הספרייה הפרטית של אלי פילו-דפים מיומן – ג'ו גולן
דפים מיומן – ג'ו גולן
יוסף (ג׳ו) גולן (2003-1922), מחלוצי המגעים עם מדינות ערב והוותיקן, נולד 
באלכסנדריה שבמצרים ונפטר במהלך חופשה עם משפחתו באל ג׳דידה שבמרוקו. בין שני המקומות עבר דרך ארוכה: ילדות בתל אביב, בביירות ובדמשק; שירות בצבא הבריטי, שליחות מטעם ה״הגנה״ במצרים, פעילות בעלייה בי, לימודים בפאריס. 17 שנים היה מנהל הדסק הערבי בקונגרס היהודי העולמי, וניהל מאבק קשה עם גולדה מאיר ואיסר הראל, מאבק שהסתיים בשלילת דרכונו.
משם עבר לפעילות ביבשת אפריקה ואחר-כך הפיק סרטים דוקומנטריים עבור הטלוויזיה האיטלקית. חילק את זמנו בין ביתו ברומא ובין ביתו ברובע היהודי בירושלים. בעיתונות של תחילת שנות השבעים כינו אותו ״שר החוץ של העולם היהודי״.
באוטוביוגרפיה שלו כותב נחום גולדמן על ג׳ו גולן:
״פעילותי המעשית הראשונה בהקשר למגעים עם מנהיגים ערבים לא היתה בנושאים ישראליים, אלא בעניין מצבם של היהודים במדינות הערביות, בעיקר במרוקו, בטוניס ובאלג׳יריה. ואכן, הקונגרס היהודי העולמי בהנהגתי הגיע בשנות ה-50 להישג בממדים היסטוריים, הישג שיכול בצדק לטעון להצלת מאות-אלפי יהודים. תודות עיקריות על הישג זה מגיעות לג׳ו גולן, שותפי העיקרי בענייני בעיות ערביות-יהודיות במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. ג׳ו נולד באלכסנדריה, גדל בישראל ובסוריה והיה מומחה מלומד בנוגע לעולם הערבי ושפתו. הוא היה, בנוסף, בעל כישרון גדול ליצירה והעמקה של יחסים בין-אישיים.״
נחום גולדמן – אוטוביוגרפיה: אמריקה – אירופה – ישראל נשיא הקונגרס היהודי העולמי וההסתדרות הציונית העולמית
הוצאת כרמל – ירושלים תשס"ו – 2005
התמונה על העטיפה: פרט מצילום ע״י אסתר גולן
הברברים המתייהדים
הסיפורים על המתייהדים בספרות הערבית
הסופר הערבי הראשון המזכיר שבטים מתייהדים באפריקה בכלל הוא אל-אדריסי, הגיאוגראף המפורסם, יליד סבתה – ceuta -, שכתב את ספרו במחצית המאה השתים-עשרה,מדרום לבריסא ארץ למלם , וביניהן עשרה ימים בקירוב. אנשי בריסא, סלא תכרור וגאנה היו פושטים על ארץ למלם, שובים את תושביה, מוליכים אותם לארצם ומוכרים לסוחרים הבאים אליהם. – ארץ למלם, שמזכיר אל -אדריסי – שוכנת ליד גיניאה דהיום -.
אלה הסוחרים מוציאים אותם לשאר האיזורים. אין בכל ארץ למלם אלא שתי ערים קטנות ככפרים. שם האחת מלל ושם השנית דו, המרחק בין שתי הערים הקטנות הללו ארבעה ימים.
תושביהן – כפי שמזכירים אנשי אותה הסביבה – יהודים, שגברו בתוכם הכפירה והבורות. כל אנשי ארץ למלם בהגיעם לבינה צורבים באש תווי קעקוע בפניהם ובצעדיהם, והם סימן להם. ארצם ומושבותיהם על ואדי, המגיע עד לניל. לא נודע על יישובים דרומה לארץ למלם.
אדריסי יודע גם על יהודים בחבל השני של הסודאן המערבי.
" אולם מה שנוגע לארץ קמנורית שהזכרנוה, היו בה ערים ידועות וקריות מפורסמות של הכושים. אבל בני זגאוה ובני למנתונה של המדבר ( הצחרה ), השוכנים משני עבריה של אותה הארץ, ערכו פלישות עליה, כלומר על ארץ קמנוריה, עד שהשמידו רוב תושביה, הכריתו אותם ופיזרו שורותיהם על פני הארץ.
כפי שמספרים הסוחרים טוענים אנשי קמנוריה, כי הם יהודים. באמונותיהם שורר בלבול, אין להם אמונות יציבות ומוסכמות. אין להם מלך ולא מלכות עליהם. הם נרדפים על ידי כל העדות השכנות להם והגובלות בארצם.
בימים שעברו היו לאנשי קמנוריה שתי ערים מיושבות, שם האחת קמנורי ושם השניה ניגירא. שתי הערים הללו הכילו עמים מן הקמנוריה ורבים אחרים. היו להם ראשים וזקנים, שהיו מנצחים על ענייניהם. שופטים אותם בפלילים ובענייני סכסוכיהם.
אלה המוסדות נכחדו ברבות הימים, וגברו המחלוקות והפשיטות מכל הצדדים, עד ששועבדו בארצם וברחו ממנה. הם ביקשו מחסה בהרים והתפזרו במדבר ( הצחרה ) בקבלם על עצמם את חסותם של שכינהם ובהסתרתם תחת כנפיהם.
ולא נשארו מבני קמנוריה אלא מתי-מעט, מפוזרים באותו המדבר ( הצחרה ) ובקרבת החוף. מחייתם על חלב ודגים והם אומללים בשל יגיע הפרנסה ומצוקת התנאים. עד עתה הם נודדים בארצות אלה בהסכמת שכניהם ומבלים את ימיהם בשלום.
בין ארץ קמנוריה, סלא ותכרור דרכים, שרישומיהם לא ידועים, והולכי הנתיבות מעטים ".
המקורות העומדים לרשותנו אינם מאפשרים לקבוע אם השתמש אדריסי בסיפוריו של היהודים הכושיים בסודאן המערבי במסורות שקיבל, או שהם המצאת דמיונו. בכרי – bicri – שקדם לאדריסי במאה שנה, מזכיר אמנם את מלל ואת דו – dav – , אבל אינו יודע ולא כלום על תושביהן היהודיים.
איבן ח'לדון, מן ההיסטוריונים הדגולים והגדולים של עולם המוסלמי, המאוחר לאדריסי במאתיים וחמישים שנה, השמיט את כל הסיפור על היהודים, אף כי מרבה הוא לספר על מתייהדים בקרב הברברים, כפי שנראה להלן. יש חוקרים הרואים בסיפור על יהודי למלם פרי דמיון ערבי פורה.
אבל את המקור לשמות קמנוריה וניגירא, שלפי איתורו של אדריסי היו במאוריטניה של ימינו, בין עמק הדרעה בצפון לסנגאל בדרום, מוצאים אנו אצל פתולימיאוס. כנראה מדבר אדריסי על אוכלוסיה כושית, הקרובה לתושבי גאנה, שנוצחה על ידי הברברים, אין לייחס כל חשיבות למסורת על התייהדותם
המקור הספרותי הבא הוא אבן אבי זרע, מחבר ההיסטוריה של שליטי המגרב עד זמנו ( הרבע הראשון של המאה הארבע-עשרה ) הוא מספר כי בימיו של אידריס, מייסדה של פאס ( סוף המאה השמינית )שכנו במקום זה שני שבטים מבני זנאתה הברברים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פאגאנים לפי דתם.
פעם אחרת מסיח סופר זה דרך אגב, כי בסודאן המערבי, מערבה לעיר תאת-כלאתין, התגוררו במאה העשירית-האחת -עשרה שבטים כושיים בשם בקארה, שהאמינו בדת היהודית. הם נלחמו עם שכניהם הברברים משבט צנהאג'ה, שקיבלו את האיסלאם בימי העוקבה.
שוב יש לציין כי בכרי, בתארו אותו חבל, אינו יודע ולא כלום על יהודים בסביבות הבאנכלאבין. הרי שגם מקור זה אינו מעשיר את ידיעתנו לא בנוגע לברברים ולא בנוגע למתייהדים בקרב הכושים. אבל בין שיש ממש כלשהו בסיפורים אלה ובין שהם פרי דמיון, עובדה היא שהם נפוצו הן בסודאן והן בארצות השכנות. הבאנו סיפורים אלה, מאחר שהם עוסקים בשבטים הגרים בשכנות עם הברברים, שהיו נרדפים על ידיהם.
סוף דבר מסתמכים כל המלומדים המודרנים, בדברם על המתייהדים הברברים באפריקה הצפונית סמוך לפני הכיבוש האיסלאמי ובתקופת הכיבושים, על אבן ח'לדון, שהוא המקור הראשון במעלה לידיעת ההיסטוריה הברברית בתקופה הקדם-איסלאמית, אך על פי שמלומד זה חי כשבע מאות שנה לאחר מסעות הכיבושים הערביים בצפון אפריקה.
דברין של אבן ח'לדון על המתייהדים קשורים בסיפורו על ה " כאהנה " ומלחמתה בערבים. ברור שסיפוא ה " כאהנה " המלכה הברברית המתייהדת, הוסיף משקל רב לתיאוריה על הברברים המתייהדים.
ואף כי מלומדים רבים מעבירים את כל המעשה על ה " כאהנה " וח'אלד לתחום האגדה ההיסטורית, לא נמצא בעבר מי שיטרח להוכיח זאת בשיטות מחקר מקובלות, על ידי עיקוב אחרי התפתחותו של סיפור ה " כאהנה "
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
1 – פתח דבר
2 – הארכיב של רבי יהודה כלפון איש תיטואן – יעקב בן טולילה
3 – החיבורים " תענוג ושמחה " ו " בית החכמה " לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו – משה בר אשר
4 – תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק בראשית המאה התשע עשרה – שלום בר-אשר
5 – פרשת מחלוקת השחיטה בג'רבה : היסטוריה, לשון והלכה – על פי שאלות ותשובות מכתב יד – יהודית הנשקה
6 – איגרת מרבי חיים בלייח מתלמסאן לרבי אשר ג'אמי בתוניס – התרמ"א – 1881 – אפרים חזן
7 – פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע עשרה – אהרן ממן
8 – השררה ב " חברה קדישא " בפאס במאה העשרים – משה עמאר
9 – ערבית יהודית כפשה טכנית ומקצועית במוגאדור ( מרוקו : תיאור וניתוח תכניו של כתב היד ייל 1825.0016 – יוסף שטרית
יעקב בן טולילה אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דברי מבוא
רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.
הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.
שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.
רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.
רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.
רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.
לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.
הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).
בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.
רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.
בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.
יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.
ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.
בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד.
לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.
רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.
קשרים עם שוחרי הספרדיות בספרד
רבי יהודה כלפון הרבה להתכתב עם Manuel Ortega ( 77 מכתבים במחברת הראשונה ועוד 12 במחברת השנייה! ). איש זה היה שוחר ספרדיות מובהק, וניהל במשך שנים את כתב העת La revista de la Raza, ״ עיתון הגזע ״, שעסק בנושא ואשר הופיע בין השנים 1935-1915.
בגלגוליו השונים נשא כתב העת גם את השמות:.Nuestra Razan ו La Raza יחסי רבי יהודה עם אורטגה היו ידידותיים מאוד, ותמיד פנה אליו בנוסחאות כמו Mi querido amigo ״ידידי היקר״, Mi querido y respetable amigo ״ידידי היקר והנכבד״ ואפילו Mi fraternal amigo ״ידידי כאחי״.
רבי יהודה לא נרתע מלדון עמו בעניינים אישיים, כגון יריבויות שהיו לו בקהילה בהקשר מועמדותו לבית הדין הרבני. בכמה מכתבים מוזכר לטובה גם הד״ר אנחל פולידו, המבשר והמייסד של תנועת שוחרי הספרדים בספרד.
במכתב מיום 10 באפריל 1922 כותב רבי יהודה לאיגנסיו באואר, איש נכבד ואמיד, נשיא הקהילה היהודית במדריד, שהיה גם הוא בין השותפים בכתב העת שניהל מנואל אורטגה. הוא פונה אליו בפנייה Muy distinguido señor mió y apreciable amigo y correligionario ״אישי הנכבד מאד, ידיד מוערך ובן ברית״ וכותב לו בין היתר את הדברים הבאים:
Me es sumammente grato manifestarle que de siempre soy partidario entusiasta de la noble cuan meritoria obra que se han propuesto Vds. llevar á buen fin, pareciendome poco todo sacrificio inspirados que están de los altos ideales de patriotismo por una parte y de justicia y humanidad por otra, para llegar lo mas rápidamente y del modo mas eficaz al reintegro del Israel Español moral y material al seno de la amada patria de nuestros antepasados, nuestra querida Espagna
En lo que respecta a los hebreos de la zona protectorado español particularmente me parece sencillamente absurdo en [=e] inconcebible el no estar compenetrados de la idea de crear lazos de unión estrechisima entre hebreos y españoles para elaborar juntos un porvenir lleno de gloria y de engrandecimiento mundial para el pais que con solicitud paternal ampara nuestros derechos y que permita à Israel desenvolverse espiritual y materialmente en un ambiente de paz y tranquilidad.
Desde luego pueden contar incondicionalmente con mi modesto concurso para difundir "La Revistadela Raza" entre mis buenos amigos.
תרגום:
שמח אני מאד להודיע לך, כי מאז ומתמיד אני תומך נלהב במפעל האציל והמוערך שקיבלתם על עצמכם להגשים, ואני יודע כי אתם, בדבקותכם ברעיונות הנשגבים של פטריוטיות ושל צדק והומאניות, אינכם נסוגים מפני שום מאמץ כדי להביא בהקדם וביעילות לשילובו המוסרי והחומרי של עם ישראל הספרדי בחיק המולדת האהובה של אבותינו, ספרד היקרה שלנו.
באשר ליהודי אזור החסות הספרדית במרוקו בפרט, הרי זה דבר פשוט חסר היגיון ובלתי נתפס, שלא יאמצו את הרעיון של יצירת זיקה הדוקה בין יהודים וספרדים, כדי לפעול יחד למען עתיד רב תהילה ולמען האדרת המדינה אשר מתוך היענות אבהית מגוננת על זכויותינו, דבר שעשוי לאפשר לעם ישראל להתפתח מוסרית וחומרית בתוך אקלים של שלום ושלווה. מובן שאתם יכולים לבטוח בלא כל פקפוק בהתגייסות, הצנועה להפצת La Revista de la Raza בין ידידיי הטובים.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-הקבר בהר בינא.
הקבר בהר בינא.
בצלע ההר " ביננה " אחד מהרי צפרו מערה בה קבור " רבי יצחק הכהן דלמילה " . בן נאיים כותב עליו שהוא קדמון מאוד וזהו כל הידוע לו עליו.
ראה מלכי רבנן בערך ר' רבי יצחק הכהן דף עד, ב. מנהג היה בצפרו בעצירת גשמים כשיש ברית מילה, לוקחים מטפחת ספוגה מדם הברית ושוטחים אותה על קברו. 
בשאלות ותשובות הרכבי, " שאלות מרבי משה בן מ"ר יצחק המערבי, שאלהעל כהן שלא התפלל אם מותר לו לעלות לדוכן. הגאון בתשובתו אומר לו , " והזכרם כי כתבנו אל פאס " , כלומר רבי משה לא היה מפאס אך ידועים לו דברי הגאון שכתב לפאס.
יתכן שרבי יצחק דלמילה הוא רבי יצחק המערבי ורבי משה הוא בנו, ובהיותו שוכן קרוב לפאס ידע מה שכתב אליהם הגאון, ושמא היותו הוא עצמו כהן גרמה לשאלתו על כהן שלא התפלל.
שם המשפחה בן זכרי שנזכר בתעודות הגניזה שפירסם שד" גויטין על הסחר עם צפון אפריקה, מצביע על סביבה זו. משפחת בן זכרי ובראשה רבי אהרן בן זכרי ששימש רב העיר אחרי רבי יוסף בן עטייא, היא משפחה ידועה בצפרו עד היום. גם בספר הקבלה נזכרה משפחה זו : רבי יצחק ב"ר משה הידוע בן סכרי.
על כל פנים אין ספק שהיה כאן יישוב יהודי בטרם ייסוד פאס. אך בתעודות לא נזכרה קהילה יהודית בצפרו, אלא אחרי הגירוש. פער דומה קיים בהיסטוריה הכללית של צפרו. מן הציון שצויינה צפרו בתקופת אידריס השני לא נזכרה כמעט יותר עד לבניית חומתה בימי במלך סולימאן.
זכרה של צפרו מופיע בזמנו של וונודין משבט " המגראווא " שניצח את אלמועיז בשנת תשע"ו – 1016 -, כבש את צפרו והושיב משפחתו ואנשיו בעמק " המולוייא. במלחמת האלמווחדין בשנת תתק"א – 1141 -נזכר בכיבוש העיר צפרו על ידי עבד אלרחמן בן זגו שהלך ב 5 לחודש מוחרם בשנת תתק"א ( 536 להיג'רא, 10 באוגוסט 1141 )ביום חג העסורה, והתקיף את העיר ספראווי ולקח בשלל את הרכוש.
כן נזכר מורד בשם אבו-יעלה -abu yaala – בתקןפת אלמווחדין, שהיה מעיר צפרו, בימי המלך אבו סעיד המרינידי נזכרה צפרו בהקשר לסכום המס שהוטל עליה.לפי ליאון האפריקני ומרמול נחרבה העיר בימי מולאי מוחמד. כשמושלה אחי המלך בא בעלילות על תושבי העיר, עזבוה, ורק אחר זמן נתחדש בה היישוב מגולי אנדלוסיה.
אין ספק שבין המתיישבים החדשים הללו היו גם יהודים. מקור פורטוגיזי משנת שנ"א – 1596 -, מציין שהיו בה הרבה יהודים. בהמשך שלטון בני וואטאס לא נזכרה צפרו כלל, ובימי הסעדים בשעה שעל קהילת פאס יש ידיעות רבות בכרוניקות החכמים, צפרו כמעט שלא נזכרה במקורות.
הפרטים הראשונים במקורות היהודיים על קהל צפרו הם מימי רבי שאול סירירו. בשנת שפ"ג – 1622-23 ,השנה בה מת המלך עבד אללאה בנו של אל מאמון הסעדי ומלך תחתיו בנו עבד אלמאליך. כותב רבי שאול סירירו, " בזה החודש ( חשון שפ"ג ) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים וכן עשה, והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.
עוד שם, " ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבדאללא ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך והוא כבן ט"ו שנים יהיה סימן טוב לישראל שלו"ל ( שבח לאל והודאות לשמו ) שהאיר אפילתינו ועושה כמה ניסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיין שלא השלימו וההודים הולכים לבדם לכפר צפרו השי"ת יגזור עלינו לטובה.
ביקורו של רבי שאול בצפרו והכבוד שעשו לו היהודים שם מעיד על הקשר ההדוק בין יהודי פאס וצפרו, גם העובדה שיהודים נסעו לבדם מפאס לצפרו מעידה על תנועה מתמדת ותקינה בין שני הישובים.
נסיעתו של רבי שאול סירירו היתה בימים בהם כיהן ברבנות בצפרו רבי דוד אראג'יל, החכם הראשון הידוע לנו מקהל צפרו. אין ספק שהיה מבני המגורשים ומיניויו כרב העיר מעיד שהתיישבו שם רבים מהמגורשים. משפחת אראג'יל ידועה בספרד.
על רבי דוד הנ"ל אין לנו ידיעות רבות. לא נשאר ממנו שום חבור כי אם שאלה ששאל מרבי יעקב בן דנאן בשפ"ה תוכחה, ורשימה שהועתקה מכתב ידו ובה מוסר מה ששמע מרבי אברהם הכהן על מקדש חוניו ובית הכנסת של אליהו באלכסנדריה.נזכר במכתב מקהילת תאזה המופנה לחכמי פאס ובראשם רבי שאול סירירו, וחכמי צפרו ובראשם רבי דוד אראג'יל. שני מכתבים שנשלחו איליו מרבי שאול סירירו
תעודה מספר 58
בעיר אכסנדרייא הייתה שם בית אחת כמו בנין בית המקדש ונקראה בית חוניו שבנה אותה חוניו מזרע חשמונאי והיה חותנו סנבלט החורני ונתנו למלך קוסטאנטין גפן של זהב מנחה כדי לתת לו רשות לבנותה כדמות בית המקדש.
