומצוקה מועקה בוקה ומבולקה והחשיך עלינו וידל ישראל וכל גלילות המערב לקו בגלויות ובגירושין ושמדות ה' יקיל מעלינו " הוא מעיד על עצמו שהיה בתוך הגולה בכפר איגלוואן באלול תק"ן. בכל אופן קהילת צפרו סבלה פחות משאר ערי מרוקו. הוא אף שימשה מקלט ליהודי פאס המגורשים שבאו אליה.
גזבר העיר רבי שלמה אביטבול דאג לפרנסתם של הגולים. בין בגולים היו פני העיר פאס. רבי אליהו הצרפתי,ששמו הלך לפניו, ורבי שאול סיריו, שאף שימש כרב במקום רבי שאול ישועה אביטבול שהיה מסוכסך עם הקהל. חלק מן הגולים השתקע בעיר מאז ולא חזר לפאס אף לאחר שהורשו לחזור אליה.
למזלם של יהודי מרוקו מלך זה לא האריך ימים ונהרג בשנת תקנ"ב . את מקומו מילא אחיו מולאי סולימאן.
תעודה מספר 71.
התקנ"ב.
אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.
אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.
ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.
וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.
ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.
ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.
לרחם על אביוניו ועניינו, והיא שעמדה לנו בעת צרותינו, ובעת ההיא אזרתי כגבר חלצי אני החתום מטה להחזיק בידי לומדי התורה עושה ומעשה לאחרים לדפוק על שער בת רבים ולמשוך אותם בדרשות המושכים לבו של אדם ודרבי ניחומים…
עש שהיה נשבר לבם בקרבם ונפתח לבם כאולם ופתחו ידיהם בצדקה כראוי, לכל עמלי תורה שגלו ממתא פאס יע"א לארצנו צפרו יע"א, גם לרבות החכמים השלמים הדיין ומצוין המובהקים גלו לארצנו והייתי מחזיק מנה להם בכל שבוע מדי שבת בשבתו.
ועזרנו ה' שמאותה שעה לא חסר לנו וריחם ה' עלינו, ושב ה' גמול הבליעל על ראשו ואבד זכרו מן העולם, כן יאהדו כל אויביך ה', ויקם מלך חדש אחיו מלך חסיד ורחמן על ישראל מולאי סלימאן ירום הודו.
וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים, ותמהתי מאין זכיתם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית, מזוינים גם רוכבי סוסים ונפלו אויביכם לפניכם בחרב.
ורדפו מכם חמישה מאה וכו….וחיפשתי וראיתי בספר " פרח לבנון " בהקדמה וזה לשונה, ובני פרץ רובם יצאו סך רב מעבר לאוקיאנוס בחלק אפריקה וישבו הלאה במלכות מלך מרויקוס ויקנו מידו עיר הנקאת דאדש ויעמידו שערים, וישבו לבטח ובתוכם לא עברו זרים, שלא מבית אבותם בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אף אם יפילו אותם פגרים.
כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.
הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.
והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.
ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.
ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?
וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.
ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.
עבד ה' שלמה אביטבול.
חתונה במוגדור
החתונה במוגדור – אשר כנפו – פואמה
שמעו נא רבותי והאזינו
ושהסיפר הזה לא ישאר בינינו
איך חגגו חתנה מדור דור,
אצלנו בעיר היפה – מוגדור
ואתם יקירי הסכיתו
פתחו עין והביטו
וראיתם שלמרות שזה היה מסבך
בעצם זה פשוט כל כך !
חתנה במוגדור ידידי
זה דבר יפה בלי די
מה אני אומר ? זאת אמנות
ולספר עליה הנה הזדמנות
איך התחיל הקשר בינו לבינה ?
איך הגיעו לחתנה ?
בשידוך ? מה פתאום !
בפגישה ? במכתב ? בחלום ?
ובכן, ביום כפור בין תפלה לתפלה
יצאו הבחורים בהליכה קלילה
לרחובות של העיר, למלאח או למדינה
ולקראתם מי בא בהליכה עדינה ?
כמובן, בנות העיר היפות
לבושות כלן בגדי חמודות
והביטו הבנים בעיילות – איילות, במובן בנות
והן, אף הן מבטים מישרות
ונקשרה עין בעין
ובחורה הסמיקה עד אזנים
והבחור משיל עיניו
ומבטי הבחורה אחריו
ובחג הסכות רבותי
האזינו היטב לאמרותי
בא שליח מיחד לבית הנערה
ואמר " פלוני שלחני
תנו לו בתכם הבָּרָה ! "
והיה – אם תוציאו הכבוד תחלה
אז רבותי השליחים – מחילה !
אות הוא כי הקשה לא מתקבלת,
אמרו לבחור שיחפש לו אחרת…
ואם יאחרו בהגשת הכבוד
וידברו עם השליח ביחד ולחוד
זימן הוא כי החלה ההמתנה
לימי משתה וליום החתנה
ואתם היו בטוחים שכך יאה
וכך בסדר
כך לִמְּדֻנוּ האבות
בימי רבקה ו…אליעזר
ומכיון שנתקבלה הבקשה
מתחילים במו"מ
פגישה ועוד פגישה
וקובעים התנאים
ומחליטים על זמנים
ומי ידאג לו ולה
ועל מי תהיה הכלכלה.
והיכן תהיה הדירה
ומה היא תביא לו סורה – נדוניה
אלה ימי האירוסין
ולהם כללי נימוסין
החתן יוצא ונכנס לבית הכלה
אך הכלה אל החתן ? חלילה !
בבית הכלה רבה התכונה
הכל עומד בסמן החתנה
בעלי מקצוע נכנסים ויוצאים
אלה גומרים ואלה באים
הנהו הרפד
האחד והמיחד
בידו המחט הכפופה
כחרב השלופה
לטקס עשית המזרן
לבית הכלה הֻזְמָן
הבד כבר מוכן
גם הצמר למלוי המזרן
ונועץ הרפד מחטו
ותופר המזרן לאטו
ומכניסים " קָאלְבְ " סכר – גוש סוכר
ליד הראש במקום הכר
ובני המשפחה יריעו
ורמזים דקים ישמיעו
אז תקרא מישהי : " הא לגרמה " !
משמע שימו על המזרן תרומה " !
שלושה שבעות לפני הזמן
כבר יודעים מי מֻזְמָן
שולחים בידי שליחים ערגאדת – הזמנות
ואת זאת רבותי יש לדעת
את ההזמנה אומרים בחרוזים
במליצות בחידות וברזים !
וכך העראד הייה מחריז – האיש שתפקידו היה להזמין
מכעכע בגרונו ומכריז :
" שמעו נא אולאד סוירה
אמר סניור פלאן וסניורה
ענדנא לפרחה כבירה
באס נעארדו עליכּום
ועלא אולאדכום
באס תכּונו מעאנא
פלערס די אולאדנא
ובזהד לה – מולנא
נרדו לכּום פלפרח יא כואנה !
אולהּ, יקטר כירכּום בלא קיאס
אונקולו טנקיו מרסי וגראסיאס
כלומר :
שמעו נא בני סוירא
אמר האדון פלוני וגבירתו
לנו שמחה גדולה
להזמינכם
עם בניכם
להיות עמנו
בשמחת בננו
ובערת ה'
נחזיר לכם בשמחות אחים
ואלוהים יגדיל חסדו עמכם ללא שיעור ונגיד
Merci, Thank you, gracias
והכלה
רכה ומקסימה
קצת מבהלה
שבה מן הטבילה
ואמהּ
תחבקהּ בזרועותיה
ותזכיר לה נעוריה
דמעות עצב – או גיל
מעיניה תזיל
ומחתה האם הדמעה
ונטלה בידיה המראה
היא תגיש לבתה הראי
ותאמר בקול רם דק ורחימאי :
" בתי בתי
בראי הביטי
התבונני מאד
פנים אלה לא תראי עוד ! "
ובעוד עננת עצב קלה
תעיב על פני הכלה
תבאנה חברותיה
תאחזנה בידיה
אִתָּהּ תצאנה במחולות
בשירה וברגלים קלות
אחר, יביאו את הקערה
אל הכלה – הנערה
וכשבת-צחוק שובבה בעיניה
תושיט הכלה כפות ידיה ורגליה
ימרחו אותן הבנות בחנה
ויעטפו אותן במטפחת לבנה
כך תעלה הכלה על מטתה
הס יֻשלך
שלא להפריע לה בשנתה….
יום רביעי הנה הגיע
הבה נשיר ונריע
לחתננו ולבחירת לבו
שהגיעו ליום שכּה רצו בו
בשעת צהרים
יגיעו האורחים
מגונדרים ומצוחצחים
בידם ה " גראמות " מתנות כספיות שמודיעים עליהן בפומבי
הדורונים והתרומות
ובאו לבית הורי החתן
והניחו שם המתן
ונשאו אותה ואותו על כתפים
ובאו לבית הראחה – שם יגורו השנים
וכך, נישאים על כתף
עם רעדה קלה בלב
הכלה והחתן
יעברו את המפתן
ותזמורת המסמעין
מפציעה בניגונים
הבחורים יצאו במחולות
והנשים תשמענה קולות
ובאמצע החדר
תעמד בהֶדֶר
כעין אפיריון
הבמה היא הטלמון.
ושקט יֻ
שלך
וישמעו אַךְ
ברכת הרב
בעברית ושפת ערב
ואמר הבחור " הרי את "
וזגארית יפציעו עד
יגיעו אל כסא הכבוד
ויפצירו בפני ההוד :
" רבונו של עולם,
ברכם !
ראה כמה יפים הם !
קמה משפחה חדשה
קדש ערוס וערוסה ! "
אז יגיש מישהו לחתן
מפתח חזק גדול ואיתן
ואחז בו בידו האחת
ובשניה יקח הכוס מעל הצלחת
והכה במפתח הערוס
וכך ישברו אצלנו את הכוס
הכוס הנשברת
– זכר לבית שחרב
המפתח,
– סמל לבית חדש
יהיה בו האושר רב
ולאחר האוכל והשתיה
והנגינה והגראמה
והתה והגרגע – אגוזים
שלא נפסקים אף לרגע
ילעו כלם לבתיהם
וישאירו קר את שניהם !
רק את שניהם ?
לא תמיד, כי לפעמים
הם כה צעירים
ובישנים ולא יודעים !
אז נשארת אתם אישה טובה
שתסביר להם למה ואיך,
ומה מותר ומה חובה "?
בקצור הדרכה מתוקה
ועלי חלה חובת השתיקה !
ולמחרת : הסבאח – בוקר. כאן במשמעות הבוקר שאחרי ליל הכלולות
בוקר חדש ושמח
ובאו בני המשפחות
עשרים ושלושה איש לפחות !
והציגו בפני כולם הסימנים
שהכל בסדק – " לערוסה על אכיר ! הכלה בריאה ושלמה. רמז שמצא אותה החתן טהורה
יודיע החתן ויצהיר,
אז יקחו את הכתובה
וקראו שוב מה כתוב בה,
והוסיף החתן סכום נוסף
בגוף הכתובה – על הקלף
ושוב שמחה וזגריטאת
ושוב השתיה כדת !
ובשעת הצהרים
בסביבות השעה שתים
באות נשות המשפחה
ומשמיעות יללות של שמחה
יושבות על הַקָנָפֶה – ספה
ושותו תה עם פָאלֶבֶּה – עוגה תפוחה
ומדברות הן ומספרות
ומברכות וגם עוקצות
הכל בטוב טעם
לא יחרגו אף פעם !
ולפנות ערב כאשר מגישים עוד אָתָאי – תה
והשמחה מרקיעה שחקים עד בלי די
קוראים לשליחים ואומרים להם : רבותי,
לכו לבית פלאן ופלאן – פלוני אלמוני
ואמרו לו שיבוא לברך כלה וחתן ! "
אז יצטרפו הגברים לנשותיהם
ויביאו את הסבאח בידיהם – בוקר.כאן במשמעות של המתנה שמביאים לזוג למחרת ליל כלולותיהם
וכך ימשכו העניינים עד מאוחר
את זה הרי ניחשתם כבר !
והחתן לא יצא מביתו
ישאר נא וישמח כלתו
אמנם לבד לא ישאירו אותו יבואו חברים ואחיו ואחותו
ומי לא ?
באה שבת – שבת החתן
מתלבש הוא זוכא אולכפתאן – פרטי לבוש
ובאו ידידים והוציאום מביתם
לבית הכנסת ילוו אותו.
ושם יחכה להם קהל רב
המשפחה המכובדים והרב
יושיבו הכלה באמצע העזרה
ואת החתן ליד ארון התורה
וסלסלו בקולם החזנים
יתחרו ביניהם הפיטנים :
יפתח הראשון פיו בשירה רמה :
בסימן טוב והצלחה
תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה
ישמע בארצנו
ואזי תהיה הרוחה
בביאת משיחנו
בן ישי ומנוסי ומגושי
יורה דרך לאנשי
חתן שמו מה טוב טעמו
ונאומו, יבואו ילחמו
כל גויים על עמו
יבטח בשם ה'
ויפק רצון מה'
אזי פיטן שני ישיר אחריו בחדוה :
דר שמים נערץ בקדושה
אשר ברא ששון ושמחה
חתן וכלה רנה ודיצה
אהבה ואחוה ומנוחה
שלום ורעות מהר יחישה
ונסו יגון ואנחה
בסימנא טבא והצלחה
לשמועות טובות ולבשורות
אלהים מושיב יחידים ביתה
ומוציא אסירים בכושרות
יסלסל אז השלישי בקול מהנה :
גזר א-ל שוכן סנה
בת פלוני לפלוני
ארבעים יום מלפני
יום עשות ה'
לכבוד חתן וכלה.
ברוכים הם לה'
ראו כמה גדולה
מצות חתן וכלה
קימו בתחילה המלך ה'
לכבוד חתן וכלה
ברוכים הם לה'
וכאשר יפתחו הארון
יפציע בקול כל גרון
ויוציאו שני ספרי תורה, כן !
אחד לפרשה ואחד ל " ואברהם זקן " !
יקָראו לתורה המכובדים
ולפני כל עליה ישמיעו פיוטים אחדים
ובמקום שיעלו שבעה
יעלו עשרה, חמישים, מאה !
אז יגיד מישהו – " מספיק, כלאס " !
ובבי הכנסת יֻשלך הס !
וקרב החתן ועולה לבמה
והרב ישמיע לכבודו דברי חוכמה,
ושם למעלה בעזרת הנשים
תביט בו כלתו ובלי משים
תמחה מעיניה
דמעה שנגרה מאליה
וכאשר יברך בקול בוח
" ברכו את ה' המבורך "
יֻשלכו עליו דברי מתיקה
אותם יאספו הילדים בשקיקה
וכמובן אחת התפילה
כולם ילכו עם חתן וכלה
ופיטו ושתו ואכלו
דגים, נבעאר וקישואים – מעיים ממולאים
דזאז אולפראך ממולאים – תרנגולות ואפרוחים
כל מה שלחיך ינעם
כי עשוי הוא בטוב טעם !
ולפנות ערב יוצא החתן
ועומד הוא על סף המפתן
וקורא הוא לחבריו
ומבקשם להצטרף אליו
למסיבה מיוחדת
עד שעה מאוחרת !
וכך רבותי, משמחה לשמחה
כולם יחד, אחים, רעים, משפחה
עובר לו שבוע של חגיגות
ירבו בישראל השמחות !
ושוב יום רביעי, לילת תקסיר לחוט – ליל ניקיון הדגים
וזהו סיפור כמעט לחוד !
החתן הטרי יוצא השוקה
לא לבד, חברים, תופים, מוסיקה !
הנה על יד הכדר עוברים
בסתר, נכנס אליו אחד החברים
וקונה אצלו קסקָאס מחורר – מסננת
אותו יסתיר אצל הגנן יותר מאוחר
אל הגנן את החתן מושכים
שם הוא מקבל זר פרחים,
וכאשר איש אינו שם לב
את הקסקאס בלאט הוא גונב…
וכך עם המסננת הגנובה
חוזר הוא אל אשתו האהובה
והנה בדרכו נצבים
חברים ותיקים ואהובים
וכל אחד לכיסו דוחף
שטרות ומטבעות כסף.
וכך הביתה הם באים
ושם הכוסות כבר מלאים
והשולחן ערוך, יין, מחייא – מין ערק המיוצר על ידי יהודי מרוקו
והכלה מחכה ועל ראשה הֵסְּבְּנִיָא – צעיף לכיסוי ראש
והנה מגישים את הקסקאס מחרס
ובתוכות דג טרי – עב כרס
וניקו החתן והכלה את הדג
כשכולם מעודדים – אווירת חג !
הדג – סמל לפריון,
שיהיה מהר לכלה הריון
וגניבת המסננת
מסמלת
שהחתן מוכן
להיות גנב ולא מהוגן
ובלבד לפרנס את כלתו
שמעתה נקראת אשתו
וכך רבותי חלפו שבועיים
של משתה ומנות אפים
של חגיגות ושמחות
ושל איחוד משפחות
ככתוב :
" ועז איש את אביו ואמו
ודבק באשתו "
ונתן לה מהונו ואונו,
" שהשמחה במעונו ".
סוף הפואמה
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מייחס משקל לחשיבות העלייה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.
כעשר שנים לאחר מכן בשנת תרכ"ח – 1868, כתב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה. לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש תועלת מבחינת מזונות, הרי מגיע הוא למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים שבחו"ל רשות לעכבם.
החכם מעיד על העלייה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. גם מאמין כי שומר מצווה לא ידע דבר רע..ומצווה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.
במידה וקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כל למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח, של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצווה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, למעל הכל שבת.
לבסוף נציין את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שהתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מוכר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אישה, השאת יתומים ופדיון שבויים.
וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, תורות אמת, " העולם נהגו היתר למוכרו כדי לילך לארץ ישראל, ונראה כללמוד תורה ". הדבר מבטא את תחושתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.
נסכם, הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעלייה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.
עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו שמאה הי"ח לעומת אלה שבמאה הי"ט – לאחר 1830. אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחידה. כולם בדעה כי מצוות העלייה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.
היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. אחרי שנות ה-30 של המאה הי"ט חלפו סכנות בנתיבי הים והחכמים דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העלייה לארץ.
סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העלייה.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
gharnati oujda cheikh salah -ana ya barani ghrib-by lifersam.wmv
L'esprit du Mellah
Ainsi les historiens arabes précisent que Moulay Rachid fit son entree à Fès par le "Mellah des Musulmans".La Chroniquedes Juifs de Fès rapporte: "Après cela il y eut encore le lundi premier jour du mois de Iyyar 1616 grande supplication avec sonnerie de chofar sur les places publiques et à la porte du Mellah, au milieu des tombes des martyrsde la persécution de 5255, de même à la synagogue jouxtant la porte du Mellah des Musulmans …"
Les mêmes causes produisent les mêmes effets. La même alchimie qui a accolé aux quartiers juifs d'Europe le nom de Ghetto a joué sous le ciel marocain. Le premier quartier juif d Europe a eu pour cadre un quartier de Venise nommé El Ghetto et quand cette pratique s'est généralisée le nom propre est devenu nom commun.
