פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82. חורף תש"ס
הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא :
רבי מאיר אומר : כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבאיות, ומלבשתו ענוה ויראה.
ומכשרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן. ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה, שנאמר " לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה ( משלי ח, יד ). ונותנת לו מלכות וממשלה, וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה. ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק, והוא צנוע, וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
הקוראים מבחינים בוודאי שכל הקטע כתוב בלשון זכר : העוסק בתורה הוא גבר, ומעיסוק זה זוכה הוא לכל אותן מעלות, כוחות ותכונות מופלאות שרבי מאיר מפרט. ומה דינה של אשה החפצה בתורה ? לכאורה כבר " נחתם דינה "
בשאלה זאת בתשובתו החריפה של רבי אליעזר לאשה שהעזה להעלות בפניו פירוש תורני משלה : " אין חכמה לאשה אלא בפלך " אמר רבי אליעזר. במילון אבן שושן מסביר מחבר המילון את הפסוק הנזכר בצורה הבאה " מימרה הממצָה את הדעת הקדומה על האשה שאינה צריכה לעסוק בתורה ובהלכה, אלא במשק ביתה בלבד "
ובמקום אחר הוסיף " כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות " ובהמשך המשנה " אם יש לה זכות הייתה תולה לה…מכאן אומר בו עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה "
אולם מצויים במסורת קולות אחרים. כל כנגד דבריו האחרונים של רבי אליעזר מובאת במשנה סוטה דעתו של בן עזאי " חייב אדם לממד את בתו תורה ". ואילו עיון בהקשר דבריו הראשונים של רבי אליעזר מלמד שהוא אמר את הדברים במענה לשאלה אינטלגנטית בפרשנות מקראית, שאותה נשאל ממי שמכונה בתלמוד " אשה חכמה " – וכבר העיר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל :
מה שכתוב אין חכמה לאשה אלא בפלך, אינו אלא מליצה יפה להשתמט מלהשיב על שאלתה, ובאמת התלמוד עצמו מעיד שאשה זאת עצמה הייתה חכמה, ואמר התלמוד שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר.
שאלת זכות ואפשרויותיה של אשה יהודיה לעסוק בתורה ממשיכה להעסיק את הציבוריות הדתית ואת דמויות הסמכות ביהדות ההלכתית, גם בימינו.
הרב יוסף משאש הוא אחד מאותם חכמים ספרדיים מזרחיים במאה העשרים שהביעו " קול אחר " במיגוון סוגיות העומדות על פרקה של ההלכה והחברה היהודית במאמר זה אציג ואנתח דברים שכתב רבי יוסף על זיקת הנשים לעיסוק בתורה.
הרב יוסף משאש.
הרב יוסך משאש נולד בשנת תרנ"ב – 1892, במכנאס אשר במרוקו, שם קנה השכלה תורנית רחבה והוסמך לדיינות. בשנת תרפ"ד – ת"ש, 1924 – 1940, כיהן כרבה של העיר תלמסאן אשר באלג'יריה. בשנת ת"ש חזר למכנאס ונתמנה שם לדיין בבית הדין הגדול. לאחר זמן נתמנה גם לנשיא בית הדין לענייני השררה, תפקיד שאליו יכול היה להתמנות רק מי שהוכר כבעל כישורים יוצאי דופן. בשנת תשכ"ד עלה לארץ ונתמנה לרבה הראשי של חיפה, תפקיד שכיבן בו עד לפטירתו בשנת תשל"ה – 1975.
הערת המחבר
במרוקו יו למשחות וליחידים מקרב חכמי ישראל חזקות על ניהולם ותפקודם של מוסדות דתיים שונים. חזקה מעין זאת, שנקראת " שררה " הקנתה לבעליה בסיס כלכלי לא מבוטל, וכן כבוד רב. אין פלא אפוא שלעתים התעוררו מחלוקות בשאלת הזכות להחזיק ב " שררה " זאת או אחרת.