והיה הוא משמש בכהונה תמורת בה"ם, והנה עודנו בנוי עד היום הזה וגבשו אותו הגויים ועשאוהו בית התפילה. ויש לה כמו י"ב פתחים, וקרוב לפתח אחד מהם הוא הפתח הנקרא היום באב אלכדרא בו קבורים כל זרע בית חשמונאי, ואין שום יהודי יכול לעבור שפ כי אומרים שהוא קבור אשורפ'א, ועדיין יש בה מזבח והיכל כבנין בית המקדש, ויש בה אלף עמודים של שיש, כך שמעתי מפי רבי אברהם הכהן שראהו בעיניו.
עוד שמעתי שבאכסנדרייא החדשה יש אבן אחת של שיש גדולה על פי גוב אחד של מים וכתוב באבן כפרתי וכפרתי ביתי, זהו המשקוף של אולם ההיכל, וכתוב בה גם כן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים בכתיבה אשורית והוא ראה אותה האבן ושתה מהמים שבבאר.
גם שמעתי מפי מגידי אמת שיש באכסנדרייא הנזכרת בית הכנסת של אליהו ז"ל עמוק עמוק יורדים לתוכו בעשרים וחמש מדרגות ורצפתה כולה מאבני שיש וכסה אליהו ז"ל בנוי בתוכה וספרי תורה בתוך ההיכל ועששיות דולקים תמיד לפני ההיכל.
וביום השבת הולכיני סגולה מאכנסנדרייא החדשה להתפלל שם להיות שאינה רחוקה מהעיר. ומכל העמודים של שיש יש בה שנים פתולים כמו קרן הצבי ויש בה תיבה חשובה עד מאד עין לא ראתה כזה וזמן בניינה כתוב בה שנבנית קמ" שנה קודם חורבן בית שני ויש בה אור גדול דרל ארובות עשויים מזכוכית להאיר לבית הכנסת הנזכר..
גם יש בה בבעת הכנסת הנזכר שסה' מגדלים כמנין ימות החמה סביבות החומה והיא מוקפת חומה וחיל, ואמר רבי אברהם שהתפלל הוא בבית הכנסת הנזכר ג' שבתות.
מ"כ בכתב יד כבוד הרב דור אראג'יל זלה"ה
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
כל זה העתקתי מספר זכירה של הרב יעקב אבן דנאן והרב מסעוד אבן דנאן ז"ל כולם. בין כתביו של הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל. סוף התעודה
נראה שרבי דוד הנ"ל היה קודם לכן בפאס ושם למד, וכך שמע מרבי אברהם הכה, ורק אחר כך עבר לצפרו לשמש ברבנות. מפניית קהל בתאזה לחכמי פאס ולחכמי צפרו נראה שהיו חכמים ורבנים בק"ק צפרו ולא היה בחינת כפר קטן. קרוב לומר שרבי דוד אראג'יל ניהל ישיבה והרביץ תורה בתלמידים. שמו נשאר על בית הכנסת הישן שבעיר הנקרא " צלא דלחכם ".
הק"ק כיבדוהו וקראוהו בשם " אלחכם " בלי להזכיר את שמו. שנים אלו היו שנים קשות לקהילות מערב. המלחמות והמריבות במשפחת המלוכה, התסיסה בקרב התושבים בפאס נגד אל-מאמון שנתן את העיר לעראייש למלך ספרד, דיכאו את רוח היהודים. בשנת שפ"ה – 1725 – היה רעש שפגע בפאס ובמכנאס, בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד.
ובשנת השפ"ז בחג השבועות נתרבה הדבר בעיר והיו מתים חמשה ששה בכל יום. בדבר זה מת המלך הצעיר עבד אלמאליך בשנת שפ"ו. אחר מותו באות השנים הידועות בשם " ארבעין שנא דלפתנא " ( של בלבול ) בהם היתה אנרכיה בכל חלקי מרוקו. הדילאיין השתלטו על צפון הארץ ובכלל זה פאס, ונראה שגם צפרו היתה תחת השפעתם.
מולאי עלי אשריף מייסד השושלת העלווים היה תקופת מה בצפרו. אולי היה הוא שר העיר עד שחזר לסגלמאסה בה מת. על כל פנים אין שומעים על גזירת הריסת בתי כנסת בצפרו כפי שזה היה בימי הדילאיין בפאס, תאדלא, זאוויא וסלא.
בימים אלה היתה התנועה השבתאית. כידוע חדרה התנועה הזאת למרוקו כולה ורבים ושלמים נתפסו לה. בעיקר באותם המקומות שסבלו מהדילאיין וגזרתם להרוס בתי כנסת. אנשי זאוייא הוגלו ממקומם על ידי מולאי ראשיד חזקים היו באמונה זו יותר מאחרים.ובמקומות קליטתם החדשים המשיכו לא לצום ביום תשעה באב. טבעי הוא שאצל הסובלים יפעמו ציפיות משיחיות חזקות.
שירים שחוברו לכבוד שבתי ונתן היו מושרים בפי ההמון. בשירים אלו צויינו ה " אגרות " ששלח שבתי. גם קרדוזו פעל לחזוק התנועה באפריקה. ואם כח שככה התנועה עד מהרה, במיוחד לאחר שמע ההמרה, לאחר שנים מספר נתעוררה שוב, ואף קבלה תנופה חדשה עם הופעתו של יוסף בן צור מעיר מכנאס, אשר החזיק עצמו כמשיח בן יוסף, והעיד על שבתי שהוא משיח בן דוד, ונתן נביאו, נביא אמת, שלישיה זו היתה נערצת על ידי ההמון.
ודאי שגם על קהל צפרו לא פסחה התנועה השבתאית ונדבקו גם הם באמונה זו מי פחות מי יותר, ןאף שתעודות שבכתב לא נשארו, יש לציין שעד היום מושר בפי הנשים שיר חתונה שבו יש משפט עך שבתי ורבקה. בשיר חתונה זה משפט " שבתי צבי סאפד בראוואתו " שבתי צבי שלח אגרותיו ועוד דברי הבל כאלה.
לימים אלו של אמונה בשבתאות יש לזקוף כנראה את מקור המנהג לחלק כסף לילדים ביום ט' באב, כמו בפורים.
בידי אחד מתושבי צפרו נמצא קובץ פיוטים ובו שירים רבים במעלת יוסף בן צור, שבתי ונתן. סימן השירים הללו הוא " שמאל ". לא עלה בידינו לזהות את האיש, אך אין הדבר בטוח ששירים אלה הושרו בצפרו, כי נראה שהקובץ הנ"ל לא נכתב בצפרו אלא הובא שם במרוצת הימים מאיזה כפר או עיר אחרת.
שירים אלו כוללים רשויות לנשמת, לברכו וקדיש וגם לחתו ולכלה. נראה מהם שהציפייה לביאת המשיח היתה חזקה אצלם. ימים של ערגה משיחית זו משתרעים עד ראשית ימי מלכותו של מולאי ישמעאל – 1672 – 1727.
אודות התופעה של השבתאות במרוקו דווקא נכתבו ספרים רבים כמעט בכל לשון אפשרית, לסכם נושא זה בכתבה קטנה, אי אפשר מחד, ומאידך , כתיבה מרובה עש תעייף את הקוראים.
השנים תכ"ד – תל"ב 1672 – 1664 , ימי מלכותו שלמולאי ראשיד.
כאשר מולאי ראשיד התכוון לכבוש את פאס, הראו תושביה בתחילה התנגדות וסמכו על החייאניינא, בהאליל ותושבי צפרו אשר תקעו כך אתם לעשות מלחמה נגד מולאי ראשיד. בסופו של דבר עלה בידי ארשיד לכבוש את פאס ובוודאי ששלטונו פשט מיד על צפרו וסביבותיה.
בימי מולאי ראשיד היה מולאי ישמעאל כליפא ( מושל ) פמקנאס ובצפרו בתקופה זו הקהילה היהודית בצפרו התרחבה, כי כאשר הלך מולאי ראשיד לערי אזאווייא, היהודים שהיו שם נתן להם זמן שלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו כל מה שיכלו שאת מכסף וזהב כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים ההם לפאס בראש חודש אב שנת תכ"ח.
ויש מהם באו לצפרו ואני הצעיר מבני בינהם כי זקננו הרב יצחק אלבאז היה מהמגורשים אשר אני דור שביעי לו. הקהילה בצפרו לא רק התרחבה אלא קיבלה אנשים שכנראה היו עשירים וביאתם לעיר ודאי הביאה לפעילות כלכלית מוגברת, וחיזקה את אושיות הקהילה.
השנים תל"כ – תפ"ז 1672 – 1727, ימי מלכותו של מולאי ישמעאל.
אין בידינו ידיעות ברורות על יחסו של מולאי ישמעאל ליהודי הקהילות שהיו תחת שלטונו לפני עולתו על כסא המלכות. לפי טולידאני היו קהילות שתחת שלטונו מאושרים מיתר יהודי המערב, אבל אף אם היהודים נהנו מבטחון בדרכים, ממניעת השוד והגזל, זמן הפעילות הכלכלית שהקיפה אז בוודאי את רוב היהודים, הרי מאידך נטל המיסים הכבד ושהוכבד יותר מדי פעם על ידי המלך, אופיו האכזרי והתפרצויות הזעם שלו פגעו קשות ביישוב היהודי במרוקו ולא פסחו על שום קהילה.