De même au Maroc l’emplacement du premier Mellah a donne son nom aux autres au fur et a mesure de leur creation. Il est difficile de preciser a quelle date cette mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la premiere fois ce nom dans un texte, on sent bien qu'il était déjà tres familier.
Il s'agit d'une lettre envoyee en 1541 pr un immigrant marocain etabli a Jerusalem et ecrivant à son frère resté dans la capitale marocaine "et je veux que tu saches que la Yéchibadu Mellah de Jérusalem est meilleure que toutes les écoles de tous les Mellahs du monde", comme s'il était évident qu'un quartier juif ne peut s'appeler que Mellah! : nom aux autres au fur et à mesure de leur création. Il est difficile de préciser à quelle . : mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la première fois ce nom dans un texte, or. senz bien qu'il était déjà très familier. Il s'agit d'une lettre envoyée en 1541 par un immigrant marociu: établi à Jérusalem écrivant
Et pourtant les chroniques chrétiennnes continueront longtemps encore à ignorer ce néologisme typiquement marocain et appeler le quartier juif "Juifverie" en français et "Juderia" en espagnol. Ce n'est qu'à partir du 19ème que le nom s'impose définitivement.
Cet enfermement dans un quartier réservé — pour des raisons de sécurité et religieuses — s'il fut accueilli avec soulagement en Europe, fut considéré au départ à Fès comme "un exil amer et hâtif", au point que nombre de familles parmi les plus riches préférèrent la conversion au déménagement.
Le regretté David Corcos fait justement remarquer dans son excellente étude sur les"Juifs du Maroc et leurs Mellahs: "A ma connaissance il n'y a pas de Takana ou de Haskama nord-africaine qui ait interdit, ni même conseillé aux Juifs de ne pas vivre au milieu des autres citadins.
C'est malgré eux que les Juifs de quelques villes marocaines avaient vécu dans des quartiers spéciaux que les Sultans leur avaient imposés …" Mais avec le temps ils finirent par s'y complaire comme s'ils en avaient été les inventeurs, arrachant ce cri du coeur au rabbin Habib Tolédano au 18ème s.: "Que sont ces murailles du Mellah? La frontière entre le sacré et le profane".
Longtemps le Mellah de Fès resta dans son splendide isolement, l'exception pour une fois infirmant la règle. Ce n'est qu'en devenant la capitale de l'Empire que Marrakech eut droit à son tour à un Mellah. le second de l'histoire des Juifs au Maroc
En prenant le pouvoir, le Sultan Moulay Abdallah E^ Ghalib, ordonna la construction d'un quartier pour la population juive et chargea de l'éxecution le grand rabbin, Mordekhai' Benattar. Les méfiances religieuses autant que les considérations de sécurité ont sans doute orienté ce pas.
La légende populaire rapporte que ce rabbin emmura dans la porte do Mellah une cruche d'huile sacrée pour protéger le nouveau quartier des convoitises et des agressions et pieusement les Juifs continuaient, jusqu'à nos jours, à embrasser la porte en entrant et en sortant.
Quand Meknès à son tour devint la capitale, elle alla sur les traces de ses illustres prédécesseurs et en 1682 Moulay Ismael dota la communauté d'un beau site et lui ordonna d'y planter désormais ses tentes.
Puis il y eut un très long répit et ce n'est qu'au début du 19ème s. que le modèle d'habitat séparé fut généralisé à l'ensemble du Maroc sous le règne d'un souverain pourtant décrit par les chroniques juives comme un Hassid Musulman fervent, opposé à toute influence étrangère, Moulay Slimane voulut réduire an minimum le contact avec l'Europe et à l'intérieur du Maroc "il trouva bon que les Juifs vivent loin des Musulmans.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תקנ"ב – תקפ"ג 1792 -1823, ימי מלכות מולאי סלימאן.
מלך זה בתחילתו היה טוב עם היהודים. בראשית מלכותו שלט בצפרו השר שהיה עוד בימי אחיו אליזיד, חאז עבד אלכביר, שהמשיך בדרך אליזיד והטיל הטלות על הקהילה, וחסם בפני היהודים את הדרך לקבול לפני המלך על נטל המסים הרבים. השר הנזכר סולק ובמקומו מונה שא אחר, זילאלי בן עמארא.
שר זה עזר ליהודים להגיש קובלנה לפני המלך על נטל המסים בשנת תקנ"ח. כתוצאה מכך יצאו שני צווים מטעם המלך להקל על קהל צפרו. האחד, בשנת 1199 להיג'רא קובע שיתנו קהל צפרו סך של 30 מתקאל לחודש, כמו שהיו נותנים בתקופת מומחד אביו. במקום עבודות האנגריא שהיו מוטלות עליהם. 11 שנה לאחר מכן נתן המלך הוראה לבטל בעיר צפרו את מס ההארחה של השורפא והוצאותיהם השונות שהיהודים היו מספקים להם עד אז. בצפרו הרבו השורפא לבקר כשבאו להשתטח ולהתפלל בזאאיראת שהיום שם.
תעודה מספר 88.
ב"ה
התקנ"ח.
בהיות מיום שנתמנה הפליל על גביית האלגזייא פעל ועשה גזירות מחודשות עד גדר היותב כפולה ומכופלת בכפלי כפלי כפלים ממה שהיינו נותנים בסך שלוש מאות מתקאלים שהיינו נותנים בכל שנה העמידה על חמשה עשר מאות מתקאלים מלבד כמה שוחדות והוצאות וסתם לנו כל השערים לבוא אל שער המלך להתחנן לו.
ואף שעלתה צעקתינו לפני המלך בשנה הראשונה לא הקיל עלינו בשנה שניים שעם היות שלא השלים שנתו ויאנחו בני ידראל מקוצר רוח ומעבודה קשה עם כל זה חציו עדיין לא כלו , ושלח ירום הודו לשר העיר לגבות כגבייה הראשונה ונתלאו הרופאים ולא עלתה ארוכה עד שפרענו הגביה כבראשונה.
ואז יעץ אותנו השר בראותו צרת נפשינו ואמר הרי רואה שהסך שקצב המלך בכל מדינות מלכותו שהגדול יתן קם – והבינוני מם – ואשר למטה ממנו ים. ואתם נותנים בכפל כפלים שעמד על החשבון וראה שהגדול נותן תם שהן ארבע גביות וכן הקטון ולכן אני שולח עמכם שנים מהערכאות ותשבעו לפניהם שבועה בספר תורה שנתתם ד' גביות בגביה אחת.
וכן היה שנשבענו יחידי הקהל ונכתבה שבועתם בערכאות וכאשר עמדו לפני המלך ירום הודו לפרוע הגביה אמר השר לפני המלך הנה כתב השבועה שנשבעו שבגביה אחת נותנים שיעור ארבע גביות ואז אמר המלך למה והשיבו שרובם ככולם עניים וקיבל דבריו המלך וכתב בכתב המלך ונחתום בטבע המלך שהעשיר יתן קם – והבינוני חמישים אוקיות בשנה זו שבאה עלינו לשלום.
ונועדו יחדיו יחידי סגולה וראו כי עדיין לא עלתה ארוכה למכתן יען אם ישלח המלך גבאי אם יש ארבעה וחמישה גבירים יעשה חמישים ומהעניים יעשה בנוניים ותעלה הגביה כמו הראשונות ולכן נועצו לב יחדיו לשוח שנים מהם לפני השר קודם שיגיע זמן הגביה אולי יחנן ה' ויעשה קצבה ויתן לפי גודלו סך – קם.
ומשם ואילך פוחתין והולכים עד ערך עשרה אוקיות אלא שחששו שהם חששו לתועלת הציבור וכשיתרצה המלך ויעשה קצבה יאמרו הציבור לעשות הגביה על פי הממון ומשכחת לה שיתוסף עליהם יותר ממה שקצב להם המלך ונמצא שעושים היזק לעצמן ותועלת לאחרים.
וראינו אנחנו חתומים מטה שדבריהם נכונים ודטבא ליהו לכללות הציבור הוא דעבדי ובאשר דבר המלך שלטון ודינא דמלכותא דינא, אמינא ודאי שלא יוסיפו הגבירים לתת יותר מקצבת המלך לעשירים דהיינו מאה אוקיות והם יעריכו הבינוניים איש לפי ערכו לתת כפי יכולתו ממאה אוקיות ועד עשרה אוקיות עד מלאת קצבת המלך.
וראינו בזה תועלת הבינוניים לבל יבוא גבאי שיגבה מהבינוני כעשיר ומם העני כבינוני ובזה איש על מקומו יבור בשלם ועל סמך דבר זה נתרצו ושלחו שנים מהם הרב אברהם אלבאז והרב שלמה בן מאמאן שלוחי הכללות בדלא למימר ליהו לתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותי כי קיימו וקיבלו עליהם שליחותם לקיים מה שימשך משליחותם לטוב.
או להופכו דלא למטיינהו כי אם ריווח והצלה והצלחה מרובה שזכות אבותם משייעתם וצדקתם עומדת לעד החותמים פה צפרו בי"ג בסיון המוכתר בכתר תורה משנת רגלי עמדה במישור לפרק קטן וקיים.
שאול ישועה בן כבוד הרב יצחק זלה"ה אביטבול סיל"ט – שלמה א"א מימון נ"ע אביטבול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט.
סוף תעודה מספר 88
אך על אף היותו מלך אהוב ומקובל על היהודים גורלם לא נשתפר בימיו ונשארו כתמיד בני חסות מקוללים. בשנת תקע"ב נמצא גוי שיכור במללאח צפרו והעליל על שני גזברי העיר שהם נתנו לו יין שרף להשתכר. שקריו נתקבלו, ושני הגבאים הוכנסו לבית הסוהר. בשנת 1807 גזר מאי סולימאן על היהודים היוצאים לאהלי קידר ומוצאים את פרנסתם בדרך זו, לחזור לערים ולא יוסיפו עוד להסתתר באותן מקומות.
תעודה מספר 95
התקנ"ז – 1797.
באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…
רבי שאול אביטבול ז"ל
סוף תעודה מספר 95
תעודה מספר 95
התקנ"ז – 1797.
באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…
רבי שאול אביטבול ז"ל
הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
הוצאת ראובן מס – ירושלים
דומה שמאות ואלפי מאמרים וערכים שהופיעו בשפות שונות, לרוב בלע״ז, על יהודי צפון־ אפריקה, רחוקים מאוד מלצייר תמונה מעמיקה ומאוזנת של יהדות זו. התעלמות שיטתית של החוקרים השונים הלא יהודים שעסקו ב
אכן, המתבקש היום הוא דרך שיטתית שתחשוף את כל מקורותיה ומעיינותיה של יהדות זו. זאת לדעת. אפילו השוואה שטחית בין מספר כתבי היד והתעודות שיהדות זו הורישה לנו, ולצערנו הרב זהו מעט מזער ממה שהיה כי שטח זה היה פרוץ ועדיין פרוץ לכל מבקש ובין מה שעדות אחרות מהמרחב התרבותי המוסלמי השאירו, יכולה לרמוז על הפעילות הרוחנית האינטנסיבית של יהדות זו.
אמנם שטחים מסוימים כגון פרשנות המקרא, שאלות ותשובות וכד זכו לדפוס אבל במספר כה זעיר של טפסים שאפשר היום להחשיבם לכתבי־יד. חלק גדול מאוד ממורשה זו, ובעיקר החלק שבעל־פה שנמסר מדור לדור, עדיין נשאר פרק חתום.
חלק מהמאמרים המופיעים בקובץ זה אינם אלא בבחינת הצגת בעיה מסוימת ולאו דווקא מיצוייה. הם באים לרמוז לא רק על השטחים השונים שבתחום התרבות שבעל־פה שיש עדיין לחקור, אלא גם על הדרך לבירורם.
רובם ככולם מבוססים על מחקרי שדה שנמשכו שנים רבות, חלקם בארץ וחלקם בחוץ־לארץ.יש בקובץ זה נושאים שאינם מוזכרים ולו רק ברמז בספרות הקיימת, כגון ״ההומור היהודי המרוקני״, שהוא מבחינה זו אח יתום להומור היהודי המזרחי, המהווה לגבינו חידה עקב בצורת המקורות.
תופעה זו נכונה גם לגבי ״מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו״ שהם כאן בבחינת חידוש גמור. שני המאמרים המתיחסים להערצת הקדושים אינם באים אלא לרמוז על יחס מעמיק וחשוב של האוכלוסיה היהודית לקדושים. אין ספק שחלק גדול מנושאים אלה יזכה בעתיד ובלא נדר למונוגראפיה שלמה.
על אף הסביבה העוינת וכן רדיפות רבות וקשות היתד, הקהילה היהודית במרוקו מאורגנת להפליא. כשאנו רואים היום את שרידי התעודות והארכיונים שבהם נרשמו והועתקו מסמכים רבים כעדות חיה וכן המספר הרב של הסכמים למיניהם שהועלו בכתב לפי בקשת אחד הצדדים, אין לנו אלא להתפלא על כוח אירגוני מופלא זה.
על אף החורבן הנורא שפקד את ארכיוני הקהילות והעזיבה מאונס של ארכיונים משפחתיים גדולים בעת יציאתם הבהולה של היהודים ממרוקו ועלייתם למולדת, תוך מגבלות שהשלטונות כפו עליהם, יש בחומר הנותר כדי לשפוך אור על חיי היהודים במרוקו במאות האחרונות.
אין להבין את תהליך קליטתם של יהודי צפון־אפריקה בארץ ביחס לעדות השונות והתייחסותם לערכים הקיימים בארץ וכמו־כן תהליכים פנימיים ספציפיים הקשורים לעדה זו מבלי המימד הפרספקטיבי, ומבחינה זו חקר עברה ההיסטורי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של יהדות זו הוא צורך השעה.
נוסף למאמרים מספר שמתפרסמים כאן לראשונה, כינסתי בקובץ זה רוב מחקריי ומאמריי שפורסמו באכסניות מדעיות שונות וברצוני להודות להוצאת מאגנס, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ידע־עם ותצליל על האפשרות להדפיסם מחדש.
חובה נעימה היא לי להודות לכל אלה שתרמו להוצאת כרך זה: למר שאול בן־שמחון, יו״ד הארגון העולמי של יהודי צפון אפריקה, שגילה במחקרי ובהדפסתם התעניינות מתמדת, להוצאת ראובן מס על טיפולה הנאה והזריז בספר וכן לעובדי דפוס אלפא המסורים.
תשרי תשל״ו
האוניברסיטה העברית, ירושלים
יששכר בן־עמי
רבי שלמה אבן וירגה
שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.
בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״
בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המגורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.
רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.
נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת 1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.
ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נודעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.
רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.
בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למלכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.
הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד 1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.
הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.
גיוורה לא חש לסתירות של זמן ומקום והשתעשע להביא ציטאטים של שקר, מחברים מדומים, חוקים אפוקריפיים, מעשיות בדויות. המחבר העברי חיקה את הסופר הנוצרי, הצעיר ממנו עשרים שנה לכל הפחות, בכמה כללים ופרטים, ובייחוד העתיק ממנו את הנאום הנזכר לעיל ותרגמו מספרדית לעברית.
העובדה הזאת מפיצה אור על שיטתו האומנותית של רבי שלמה בן וירגה, אף באה ללמדנו פרט חשוב בחיי המחבר. הספר ״ שבט יהודה ״ שהוקדש ברובו לזיכרונות ספרד שלפני הגירוש, נכתב כשלושים שנה לאחר מכן.
רק אז החליט היהודי הזקן לתת ביטוי ספרותי להרהורים המשונים שעוררו מאורעות חייו בלבו. כנראה, בכוונה, הרחיק כל רמז למה שראה בט׳ו־ — כ׳ שנה האחרונות של חייו. אפשר שגמר את חייו באיטליה, שכן נראה מושפע ע״י רעיונות מיוחדים לדור התחייה האיטלקית.
ביסודו הוקדש ספר שבט יהודה, כאמור, לזכרה של היהדות הספרדית או גם להיסטוריה של היהודים בימי הביניים בכללה. רבי שלמה בן וירגה היה בין הראשונים של בני דורו שהתחילו לכנס את החומר ההיסטורי לתקופה גדולה שנראית כנגמרת ומתחסלת לעיניהם.
אמנם ידיעותיו בתולדות עמו נשארו מצומצמות ומקריות. את קורות הבית השני למד מספר יוסיפון העברי ואת תקופת הגאונים ידע על־פי סיפורו של רבי נתן הבבלי ועל פי ספר הקבלה להראב״ד. בעיקר שקד לאסוף חומר לתולדותיהם של שבטי ישראל באירופה ובאחרית ימי־הביניים
הרוב של ידיעותיו שייך לתולדות היהודים באירופה הדרומית, ואילו מקורות האשכנזים הגיעו רק דברים מעטים לידו. הוא השתמש בכרוניקה עברית קטנה על הגירושים והשמדות בכוללים של אחרית ימי־הביניים.
אותה כרוניקה הייתה כנראה נפוצה בנוסחאות שונות היא הייתה ידועה גם לרבי יצחק אברבנאל ולאחר מכן לשמואל אושקי , איש יהודי מגזע האנוסים בפורטוגאל, ואת יסודה הניח כבר רבי פרופית דוראן בעל האפד, בסוף המאה הי״ד ותחילת הט״ו.
ברוב העניינים הוצרך רבי שלמה וירגה לפנות אל אותם הכתבים הקטנים שהעידו בקיצור, מתוך הסתכלות בהירה ותפיסה דתית עמוקה, על מעשים שהיו, כדי שידעו וילמדו הקרובים והרחוקים או גם למען יעמדו הדברים לימים רבים.
אין לזלזל בערכם של כתבים צנועים אלה. כותביהם היו היורשים הלגיטימיים של השקפה היסטורית עתיקה וגדולה. כל סיפור וסיפור הוא חטיבה שלמה בתוך הפרשה הארוכה של יסורים שנגזרים על עם ישראל.
כל מעשיה באה להוכיח את גדולת האומה, את בחירתה ואת עמדתה המארטירולוגית־הגאולתית בתוך גלגולי ההסטוריה, אשר תחנותיה וסופה נקבעו ברצונו הנעלם של האלהים. את הכל כינס רי׳ש בן וירגה, גזירות ושמדות, מעשי חסידים שעמדו בנסיונם וסיפורים על הצלת קהילות שלמות בדרך נס, ויכוחים בין ישראל ושונאיהם, המסתיימים, כמובן, בניצחון הצד הטוב ובהזמת המעלילים.
