הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקהלה והשדרי"ם-דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם
קהלת צפרו
סקירה כללית
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאת
כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.
את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.
רבי דוד עובדיה ז"ל
פאס וחכמיה
המגורשים בדרך כלל, לדעת דוד קורקוס, נחלקו לשתי קבוצות :
1 – יוצאי קסטיליה ואראגון כונו כמוסלמים טאכארינוס כלומר מאראגון מוולנסיה ומקאטאלאן הם כונו " קאשטיליאנוס " רובם גלו למערב אלג'יריה ולמרוקו ומשם עברו לפאס. שפתם הייתה ספרדית ומעט ידעו עברית וערבית.
פאס וחכמיה
2 – קבוצה שנייה, יוצאי הממלכה המוסלמית האחרונה בספרד שגראנאדה הייתה עיר הבירה שלה הללו מקראו בעיקר אנדאלוסיה והנוצרים קראו להם מוריסקוס כיוון שדיברו ערבית או " עזמייא ". שמות המשפחה שלהם היו אבן עטר, אבן וואליד, אבן צור, חסאן.
3 – היהודים מפורטוגל שהיו מן האנוסים ועברו לפאס ובעיקר למראכש גדי לשוב ליהדות ובפאס, כבערים אחרות היו חילוקי מנהגים עם התושבים.
ויש לציין שהמגורשים שמלפני שנת 1492 היו שמים עצמם " תושבים " ביחס למגורשים החדשים מספרד ומפורטוגל ולדוגמא משפחת אבן דנאן ועוד.
בתוך העיר שטח המיועד לחניית שיירות, אבל אין מקום מתאים לאיכסונם של תיירים אירופים. המלון היחיד בעיר הוא של סוחר גרמני בשם ריכטר, שהתיישב שם בשנת 1894, ואצלו התאכסן. אסור לצלם ומי שעובר על כך זוכה לעלבונות. נוצרים אחרים התאכסנו אצל יהודים. ביניהם מיסיונרים.
בשנים הבאות עלה מספרם של האירופים בהדרגה, ביניהם גרמנים שעסקו במסחר. ב-1904 היו בפאס 50 אירופים, מהם 8 גרמנים. אלה ניסו להכניס שיטות ייצור חדשות, אבל היו מגבלות על מגמה זו. לפי מידע מ-4 ו-24 במאי 1598, תבעו מוסלמים בפאס שאנגלי אשר הביא טחנת קמח ממוכנת לעיר, ימכור אותה למוסלמים, כי הוא מתחרה בטחנות המסורתיות.
הקידום הטכנולוגי לא היה לרוחם של האומנים שהיו רגילים לעבוד בשיטות ישנות. לעומתם היו הסולטאנים מעוניינים לתעש את המדינה כי הכירו בחשיבותה לפיתוחה, דבר שניתן היה לבצע רק באמצעות זרים.
לפי מידע משנת 1898 היה לסולטאן בית חרושת לנשק בפאס, שנבנה במטרה שלא יהיה תלוי ביבוא מאירופה. ברבע האחרון של המאה ה-19 השתלבו כמה מהמשפחות של אנשי הדת – העולמא – בפאס במערכת המנהלית של המדינה לאחר שלמדו גם לימודים כלליים
קונסוליות.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו אירופים שכתבו על הצורך בפתיחת קונסוליות גם בעיר פאס, מפאת היותה עיר המלוכה. הגרמני שטהלין שביקר בשנים אלה כותב שאין בפאס נציגים קונסולריים של מדינות אירופיות, אלא רק סוכנים יהודים מקומיים.
הסולטאן והוזירים שלו לא ראו תחילה בעין יפה יסוד קונסוליות זרות בעיר, מחשש שהדבר יפגע באפייה הקדוש של העיר, והמקומיים יקנו תעודות חסות זרות שיבדילום משאר התושבים. הייתה גם יוזמה להעברת השגרירויות מטנג'יר לפאס, ושגריר צרפת נכנס רשמית לפאס ב-27 במאי 1895.
החל משנת 1890 ואילך בדקו מדינות אירופיות וארצות הברית את האפשרות של מינוי נציגים קונסולאריים בפאס, בתיאום עם הסולטאן. סגן הקונסול הבריטי הראשון היה ג'ימס מקלוד בעל בית מסחר בטנג'יר, שפתח סניף בפאס, והכיר את תנאי המקום.
הוא החל לכהן ב-6 ביולי 1892. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. בית המשלחת הבריטית הותקף, אבנים הושלכו וחלונות נופצו. התקרית פגעה ביוקרתו ובאינטרס של הסולטאן, שהעניש את המושל. צרפת מינתה סוכן קוסולרי באוגוסט 1894. בשלב מאוחר יותר הועלה לדרגת סגן קונסול.
למן המחצית הראשונה של המאה הט"ו כשלא הורשו יהודי ספרד ופורטוגל להמשיך קיומם בגלוי מצאו להם מקלט בערי החוף של מרוקו כמו ארג'יליה סאלי אזמור ואספי. ערי נמל אלה שימשו כשער לפנים הארץ לפאס או למראכש. בין המגורשים שמניינם נאמד בשלושים אלף איש היו בוודאי בעלי מלאכה ועשירים שהביאו עושרם עמהם, ועל זה מעיד אנדרס בירנאלדיס, שהיה עד ראיה לגירוש, ולפי התעודות המתייחסות לגירוש ספרד שפורסמו לאחרונה על ידי לאוי סויאריז פירנאנדיז שקהלה קטנה שילמה 6.000 זהב לרב חובל אחד שהעביר את אנשיה למלכות פאס ותלמסאן והקברניט רימה אותם הם הפסידו את הכסף ובלי ספק נאלצו לשלם פעם שניה כדי להגיע למרוקו מחוז חפצם.
בהם נמצאו רבנים רופאים ומלומדים בעלי מלאכה, עניים ועשירים ואחדים מהם התכוון רבי אברהם זכות שכתב ספר היוחסין, רבי חיים בן חביב בעל ביאורים למקרא, רבי אברהם אלמו שנינו, רבי מימון בן שמואל בן דנאן, המגורש מקאסטיליא שנהרג על קידוש ה' לפני 1526, ורבי יעקב קאניזל בעל ביאור על התורה שקבורתו בפאס, ואנוסים רבים עברו לפנים הארץ לפאס או למראכש, הערים שימשו מרכזים לשיבה ליהדות.
רבי יעקב קניזל – אנציקלופדית " ארזי הלבנון.
חי במאה הג' לערך. ידוע לצדיק ובעל מופת, ובעתות צרה ליהודי פאס היו הולכים להשתטח על קברו ונענים. ובמיוחד שעת שיש עצירת גשמים הלכו להתפלל על קברו. רבי יעקב קבור בקרבת קברו של רבי יהודה בן עטר זלה"ה.
רבי יעקב היה מחכמי פאס. רגילים לדבר שאת ספרו, פירושים על רש"י, הכולל בעיקר לקט עשיר על ראשוני פרשני רש"י, כתב בין השנים רמ"ו – רס"ו – 1586 – 1587. מלבד זאת אין לנו ידיעות כל שהן על חייו ופועלו ולא על מותו.
ספר פירושיו נדפס לראשונה בשנת רפ"ד בקירוב בקושטא, כאשר לא היה בין החיים, רבנו ליקט בספרו פירושים מסוגים שונים מדברי פרשנים ידועים ובלתי ידועים, ומצויים בו פירושים רבים שאינם מוכרים ממקור אחר. הספר יוצא לאור מחדש בירושלים תשנ"ח על ידי רבי משה פיליפ.