בצפרו אנו יודעים ששימש אז כנגיד הקהל יהודה בן ניסים הרוש, יהודה הנ"ל עם אחיו באו כנראה בקשרי מסחר עם אנשי חצר המלך. הוא גר זמנית במכנאס מקום מושבו של המלך. בשנת תפ"א הלשין עליו השר עבד-ארג'א לפני המלך ויהודה נכלא בבית הסוהר. השר הצליח להוציא צו-מלך המחייבו הוא ואחיו לשלם סך 1000 מתקאל, בטענה שנשאר הסכום הנזכר בידיהם מכספי השר בלכיר הממונה על הארמון
. תעודה מספר 59
"….ונוסח אגרת יר"ה כך הוא שנקראת לפנינו בפני שני סופרי גויים זה שלא בפני זה, אדילינא ביהי לחמיליהי כאדימונא עבד ארג'א אליסלאמי ווסחאבו כאדימונא ואלדו ג, רנטו אין יקבדו מן אדאמי יהדה בן נסים וואכוונו איהוד מן מלאחי צפרו אלף מתקאל בעאמאלתיה מן גירי מונזיעין יונאזיעוהום ולא מועארדין יועארידוהום ווואדלי יכון מן מאכאנא בידאהום מן מתאעי הלכיר עבד אדאר וואבאקייא ביאדיהום אילא לאנ ואין לאם ינאזיוו בדפאעהום יכאפונא עלא ריקאבהום וסלאם וואפי אתאסייע מן ארביע תאני עאם תלאתא ותלאתין וואמייא וואלף. עד כאן נוסח הכתב
משפט וצדקה ביעקב רבי יעקב אבן צור חלק א סימן רטז.
המקובלים במרוקו-אברהם אזולאי בן ישראל-רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון
אברהם אזולאי בן ישראל. ת"ך – תק"א . מגדולי הקבלה במזרח. ישב במראכש , זמו מה גם בתיטואן ובמכנאס. נודע כבעל מופת ומלומד בנסים. היה מתלמידיו של רבי יצחק דילויה ממראכש, מחשובי רבני במנו.
חברם של רבי אברהם אבן מוסא ורבי יעקב בן מארגי, ליקוטים מפירושו לספר הזוהר נכנסו לתוך " מקדש מלך " של תלמידו רב י שלום בוזאגלו. בספר " אוצרות החיים " נדפסו גם הגהותיו ובשער שם כתוב " הגהות….הני אשלי רברבי רבני גאוני המערב חסידי קדושי עליון ה"ה כמוהר"ר אברהם אזולאי ז"ל וכמהר"ר אברהם בן מוסא ז"ל מתושבי עיר ואם בישראל מראקיס יע"א עלווי עליה.
לפי הקולפון שבסוף הספר נעתק מספר אוצרות החיים כתב יד דהועתק שנת והיה שכרי – תק"ל – על ידי הרב…משה מאימראן זצ"ל מעיר מקנאסא.
אברהם אזולאי בן מרדכי. פאס, ש"ל – חברון, ת"ד. בפאס הגיע לידיו ספר " פרדס רימונים " של רבי משה קורדובירו, הוא התרשם ממנו עמוקות ונדר לעלות לארץ ישראל. עלה בשע"ה. תולדותיו מסופרות בהקדמות ספריו, וכן אצל החיד"א בשה"ג.
מחיבוריו הקבליים ייזכרו : " שהרי החמה ", קיצור מספר " ירח יקר ", הוא פירושו של רבי אברהם גלאנטי לזוהר. " אור החמה " הפירוש החשוב ביותר, המקיף כל הזוהר על התורה. מהדורה שלמה נדפסה בפרעמישלא בשנת תרנ"ו – תרנ"ח.
" חסד לאברהם " רובו בנוי על שיטת הרמ"ק. חובר בעזה. נדפס ראשונה באמסטרדם תמ"ה. " בעלי בראית אברם ", פירושים על התנ"ך. אף הוא חובר בעזה.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון
נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחרי גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבני נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו " חסד לאברהם " " אור החמה " " זהרי חמה " ו " בעלי ברית אברם ".
אמנם, כיוון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.
קורותיו.
משפחת אזולאי הייתה משפחה עניפה, מסועפת ומכובדת. על בניה נמנו מחשובי הרבנים, הפוסקים והמקובלים מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד"א.
כאשר שמע רבי אברהם אזולאי ממראקש, קרובו של רבינו, שיש האומרים שאזולאי הוא ראשי תיבות של " אשה זונה וחללה לא יקחו " החרים הרב על זה, והכריז שכל האומר כן – ילכד בחרם. הרב הנזכר היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים, ותפילתו אינה חוזרת ריקם ( נר המערב ) עמוד 11 – 112 )
את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו " קרית ארבע " , ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר"ו, בן לאדוני אבי מאוד נעלה כבוד הרב מרדכי זלה"ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה המכונה " בודוך "
אבי המשפחה רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחת חכמי קשטילייא שבספרד, אשר באו אחר גירוש לפאס, בנו, אבי רבינו היא איש חי עומד לפני ה' וישר פעלו הנבון והנעלה כבוד הרב מרדכי. אמו של רבינו הייתה בתו של רבי יצחק בן רבי אברהם חסיד ומקובל.
תקופת פאס.
העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הווסדה אנו שמוצאים בה יהודים, וחויבו במס גולגולת שנתי. קשר עמוק היה קיים בין הקיבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וארץ ישראל.
כך נראה מהתשובות הגאונים : שאלות שאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו : לכל רבנא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר.
קהילת פאס ידעה גם תקופת של צרות, פורענויות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת 1038 נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.
אולם, בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבריתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי:, רבי יצחק אלפאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד, על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי, הגיאוגראף בכרי, " והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגראב ".
כך גם בזמנו של מוחמד אלשייך – שלט בפאס 1472 – 1505, מחסיד אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלום ובשלווה, ולכן התפתחו שם ישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת 1492, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.
מקובל שרבינו נולד בשנת ש"ל – 1570 בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: " כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….
ואכן באותם הימים עדיין הייתה פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים. וכל כותב רבינו בהגיעו לעזה :
זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדת פאס…ואני בקרב חכמים ושלמים…וכן אני יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא.
אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סירירו, מרבני פאס באותם הימים : " אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב וצרות רבות…אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ראש חודש אדר ב' מת איש חסיד קדוש, כבוד הרב יעקב בם עטר זלה"ה.
התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס, אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ"ל, שהתרחשו בשנים שס"ד – שס"ו, על פי הסיבות ליציאתו מפאס ; ויהי כי הקיפו עלי הימים….ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה אשר הייתה למשל ולשנינה…יצאתי ממחיצתי ודלתי ביצי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבוא להתגורר בארץ ישראל – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול.
רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים, וכמו שכתב החיד"א : ודרך אוניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והייתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.
חסד לאברהם
ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר
רבי אברהם אזולאי
הקדמת לספר חסד לאברהם
הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:
אבן שתיה:
להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:
והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.
אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:
אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:
והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:
אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:
הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:
ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר י נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:
אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:
ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:
ברית- בעריכת אשר כנפו
אחדים דבוקים ממש ואחדים עולים זה על גבי זה. ייתכן מאוד שסיבת אי הסדר המופגן הזה של קברים שבין 1870 – 1935 היא בגלל המגפות הרבות שפקדו את העיר ואילצו את הקהילה לקבור בחיפזון רב עשרות מתים מדי יום ביומו.
הקברים בבית העלמין זה שעליהם מגולפת צורת גוף וראש הם קברי נשים בלבד. בבתי עלמין אחרים במרוקו אין הדבר כך בהכרח. בקברים של המאה העשרים, אלה העשוים משיש, פסק מנהג ציור הגוף על קברי הנשים.
כאמור, שהייתי חודש ימים ברצף במוגדור כדי להשגיח על עבודות השיפוץ. תוך כדי שהייה בבית העלמין, התחלתי לעבור בין המצבות ולקרוא אותן. עד מהרה נוכחתי שדברים חשובים ואף נפלאים רשומים על גבי המצבות.
הפקדתי בידי אשתי את מלאכת צילום המצבות ואני התמסרתי לפענוח ולהעתקת הכתובות שעל המצבות השונות. כאן המקום להגיש שיש אתר אינטרנט על בית העלמין שהוקם על ידי מר אלכסנדר לוי מג'נבה, צאצא למשפחה מוגדוראנית, אשר יפה את בית העלמין.
בשביל להגיע לאתר הזה מספיק לרשום בגוגול mygenealogy Mogador cemetery שם אפשר למצוא את מרבית הקברים עם צילומי הקברים וציון שם הנפטר או הנפטרת ותאריך הפטירה. האתר מכיל רק את הקברים שמר לוי פענח את שם הנפטר הכתוב עליהם.
לנוחיות הגולשים ו/או המעוניינים להלן הלינק.
http://www.mygenealogy.ch/cemetery/search.php?condition%5B4%5D=lkayam&condition%5B3%5D=lkayam
ככל שהתקדמתי בעבודתי, הוחוור לי שחלק גדול מהקברים טמון מתחת לאדמה. ביקשתי מהשומר מעדר ומטאטא והתחלתי לחשוף מצבות, כך עלה בידי לחשוף כמה עשרות קברים שהיו נעלמים לחלוטין מן העין.
הנה דוגמה לחשיפת קבר : על קבר של בחור צעיר בשם שלמה אלקסלסי, קראתי את המלים הבאות " וקדרו שמיו של הבחור שלמה, לימין אחיו ינוח נעימות " ( קברו של שלמה בן שאעוד אלקסלסי התרס"א. – 1901.
כשראיתי שורות אלו, תרתי אחר קבר האח. במרחק שני קברים מהקבר המדובר בצבץ קצה של קבר שרוב רובו היה מכוסה באדמה ובצמחים, לאחר שתלשתי את הצמחיה והסרתי את האדמה, גיליתי את קבר האח שנפטר שנתיים קודם. ( קברו של אהרן לסלאסי בן סאעוד תרנ"ט – 1899 )
לא הרחק מקברו של רבי יוסף כנאפו זיע"א, גילית את קברו של רבי יצחק בן יעיש הלוי. איש לא ידע על מיקומו של הקבר הזה והוא אינו מופיע באתר של אלכסנדר לוי. יצחק בן יעיש הלוי היה תלמיד חכם משכיל ממוגדור.
הוא כתב מאמרים לעיתון " הצפירה " בווארשה. במאמריו הוא מתחת ביקורת נוקבת על אורח החיים של יהודי מוגדור. הוא היה שותף לשייך דוד יפלח בחיבור קובץ הבקשות " רוני ושמחי " שקדם לקובץ " שיר ידידות. הקבר של יצחק בו יעיש הלוי גדול יותר מהקברים האחרים, הוא עשוי מסלע ים מלוטש והוא שמור להפליא.