רק כתבים בעלי מגמה אסכטולוגית ואפוקליפטית הרחיק המחבר מספרו, ועל תנועות משיחיות הוא מדבר מתוך יחס של ביקורת ולעג. כמה וכמה סיפורים מוסר ר״ש בן וירגה לקוראי ספרו מתוך אותו הרגש של יראה וחיבה שבו נכתבו הדברים בשעתם, עד שנראה כאחד מהם, כשהוא בא לספר מאורעות חייו ומעשי יצירת דמיונו.
עבודת שורשים לתלמיד-עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים
המגורשים לא הגיעו איפוא אל קהילות מבוססות ומלאות חיות יהודית וכלכלית. הם אף נתקלו בהן בתחילה בחשדנות מסוימת ולפעמים אף בעוינות מצד התושבים היהודים. ההבדלים התרבותיים והמנטליים יצרו מתחים בין שתי הקבוצות, שהתפוגגו רק לאחר שנים רבות של חיים בצוותא ושל היטמעות הדדית.
על רקע זה נוסדו לפחות בשתי קהילות גדולות, בפאס ובמראכש, קהילות ספרדיות נפרדות, שהקימו מוסדות ובתי כנסת משלהן והמשיכו להשתמש בספרדית-יהודית במשך שני דורות או שלושה לפחות. בפאס אף התפתחה מחלוקת רבת תהפוכות ונוהל פולמוס חריף בין שתי הקהילות על רקע מנהגים שונים בדיני השחיטה והבדיקה, מחלוקת שהביאה את היריבים אף להתדיינות הלכתית בפני המלך המוסלמי.
תהליך כזה של היבדלות בתחילה קרה כנראה נם בקהילות רבות אחרות כגון מכנאס, צפרו ואזאן, סאלי ותאזא, שבהן התיישבו מגורשים רבים. אולם בד בבד עם השימוש בספרדית-יהודית הם השתמשו גם בערבית היהודית המקומית ולשונם אף השפיעה על לשון הקהילה הילידית מאות מונחים ספרדיים. בפאס המשיכו המגורשים להשתמש בספרדית יהודית בניסוח התקנות שלהם עוד כמאה וחמישים שנה לאחר הגירוש.
עיצוב התרבויות הקהילתיות במרוקו לאחר קליטתם של המגורשים
התיישבותם של המגורשים במרוקו תרמה רבות לחידוש החיים הכלכליים והתרבותיים של הקהילות הוותיקות והזרימה להן צורות חיים חדשות, צורות חשיבה ומנהגים חדשים, מוסיקה חדשה ולשון חדשה וגם תרבות חומרית חדשה הן בענייני כלי הבית והן בענייני הלבוש והאוכל.
בצפון מרוקו, במושבות שהיו תחת שלטון פורטוגל, כגון ארזילה, או סמוך אליהן, המגורשים הקימו במאה ה-16 קהילות חדשות, כגון תיטואן וטנג׳יר, שבהן הם היוו את הרוב, והספרדית המשיכה לשמש בהן שפת הדיבור הקהילתית. גדולתם בתורה של רבנים רבים שהגיעו מקאסטיליה ושל תלמידיהם בישיבות שהם ייסדו בפאס, במראכש ובקהילות אחרות, העמידה חיש מהר את המגורשים ואת צאצאיהם בראש בתי הדין הקהילתיים.
לאחר דור אחד או שניים של היבדלות בקהילות, שבהן הם היוו חלק גדול מן הקהילה היהודית, כגון פאס ומראכש, צאצאי המגורשים נטמעו בקהילות הקיימות ודיברו בלשון המקומית, הערבית היהודית, תוך תפיסת העמדות החשובות בקהילה הן במנהיגות הרבנית והן במנהיגות הכלכלית, החברתית והקהילתית.
לבד מעיסוקם במסחר ובסחר בינלאומי, ידיעתם של צאצאי המגורשים את הספרדית (והפורטוגלית), שהמשיכה לשמש זמן רב בתוך המשפחות, הייתה בין הגורמים שהביאו את מלכי מרוקו למנות אותם מן המאה ה-16 עד למאה ה-19 כמתורגמנים למשלחות שהגיעו מאירופה או כשליחים דיפלומטיים לארצות אירופה. אולם יש לציין שהמגורשים לא הגיעו לכלל הקהילות שהיו קיימות במרוקו בזמן הגירוש ואף לא במאה השנים שלאחר מכן.
לקהילות המרוחקות שבפאתי מדבר הסחרה או בהרי האטלס הגבוה לא חדרה התרבות הספרדית-היהודית.
שיעור היקלטותם של המגורשים בקהילות השונות ומידת השפעתם על התפתחותן יצרו בחמש מאות השנים האחרונות במרוקו ארבע קבוצות מוגדרות היטב של קהילות ובמידה רבה גם ארבע תת-תרבויות קהילתיות מובחנות היטב. ארבע אלה הן: הקבוצה הספרדית, הקבוצה המשולבת, הקבוצה הדרומית והקבוצה הברברית.
התנועה השבתאית במרוקו
נמצאו גם מלשינים שהודיעו לשלטונות שכוונתו של המשיח היא ליטול את כתר המלוכה מראשו של המלך. שבתי צבי הוכרז מורד במלכות, והמורד במלכות אחת דתו להמית, אך מחשש שמא מותו של מי שעתיד להיות ״המשיח״ יגרום למהומות ושבתי צבי יהפך לקדוש מעונה ואף יגרום להקמת דת חדשה שתתחרה באיסלם, החליטו לאלצו להמיר את דתו ולקבל עליו את דת האיסלם.
המשימה הוטלה על יהודי מומר בשם דידון( או גידום ) שהיה גם רופאו של המלך. שבתי צבי הובא לחצר השולטן ביום ט״ו אלול תכ״ו(15.9.1666) וכאשר רופא החצר המומר העמידו בפני הברירה בין מיתה משונה לבין המרת דתו, בחר שבתי צבי בחיים והחליט לנטוש את דת ישראל.
עדי ראיה סיפרו שבאשר הביאו אותו לפני המלך הוא השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו מצנפת לבנה ולבש בגד ירוק שהוגשו לו, לאות קבלת דת האיסלם.
המפנה החד והדרמטי שחולל שבתי צבי יצר מבוכה בקרב ההמונים אשר האמינו שהגיע הקץ לצרות היהודים. תלמידיו המושבעים של שבתי צבי לא השלימו עם האכזבה ועם המציאות החדשה שנוצרה. לאחר שהלם ההמרה חלף, הם ניסו להפיח רוח חיים בתנועה.