מנהגי הנישואין, הגירושין והירושה, של המגורשים היו שונים בהרבה משל "התושבים " היו מעוניינים לרתק המגורשים ואסרו את שחיטתם דבר זה הביא למריבה גלויה בין שתי הקהילות, נמשכה משנת רפ"א עד רצ"א – 1526 – 1535, פרשת מריבה זו מסופרת בקונטרס עץ חיים לרבי חיים גאגין אחד מן המגורשים שהיה משתתף בוויכוח זה ובסופו של דבר הצליחו המגורשים במלחמתם על השחיטה, אך הקרע עם התושבים לא נתאחה עש לשנים האחרונות. כלומר במשך ארבע מאות וחמישים שנה.
מולאי מומד אשיך 1472 – 1505, התייחס אל המגורשים דאז בסבק פנים יפות וסייע להם להיקלט ומשפרצה הכולירה ( חולי-רע ) שעשתה שמות בעיקר במגורשים פתח המלך אוצרותיו והשתדל שהחולים ימצאו מזור ומתיהם העניים ייקברו על חשבון המדינה, רבי אברהם אדרוטל היה עד לכך ומספר זאת בספרו " ספר הקבלה " מהדורת הרכבי עמוד 21.
בשנת רס"ח – 1508, החל מצבם להשתפר בנו בתי קומות יפים מצויירים ומכויירים, פתחו ישיבות שנתמלאו בתלמידים והקימו בתי כנסת.
מסחר וכלכלה, אומנות ותעשיה.
הגיאוגראף הערבי שהתנצר, ליאון האפריקאי, כתב בספרו על אפריקה " עד היום היהודים הם לא רק הסוחרים והמתווכחים בעיר פאס, אבל הם גם רוב הצורפים, משום שאיש מוסלמי לא יעיז לטבוע מטבעות של כסף בתוקף איסור החל על הממלכה הזאת – מטעם דת האסלאם שלגבה מלאכת הצורפות כמוה כנשיכת נשך ותרבית.
הסופר אל בכרי כותב " כי פאס היא המרכז של פעילות המסחר של היהודים וממנה יצאו למסעיהם לכל הארצות ", בקיצור היא הייתה שוק למסחר היהודים הבין לאומי. ובזמן שלטון המוראביטים בנו היהודים את ראשם ורובם של יושבי פאס וכל ענייני המסחר התעשיה והמשק הממלכתי נחתכו על ידי שרים ופקידים שמהם יצאו.
על מסחר היהודים כותב הסופר בעלום שם " כתאב אל-איסתיבצר " עמוד 165, אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר, בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עצמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיו להם עושר רב ומדה מכובדת.
אוגוסט ינוס, בשנת 400 בערך, מודיע כי היהודים עסקו במסחר ובשיט על פני המים באין מעצור, ומתווכח הוא עם כנסת ישראל : הסנגונה אומרת : אין אנו שפחה חרופה ומשרתתם של הנוצרים. מאחר שבני לא הוליכו בשבי ובמקום שיבואו ברזל ושיאו אותות עבדות בכלל הם חופשים לשוט בימים ולסחור בארצות.
והודות לגאזי מוסא שהתאסלם, התפתח במרוקו ענף גדול קני הסוכר, הוא ייסד את המלחצים הראשנים שהפיקו סוכר הטוב ביותר בתקופה, והיהודים התמידו, כנראה בשמירתם על תעשיה זו ( קורקוס במחקר עמוד 291 )
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
" נחשוני החוה " הם מראשוני העלייה הראשונה, בת שמנה של עליית בני ביל"ו, זכותם המיוחדת של הנחשונים הללו עומדת להם, שם שפתחו נתיבים לגליל העליון אשר לא נודעו לפני כן. מהראשונים הללו לא נשארו בחיים, ומאבקם וגודל עלילותיהם עלולים להישכח ולהיעלם מארץ החיים, כאשר נעלמו ונשכחו מזכרוננו רוב מעשי אבותם אשר נאבקו בגבורה במשך כל הדורות בעד הזכות לשוב למולדת ולהתערות בה.
מעשה גדול עשה המכנס בספרו זה שהקים זכר למעשיהם. אך נסיונות בודדים נעשו, וזה רק בזמן האחרון, להילות על הנייר מקצת ממעשי גבורה של אלה שהניחו יסוד להתיישבות החדשה ואלה שקדמו לה.
אחד העטים הוא מכנס הספר הזה, מר והודה גרניקר, אשר לא חסך מעמל נפשו, צבר וליקט במשך שנים זכרונות ורשמים וסיפורים על עובדות ומעשים קו לקו, צו לתו, ומעפר פורח בנה מסכה שלמה, מסכת חיים וגבורה של נחשוני החולה.
יברך אפוא חילו ופועל ידיו ירצה.
מי הוה זה ואיזה הוא.
האדון יהודה גרניקר לפני שיהפוך לחידה ולאגדה, אינו אלא החבר יהודה גרניקר, שנולד לפני יותר מיובל ביסוד המעלה, והתנחל בנהלל בשנת 1922. הוא לא היה ממייסדי הקרן הקיימת לישראל, ונדמה לי שגם לא מפעיליה, כפי שמכנים אותו אנשי האטלס במכתביהם.
הוא נטל חלק בהגנת תל חי, הכיר את יוסף טרומפלדור ועשה גם עלילות אחרות. אלה לא הקנו לו פרסום רב בארץ. פשר פרסומו הגדול בהרי האטלס התיכון של מרוקו הוא סיפור בפני עצמו. חבר הכנסת משה חזני, מעמודי התווך של ההתיישבות החקלאית של הפועל המזרחי, ביקר מחנה העולים שלךיד קזבלנקה ומצא שם כמה עשרות יהודים הדורי זקן, חרדים ומאמינים. שאל אותם לאיזה מושב הם הולכים ?
ענו לו : למושב של גרניקר.
שאל אותם : וגרניקר ירא שמים הוא ?
ענו : מהלך הוא בגלוי ראש
שאל : וכלום לא תחפצו במושב דתי ?
השיבו : אנחנו למושב של גרניקר ותהיה בו יראת שמים.
ובכן יהודה גרניקר הוא שליח תנועת המושבים במרוקו. רחב שכם, רוחב עורפו מוכה החמה, תופש את כל מרחק שבען שתי אזניו, הוא המרחק האולימפי בין שתי קורות שער כדורגל.כשהוא מחייך הוא מגלה גדר סולמות של שיניים וטוב לב.
הטיל על עצמו שליחות, למצוא את עובדי האדמה במרוקו, ונדד כחודשיים ועודו נודד בין הרי האטלס עטורי השלג של מרוקו.
נדד יחיד בדרכים בטרמפים שמצא. נדד בשבילים על גבי חמור או פרה ששכר. נדד במשעולים כשמקל בידו. הוא בא לכפר יהודי ושאל בו על כפר יהודי נוסף. כך ביקר ב – 38 כפרים יהודים, שכוחים מאדם,
מציונות ומעליה. בא והודיע בשמחה אין קץ : מצאתי עובדי אדמה יהודים !
שאלו בחוסר אמון : עובדי אדמה, או מתווכים חקלאיים ?, אמר להם " עובדי אדמה בעיי"ן ואל"ף גדולות
הנה כי כן ראינו שבחירתו של יהודה גרניקר לשליחות במרוקו במקומה. עברו ופעילותו הציבורית היו ערובה נאמנה בידי המוסדות אשר הטליו עליו שליחות זו, כי הוא ימלא אותה על הצד הטוב ביותר, תודות למרץ לאידיאל הפועמים בקרבו, כחלוץ, כלוחם וכמתיישב.
