ד"ר דן מנור – מאמרים
הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
ג
המסורת על הגואל כנצר מבית דוד נעוצה עוד בספרות הנבואה, אך רק בספרות חז״ל הגיעה לגיבושה המלא, ומכאן ואילך היא נקלטה בתודעת העם כערך לאומי, שאין עליו עוררין. על סמך מסורת זו נטו חכמי דור הגירוש להמעיט בחשיבותה המדינית והרוחנית של מלכות ישראל בימי בית שני, לנוכח העובדה שמלכי החשמונאים לא היו מבית דוד, ובכך ניסו להפריך את הטענה הנוצרית בדבר התגשמות האסכטולוגיה הנבואית בימי בית שני.
גם הרא״ס, כרוב חכמי הדור, מקדיש למסורת זו דיון רחב, בעיקר בפירושו לברכת השבטים ולמגילת רות. בפתיחה לפירושו הוא קובע, שעיקר מגילת רות הוא להורות על מוצאו הקדום של בית דוד, שממנו עתיד לצאת המשיח: ״זאת המגלה נכתבה בין הכתובים לפי שיש בה יחם ושורש ישי אשר עומד לנס עמים הוא מלך המשיח״, בהמשך הפתיחה הוא מבהיר יותר את כוונתו על מוצאו של המשיח מרות המואביה: ״עד שבאה זאת המגלה היא מגלת רות והודיעה אותנו שהוא [המשיח] מהגדולים (…) ומשפחת אמו היא בת מלכי קדם בת עגלון מלך מואב הוא רות המואביה. מסורת זו על מוצאו של המשיח מזרע נוכרי מנומקת על׳ידי המחבר בשני טעמים:
א. התערובת של זרע נוכרי וזרע ישראל נועדה לצקת בדמות המשיח כישרון בן שני פנים בתחום המשפט. אחד מופנה כלפי ישראל, ואחד כלפי אוה״ע: ״מצד אביו ראוי שידין עמך בצדק(תה׳ עב ב(…)! מצד אמו(…) וידכא עושק (שם ד), הם אומות העולם העושקים בני ישראל״. המחבר רואה בכך תוכנית אלוהית, כפי שנוסחה בפי הנביא: ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (ישע׳ מ יז).
ב. נימוק אחר הוא, שגם מוצאו של עם ישראל נעוץ בעבירה על איסור הלכתי – נישואי יעקב עם שתי אחיות. לעבירה זו התכוונו הזקנים בברכתם לרות, שתהיה כרחל וכלאה – שתי אחיות אסורות על־פי ההלכה: ״אע״פ [אף־על־פי] שעשו שלא כהוגן״.
מוצאם של משיח וישראל, המוחזק בעיני המחבר כמוצא מפוקפק, הוא מן הסודות האלוהיים, שאינו בד השגה, לפי דעת המחבר: ״שכל זה דבר נסתר ואין השכל יכול להגיע עד תכונתו״. על יסוד המוצא המפוקפק וסודו הנסתר נוצרת זהות בין משיח וישראל.
אכן, הזהות בין משיח וישראל מוצאת את ביטויה גם בסגולותיהם השוות. הכינויים המקראיים: צדיק, מלך, אור וזית, מתייחסים הן למשיח והן לישראל, ומזה מסיק המחבר על ״דביקות ישראל במשיח״. ולכן ישראל דבקים בו ובשמו. מדברי המחבר כאן משתמע, שעם ישראל הוא משיחי ביסודו. ולולא דמסתפינא הייתי מגדיר, על־פי דברי המחבר, את היהדות במשיחיות.
דיונו של המחבר על המשיח מנוסח בסגנון מליצי ובנימה פתטית, המעיבים על ההבחנה בין תיאור מעמדו המדיני של המשיח כגואל לאומי וכמכונן מלכות ישראל, לבין תיאור דמותו הרוחנית, כדמות על־אנושית. הרעיונות משחזרים זה בזה, תוך ביאור המקורות בדרך אסוציאטיבית. בצד תיאור השגתו העיונית של המשיח, העולה על זו של הנביא, מופיעה גם דמותו כלוחם את מלחמות ישראל, כשהכתוב ״מלך ביופיו תחזינה עינינו״ (ישע׳ לג יז) משמש מקור לשני התיאורים.