הם טענו שדוקא ההמרה מוכיחה אמתות משיחיותו של שבתי צבי. הם ביססו תורות ואידיאולוגיות שמטרתן להוכיח שההמרה היא שלב שהמשיח צריך לעבור כדי להציל את ״נצוצות הקדושה השבויים בידי הטומאה״.
הם טענו כי ״כגואל הראשון כן גואל אחרון״. כלומר כמו שהגואל הראשון – משה – הוכרח לשבת זמן ידוע בארמונו של פרעה ולהיות מצרי למראית עין, כן הוכרח הגואל האחרון – שבתי צבי – להיות תורכי ולחיות בחצרו של השולטון. סיסמתם היתה ״רע מלבר וזך מלגור׳ (רע מבחוץ וטהור מבפנים).
כך הם הצליחו להפיח רוח בתנועה והודות לפעילותם של תלמידיו הצליחו להתגבר על ההלם ולהמשיך להתקיים – בממדים מצומצמים אמנם – במשך שנים רבות.
התנועה המשיחית התנונה וספיחיה פירפרו בין חיים ומות בדמותם של זרמים משיחיים חדשים כמו הפרנקיסטים במזרח אירופה והדונְמה בתורכיה.
כזאת היתה התנועה אשר חולל המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, אחת הדרמות הנוראות בתולדות עם ישראל.
פתיחה: הרקע ההסטורי לתנועת השבתאות
טרם ניגש לבחינה מפורטת של קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי שנעמוד בתמצית על הרקע ההסטורי ועל התנאים החברתיים, הפוליטיים והאידאיים שהיו באותה תקופה בעולם היהודי בכלל ושעליהם צמחה ועלתה כפורחת התנועה השבתאית.
שני גורמים עיקריים תרמו להגברת התסיסה המשיחית של התקופה והביאו את התנועה המשיחית לעולם:
- המצוקות והתנאים החֳמריים בהם חיו היהודים;
- העולם הרוחני בו היו נתונים.
התנאים החֳמריים. הימים ימי אמצע המאה ה־17. החויה הטראומטית של גרוש ספרד לא נשכחה ועודנה שמורה בזכרונו הארוך של העם. היא השאירה צלקת צורבת ברוחו ובנפשו של העם היהודי.
מאז גרוש ספרד נתחדדה בעית קיומו של עם ישראל בנכר. שאלת עתידה של היהדות וקיומה נתעוררה ביתר שאת נוכח המצב החמרי והרוחני בו היה נתון העם היהודי.
מה היו התנאים הפוליטיים והרוחניים בהם היה נתון העם היהודי? הבה נסקור אותם בקצרה.
בקיסרות הגרמנית. עוד במאה הקודמת היהודים נרדפו על צוארם, ומצבם היה עלוב. כתבי שטנה ונאצה הופצו על־ידי ראשי הרפורמציה שעוררו שנאה תהומית ליהודים בקרב ההמון.
הרפורמטורים קיוו למשוך את היהודים לאמונתם אן כאשר היהודים לא נענו להפצרותיהם ולא קיבלו עליהם את העקרונות להם הטיפו ודחו את היד המושטת להם, עוררו את זעמם עליהם ושימשו מטרות לנגישות ורדיפות.
באיטליה היה גורל היהודים רע ומר. עת צרה היתה להם בעיקר לאחר שהריאקציה הקתולית שבאה בעקבות הרפורמציה ( הקונטר־רפורמציה ). רוח קנאית נוצרית שררה בכל. הסובלנות הדתית שהחלה נושבת בתקופת הרנסנס חלפה ואיננה.
לא רק הפרוטסטנטים סבלו ממנה ונרדפו על צואר אלא גם היהודים. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. אם יצא קצפה של תנועת הרפורמציה עליהם מפני שדחו את ידה המושטת, הרי הקונטר־רפורמציה האשימה אותם שבהשפעתם באה הרפורמציה לעולם.
-
אנשי הכמורה הכבידו את ידם עליהם ובימי פאולוס הרביעי גזרו עליהם גזרות קשות והיו מטרה לרדיפות ולהשפלות. גם במאה ה־17 תלאותיהם לא פסקו. גרוש היהודים ממדינות גרמניה היו דבר שכיח ותקנות רבות שנועדו להשפילם ולהצר את צעדיהם הופיעו חדשים לבקרים.
בית־דין של האינקויזיציה הוקם ברומא ונמצאו מומרים להכעיס שהוכיחו באותות ובמופתים שהתלמוד מלא גידופים ונאצות כלפי הדת הנוצרית. ספרים עבריים רבים, וביניהם ספרי התלמוד, הועלו באש בחוצות רומא ובערים איטלקיות אחרות. יהודים חויבו לעזוב את מקומות מגוריהם שהיו בשכנות לנוצרים ואולצו לעבור אל הגיטו שנמצא מעבר לנהר הטיבר.
בפורטוגל גברו סבלות האנוסים. אנוסים היו יהודים שאולצו לעבור על אמונתם. רובם עמדו במבחן והוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. מקצתם כשלו ומעשי השמד וההמרה נתרבו ביניהם. אם שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה גזרו על תושביהם היהודים לעזוב את ארצם, הרי ״ התענוג ״ הזה, תענוג הגלות, לא ניתן ליהודי פורטוגל. עליהם נגזר להמיר את דתם ולקבל עליהם את ״ דת החסד ״ או להיות מועלים על המוקד, כפי שנהגו בהם הספרדים בימי הרדיפות של שנת קנ״א (1391).
היהודים אמנם קיבלו עליהם את הנצרות אן רק למראית עין. האקט הטקסי של הטבילה לא הפך אותם לנוצרים בפנימיותם. זיק האמונה בדת היהודית המשיך לפעם בקרבם. למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר, אך בסתר קיימו את המצוות והמסורות שהורישו להם אבותיהם והמשיכו להגות בתורת משה ונביאי ישראל.
הם התפללו במרתפים ובחדרי חדרים שחרית, מנחה וערבית לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואחר־כך אצו רצו לכנסיות כדי שהנוצרים יראו ויווכחו כי הם מקיימים את דת הצלוב. חייהם היו חיים כפולים ומחוסרי בטחון. הם חרדו מכל עלה נידף.