שליחות קשה זו אשר הניבה כבר את פרי הצלחתה, ואשר מקצת עלילותיה המרתקות מובאות בספר זה, הצדיקה מעל לכל ספק שנבחר האיש הנכון במקום הנכון.
הכפרים ותושביהם.
מצאתי עובדי אדמה במרוקו.
בעשרת הימים הראשונים לשבתי במרוקו הצלחתי להניח יסודות לשלושה גרעינים להתיישבות : האחד בקזבלנקה, המשני במאזאגאן ( היום אל-ג'דידה ) והשלישי ברבאט – סאלי, שתי ערים שכנות אשר נהר " בו גראג " מפריד ביניהן בנקודת השפך שלו באוקיאנוס האטלנטי. התנועה בין שתי ערים אלה נעשית ברכב מעל הגשר, ובמאות סירות השטות יום ולילה בנהר.
מתוך המשפחות שרשמתי ברבאט –סאלי היו אחדות שהגיעו לכאן מדרום מרוקו. ממבנה גופם, מפניהם השזופות ומידיהם המיובלות הרגשתי – או יותר נכון – ריחרחתי ריח של עובד אדמה. מפיהם יכותי להציל דבר שיענה על סקרנותי פרט לזאת שיהודים כפריים, עובדי אדמה נמצאים אי שם במרוקו, בהרי האטלס שגובהם מ –3000 מטריםמעל פני הים.
ידעה חשובה זו עוררה בי סקרנות יתרה. ועל כן הודעתי מיד למשרד העלייה בקזבלנקה והצעתי את עצמי לצאת לסיור מקיף באזורים נידחים אלה – הצעתי נתקבלה.
ביום י"א באלול – 9/9/1954 יצאה לדרך ועדה בראשותו של בא כוח משרד הבריאות בישראל, ד"ר א. מתן, מר בוהנה מטעם עליית הנוער ורני כנציג תנועת המושבים. הסיור נמשך עשרים ושלושה ימים אך לא השגנו את המבוקש מחוסר איתור המקומות. אבל נרמז לנו כי אכן ישנם במרוקו יהודים כפריים שעוסקים בעבודת האדמה.
יצאנו ממראכש ופנינו דרומה לעיר וואזארזאת. בשעה עשר בוקר הגענו לעיירה " טאדרט " השוכנת באמצע הדרך כ –120 קילומטרממראכש. ישבנו לסעוד ארוחת בוקר במסעדה היחידה שבעיירה. תוך כדי ראיתי כי בחוץ, לא רחוק מהמסעדה עומדים שני יהודים חסונים, גבוהים בתלבושת המסורתית של יהודי מרוקו.
גלימה ( ג'אלבייה בלשון המקום ) וכובע שחור לראשם, בצורת כיפה המציינת באופן ברור כי יהודים הם. יצאתי אליהם לשם שיחה, ובכדי לרכוש את אמונם ברכתי אותם לשלום. הם הביטו בי בהשתוממות ובחשדנות כאילו רצו לומר " מה לאיש הזר הזה ולנו ? ".
אולם כשקראתי בפניהם בקול רם " שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד " – כך נוהגים היהודים במרוקו לזהות את עצמם כיהודים – הרגשתי מיד כי פגה הרגשת הזרות בעיניהם וכי רכשתי את אמונם וקרבתם. לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי ברכה, ולאחר שאמרתי להם כי מירושלים אני ( אצל יהודי מרוקו ירושלים הוא הכינוי של כל ארץ ישראל ), שאלתי אותם מאין הם ולאן פניהם מועדות, השיבו לי לפי תומם ( תום מיוחד ליהודי האטלס ) כי הם מהכפר " איית אירבע " ( איית בשפה הברברית – בן, שבט: כן אנו מוצאים " איית אברהם – בני אברהם, איית משה – בני משה וכו'. ).
Une histoire de familles-Abehsera
Abehsera. 
Nom patrynomique d'origine arabe, typique du Maroc, d'apparition relativement recente, porte par l'une des plus illustres familles de rabbins marocains donr la renommee depasse les frontieres du pays, exemple unique dans les annales du judaisme nrd-africain d'ne dynastie de rabbins se succedant " de droit " de pere en fils " a la maniere des cours hassidiques d'Europe Ocidentale.
Abou hsera, signifie en arabe le propietaire de la natte, le tapis du pauvre au Maghreb, fait de branches de palmier tresses. Ce surnom aurait été donne au fondateur de la famille, un celebre kabbaliste de Jerusalem du XVIIIeme siecle, rabbi Shmouel Elbaz 1698 – 1749, en souvenir du miracle de sa traversee de la mer sur une natte.
La tradition rapporte que nomme emissaire de Jerusalem aupres de la riche communaute de Turquie, il ne parvint pas a trouver de place sur le premier navire en partance, le capitaine lui refusant l'acces a bord. Le rabbin etendit alors sa natte sue la mer et s'y installa, suivant ainsi l’embarcation jusqu'au port d'arrivee de Smyrne, sous les yeux ebahis et stupefaits des passagers et du capitaine qui tout au long de cette etrange tarversee, le suoolierent de alur pardonner et de bien vouloir monter a bord.
Izmir (en grec : / Smýrni), connue autrefois sous le nom de Smyrne, est le deuxième plus grand port de Turquie (après Istanbul), et la troisième ville du pays par le nombre d’habitants. Elle est située sur la mer Égée près du golfe d’Izmir. Ses habitants sont les Smyrniotes.
Arrives a bon port, ils ne tarderent pas a propger partout le prodige dont ils avaient ete temoins. Cette natte, le rabbin la transportait avec lui de ville en ville tout au long de ses peregrinations dans les communautes juives por y coucher, refusant les invitations des notables.
Ce serait egalement pour rappeler cette extremr humilite et son ascetisme que lui fut accole le surnom de l'homme a la natte. Selon une autre tradition cet eminent kabbaliste qui s'etait rendu a Jobar, en Syrie pour etudier aupres de l'illustre rabbi Haim Vital, avit coutume d'etudier dans sa sunagogue assis sur la natte et après sa mort' il fut enterre dans la azara de la sungogue et sa tombe recouverte se cette natte' deviant un lieu de pelerinage connu.
En plus de cette explication traditionnellement rapportee dans la famille, il en existe d'autres plus au moins convaincantes. La premiere est que fidele a l'enseignement talmudique du " Pirke Abot ", les Preceptes des Peres. Rabbi Shemouel avait choisi pour subvenir a ses besoins de vivre de l'artsanat de la fabrication de nattes pour ne pas " profiter " dela Torah.
La seconde explication fait appel a une origine hebraique : comme fervent kabbaliste, rabbi Shemouel passait le plus clair de son temps a l'etude dans la cour ( en Hebreu " Hatser ", prononcee a la marocaine " Hasser " ) de sa maison, d'ou le surnom de " Abbi hahasser, devenu Abehsera.
La derniere explication enfin, avancee par Isaac Abbou dans son livre " Musulmans andalous et Jydeo-espagnols ", se fonde egalement sur l'origine hebraique et vienr rappeler le don de poete de rabbi Shemouel, surnomme le pere de la poesie, " Abi-Hashira ".
Quoi qu'il en soit, au dela de cette legende' il n'existe aucune trace historique sur les circonstances qui ont pu amener ce rabbin ou ses descendants a quitterla Terrre Saintepoue le Maroc et s s'installer justement dans une region aussi isolee que le Tafilalet, a la lisiere du sahara.
L'installation des juifs dans cette region sauvage et isolee est tres ancienne, son ancienne capitale Sijilmassa atant au Moyen Age, un des principaux comptoirs sur la grande route des carvanes reliant le Sahara aux ports dela Mediteranee.