על הקבר חרוטה כתובת עם אקרוסטיכון " יצחק בן יעיש הלוי ז"ל. מי חיבר את השיר על המצבה הזאת ? האם רבי דוד אלקיים ? המורכבות וצחות הלשון של השיר מצביעות עליו כמחבר, אף על פי שידוע כי היה סכסוך קשה ביניהם. להלן נוסח המצבה :
לפני הנוסח אביא לכאן את הערת המחבר, מר אשר כנפו, וכך הוא כותב : בברית 11 כתבתי מאמר על דמותו של רבי נסים בן נסים. שם ציטטתי את דבריו של רבי יצחק בן יעיש הלוי ב " הצפירה " גיליון 81 עמוד 331 שנת 1891 ולאה הדברים : " רחוק מהעיר מהלך ט"ו שעות ימצא הר גבוה שמו איית ביוד, וזה שתיים ושלושים שנה עלה ההר לגדולה בדרך פלא והוא :
אישה חלמה חלום נורא ואיום שבמקום הקדוש הזה קבור הצדיק הנפלא רבי נסים בן נסים. הצדיק הזה שלא היה ולא נברא בעולם הרעיש הארץ.
כל אנשי העיר הולכים המונים המונים להשתטח על קבר הצדיק הנפלא בראש ההר ההוא. מי שאין לו בנים הולך הוא ואישתו לבקש בנים מהצדיק. מי שבא עליו חולי או הוכה בשיגעון, מאמינים שכפאו שד או נכנסה בו רוח בגלגול וקושרים אותו בחבלים ומוליכים אותו לצדיק לגרש הרוח.
וגם מי שאכף עליהם המחסור המה יעלו בהר לבקש פרנסתם, אבל הצדיק הזה אינו בקי בספר היצירה ואינו רופא מומחה וכלי גדול. השד או הרוח אינו יוצא מהגוף כי מאחר שלא נכנס אינו צריך לצאת, ועם כל זה ישראל מאמינים בני מאמינים ? עד כאן לשון המחבר מר אשר כנפו.
להלן נוסח המצבה על קברו של רבי יצחק יעשי הלוי ז"ל.
אשר כנפו בבית העלמין במוגדור
וואי להאי שופרא רבא מלא ספרא דבלי עפרא
יום לנתיב המות עלות לבבו
נפרדו הצמודות שבעתיים
צר לי כי את רחמי ראש לחמרה
נעדר עתו גם עטו כפרים
חלוני רקיע הופיעו ברק
בכי לי פי מראה ויפה עינים
קול נהי משחק מר השמיעו
ברעם אנחות שוברות מתנים
בהזיל גשמי דמעות לפנים
קבצו פארוק יד על חלצים
נשמת רוח חכם עליה השלום
מרביץ תורה רחם רחמתיים
יחיד להוריו חסד משך ליודעיו
ולדלים עניים מלא חפנים
עמל יגע כי לשואלו נדרש
טע אשל מנה אחת אפים
ידיד נאמן כהר' יצחק בן יעיש
הלוי עלתה לאל בשמים
שמחי נפשי טרם אשר לתקחי
ועתה לעמתך צחכים
היה בעלות מנחת יום ש"ק
יג בכסלו נפל נפיק ברכים
לקברות עת הובלה גויתו
יום א' וישימו לך ידים
ויהי בהרימי קולי ואקרא
סדר זה ונפקד בעד עדים
יחי שמו וגם זכרו לנצח
לא ישכח ועין תזל מים
זמן מותו בשנת ואשלם
נחומים לו ולאבליו שנים
לביתו נחמה תחת אהבה
ותהי נפשו צרורה בצרור החיים
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו. המכון למורשת יהדות מרוקו.
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל
עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.
בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.
קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.
מכל יצירתם הגדולה של רבותינו הקדושים רק ספרים מועטים זכו לדפוס. חלקם בהשתדלות המחברים ובני משפחותיהם, ורובם בידי רבנים ואנשי שם מבני עדתינו, אשר כאבו את כאב רבותינו בל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חס ושלום, במיוחד בדורינו מאז שהאיר אור הדפוס בצפון אפריקה.
המכון למורשת יהדות מרוקו ״ תולדות ״ הציב לו למטרה לגאול את תורתם של רבותינו הקדושים, להוציא לאור יצירותיהם שעודם בכתובים וכן לההדיר את חיבוריהם אשר אמנם זכו לדפוס אך הם נדפסו בזמנו בכמות קטנה וכיום כמעט ואינם בנמצא. ואשר רבים אומרים מי יראינו טוב.
חכמי מארוקו לבד מהפצת תורה הקדישו הרבה מזמנם לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבות. הם תקנו תקנות רבות לפי צורך השעה כדי לפתור בעיות ושאלות שהזמן גרמא בתחומי כלכלה וחברה. אישות, יחסים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילה.
את רוב התקנות נאספו בקובץ התקנות אשר פורסם בזמנו על ידי הרב הגאון אברהם אנקאווא זצ״ל בספר כרם ח״ב. בשנת התש״ז נוסדה מועצת רבנות ראשית ליהדות מארוקו. אשר התכנסה מדי פעם ותיקנה תקנות נוספות.
ראינו חובה לעצמנו להגיש כפרי ביכורינו את ספר התקנות במהדורה חדשה שיכלול תקנות חדשות גם ישנות באותיות מרובעות. עם אינדקס אישים לתקנות הראשונות. בתוכניתנו לרכז בעה׳׳י גם תקנות בודדות שנתקנו בערי מארוקו השונות, אשר הם פזורים בספרות הרבנית של חכמי מארוקו.
ויבואו בכרכים הבאים. עם גמר ליקוט התקנות הפזורות נערוך אינדקס נוסף שיכלול גם התקנות החדשות שנתקנו בשנים האחרונות על ידי מועצת הרבנות הראשית במארוקו.
הננו להזכיר בברכה ובתודה את מורינו הדיינים יוצאי מארוקו הנמצאים בארץ והמשמשים בקודש ובראשם מורנו ורבינו הרב הגאון רבי שלום משאש שליט״א, ואשר היה בין אלה שתרמו רבות להצלת הרבה מתורתם של רבינו משיני העש ולהעלותם על מכבש הדפוס. על הסיוע העזרה וההדרכה בהוצאה לאור של מפעלנו ״ המשפט העברי בקהילות מארוקו ״.
יהי רצון שנזכה לראות יחד בהגשמת מטרתנו ולהביא לכל בית ישראל את האורות הגנוזים שביהדות מארוקו. וזכות התורה תעמוד לנו לראות בהרמת קרן התורה וקרן ישראל. ומלאה הארץ דעת השם אמן.
המערכת
דמנאת העיר
מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "
רבי אברהם חמיאש – דמנאת –
נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.
רבי אברהם כהן – תידילי.
קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.
המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.
לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.
אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.
פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.
ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.
בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.
" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.
למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעם באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס.
רבי יוסף כהן – דמנאת
קבור ליד קברו של רבי דוד דדינו
רבי יוסף מלול – דמנאת
נערץ על ידי אנשי המקום. קבור ליד קדושים אחרים
רבי דוד דנינו – דמנאת
היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו הכבשים השתתקו. המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד בקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים והבטיחו שיותר לא ירען את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס.
רבי דוד פרחי – דמנאת.
קבור בדמנאת על פי עדותו של רבי יוסף א' מאימגראן.
רבי חיים בוחבוט – דמנאת
נקרא גם באבא סידי. הוא סבו של רבי יוסף חיים בוחבוט הקבור גם בדמנאת.
הוא היה סגי נהור. כאשר היה עולה אל הקאדי, או נקרא אליו בעת סכסוך בין בעל לאשתו, הוא היה משמש כעורך דין, ועומד על כך שהבעל ישלם מזונות לאישה. כאשר היה רואנ אותו הקאדי, היה קם לכבודו
רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת
קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט
רבי יוסף אלמליח דמנאת
נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה
הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.
היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.
רבי יצחק חזיזה
רבי ישועה דנינו
שייך למשפחת " איית ישועה
רבי שמעון ענקרי
רבי יצחק בן ימי
ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.
רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת
קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט
רבי יוסף אלמליח דמנאת
נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה
הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.
היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.
רבי יצחק חזיזה
רבי ישועה דנינו
שייך למשפחת " איית ישועה
רבי שמעון ענקרי
רבי יצחק בן ימין
ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.
פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-בעניית ברוך הוא וברוך שמו נתקנים כל היסודות ויש שפע גדול.
א. בעניית ברוך הוא וברוך שמו – מתעוררת מידת הרחמים.
ואפשר עוד לרמוז על זה מה שאמר הכתוב (מיכה ז' י"ט): "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם". ישוב ראשי תיבות ברוך הוא וברוך שמו, ומלת ישוב נמי לשון ענייה כמו וישיבו אותם דבר (במדבר י"ג כ"ו) וכיוצא. ואומר דבשביל הענייה שעונה האדם ומשיב באומרו ברוך הוא וברוך שמו כרמוז במלת ישוב בראשי תיבות כאמור, ע"י זה ה' ירחמנו ויכבש עונותינו, מלת יכבש גי' לבש שהוא מספר הכוונות דברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו, דע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' יכבש, בזה גם הוא יכבש עונותינו.
ב. ברוך הוא – כנגד ריבונו של עולם ו"ברוך שמו" כנגד גילוי שכינתו.
ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הנה יש להתבונן בזה דיש שינוי בזה המקרא מסיפא לרישא, דברישא אמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו שלא לנוכח, ובסיפא אמר ותשליך במצולות ים לנוכח, ותו ברישא אמר יכבוש עונותינו דהיינו העונות שלנו, ובסיפא אמר ותשלי במצולות ים כל חטאתם, משמע שאנו מבקשים על אחרים ולא על עצמנו. ואפשר לפרש על פי דרכנו שהנה עניית ברוך הוא וברוך שמו , ברוך הוא כנגד קב"ה וברוך שמו כנגד שכינת עוזנו, והנה קב"ה שהוא ז"א הוא הנקרא רוח, ושכינת עוזנו נקראת נפש.
