מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל – מיכאל אביטבול אביטבול

פראנצס מאקנאב שביקר במרוקו בתחילת המאה ה – 20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים, הוא מסביר זאת כתגובה לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי היום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת היהדות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים ב " חדר ".

זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת שלטון צרפת נשתנה לטובה. עוצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המללאח.

וולטר האריס כותב על אחד ממנהגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. פעם אחת הוא שאל את סבתו לפני לכתו לישון : " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? היא ליטפה את ראשו והשיבה לו : " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

התרומה לארץ ישראל.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את התקווה לגאולה, והדברים התקבלו כדברי ה' היוצא מירושלים. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע סכומי ענק למען היישוב בירושלים.

תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא  מונה את המטרות השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים  לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. כדי לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסויים. התרומות לארץ ישראל נתפשו, אפוא, כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יישוב ארץ ישראל, כי קיום היישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים על פי הבטחת ה' לעמו הנבחר.

מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם הכרוכה בו ? אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס משמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך על נס ויד ה', ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר ריילי.

באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להשאר בנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא בידי אדם, ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

מוצאם מארץ ישראל.

מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד, אפוא, תפקיד של שומרי הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן צד נוסף על אותם שהעלו בדרך כלל שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמול ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים הארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים.

 במקום אחר בספרו מציין  ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים. ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום.

תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה – 60 של המאה הי"ט. השינוי שחל עתה הוא, כי במקום המס ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף.

הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב ירושלמי ליד ירושלים, ממשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגזי ודרנה, לשם אוה מטרה. אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה. גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו.

 על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה – 20 של המאה הי"ט. יושבי הבית בו התאכסן השליח, ספר לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תרוה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון.

הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא בשנת 1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות וככבוד.

האנגלי וויליאמס לומסדאן, שסייר באלג'יר בשנת 1873, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על כהן מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא הי חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק ב"ר ירחמיאל אשכנזי קריוז, שליח קהל הפרושים בירושלים שסב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה ביו השנים 1929 – 1837. לפי העדות בדבר דיבור בגרמנית, ברור שהוא שליח אשכנזי.

קמעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לפרסומת ולביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך.