גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
מרקש ובנותיה.
לתיירים מסוגו הוקם בעיר בית מלון ממדרגה ראשונה, " ממוניה ". ביקרנו בו. מותרות כאלה לא ראיתי מימי. בנסיעה למרחק70 ק"מ, בדרך פתלתלה, מגיע אתה למגלשת שלג בהרי האטלס. גם אנו ביקרנו ונהינו למראה התיירים הגולשים.
בדרך למרקש חש אתה שינויים באופי השלטון. נוסף לשוטרים הצרפתיים ושומרי המלך, כפי שראיתי בקזבלנקה, הופיעו כאן לעינינו אנשים מזוינים מזוג חדש. שני ערבים נמוכי קומה, לבושים בבגדיהם הלאומים ובאצטלה שקיקה של משי כחול, יחפים, קרבינים על כתפיהם, מגולחים למשעי עם שפמים קצרצרים.
נקיים ויחפים, עצרו את האוטובוס שנסענו בו, ונכנסו בחן רב לבדיקת התעודות. לאירופיים שבנוסעים לא שמו לב. הם התרכזו בבדיקת ערבים בלבד. בדקו ויצאו בשקט, מבלי להוציא הגה מפיהם. היו אלה אנשי צבאו הפרטי של גאלאב-פחה, השולט בחבל מרקש מטעם המלך, או מטעמו הוא.
כמו שליט פרסי מימי קדם, בן שמונים, משתתף אישית בקרבות עם מתנגדיו. שוטריו לוחמים במפלגת העצמאות במרוקו פיאודל, סמל הריאקציה.
הארץ מלאה צרפתים ותיירים מארצו אחרות. השלטונות הקימו למענם לאורך הכביש הראשי למרקש מזנונים ובתי קפה. כדרכם של הצרפתים מגישים שם משקאות מכל המינים, קלים וחריפים. צרפתי המכבד את עצמו רגיל להתעכב לאחר עשרות קילומטרים של מסע וללגום משהו לטעמו.
אך דא עקא, זהו גם פיתיון למוסלמים העוברים בדרכם. ולכן, על דלות כל בית קפה מודבק שלט ועליו, באותיות מאירות עיניים : " בהתאם לדהיר – פקודה – אסור לאנשי הדת המוסלמית ליהנות מהמשקאות החריפים ".
בוקר אחד יצאנו בשעה מוקדמת מקזבלנקה למרקש. לפני שהגענו למטרתנו הופתענו למראה צבא ערוך כטור קרבי מתקדם לקראתנו לרוחב כל הכביש. בראשונים סיירים, אחר כל במכונית מפוארת רב הסרן עם שלישו, ואחריו טור צבא ממוכנים מתקדים לאט, לאט. אלה היו יועצים אמריקניים לצבא מרוקו שנסעו לבסיסים ליד הכפר בן גריר.
כאשר הגעתי למרקש בפעם הראשונה עם חברי לעבודה הייתה השעה מאוחרת. למרות השעה הבלתי נוחה לביקורים רשמיים, ולמרות שלא הודענו מראש על בואנו, החלטנו לבקר אצל ראש הקהילה בביתו. בעל הבית יצא לקראתנו והכניסנו לסלון : חדר גדול מרוהט בסגנון ערבי, ספות נמוכות לאורך הקירות, כריות, שטיחים על הקירות ועל הרצפה, קישוטים בכל.
הצגתי את עצמי וסיפרתי על תוכנית הוצאת היהודים ממרוקו. הדגשתי את בעיית אותם יהודים שלא יעברו את הסלקציה הבריאותית והסוציאלית. הבודדים שיישארו בכפרי הסביבה לאחר שנוציא משם את הבריאים והצעירים, יתרכזו ודאי בעיירות שבסביבה, ובעיקר בבירת המחוז – מרקש.
שאלתי את מארחי א כראש הקהילה היהודית יוכל ליטול על עצמו את הדאגה ל " פליטים " אלה, והאם יוכל לספק להם, לכל הפחות, מזון. הוא הסכים עמי מיד והוסיף : " הם לא ימותו מרעב ! הודיתי לו, ויצאנו לדרכנו.
לאחר זמן נודע לי מהו היקף העזרה שנתנה הקהילה : חמישים פראנקים ליום לנפש, זאת אומרת, קילוגרם אחד לחם. לא שכר דירה, לא חלבונים לבוגרים ולילדים, לא ירקות, לא סבון.