מחלוקות אלו התנהלו בין חכמים לבין עצמם, ולצורך יישובן הוקם בית דין מיוחד שדייניו נדרשו לשילוב של למדנות מופלגת, מעמד איתן בקרב ציבור תלמידי החכמים, והכרה ציבורית בכך שאינם חשודים על משוא פנים. עד כאן הערת המחבר.
הרב משאש היה בעל השכלה תורנית רחבה, וגילה התעניינות ערה בכל שטחי ההשכלה והיצירה האנושית, כגון היסטוריה, רפואה, מדע וטכנולוגיה, פוליטיקה ועוד. הפתיחות האינטלקטואלית הייתה בעיניו ערך דתי, והוא ראה פגם בלמדנות תורנית הנעדרת בקיאות בהשיגי התרבות האנושית. כפירוש לדברי קהלת " טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, הציע הרב משאש הסבר זה :
יש לפרש " ויותר לרואי השמש " – דהיינו, שעינהם פקוחות להתבונן בענייני העולם. כל על ידי כן מתפקחים ומתחדד שכלם. שמו שמצינו בדורות הראשונים וראינו בדורות האחרונים, שכל חכם לב שהייתה דעתו מעורבת בענייני העולם הוא למופת בדורו, כמו הרמב"ם וחברוהי וכיוצא בהם בכל דו זיע"א, וכל שאין לו עסק בענייני העולם, חכמתו בתורה מלאה פתיות ותמימות וגם בערות.
הרב משאש היה גם דרשן ומשורר. כתביו משקפים הן למדנותו המקיפה והן את התייחסותו המפורטת והמקורית לשאלות מגוונות, שמקורן במפגש יהדות צפון אפריקה עם העולם האירופי המערבי המודרני.
רבים מחיבוריו נותרו בכתב יד, ואלה שראו אור הם החיבורים הבאים : שאלות ותשובות מים חחים,גרש ירחים על דיני גטין, זבח תודה על דיני שחיטה, נחלת אבות – שיעורים ודרשות על פרקי אבות,אוצר המכתבים, שלושה כרכים, נר מצוה, על ענייני חנוכה וסוגיות שונות מענייני דיומא, ויזכר יוסף, הגדה של פסח, בגדי ישע, סדר הושענות וענייני חג הסוכות
יצירתו והגותו של הרב יוסף משאש טרם זכו לדיון מחקרי, אף שמספר חוקרים החלו לאחרונה לעסוק ביצירתו. הדברים נכונים לחורף שנת 2000 שהיא שנת הוצאה לאור של חוברת זו. מר דוד ביטון משלים בימים אלה עבודת גמר המוקדשת לפנים שונות בעולמו של הרב משאש.
כמו כן, הרב דוד אסולין וכותב שורות אלה עסוקים בכתיבת ספר על יצרתם ההלכתית של חכמי התורה באלג'יריה בדורות האחרונים ודרכיהם במפגש עם המודרנה. בספר זה אנו דנים בהרחבה בתשובות הלכתיות רבות של הרב משאש, שכיהן כאמור, כרב אלג'יריה בשנים 1924 – 1940, ואף עמד בקשר תורני הלכתי עם רבנים בשנים שלאחר מכן, שעה שהתגורר במכנאס.
בהקמתו לספרו " נחלת אבות " מסביר הרב משאש שבשיעורים שנתן על פרקי אבות, הרבה לשלב סיפורי " מעשיות צדיקים אשר לכל עניין ראויות להתאים, כי המעשה כחו רב לעורר בני אדם להחרידם לעבודת אלה-ים שוכן גבוהים.
להלן נעיין בשני סיפורים שהרב משאש מביא בהתייחסותו למשנת אבות שציטטנו לעיל, ונבחן את המשתמע מסיפורים אלו ביחס לערכה ולמעמדה של אשה העוסקת בתורה.