Apres la destruction de la communaute de Touat, dans les confins algero marocains a la fin du XVeme siècle, une partie des membres de cette communaute du Tafilalet. En raison de son isolement, la comminaute du Tafilalet fut moins influencee que les autres communautes du Maroc par l'arrivee des expulses d'Espagne et conserva sa proper tradition jusqu'a nos jours.
Il est interessant de noter qu'il existe une tradition musulmanesemblable sur l'installation d'une famille sainte au Tafilalet : celle des Alaouites – qui a donne la dynastie qui regne du XVIIeme siecle a nos jours au Maroc – appelee d'Arabie par les habitants de la region pur leur prodiguer sa " Baraka ".
Depuis le milieu du siècle dernier, la famille Abehsera remplit en effet un role semblble pue la communaute juive du Tafilalet. Autre parallele intriguant : de meme que les Alaouites ne jouerent au depart aucun role dominant, de meme la famille Abehsera resta relativement anonyme jusqu'au siecledenier.
Ce que l'on sait de certain dans la genealogie de la famille marocaine est que l'ancetre rabbi Yiouch eut deux fils : rabbi Messod et rabbi Yahya. Rabbi Messod fut le pere de rabbi Yaaacob, le plus célèbre des membres de la famille et lr veritable fondateir de la dunastie.
Son frère cadet, rabbi Yahyaeut trios fils. L'aine, rabbi Moche quitta le Tafilalet pour fonder une nouvelle branche de la famille a Meknes. Un de ses trois fils, rabbi Eliahou quitta a son tour Meknes pour fonder une nouvelle branche de la famille a Fes ( les Boussira ), les deux autres , rabbi Shlomo et rabbi Yaacob restant a Meknes.
A partir de la fin du XIXeme siècle une partie de la famille quitta le Tafilalet poue l'Algerie, particulierement pour Colomb-Bechar, d'autres membres s'installent en Ertz Israel et jusqu'en Amazonie.
Autres orthographes : Abicera, Abecera, Boussirah, Bicera, Boussira, Boassera, Bissira. Au XXeme siècle, nom moyennement au Maroc ( Tafilalet,Meknes,Fes' Tiznit.Casablanca, Marakech ) , et en algerie ( Oranais, Algerois, Constantinois et Sahara)
Une histoire de familles-Abehsera-Rabbi Yaacob. 1808 1880.
Rabbi Yaacob. 1808 1880.
Fils de rabbi Messod. Talmudiste. Kabbaliste, dirigeant communautaire. Considere comme un des plus saints les plus celebres dans toute l'Afrique du Nord et veritable fondateurde la dunastie de rabbins de la famille.
Malgre le grand nombre d'ouvrages qui lui ont tete consacres, les contes et legends qui entourent depuis plus d'un siècle sa memoire, on possede en fait peu d'elements sue sa biographie.
On ignore par exemple le nom de ses maitres meme si l'on sait qu'il mota des dispisitions expetionnelles pour l'etude depuis le plus jeune age. La traditio0n pieuse rapporte que c'est le prophete Elie lui meme qui l'initia ala Kabbale.
Rabbi Yaacob voyait dans l'etude dela Torahla valeur religieuse supreme et en donna l'exemple tout au long de sa vie, passant ses journees et ses nuits a l'etude dans la synagogue, se contentant de quelques heures de sommeil seulement.
A l'amour de l'etude, il ajoutait la piete et l'ascetisme, mangent peu, reduisant au minimum ses besoins physiques, s'adonnant a la meditation, aux jeunes prolonges, prenant frequemment des bains purificateurs quell que soit le temps.
Il n'avait que mepris pour l'argent et les biens de ce monde, distribuant aux etudiants et aux pauvres les dons qu'il receullait. Car sa passion de l'etude, il ne negligeait pas les besoins immediats de sa comminaute don’t il devint le guide nateriel et spiritual inconteste.
Malgre sa haute position au sein de la communaute et le respect don’t il joussait parmi les musulmans, il resta d'une grande humulite. C'est ainsi qu'il refusa se son vivant de publier aucune de ses oeuvres n'etant pas sur de leur valeur.
Contrairement a la tradition des autres rabbins marocains reservant l'acces a la science du mystere a une elite intellectuelle qui a déjà fait ses preuves. Il encouragea l'etude dela Kabbalepar le people et les letters. Kabbaliste influence par l'ecole de Safed' il estimait que seule cette etude pouvait permettre d'arriver a la verite supreme.
C'est pour cela qu'il est ecrit quela Torahde Dieu n'est pas au ciel, ni au dela des mers, mais a notre portee. Tout depend de l'homme qui, a force d'etude, de purification et de sanctification peur devenir digne de comprendre le secret dela Creation.
La diference entre le le sens litteral du texte dela Bible, le " pshat ", et le sens cache du " sod ", peut betre compare a la difference entr l'or et l'argent. L'eau douce et l'eauy saumatre. Celui qui s'en tient au seuk sens litteral ne peut acceder a l'interieur dela CourRoyale.
Il estimait que seule l'etude dela Kabbalepouvait amener l'homme a comprendre le sens profond des commandements et a les aimer au lieu de les subir : " La seule saisie du sens litteral transforme les mitsvot en fardeau, mais la comprehension de leur sens secret permer de savourer leyr vrai gout qui est sucre, et alors, de saumatre, l'eau deviant douce et delicieuse et au lieu d'etre un devoir, l'adoration de Dieu se fait dans la joie et l'extase ".
Mais le service de Dieu ne peut etre parfait que sur Sa Terre. Toute sa vie, il brula du desir de monter en Terre Sainte, mais sa communaute refusait de le laisser partir faisant meme intervener les autorites nusulmanes pour l'en dissuader.
Apres trios vaines tentives de depart, il finit a l'age de 72 ans par prendre le chemin dela TerreSaintequ'il ne devait jamais atteindre. Il devait en effet succomber a la maladie quelque temps avant d'y arriver, apres d'Alexandrie, a Damenhoue en Egypte.
Son tombeau aest devenu un lieu de pelerinage por les juifs et les musulmans et depuis la signature de la paix avec l'Egypte, une grande Hiloula y est organisee chaque annee le 20 du mois de Tebet avec la participation de centaines de pelerins d'Israel et du monde entire.
Il laissa une oeuvre litteraire considerable qui ne fut publiee qu'apres sa mort. Parmi ses oeuvres imprimees, citons " Shaare arouka ", " Pitouhe Hotam ", commentaries surla Torah, Jerusalem 1885, reedite en 1963, " Yoroucha nichpateha Yaacob "' Responsa, Jerusalem 1885, reedite en 1965.
"Dorech tob " sermons Jerusalem 1885, reedite en 1965, " Guinze Hamelekh ", sur le livre dela Genese1889, 1890, 1961. "Elef binah " 1890, 1961, " Bigdr hasserad " 1889, 1969. " Mahsef halaban ", commentaries bibliques 1892/ " Yagel Yaacob " receuil de poesies ecrites par rabbi Yaacob et se descendants.
Mais quelle que soit la valeur de son oeuvre litteraire, ce n'est pas elle qui fit sa gloire, comme l'explique Dan Manor – Lugassy dans le livre consacre a l'Ethique etla Kabbaleau Maroc. Le secret de l'extreme devotion don’t est entouree sa memoire est a rechercher plus dans sa personnalite que dans son oeuvre – pourtant immense mais connue seulement d'un petit cercle d'erudits.