וידוע שהחטא פוגם שנפש לבדה, והעון פוגם גם ברוח וזהו שאמר כאן יכבוש עונותינו כנגד ז"א שבו פוגם העון כאמור, וכנגד המלכות שהיא נו' ובה תלוי פגם החטא, אמר ותשליך במצולות ים דהיינו המלכות תשליך במצולות ים כל חטאתינו, וגם זה שלא לנוכח נאמרה, ומ"ש אמר חטאתם ולא אמר חטאתינו, בזה בא להודיע בבירור דעל המלכות מדבר שבה תלוי פגם החטאים.
ומ"ם סתומה רומזת למלכות כמ"ש רבינו זלה"ה במ"ם דלעולם ועד דק"ש שעל המטה, ובמ"ם דלמרבה המשרה, וע"ז אמר חטאתם, קרי ביה חטאתם מ"ם דהיינו החטאות שפוגמים במלכות שהיא מ"ם המלכות תשלי אותם במצולות ים.
בעניית ברוך הוא וברוך שמו נתקנים כל היסודות ויש שפע גדול.
ועוד יש לרמוז בר"ת ברוך הוא וברוך שמו ראשי תיבות עם הכולל גי' שדי, והכוונה דשדי הוא ביסוד, וכל ברוך עיקרו הוא ביסודו, הן ביסוד או"א הן ביסוד זו"ן, וכשעונה האדם ברוך הוא וברוך שמו כראוי נתקנים כל היסודות ומשפיעים זה לזה ובזה נתקן כל פגם האדם.
ב. מטרת עניית ברוך הוא וברוך שמו להביא את האדם למצב תמידי של אימה ויראה מה'.
ויש לרמוז לזה יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, (תהלים צ"א א') מלת יושב ר"ת ברוך הוא וברוך שמו. ואומר כשהאדם יהיה נזהר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי דהיינו שיהיה יודע שהשם כנגדו ואימתו עליו ומברך לו באימה ויראה, וזהו כוונת יושב בסתר עליון, דהינו כשהאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו הרמוזים בראשי תיבות יוש"ב כמו שכתבנו, ובשעה שהוא מברך יודע שהוא יושב בסתר עליון ומביט ורואה, וע"י כך מברך ביראה ואימה, כשיהיה כך אז גם הוא זוכה דבצל שדי יתלונן, שע"י ברכתו נתקנים כל היסודות.
ג. העונה ברוך הוא וברוך שמו – נמחלים עוונותיו.
וזהו: "בצל שדי יתלונן", דמאחר שנתקנים כל היסודות ומשפיעים זה לזה גם העונה ברוך הוא וברוך שמו נמחלים לו כל עונותיו ונשפע עליו אור עליון.
ד. כדי שתשובתו של אדם תתקבל ויהא אהוב וקרוב למקום – יזהר בעניית ברוך הוא וברוך שמו.
ועל פי זה יש לפרש שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. (הושע י"ד ב') בא הנביא ע"ה להזהיר לבני ישראל שיהיו נזהרים ונשמרים להיות עונים ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה ששומעים שבזה מתקבלת תשובתם ונעשים אהובים וקרובים למקום, כי אם אין האדם עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע, לא מלבד שאין תשובתו מתקבלת אלא אדרבא הוסיף על חטאתו פשע, וחטא נחשב לו על כל ברכה שאינו עונה עליה. וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, שובה ר"ת ברוך הוא וברוך שמו דהיינו: השתדל להיות משיב על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו דבזה תתקבל תשובתך.
וזהו משמעות שובה שנכללו בה הדברים הללו דשובה היא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, ושובה לשון ענייה, דהיינו הזהר להשיב על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו ובזה תתקבל תשובתך כמשמעות שובה. ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך דהיינו תהיה נזהר להיות עונה ברוך הוא וברוך שמו הנרמזים בר"ת שובה כאמור, דבזה אתה מחבר שם הוי"ה עם שם אדני שהוא זו"ן ועושה להם יחוד, דברוך הוא כנגד שם הוי"ה וברוך שמו כנגד שם אדני.
וזהו עד ה' אלהיך דאלהיך גי' אדני עם הכולל שע"י ברוך הוא וברוך שמו אתה מחבר שם הוי"ה עם שם אדני ומייחדם. וזהו עד ה' אלהיך דנייהו שם הוי"ה ואדני כאמור, שאם אין אתה נזהר להיות משיב ברוך הוא וברוך שמו דע לך כי מלבד שאין תשובתך מקבלת ואין עונותיך נמחלים הרי הוספת חטא על עונותיך וזהו כי כשלת בעונך, דהיינו הוספת חטא שהוא מכששול על עונך שיש בידך כבר, על שלא נזהרת להיות עונה ברוך הוא וברוך שמו.
יא. השלמת התשובה שתהא גמורה – תלוייה בעניית ברוך הוא וברוך שמו.
קחו עמכם דברים ושובו אל האמרו אליו (שם שם ב') ראשי תיבותעם הכולל צדק, לרמוז על הכוונה שחשבונה צדק כמו שכתבנו, שיכויין בברוך הוא ס"ג ולבושו אהיה, ויכוין בברוך שמו מ"ה ולבושו אדני, וחשבונם גי' צדק כמ"ש. עוד סופי תיבות דהתיבות הללו גי' חק"ל עם הכולל והוא חשבון הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י, הרי הכוונה של ברוך הוא וברוך שמו בתיבת הללו בראשי תיבות ובסופי תיבות. ועוד קחו עמכם דברים ושובו, עם כללות התיבות והכולל גי' הם ברוך הוא וברוך שמו.
נמצא הכל רמוז בכתוב הזה ברוך הוא וברוך שמו וכוונה שלהם. וע"ז מזהיר הנביא ע"ה קחו עמכם דברים הם עניית ברוך הוא וברוך שמו דהיינו שתענו כראוי ובכוונה, אך בתנאי ושובו אל ה' שתעשו תשובה גמורה כראוי ותסייעו לה בענית ברוך הוא וברוך שמו, דבלא תשובה אין הענייה מועלת כלום, באמת אם תעשו תשובה שלימה ותצרפו לה עניית ברוך הוא וברוך שמו אז בזה יש יכולת בידכם לומר לפניו ית' שיכפר עונותיכם, והזדונות שלכם יחזרו זכיות, וזהו אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ומסיים ונשלמה פרים שפתינו להורות דלא נאמרה ונשלמה רים שפתינו רק כשתהיה התשובה שלימה כראוי ודברי התפלה והענייה עמה, כמו שאמר ושלמה פרים שפתינו.
יב. כשאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו גורם לעילוי השכינה.
והנה ונשלמה פרים שפתינו ר"ת גימ' שכינה עם הכולל, לרמוז דהכל הוא לעילוי השכינה. והבט נא וראה דכוונות ברוך הוא וברוך שמו נרמזו בשמות השכינה, דהכוונה שחשבונה חקל זה שם השכינה הנקראת חקל תפוחין, והכוונה שהיא גי' צדק זה ג"כ שם השכינה הנקראת צדק. וזהו ונשלמה פרים שפתינו שהוא ראשי תיבות גי' שכינה עם הכולל להורות דהכל לעילוי השכינה.
יג. כשאדם עונה ברוך הוא וברוך שמו – נפתחים ההיכלות של מעלה והתפילה עולה ללא עיכובים.
ואפשר לרמוז על דרך זה מה שאמר הכתוב (ישעיה ו' י"ג) "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלבה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה". ויש לסמוך זה הכתוב, על מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי"ח, י"ט כ') פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו, הנה לי שערי צדק אבא עם הכולל גי' ברוך הוא וברוך שמו. ואומר דוד המלך ע"ה שעי"י עניית ברוך הוא וברוך שמו נפתחים ההיכלות של מעלה ועולה התפילה של האדם בלי שום מעכב, וזהו פתחו לי שערי צדק ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו כאמור. וצדק נמי היא חשבון הכוונה כמו שכתבנו.
א. סגולת פתיחת שערי הרחמים העליונים בשמים – תלויים בשני דברים 1 .
אבא בם אודה יהא, כאן רמז דברוך הוא וברוך שמו, הם כנגד שם הוי"ה, ברוך הוא כנגד י"ה של שם הוי"ה, וברוך שמו כנגד ו"ה של הויה, וזהו אודה יה. יה היא יה של שם הוי"ה, אודה יה ראשי תיבות גי' ו"ה של שם הוי"ה, ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו נפתחים השערים של מעלה, וחזר וחיזק הדבר ואמר זה השער לה' דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו כראוי בכוונה, סגוןה ידועה היא שע"י כך נפתח השער, אך בתנאי צדיקים יבאו בו שיהיה מצורף לזה תשובה גמורה שיקראו העונים צדיקים, דבלא תשובה אין העניה כלום, וזהו צדיקים יבוא בו דהיינו בעינן שיהיו העונים צדיקים . וזוה כוונת הכתוב שאמר ועוד בה עשיריה. עשיריה אותיות שערי יה, דהיינו: הרוצה שתקובל תשובתו ויהיו נפתחים לו שערים העליונים בלי שום עכבה צריך שיהיהי נזהר אזהרה גדולה לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי. וזה נרמז במלת ושבה שהיא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו. וזהו ועוד בה עשיריה דהיינו התשובה המעולה שעל ידה יפתחו מיד שערים העליונים שהם שערי רחמים שערי רצון, היא כשיצרוף עמה ברוך הוא וברוך שמו כראוי כנרמז במלת ושבה.
ב. הנזהר לענות ברוך הוא וברוך שמו – מבטל גזירת ביעורו מהעולם ומבער הזוהמה שנדבקה בו לפני שחזר בתשובה.
ומה שאמר: "והיתה לבער", כך היא הכוונה דהיינו אף על פי שהנפש של האדם הזה נגזר עליה שתהיה לבער מחמת עונותיו, עכשיו מאחר ששב בתשובה ושומר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי בזה שוב תשוב נפשו למקום הקדושה ונפתחים לו שערים של מעלה ושב ורפא לו.