בית המלון שלי, למרות שמו היומרני, " פראנס ", הוא צנוע ולא כל כך נוח. עומד הוא בכיכר המרכזית המשמשת גם שוק, וגם מקום בילוי ובידור. כל היום מצטופפים בו המוני אנשים בגלימות צמר כבשים או גמלים, וחגורים פגיונות.
אין סימן של פעילות מסחרית, אבל ההמונים האלה סובבים שם הרבה. הנה מתקבצת קבוצה קטנה של אנשים מסביב לנחש רוקד. קרבתי לשם וראיתי קוברה רוקדת ומתפתלת על קצה זנבה. בעליה המרוקני מחלל בחליל והנחש מתנועע בריתמוס נפלא.
מדי פעם מתפתל הנחש על מלווהו ומכיש אותו. אני רואה סימנים ברורים של שיניו אבל הבחור אינו מתרגש. מוצץ את הדם ויורק. גופו כבר מחוסן נגד הרעל, או שנעקרו בלוטות הרעל הממית מפי הנחש. הקהל חוזה בהצגה ונהנה, וגם משלם מפרוטותיו.
במרקש מצויים שרידים של מבנים עתיקים, וגם בתים חדשים הבנויים בסגנון המקרא " מאורי ". חלונות גבוהים וכפולים שראשם חצי עגול, וביניהם עמודים דקיקים נישאים כלפי מעלה. שכיחות השכבות החוצצות בין החלונות ובין הרחוב.
הן בנויות מחימר או מטיט. נשי המקום רעולות פנים בקפידה רבה. הראש עטוף כולו אריג והפנים – ברעלה שחורה וסמיכה מאוד. לבושה של אישה מן המעמד הבינוני הוא שמלה ארוכה עד הקרסוליים ועליה מקטורן ארוך עש הבכרים. מצוד לגוף, השרוולים ארוכים ומסתיימים הרחק מעל קצות האצבעות. אין הן מתהלכות ביחידות, אלא בקבוצות, בחבורה.
ביקרתי בקברט עממי דל מראה ומיוחד במינו, במרתף. במורד המדרגות יושב שוטר במדים צרפתיים באדום וכחול, מימי מלחמת העולם הראשונה, חגור אקדח. באולם היחיד יושב עוד שוטר באחת הפינות. שאלתי לתופעה זו ונאמר לי שזה נחוץ לשמירת הסדר הטוב.
על רצפת הבטון הפשוטה ניצבים שולחנות אחדים מול במה קטנה, מבנה רעוע של קרשים ולוחות ועליו פרוש בד פשוט. בתוכנית שני חלקים : תחילה ריקוד של נשים ברבריות מבוגרות המחוללות מסביב לבמה הקטנה.
מהצד עומד נגן ופורט על כלי בעל מיתר אחד. בחלק השני של המופע רקדה צעירה מצריה נאה, יחפה, וליוותה את ריקודה בזמר ערבי. היא רקדה במשך כחצי שעה ולא פסקה לשיר. הקהל שישב בקברט היה תיירים בעיקרו.
הרקדנית הפריחה חיוכים לעבר האורחים. ערבי אחד ישב לידנו ואכל סרטנים כשהוא בגילופין. מדי פעם ניגש למזון ולמרות איסור השתייה על המוסלמים לגם מפעם לפעם לגימה הגונה. משהשתכר כדבעי ניסה לעלות על הבמה אל הרקדנית המצרית.
מיד הופיע שומר גבה קומה ובעל שרירים שהרחיקו משם. מאחורינו, לאורך כל הקיר היה תלוי מסך. הצצתי לשם עם מלווי וראיתי תמונה מיוחדת במינה : בשטח צר ומאורך, על ספסלים פשוטים ישבו זוגות, גברים ונשים מכוסות ורעולות והחזיקו ידיים, שתקו ולפעמים פלטו אנחות.
הוסבר לי שאלו זונות שהכניסה לקברט אסורה עליהן. הגברים, חיפשו מעט רוך נשי וחברת נשים. היה זה הקברט היחידי בו ביקרתי במרוקו. משניסיתי לבקר בקברט המפואר של קזבלנקה הנקרא " חסן הללי " יחד עם חברי לעבודה אמר לי אחד הפקידים הבכירים : " אתה ראש מחלקה שלנו, ולא יאה שתופיע במוסד מסוג זה עם עובדיך…".