Ce dont les masses marocaines miserables avaient besoin ce n'est pas d'un brasseur d'idees abstraites mais d'un home saint don’t la vie exemplaire peur server d'inspiration et dont les miracles peuvent etancher sa soif de mystique. Rabbi Yaacob a repondu a cette attente par sa piete, son ascetisme, son humilite et sa reputation, deja de son vivant et encore plus apres sa mort, de faiseur de miracles.
Rabbi Messod 1835 – 1909.
Fils aine de Rabbi Yaacob. Il succeda a son pere après son depart pourla TerreSaintecomme president du tribunal et chef spiritual de la communaute du Tafilalet. A sa mort, la communaute lui fit des obseques grandioses qui provoquerent la jalousie des musulmans qui le dererrent le soir meme.
Il serait alors apparu en reve a son fils David pour lui demander de ne pas reagir contre ce sacrilege car il etait merite; un des faveurs de la " Hebra Kadishsa " qui lui avaient fait sa derniere toilette etait en effet en etat d'impurete.
Rabbi Aharon.
Fils de rabbi Yaacob. Il realisa le reve de son illustre pere et monta en Terre Sainte en 1887 pour s'installer a Tiberiade. Il se consacra a l'impression des ouvrages que son pere avait refuse de publier de son vivant et publia " Bigde Haserad ". J erusalem 188, Mashof Halban "Jerusalem1892, et " Alof Binah ",Jerusalem1893.
Il mourut a Tiberiade en 1913. Son fils, Yahia' fut tue par des emeutiers arbes en 1938 a Tiberiade
Rabbi Itshak 1876 – 1912.
Surnomme Baba Hako. Le plus jeune des fils de Rabbi Yaacob. Malgre sa mort precoce – victime de fanatiques musulmans – il etait déjà considere de son vivant comme un rabbin miraculeux et, après sa mort, sa tombe est devenue un centre de pelerinage egalement venere par les musulmans.
La traditionraconte qu'il s'adonnait plus que pqermis a la boisson et que toutes les tentatives de mwttre fin a cette habitude echouerent, jusqu'a que ses proches comprirent que ce n'est qu'en buvant de la mahya qu'il pouvait le mieux etudier.
Sa Hiloula a lieu au mois de Chebat et pour lui etre agreable, il etait de coutume de deveser des bouteilles de mahya sur sa tombe.
Rabbi David
Surnomme Baba Do. Fils aine de rabbi Messod, petit fils de Rabbi Yaacob. Chef spirituel de la communautedu Fafilalet,ilconnut une mort tragique en 1920, victime des evenements politico-militaires qui accompagnerent la pacification francaise du Tafilalet.
Le chef des rebelles qui domina la region pendant trois ans, reussit a stopper l'avance de l'armee francaise. Souoconnant les juifs d'etre favorables ala France, il decreta leur extrimination, mais devant l'opposition de son people, il accepte a la place de se contenter de la vie de leur chef, rabbi david qui fut place dans le flut d'un canon tyrant sur les troupes francaises.
La tradition rapporte qu'un mois avant sa mort, il en avait eu la premonition et s'y etait prepare. Convaincu que sa mort serait expiatoire pour le reste de la communaute. Il ne laissa pas de successeur. Auteur d'un ouvrage de commentaries du Pentateuque en 4 volumes, Petah Ohel publie après son martyre, a Jerusalem a la fin des annes 1920, et d'un receuil de ses sermons Sekhel Tob, publie a Jerusalem en 1920 aves une preface de son frère, Rabbi Israel Abehsera, Baba Sale
משפחת אביחצירא
וגם השנייה ובניה נ"ע. וגם הבן הקטן שנשאר אחריו גם הוא הלך למנוחות. ואנחנו נשארנו לאנחות. ולא הרהר אחר מדותיו יתברך חלילה וחס. הס כי לא להזכיר וכו'…וגם כן סבל יסורין בחלי עיניו ימים רבים. ובגופו חלה גם כן כמה פעמים.
והיה מקבל הכל בסבר פנים יפות. בשמחה ובטוב לב בכל מכל כל לפי שאינו חפץ בהנאת זה העולם כלל. דווקא לעשות נחת רוח ליוצרו. בעבור כבוד שמו ושכינתו שהיא עמנו. כ'ב יכול בגלות. דיו לעבד להיות כרבו. והיה מרחיק נדוד כדי ללמוד תורה בהתבודדות. מחמת טרדת בני אדם.
והלך לערים וכפרים. והיה מקיים זאת התורה אדם כי ימות באהל. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. מניח ביתו וישיבתו מקום כבודו וכבוד אבותיו זלה"ה והלך למקומות שפלים ונמוכים. לקבל צער דירת עראי שעראי.
ומכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ואינו מטריח על בני אדם כלל. ואתו עמו הוצאתו והכנסתו וכלי תשמישו. וצרכי אכילתו. מסתפק בדי לו אינו אוכל בשר כלל ויין ושכר לא ישתה דווקא מעט מן המעט. ופת הרבה ומעט לפתן יהיה מה שיהיה.
ובכל מקום שהלך יעשה מצוות ותיקונם בסתר ובגלוי כדי לזכות את הרבים והושיב סופרים ומלמדי תינוקות ושוחטים מומחים בכל עיר ועיר על פיו יצאו ועל פיו יבואו. הוא המסביר וכו'….ובכל ימיו יגע וטרח בתלמודו.
כדי להבין הדבר על בוריו. וטעמו ונימוקו. עמו להפיק רצון זממו לברור אוכל מתוך פסולת להוציא הדבר לאמיתו. בפיו ובמחשבתו. ולהשלמת נפשו כל תאוותו. יהגה בתורתו. ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו. זאת הייתה מנוחתו.
ועוד התאזר ויעש לו חיבורים נחמדים מפז נבחרים. על התורה ועל העבודה מסודרים. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת נקיים וברים. לדעת מוסר השכל דברים הדברים צדיקים ילכו בם אור זרח לישרים. כלולים בפרדס חדרי חדרים. לא ירדו לסוף דעתו תלמידים חברים.
כולו זרע אמת בן מלכים ושרים. גבר חכם ועלה עיר גיבורים. ולבש עוז והדר וישת לו הדרים. נאים ומפוארים. כשמש מאירים. לארץ ולדרים. כולם קדושים כולם טהורים. ברוך חכם הרזים. השמים מספרים. כבוד אל ומעשה צדיקים.
כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים. ויפתח האחד את שקו. לתת מספוא לחמורו. לזכך ולטהר חמרו. בעול תורת יוצרו. וימצא פתח פתוח בספרו. אשר הכין וקרא לו בטוב מאמרו. פתח האוהל להדריכו ולהישירו.
בדרך ישר להכנס בחדרו. ושם כמו והן מספר. מה שעשה בתיקונו ובסידורו. על תורת אמת דרשו וחקרו. ובאמת חתם ראש תוך וסוף דברו. כמו שאמרו רז"ל על מלת אמת. שהיא ראש אותיות התורה ואמצע וסופן נמנו וגמרו. תתן אמת ליעקב בחירו.
על זה הסדר כתב וחתם ספרו. ראש פרשיות אמצען וחותמן כך קבלה נשמתו. ממושב יקרו. לזה רמז פתח ראשי תיבות ופה תוך חותם במתק דברו. לחבר את האוהל להיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל חהיות אחד לעשות רצון יוצרו. גם האוהל במספר קן גימטריא דוד מספרו.
ואת השני עשה עולה כולו כליל הל' לבדו. וכסף משנה לקח מידו. לתמכו ולסעדו. על פניותיו לצד ימין בנפשו ומאודו. מלא כרסו בש"ס ופוסקים בכל אשר מצאה ידו. גם משדרשים ואגדות ודברי קבלה וכו'. חוק נתן ולא יעבור מלמודו. צלל במים אדירים ועלה ומלא כדו.
קנה דעת חכמה ובינה. ועשה אזנים לתורה. ומצא חן בעיני אלוהים ואדם. בשכל טוב אשר קרא לו בשפה ברורה. שם רמז שמו הטוב וחניכתו לדוד אביחצירא. כולו מלא חסדים וצדקות נכון לעתות בצרה. דבריו כנים ואמיתיים במדת המשקל ובמשורה.
לאותות ולמועדים ולימים ושנים. שמיה שרא נהורא. כל חיך שטועם בו יאמר מתוק וטוב סחרה. כלול במקרא משנא וגמרא. ומדרשים וזוהר הקדוש כמה וכמה מאמרים הוציא לאורה. טובים ויפים ומזוקקים לנפש רחבה וקצרה.
לאכול מפריו פרי צדיק עץ חיים זו תורה וזו שכרה. ואל השלושה לו בא חבב התורה ונסבה. ובחר לו דרך אחרת קצרה ורחבה. כוונתו לשמים בלי ראיה ועקבה. ללמד לתלמידיו דרך קצרה. זו היא הטובה. ואחז החבל בשני ראשים לארכה ולרוחבה.
ויקרא שמו רישא וסיפא. כי אחז דרכו בקודש לדרוש כל תיבה בראש הפרשה וסופה. פריו למאכל ועלהו לתרופה. לתיקון האדם כדי להינצל מבושה וחרפה. ולהרים את ראשה כלה יפה. שבכל יום מיחלת ומצפה. אולי תעלה למכתה ארוכה ותרופה.
שהנעת לשון ושפה. ודברי פי חכם חן בריש ובסיפא. על ימים נוראים כולך יפה. ולא גמר תאוותו כתרצה יפה. ובא עד חצי התורה ולא הגיע לסופה. ועד שהמלך במסבו בישיבה נאה ויפה. בא שטן וערבב את השמחה והיינו לחרפה. ובעוונותינו הרבים גברה מדת הדין ושפחה חרופה.
עד שנשבה המלך מתוך החופה. וכנסת יש
ראל כולה ראשה חפה. והצדקנו עלינו את הדין בשפה רפה. עד שמן השמים יביט ה' וישקיפה. לנקום נקמתו בקרוב ולהקים נון כפופה. ואז תהיה שמחה הנזופה. במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
וילקט יוסף עדות בהוסיף. כמה חידושים מוסרים ותפילות ותחינות בהיות הקצף. לשבר הלבבות ולעורר השינים מתרדמתם בערב יום גם בנשף. אולי ישובו מרעתם ויתום הכסף. וגם בקשות ופיוטים עשה לכבוד השכינה והצדיקים ונידחי ישראל יאסוף. ולא שמענו לקולו עד בא הקצף.
ונשארנו לבדנו כיתומים ואין אב כי אין מאסף. מלך מלכי המלכים. ברחמיו וחסדיו הרבים. יתנהג עמנו במידת החסד והרחמים. ויראה נא בעניינו ובעמלנו ולא יביט מעלנו. ויוסף ה' שנית ידו לקנות שארית יוסף אמן כן יהי רצון.
וברוך ה' שלא השבית לנו גואל שאחריו קם כמוהו איש חיל רב פעלים.
קדוש הילולים. החסיד העניו אחימלך שר צבא ה'. הרב הכולל, בישראל להלל. כבוד קדשות תורתו האדמו"ר כמוהר"ר ישראל אביחצירא נר"ו יאיר אמן כן יהי רצון שמלא מקומו לכל דבר שבקדושה וגמילות חסדים וכו'…
למעלה למעלה זכה וזכה אחרים בכל מכל כל. ותלמוד תורה כנגד כולם. בכל מקום שהלך עשה תיקונים ומנהגים טובים וכו'. ומשנהו אח טוב לישראל אח נאמן. צנצנת המן. לכל דבר שבקדושה מזומן. אחרון אחרון חביב מזר"ק הטהו"ר כבוד קדושת תורתו כמוהר"ר יצחק אביחצירא נר"ו יאיר ויתמוך יד אחיו בכל מדי דטב במ"ך.
אני עני הנה באתי. להגיד שבח אדוני ולא יכולתי. כי אין מלה בלשוני מחסרון ידיעתי. ואיך אשים לאל מלתי. ובמקום גדולים בטלה שיחתי. מה יענה טלה בין זאבים חשבתי. אל כעבד לפני רבו קרבתי. ואב מרחם על בנו ותלמידו אמרתי. לו דומיה תהלה לדוד.
נשענתי וגם נתליתי. ברחמי שמים בטחתי. כאיסתירא בלגינא קיש קיש קריתי. וכעץ קטן השמעתי. ואל אלוהים אשים דברתי אולי ישמע בקול תחינתי. ויראה בעניי וצרתי. לו אשפוך שיחי בתפילתי. תפילה לדוד.
ימי קדם אזכרה עת הייתי. תחת כנפי אדוני החסיתי. ובצלו חמדתי וישבתי. כבן בית לפניו נקראתי. בטובו אכלתי ושבעתי ושתיתי. לא זזה ידו מתוך ידי בקומי ובשבתי. כל רצוני בביתו עשיתי. מנעורי גדלני כאב זכרתי. זכור ה' לדוד יד ושם היה לו בעבודת הקודש.
בכל יום מטהר את עצמו ומקדש. במותר לו מכל תאוה פורש. ובתורתו יהגה ראה וחידש. נפש יתירה הייתה לו בחול כמו בשבת קודש. חולין בטהרה אוכל בקודש. חרדה לבש בבואו אל הקודש. מחיל אל חיל תורתו ותפילתו במקום הקודש.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן
ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן.
עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקור
ות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.
הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.
המחבר, פרופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל.
פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־19 והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).
נר המערב
פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.
הרב יעקב משה טולידאנו
ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.
אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.
בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.
אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.
גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.
המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".
יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית
הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).
יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).
אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.
על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.
בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.
בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:
לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.
נר המערב
המשך הכתוב ב " נר המערב "
הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.
ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.
ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.
טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.
סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.
אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.
בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.
להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.
אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.
אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.
וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.
והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו
אם אוכל לעמוד במשימה ובתעוזה הנדרשת לצאת אתו יחד בטיסה ממרוקו עם בירוקת והבדיקות שבמשטרת הגבולות, וגם כאן נתגלו קשיים והייתה סייעתא דשמייא גדולה ( על כך ארחיב במקום אחר ) וברוך הגומל לחייבים טובות, שהחלום הפך למציאות והוא נמצא כיום בארץ, התערה בה דובר עברית רהוטה, והושפע מאורייתה לטוב ולמוטב.
מהלך זה ארך שנים לא מעטות, תוך סודיות גמורה. חוץ מרעייתי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע מכל מה שהתרחש. גם כשהגעתי אתו לארץ, והוא שהה אצלנו בבית כחודש ימים, בלי שאף אחד מהמשפחה ידע כך. בתקופה זו לימדנו אותו אורח חיים יהודי, ולקרוא ולכתוב בעברית ולהתפלל.
טיפין טיפין הזכרנו להורים ולמשפחה, את הפרשה הכאובה, ושיש שמועות ממרוקו על מקום היצאות הבן, ואנו משתדלים לבדוק את טיבן. שלב אחרי שלב עד למפגש המרגש בין הבן להורים, ולבני המשפחה מדרגה ראשונה הבוגרים.