בדימויו של המשיח לעץ התמר המיתמר למעלה לא ברור אם המחבר מתכוון לחוסנו הרוחני או המדיני של המשיח. אם נשפוט לפי הכתוב ג ״ואתה תרד מטה״ <דב׳ כח מג), שהמחבר מסמיך לרעיון על עליונות המשיח, הרי מדובר על עליונות מדינית, משום שכתוב זה עוסק במצבה המדיני של האומה ; ואולם סמוך לו מובא כתוב אחר המתפרש על שתי תורות, שבכתב ושבעל־פה, ומהן נובעת עליונות המשיח: ״לפי שבאותו זמן קומתו כתמר שמתמר ועולה למעלה למעל הפך ממ״ש [ממה שאמר] ואתה תרד מטה מטה (שם) וכל זה מצד שני שדיך שנדמו לאשכולות [שה״ש ו ט] הס שני תורות שבכתב ושבע״פ " הוא הדין כשהמחבר משתמש בביטוי ״צמח צדיק״ ככינוי למשיח, ומהמשך דבריו אין להבין במפורש אם כוונתו לדמותו הרוחנית של המשיח או למעמדו המדיני.
עם זאת, יש קטעי פרשנות, שמהם ניתן לעמוד באופן ברור על כוונתו של המחבר. והדברים אמורים בקטעי פרשנות, שבהם הוא נוטה להבליט את דמותו הרוחנית של המשיח. באחד מהם הוא מוצא גזירה שווה בין לידת משה ללידת המשיח. הסיפור על לידתם פותח בביטוי: ״וילך איש״(שמות ב א,• רות א א). הכתוב: ״ותרא אותו כי טוב הוא״(שם ב) מתפרש כאורו של משה, והביטוי: ״אור זרוע לצדיק״ (תה צז יא) מתפרש כאורו של משיח. השוואת המשיח למשה מלמדת על כוונת המחבר להעלות על נס את דמותו הרוחנית של המשיח. ולפי דבריו במקום אחו, המשיח אף נושא עליו חותם אלוהי: ״ולכן תמצא כי מלך המשיח שמו כשם רבו״.
אמנם, הדעה שלפיה המשיח נושא את שמו של האל מקורה בספרות חז״ל, אך הביטוי ״שמו כשם רבו״ מתייחס על־פי רוב רק למטטרון ( ראש המלאכים ) המוחזק כדמות מעולם המלאכים, ולפי הזהר, כדמות מעולם האצילות. מסתמנת איפוא אצל המחבר נטייה לראות במשיח דמות על־אנושית.
אכן, המחבר מפליג אף מעבר לזה בקובעו, שהשם ״משיח״ שווה שם ״ה׳ אחד״, ומבסס את הרעיון על־פי חישובי גימטריא. המילה ״שילה״ (בר מט י) המתפרשת ככינוי למשיח, עולה בג׳ שם הי: ההפרש בין סכום אותיות ״משיח״ לסכום אותיות ״שם ה״ הוא מספר שלוש עשרה – גי׳ של ״אחד״. בסך הכל יוצא, שהשם ״משיח״ הוא הביטוי: ״שם ה׳ אחד״. המשתמע מן הדברים האלה הוא, שהמחבר מייחס למשיח יסוד אלוהי, ואם נזכור, שהמגמה להאלהת המשיח הייתה הציר המרכזי בתיאולוגיה הנוצרית, ובשל כך נדחתה על־ידי חכמי ישראל- הרי דבריו של המחבר כאן מעוררים תמיהה, לאור העובדה שהוא מודע לתיאולוגיה הנוצרית ביחס למשיח, ואף נטל חלק בהתנצחות נגדה, כפי שראינו קודם. אין זאת אלא שבדיון על המשיח היה המחבר שרוי בתהליך אכסטאטי, תוך הסחפות אחר המקורות הקדומים.
תפיסת עולם אחרת בספרות הדור, שרישומה ניכר ככתבי הרא״ס, היא הכללה של ״עולם הבא״ במציאות של הגאולה הלאומית, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. תפיסה זו מקורה בספרות חז״ל, אך המושג ״עולם הבא״ אצל חז״ל אינו חד־משמעי: לעתים הוא מוגדר כמדור הגמול האישי שלאחר המוות, ולעתים בעידן החירות המדינית." לעומתם נוטים אחדים מחכמי ימה״ב להגדיר חד־משמעית את עוה״ב, כעידן שעתיד להתחדש לאחר ימות המשיח.