וזה נרמז במלת ושבה, שהיא ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, ומשמעות ושבה לשון תשובה ולשון השבה שתשוב הנפש למקום קדושה. אי נמי והיתה לבער הכוונה מאחר שהאדם חוזר בתשובה כראוי ושומר לענות ברוך הוא וברוך שמו כראוי הנפש שלו חוזרת ומבערת הזוהמא שנדבקה בה, וזהו ושבה והיתה לבער דהיינו הנפש שלו שבה ומבערת הזוהמ שנדבקה בה.
ואמר: "כאלה וכאלון", בא לרמזו דמאחר שהנפש שורשה ממקום הקדש שנחצבה ממקום הקדש, אע"ג שהיא מתמעטת ונשפלת ע"י העונות, ע"י התשובה חוזרת לשרשה הראשון שממנו חוצבה. וזה דומיא דזעיר ונו' שמתמעטים וחוזרים ונגדלים, וזהו: "כאלה וכאלון", אלה היא הנו' משום שהנו' היא אחרונה שבשם ותמנה ה"א ארבע פעמים על זה הדרך דהיינו ה' פשוטה, וה"י מלאה יו"ד, וה"א מלאה אל"ף, וה"ה מלאה ה"ה, כזה ה' ה"י ה"א ה"ה גי' אלה. אלון רומז לז"א גי' פ"ז שהוא מ"ה מ"ב שבז"א, וז"א ונו' מתמעטים מקומתם ומספרם וחוזרים ונגדלים מאחר ששרשם קיים וחזק.
וזהו אשר בשלכת מצבת בם, דהיינו אע"ג שנשלכת מהם קומתם ומספרם, מאחר ששורשם קיים חוזרים ונגדלים, וזהו מצבם בם, שהוא השורש שלהם, גם הנפש הזאת זרע קדש מצבתה ואם ישוב האדם בתשובה כראוי תחזור לשרשה. והנה הנפש גי' נפש. וזהו שמסיים זרע קדש מצבתה, דהיינו הנפש היא זרע קדש מצבתה דהיינו שורשה שורש הקדש ומאחר שנחצבה ממקום הקדש כשתתעורר לשוב מיד תחזור לשרשה וזהו זרע קדש מצבתה.
ג. עיקר בריאת העולם – לברך את ה' ולהודות לו בברכות ובברכת ברוך הוא וברוך שמו.
והנה גם ברוך שאמר והיה העולם ר"ת ברוך הוא וברוך שמו, להורות דעיקר בריאת העולם היא לברך להקב"ה ולהודות לשמו. ולכן בעל התשובה צריך שיהיה זהיר וזריז בזב וזו היא רפואתו ושב ורפא לו.
באדיבותו של מר שלמה בן לולו
תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג
אוצרות אגדיים הועברו אז לקרתיגני, וביניהם כלי בית המקדש שהביא טיטוס לרומי. נתקיים בה אז ברומי מאמרו של הלל הזקן : " על דאטפת אטפוך ".
האמרה הארמית על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון (שפירושה: "על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף", ומשמעה: משום שרצחת אדם, וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – קרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה), מובאת במסכת אבות בשמו של הלל.
אמרה זו היא משל, שמשמעותו היא שאין דבר הקורה במקרה, ואדם העושה רע מקבל את גמולו, "מידה כנגד מידה". באמרה מתקיים פעמיים הכלל של מידה כנגד מידה: ראשית, רואים כעת בנהר גולגולת של אדם שנרצח, וזה משום שהוא רצח אדם אחר; ובפעם השנייה, גם מי שרצח את בעל הגולגולת יירצח.
ואולם לא עברו לא שלושה דורות ונתקיים בוונדאלים הסיפא של אותו מאמר : " וסוף מטיפיך יטופון " : בשנת 533 ניגפו הוונדאלים לפני הגיס הביזאנטי, שבראשו עמד בּלֻיסאר, אחד ממצביאיו המצוינים של יוסטיטניאנוס הקיסר הביזאנטי, שחלם על החזרת אחדותה של האימפריה הרומית וחידוש עוצמתה כקדם.
מעתה הונהג משטר ההפליה והגזירות כלפי היהודים, " הכופרים " והמינים, כלומר כל אלה שדעותיהם ודתיהם שונות מעיקרי הדת שנקבעו על ידי הכנסייה הרשמית בקונסטנטינופול.
קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל (יוונית: Κωνσταντινούπολη, לטינית: Constantinopolis), או בשמה המלא, "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", הייתה בירתהּ של האימפריה הרומית (330–395), האימפריה הביזנטית (395–1204, 1261–1453), האימפריה הלטינית (1204–1261) והאימפריה העות'מאנית (1453–1922). העיר ממוקמת בנקודה אסטרטגית שבהּ יבשת אירופה ואסיה נפגשות.
תולדות היהודים באפ' הצפונית
קונסטנטינופול עמדה במקום שבו ניצבת כיום העיר המודרנית איסטנבול. במקורות ובדפוסים העבריים נקראה בווריאנט קושטנדינא (נכתב גם: קושטאנדינא, קושטנטינא, קושטאנטינא, קושטנטינה, קושטאנטינה), ובקיצור קושטא או קוסטא.
קונסטנטינופול נבנתה על ידי הקיסר הרומאי קונסטנטינוס הגדול בשנת 330 לספירה, כבירתה החדשה של האימפריה הרומית. שמה המקורי של העיר היה "רומא החדשה" (Nova Roma), אך היא נקראה בפי כל בשם קונסטנטינופוליס – עירו של קונסטנטין. כיום מקובל השם "קונסטנטינופול" לשמה של העיר.
קונסטנטינופול לא שימשה זמן רב כבירתה של האימפריה הרומית, מכיוון שזו התפצלה עד מהרה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, הלוא היא האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול שימשה כבירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הביזנטית ושל ממשיכתה, האימפריה הלטינית, עד אשר נכבשה בידי העות'מאנים, אשר הפכו אותה לבירתם.
התקופה הערבית.
חלפו שני יבלות ומעלה ועל שערה המזרחיים של אפריקה התחילו מתדפקים הבדווים בני חצי האי ערב. שאך זמן קצר קודם לכן באו בברית האסלאם ודגלו בשם מוחמד, נביא הדת החדשה. הכנעתן הגמורה של ערי החוף, שבהן חנה חיל מצב ביזאנטי, וכן של שבטי הברברים בהרים, לא באה אלא לאחר למישים שנה.
במשך תקופה זו הצליחו גדודי הפרשים הערביים קלי התנועה לחדור פעם ופעמיים עד לקצותיה המערביים של הארץ, אלא שחזרו ונסוגו תמיד לבסיסם בָּרְקַה, בקרינאיקה. רק לאחר שעברו הערבים את המיצרים הנקראים על שמו של טארק, אחד מכושי ספרד, התחיל תהליך ה " איסתיעראב " – תהליך החדרת הלשון הערבית והדת החדשה בקרב שבטי הברברים – תהליך שנמשך מאות שנים, משום מספרם הקטן של הערבים בתוך המוני הברברים.
לא חלף זמן רב, לאחר ייצובם של שלטונות הכיבוש הערבי, שייצגו את הכליפים מבית אומַיה בדמשק, ובמערב הרחוק מהמרכז המדיני התחיל תהליך של התפוררות השלטון ופיצולו. זו ליד זו וזו לאחר זו עולות לשלטון שושלות ערביות-ברבריות, הנאחזות בחבלים שונים של ארץ רחבת ידיים זו, מתפשטות ומתכווצות, פורחות ובלות.
התבוננותו המעמיקה של אבן ח'לדון, הסוציולוג היסטוריון הערבי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה לספירת הנוצרים, בתופעה זו של אי יציבות השלטון ובתהליך התמורות שחלו בו, הביאה אותו לידי קביעת כלל בדבר ימי שנותיהן של שושלות השליטים.
חייה של שושלת, מסביר אבו ח'לדון, כחייו הפיסיים של האדם : מאה שנה, ואם בגבורות – מאה ועשרים שנה, שהם שלוש או ארבע טבעות דורות : 1 – דורו של המייסד השושלת, 2 – של יורשו, שקשר בלתי אמצעי מקשו אל המייסד, 3 – השליט המסתמך על מסורת קודמו או קודמיו, 4 – מחריב השושלת.
יש להניח כי אבן ח'לדון התכוון בעיקר לשושלות שמייסדיהן היו בדווים נוודים, בין ערבים ובין ברברים, אף כי אינו אומר זאת בפירוש. לאבן ח'לדון היה גם העוז לצאת בראשונה נגד הדעה המקובלת בחברה המוסלמית על עליונותם של הנוודים, ולהצביע על עקרותם הגמורה ביצירת ערכי תרבות בני קיים.
יתר על כן, הוא סבור כי הערכים, כלומר בני המדבר, אויבים הם בנפשם של היישוב העירוני והכפר התרבותי. עינו ראתה תוצאות פלישתם של הבדווים בני הִלאל ובני סוּליִם, שעלו על אפריקה ועל המגרב בראשית המאה החמישית ( להג'רה – המאה האחת עשרה לספירה ) ונטפלו והתאנעו להם במשך שלוש מאות וחמישים שנה, עד שהפכו לחורבה את כל מישורן, שלפני כן היה כולו מיושב בין סודאן לים הרומי ( התיכון ). מעידים על כך שרידי התרבות, המונומנטים, צורות הבניינים ושאריות הכפרים והיישובים.
מאה שנה בקירוב לאחר עלייתה עברה שושלת המומינים, כלומר ביתו של עבד אל מומין, מנהיג המייחדים, שהכניע את אפריקה עד השטחים הגובלים עם מצרים, ובטלה מן העולם.
את השלטון חילקו ביניהן שלוש שושלות, והארץ נפלגה לשלוש מדינות, ששטחיהן מתאימים במידה מסוימת לשלוש ארצות הקיימות היום : תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו. טריפוליטאניה וקירינאיקה נתונות היו ביד שליטה של תוניסיה.
לקראת התקופה החדשה.