חזרתו של הבן האבוד לחיק המשפחה, עוררה והקימה לתחייה רוחם של ההורים, הסבתא והמשפחה העניפה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
עשרות מקרים כאלו מצויים במרוקו, וחלקם הגדול שואפים ומצפים ליד גואלת שתחזירם לחיק עמם ומולדתם.
לסיכום : לבד מערכם הסגולי של החיבורים הנזכרים, הרי עשרות של תעודות המועתקות בשלמותן ונספחים לחיבוריו, מהוות ברכה בפני עצמן, כי הן ישמשו חוקרים מתחומים שונים : מההיבט המשפטי, המשטרים בצפון אפריקה, המדיניות והדיפלומטיה, התרבות העממית והפולקלור ועוד.
המציץ בסקירה זו, עומד נפעם מול שפע הפרשיות בתולדות יהודי מרוקו שאותן חשף פרופסור אליעזר בשן והיבול הרב שהעניק לנו במחקריו, תוך כעשור זיכה אותנו בשמונה ספרים, לבד מערות מאמרים שפרסם בתקופה זו. וזה לבד ממחקריו ופרסומיו בנושאים אחרים בארצות האימפריה העותמאנית.
פרופסור בשן, זכה בפר גאון – על שם רנה ונסים גאון, לשנת תשס"ט, על תרומתו הרבה לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, במגוון רחב של נושאים, ארץ ישראל, חברה וקהילה, הנהגה, תרבות וחינוך, ועוד……………..
אחתום בברכה לעמיתנו שעוד יזכה אותנו בחיבורים נוספים וחדשים ויקויים בו " וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ ( ישע' מ, לא ) בבריות גופא ונהורא מעילא יחד עם נות ביתו דבורה הי"ו
כעתרת
ע"ה משה עמאר הי"ו
בלא"א שלמה ומ"א רחל ז"ל.
מבוא
יהודי מרוקו שמרו במשך כל הדורות על אמונתם וצוות דתם, למרות כל המצוקות, ההפליות, הסיכונים, תוך ויתור על מנעמי החיים. מסורת אבות, והכבוד למורשת העתיקה נשמרו. מבקרים נוצרים שפגשו יהודים במרוקו התרשמו מתופעה זו. הם ציינו את הקפדתם בשמירת המצוות, למרות הלחצים מהמוסלמים.
קולונל בריטי בשם Keating, שביק במרוקו בשנת 1785 במשלחת עם קונסול בריטניה במוגדור ושוב בשנת 1814, כתב בין השאר על יהודי מרוקו:
Under all their vexations their honourable attachment to their religion is a unflexible as aksewhere. – למרות כל המצוקות, דבקותם המכובדת לדתם, אינה מתפשרת, כמו במקומות אחרים
בניגוד להם, נוצרים מתאסלמים יום יום, ואם אינם עושים זאת, זה הרי מפני חוסר עידוד לכך, ואילו אצל היהודים התופעה אינה מוכרת, ואם מצליחים ביהודי שהתאסלם, נחשב הדבר כניצחון שלהם.
בכתב עת של החברה האנגליקנית להפצת הנצרות, שפעלה במרוקו החל משנת 1843 נאמר, כי למרות ההשפלה, יהודי מרוקו לא יעזוב את דתו. השבר השפיע על הפעילות של החברה, שתוצאותיה היו דלות, למרות הפיתויים החומריים.
בוטניקאי בריטי שביקר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי סבלים יהודים שנושאים על גבם את המגיעים באוניות לטנג'יר, לא עבדו בגלל חג הפסח. הדיפלומטים הזרים היו מודעים לחגים שהיהודים שומרים.
והגבר הא לידי ביטוי גם בהתכתבויות ביניהם. ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו החל משנת 1845 עד 1860 ובשנים הבאות עד 1886 שגריר, כתב ב-30 בספטמבר 1885 לקפטן ווראן בקשר למכתב שהוא אמור למסור לסולטאן, לדבריו, כיוון שעתה יש חג יהודי ( כנראה הכוונה לראש השנה ) יש עבודות דחופות, ואין המכתב יכול להיות מוכן עד לאחר החג
ליהודי מרוקו היו חכמים שהדריכו את קהילותיהם, והם כיהנו גם בתור דיינים. והצדדים היריבים התדיינו בפני הדיינים ולא בפני ערכאות של גויים.
בספרות השאלות ותשובות של חכמי מרוקו באה לידי ביטוי המערכת המשפטית הדתית שדנה בכל תחומי החיים, ענייני אישות וחיי הכלכלה, שותפויות, הפרת חוזים, וכדומה. לעתים פנו דיינים לחכמים שחיו בערים אחרות, כדי לברר את דעתם בנושא הנידון
תוקנו תקנות שחייבו את בני הקהילה, וידועים קבצים של תקנות מקהילות פאס ומכנאס. ואלה השפיעו גם על בתי דין בערים אחרות.
החכמים והצדדים המעורבים בדיון בבית הדין לא ראו בעין יפה התערבות של גורמים מחוץ למערכת זו. קונסול ארצות הברית בטנג'יר בשם מאתיווס ביקש בשנת 1872 לראות תיק של ירושה הנוגע לאדם שחי בארצות הברית. המעורבים סירבו לתת לו את בתיק, כי לדבריהם הנושא כבר יושב בהתאם לדיני ישראל.
בכתב עת " המגיד " בגיליון ו' אדר ב', תרכ"ו, 13 במרס 1867 נכתב, כי בין המאפיינים את יהודי מרוקו " שהיהודים ילכו בחקי תורת משה, ישמרו את השבת מחללו "
שמירה על כשרות המזון הייתה אחד המאפיינים של יהודי מרוקו, שגם זרים היו מודעים לה. לפי מכתב שכתב קונסול בריטניה במוגאדור ב-8 בנובמבר 1878 לשגריר ג'והן דרומונד האי, בעת ששרר רעב בגלל בצורת, הוא דאג לחלק מזון לרעבים המוסלמים והיהודים.
לדבריו לראשונים סיפק בין השאר בשר, אבל היות ודתם של היהודים אינה מתירה להם לאכול מזון זה, חילק להם מרק אורז וירקות.
החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 מאז שחברת כל ישראל חברים התחילה לפתוח בתי ספר, חלה בהדרגה ירידה בזיקה לשמירת מצוות, בעיקר בערי החוף הגדולות, בהן הייתה השפעה אירופית. חכמים היו ערים לתופעה, וננקטו צעדים שונים לחיזור החינוך הדתי. לפי דו"ח בשנת 1903, יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים.
בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 התלוננו חכמים על הפגיעה ברמת החינוך הדתי, וכתוצאה מזה ירידה בהקפדה על שמירת המצוות. מועצת הרבנים שהוקמה על ישי משטר החסות קיימה חמש אסיפות החל משנת תש"ז עד שנת תשי"ד, דנה והחליטה על שורה של צעדים לחיזור החיים הדתיים והחינוך הדתי.
היו גם יוזמות מקומיות. למשל, 18 חכמי מכנאס חתמו על פסק דין בשנת תרפ"ז – 1927 בדבר העלאת " עזר הבשר " לימון החינוך הדתי.
לעומת מקרי החילון בערי החוף, בפאס ובמראקש וכן בכפרים בעיירות, ההקפדה על שמירת המצוות הייתה תקפה כל השנים, גם בזמן החדש.
בדו"ח שכתב נציג קרן הקיימת לישראל במרוקו ב-14 במאי 1950 ציין בין השאר כי רוב היהודים דתיים.
יהודי שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ציין את האפי הדתי של היהודים. בעיירות ובכפרים מצא מתפללים רבים בבתי הכנסת.