במאה הט"ז בא רובה של אפריקה הצפונית תחת עול תורכיה, חוץ ממרוקו, שידעה להדוף את התקפות שודדי הים והיבשה התורכיים, השלטון התורכי נתקיים בין 300 ל-400 שנה, אבל לא הותרי כמעט שום רישומים באוכלוסי הארץ, מלבד מנהגי דת מסוימים באלג'יריה ובני תערובת של היאניצ'ארים, שנשאו כאן נשים מבנות המקום.
מתוך ויקיפדיה
היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
החיל נוסד בהוראתו של מוראט הראשון בסביבות שנת 1326 או 1330. בהתחלה על פי תקדים הממלוכים, רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם ללא כפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא.
היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות הבטיחה את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. בנוסף לכך, טורקים רבים לא רצו לשרת בחיל הרגלים כי החיל נחשב נחות יחסית לחיל הפרשים.
יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. אחרי 1380 הסולטאן סלים הראשוןהתחיל לגייסם בעזרת מס מיוחד שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה סלקציה בעת הגיוס וביכרו נערים חסונים על פני החלושים.
גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.
הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. במסגרת האימונים הנערים אוסלמו, והשלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. כמו כן, נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה ובסולטאן את אביהם. רק החסונים ושקדנים זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים.
בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להציע את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת. עד כאן מוקיפדיה.
תולדות היהודים באפ' הצפונית
מבחינה מדינית קשה ביותר הייתה צורת השלטון באלג'יריה : מועצת הראיסים ( רבי החובלים של ספינות שודדי הים ) וקציני היאניצ'ארים היו בוחרים מביניהם את ה " דאי ", " האח הגדול ". ואכן, עריצותם ואכזריותם של השליטים הכשירה את הקרקע לכיבוש הארץ בידי הצרפתים בשנת 1830.
בתוניסיה השתלשלו העניינים והגיעו בראשית המאה השבע עשרה לכלל קבע וייצוב, והשליטה עברה בירושה בקרב שני בתים, זה אחר זה. הזיקה לאיסטנבול הייתה כאן רופפת יותר וההתפתחות המדינית שקטה בהרבה. בשנת 1881 באה הארץ תחת חסותה של צרפת.
בחלקו המזרחי של האזור, בטריפולטאניה ובקירינאיקה, התפתחו העניינים בדרך אחרת, וצורת השלטון התורכי הותאמה להתפתחות זו. בשנת 1911 נכבש החבל בידי איטליה, וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לממלכת איטליה, כחלק " בלתי נפרד " ממנה.
כאמור, הצליחה מרוקו במאה השש עשרה לשמור על עצמאותה וריבונותה, לאמיתו של דבר הצטמצם תחום שלטונה של שושלת הסעדים, שעלו באותם הימים לגדולה, ושל העלווים – הפיל לאלים, שבאו אחריהם ( המלך המושל כעת הוא מבית זה ), למחוזות אחדים בפנים הארץ, שנקראו בשם " בלאד אלמח'זן ), ארצות האוצר המלכותי.
ערי הנמל החשובות בחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי כפופות היו, במישרים או בעקיפים, למדינות אירופה שונות : פורטוגל, ספרד, אנגליה. רובה של מרוקו, ובמיוחד האזורים ההרריים שבה, היו " בלאד אלסיבא " ארצות החופש.
כאן שלטו השייכים האדירים, ראשי השבטים הברבריים, שלכל אחד מהם קשרים אמיצים עם אחת ה " טריקות " השונות, מעין מסדרי אחים לאמונות דתיות ומנהגים מיוחדים, העושים את החברים ב "טַריקה " ( דרך ) חטיבה אחת רעיונית-דתית.
באמצעות השייך של " הטריקה , יכול היה ראש השבט להשפיע השפעה עצומה על בני שבטו ולהטותם לאשר יחפוץ. ראשי השבטים נהגו מדיניות משלהם, שהותוותה על ידי מעצמות אירופיות, וזו הייתה לעתים מסוכנת ביותר לשליט, שכונה בפי העם " מולאי, שריף ". כלומר האדון, האציל ( מגזע מוחמד הנביא ).
מאורע מן האחרונים מדגים זאת : הדחתו של הסולטאן מוחמד החמישי מכסא המלוכה, בשנת 1953, הפאשה של מראכש, הוא מנהיג שבטים ברברים חזקים בהרי האטלאס, ראש אחת הטריקות בעלות השפעה, שישב בפאס, וחכם דת שני במדרסה המפורסמת באותה העיר, חָברו יחד כדי להדיח את הסולטאן מכסאו, בנימוק דתי לכאורה, ובאמת כעושי רצונה של צרפת. פסק דינם של שני חכמי הדת שימש בידי הצרפתים צידוק להגלייתו של סולטאן מרוקו.
על אף חולשתו הצליח שלטון השריפים של מרוקו להחזיק מעמד עצמאי וריבוני עד ראשית המאה העשרים. אך בשנת 1912 הובאה מרוקו מכוח הסכם בינלאומי תחת חסותן של שתי מדינות, שחילקוה ביניהן.
הנתח הטוב והעשיר באוצרות טבע, כדי שישה עשר חלקים בקירוב משטחה הכללי של מרוקו, נפל בידיה של צרפת, ואילו ספרד אנוסה הייתה להסתפק בחלק אחד, השבעה עשר, דל ובלתי מפותח, באזור החוף צפונה להרי הריף.
מאה ושלושים שנה של שלטון צרפתי באלג'יריה, שבעים וחמש שנים בתוניסיה וארבעים שנות החסות על מרוקו, והתיישבותם של צרפתים ובני עמים אירופיים אחרים בארצות הללו – הצעידו אותן צעדי ענק בדרך התפתחות תרבותן החומרית.
הצרפתים הצליחו להחזיר אל תוך היישוב העירוני באלג'יריה ובתוניסיה מידה לא מבוטלת של ידיעת הלשון הצרפתית. אך אין ספק, כי תרבות צרפת באפריקה לא שינתה מאומה את דמותם של תושבי הארץ, לא קירבה אותם לתרבות אירופה, וברור שלא נגעה בהכרתם הדתית ובמנהגיהם אף כמלוא נימה.
מועטה עוד יותר הייתה השפעתם של הספרדים באזורם, השטחים שסופחו לאיטליה פיגרו מסיבות אובייקטיביות מכל הבחינות אחרי ההתפתחות שבחלק הצרפתי והספרדי.
גלגולי תרבות.
מן האמור עד כה ברור : אף פעם לא הייתה ארץ זו, המכונה כעת אפריקה הצפונית, פינה נידחת, שלא נודעה לה השפעה על מהלך המאורעות באגו הים התיכון והארצות השוכנות על חופיו.
בתקופה העתיקה עמדה הארץ בקשרים מדיניים, מסחריים ותרבותיים עם פיניקיה, ולאחר מכן עם מצרים ההלניסטית ועם רומי של הקונסולים והקיסרים. שרידי ערים ובניינים מפוארים מעידים על מעמדה של רומי בארץ זו.
כאן עמדה גם עריסתה של הכנסייה הנוצרית הלטינית, ומכאן באו גדולי הוגיה וסופריה הראשונים. בימי הביניים הייתה הארץ הגשר היציב והבטוח בין המזרח המוסלמי, עד מצרים ועד בכלל, ובין ספרד המוסלמית.
כאן צצו רעיונות ונבטו ערכים, שנשתלו לאחר מכן בספרד והגיעו בה למלוא התפתחותם. ממרוקו הדרומית, מהספָר המדברי, באו בראשית האלף השני לספירה גלי התעוררות דתית של המוראבטים והמייחדים, שהולידו מסעות כיבוש נרחבים באפריקה ובספרד.
נוסף על המורשת הספרותית, שהגיעה אלינו מאותה תקופה, מתנוססים בארץ הרבה מסגדים מפוארים ובנייני פולחן אחרים, אשר סגנונם זהה עם סגנונם של בנייני ספרד המוסלמית – אות וסימן לשותפות התרבותית.
למן התחלת הריקונקיסטה בספרד נטל המגרב על עצמו את התפקיד לעמוד בקו הראשון של חזית הגנה נגד תוקפנותן המזוינת של ספרד ופורטוגל, ולאחר מכן להתנגד לשאיפות ההתפשטות המסחרית והמדינית של מדינות אירופה.
אלא חמדו את הארץ בזכות עצמה ( לאיטלקים היו גם טענות היסטוריות, בשל קשריה עם רומי בתקופה העתיקה ) אבל מסתבר שעוד יותר כבסיס וכעמדת מפתח להתקדמות ביבשת אפריקה השחורה על אוצרותיה לא שוֹערוּ.
לקיסרות העותמאנית שהייתה להלכה השליטה על שלוש מבין ארבע הארצות הברבריות, ניועד במאבק זה רק תפקיד משני, ואולי אף פחות מזה. משנחלשה תורכיה במאה הי"ט והגיעה עד אפיסת כוחות, גברו התעניינותן ומשחקן הפוליטי של כל מעצמות אירופה בארצות המגרב.
העובדה שארצות ברבריה שקעו וירדו מטה, מטה ואוכלוסייתן הייה מהנחשלות באזור הים התיכון, ודאיו עודדה את מדינות אירופה לזכות כאן ביתרונות מדיניים וכלכליים חברתיים רבים.
חשיבותו של המגרב בשביל ארצות אירופה משתקפת באוצר התעודות, המסמכים וליפת המכתבים הרשמיים האצורה בארכיונים של ממשלותיהן וגופיהן הציבוריים ( כגון לשכת המסחר, לשכת האדמירליות וכדומה )
ובמבול של ספרי מסעות שנתפרסמו, ובוודאי לא רק בשל האֶכּסוֹטיוּת שבמגרב האפריקאני, ולא רק למען תיאור גורלם של השבויים הנוצרים שנפלו בידי הפיראטים, אלא גם מתוך תפיסת ערכה של יבשת אפריקה כולה.
חוקרים צרפתיים ואיטלקיים ערכו הרבה חפירות ארכיאולוגיות, כדי לגלות את עברו של המגרב, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו אליהם גם ארכיאולוגים אנגליים ואמריקאניים. באוניברסיטת אלג'יר ובשלוחות אוניברסיטאיות בתוניס ובפאס הורו פרופסורים, שעסקו במיוחד בבעיות המגרב והפיצו אחרי כן את תוצאות מחקריהן במטרופולין.