לפי מחקר סוציולוגי על הזיקה הדתית של יהודי מרוקו ותוניסיה שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 המסקנות הן כדלקמן :
יהודי מרוקו מגלים זיקה דתית חזקה יותר מאחיהם בתוניסיה. 92 אחוז מהם שומרים על כשרות בבית, ו-70 אחוז אוכלים רק מזון כשר מחוץ לבית. 60 אחוז מהם מבקרים בכל שבת בבית הכנסת, חלקם לא מתוך שכנוע אלא כביטוי של כבוד למורשת אבותיהםTessler 1978 .
פתגמים…חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
פרק א' – אבות ובנים
אב ואם
1 – אידא מאת אל בו, אוזאד ארכבה
ווידא מאת אל-לום, אוזאד אלעתבא
במות האב, חזק ברכיך, ובמות האם הכן ביתך
אם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים גדולים, לא יישא אישה אחרת עד שישיא אבניו – בראשית רבה פרק ט'
2 – אלי מאתלו בוה ואומו, מה תרעבו ציחא
מי שמתו עליו אביו ואמו אינו נבהל מצעקה
למודת שכול אינה מתייראת עוד ממות – כתובות סב'.
3 – מא נערפו חק אלוואלדין, חטא יכ'טאוונא
לא נכיר בערך ההורים אלא בחסרונם
כאשר יהיה האדם תחת האדמה יוודע ערכו – משלי ערב
4 – מן די ימותו אל-וואלדין, עאד נערפו חכהום
במות ההורים, אז נדע ערכם
5 – מא תעארף ב-חק אומך, חתא תזיך מראת בוק
תכיר בערך אמך, רק בבוא אם חורגת
לא נכיר את הטוב אלא בחסרונו – מלאכת מחשבת פרשת ויחי
לא נכיר מעלת השמש, כי אם בכסות אותו העננים – מחברות עמנואל 675
ערכו של דבר ניכר בחסרונו
לא ידע את טעם המתוק, עד שיטעם המר – זוהר פרשת תזריע מג'
אין מכירים בערך האור, אלא בראות השמש – מפתגמי יהודי מרוקו הספרדית
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תרגום – הערבית הינה ספרתותית ולא ערבית יהודית מדוברת.
אני ממצהיר בזה לנושאו משרתנו עבד ארג'א המוסלמי וחברו משרתנו ואלדו גרנטו שיקחו מן בן החסות יהודה בן נסים ואחיו יהודים מן מללאל צפרו אלף מתקאל במטבע.
מבלי שעוררין יערערו עליהם ולא מתנגדים יתנגדו להם והצהרתי זו יהיה ממה שהיה בידיהם מנכסי בלכר עבד החצר ונשארה בידיהם אלינו. ואם לא ישלמו פרעונם ייראו על נפשם ושלום התשיעי מן ארביעי שני שנת שלשה ושושים אלף ומאה ואלף – סוף ההודעה.
עוד קודם לכן הלשין עליהם השר מאסאפאן בעניין קשריהם עם סידי בלכיר, הלשנה מסוג זה וישיבה בבית הסוהר, היה בהם לא רק קנס כספי בלבד, אלא סכנת נפשות ממש, כי אי אפשר לדעת מה יאמר המלך. השר האחראי לגביית המיסים בצפרו עד שנת תע"ג היה עבד ארחמאן מאנסנו מפאס ששמו מעיד עליו שהיה ללא ספק אנדלוזי, שעבד בשירות המלך.
אותם מיסים שהטיל המלך על ערי מלכותו לא פסחו כלל על קהילת צפרו גם והם כרעו תחת נטל המיסים, כפי שמשתמע מתקנת שנת תס"ט על הפוטרים עצמם ממס על ידי קרבתם לשר. אולי נהנו יהודי צפרו מיחס מיוחד מצד מולאי ישמעאל שהיה מושל צפרו בטרם היותו למלך.
תעודה מספר 60
התס"ד – 1704
ביען כי ראו ראינו אנחנו החתומים כי גבר עול המס ומיעוט הפרנסה עד שמכח זה הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם וירדו נכסיהם לטמיון ירחם המרחם נוסף על זאת שיש אנשים שנתלים בקרובי המלכות שלא לתת במס עם הקהל נר"ו כפי הקצבה המוטלת שליהם.
ויש שרוצים שלא לתת כלום ונמצא שהעוול שמוטל עליהם מטילים אותו על הקהל נר"ו נוסף על עולם וחכמים ז"ל אמרו כל מי שאינו מצטער בצרת הציבור אינו רואה בנחמתם, לכן הסכמנו בהסכמה גמורה של אחד מקהלנו שיתלה בהורמנא ולא ירצה לתת במסים וארנוניות עם הקהל נר"ו כפי הקצבה שישיתו עליו.
שמלבד שאנחנו מחרימין ומנדין אותו בכל אלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום, על כל זה ידוע ידע שאנחנו גוזרים שלא ימנה בכלל עשרה בישראל ויינוט אסור ושלא ימולו בניו בכנופייא בעשרה ולא עוד אלא שבמיתתו לא יתסקו בקבורתו ולא בהקפתו ולא בפקודותיו ולא ישאוהו נושאי המטה עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים וארנוניות.
מיום שנתלה בהורמנא עד יום מותו הגם שכל זה כבר נזכר במהרי"ק בטור י"ד בהלכות קבורה, וכבר תקנו כל זה קדמונינו חכמי ורבני פאס יע"ה, עם כל זה חדשנו בתקנה היום פה צפרו יע"ה בשמיני לסיון שנת וגנתי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו…ועל כלל הקהל יחולו ברכות ישועות ונחמות ולראיה חתומים פה בזמן הנזכר וקיים
יהודה בן נסים בן הרוש – מרדכי בן מכלוף אצראף – משה בן יצחק אג'ייאני – יוסף אצראף – ישראל שרביט – יום טוב בן הרוש – יצחק בן משה חמו – מאיר דאבילא. סוף התעודה.
בתקופה זו רב הקהילה היה רבי משה בן חמו שנפטר בשנת תס"ז, ורבי ישועה בנו שמילא את מקומו מתס"ז ואיליך. חוסר התעודות על קהל צפרו בתקופה זו, יש לזקוף על אבדן עזבונם הספרותי של החכמים הנ"ל שנשאר בידי נכדותיו, שלא הכירו בערכו ומסרוהו לגניזה.
בימיו של רבי משה בן חמו גדלה העיר עד שהתחילו לכתוב בגט " מתא צפרו " ולא כפר צפרו. מלבד המיסים שהוטלו עליהם הגדיל את השואה, הרעב שהיה בשנים תפ"א – תפ"ד בכל ערי מרוקו. ר"ש אבן דנאן המספר על כך כותב " ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום " ובהמשך דבריו הוא אומר " ובכל יום הולכים ששה, שמונה בעלי בתים הם ובניהם על רגליהם, נפוחים המה כנאד למכנאס לצפרו ".
על אותו רעב מספר גם רבי שמואל אבן חותא מעשה פלא שקרה בימיו " אלמנה אחת, ענייה ומרודה ומחזרת על הפתחים באלו ימי הרעב ודוחים אותה בבושה וכלימה " נראה שבימי מולאי ישמעאל נתרבו המלשינים ותוקנה תקנה נגדם בשנת תפ"ו.
תעודה מספר 32.
ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם.
אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסזיק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .
בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקין זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר.
כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל.
ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצקיך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.
ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתוכך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צאיכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.
שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.
יחידי הקהל
הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעקב בן שמואל בן חמו ס"ט