שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
עיתון ״הלבנון״ משנת 1872 כותב: ״המסילה (בין יפו לירושלים) הסלולה וסקולה מאבני נגף … לפני שערי עיה״ק כחצי שעה יתנוססו בניינים נהדרים בתוכם ישכונו אחיו ובני עמו בשלוות השקט בהיכלי חמד, גנות ופרדסים יסובבום יזלו בשמיהם … מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת, ישבו יחד בשלום ושלווה כעשרים בעלי בתים״.
מבנים וחצרות נתווספו למבנים ולחצרות של בתי האמידים המייסדים ונבנו מכספי עיזבונות, מתרומות ומהקדשים בעיקר, וכן מכספים שאספו שד״רים של העדה שנשלחו לקהילות בערי מרוקו ובארצות אחרות.
גבירי העדה שרכשו קרקע עשו זאת למטרות השקעה, אך חלק מהם התגוררו בבתי מידות מחוץ לשכונה כגון מימון עמיאל ומשפחתו, שבנו את ביתם בין נחלת שבעה למגרש הרוסים, ליד בית היתומים דיסקין לשעבר, ברחוב הלני המלכה דהיום, במקום שנבנה בו בנק טפחות על אדמת בית עמיאל שנהרס.
גם אהרון מויאל בנה את ביתו בנחלת שבעה והוריש את הבית ואת החצר לכולל המערבים. הבית נהרס, ובמקומו הוקם ״בית יואל״ ברחוב יפו פינת ריבלין ולידו מגרש חנייה.
שלמה אבושדיד בנה את ביתו לא רחוק משם, ואחריו התגורר בו בנו הנודע ד״ר אברהם אבושדיד והקטנה משלוש בנותיו לאה. לאה הייתה מהיפות בבנות ירושלים ונישאה לאחר חיזור מיוסר ואהבה סעורה לבן ציון בן יהודה, הוא איתמר בן אב״י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.
חמדה בן יהודה כותבת שמעונותיהם של אליעזר בן יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפינה אחת של רחוב בלי שם (אתיופיה 11), סמוך למגרש הרוסים, שאליעזר בן יהודה התגורר בדירה ששכר מיהודי בוכרי וששלמה אבושדיד התגורר סמוך לשם בביתו הגדול (״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה).
המניע החברתי
שכונת מחנה ישראל הוקמה בעיקר מטעמים סוציאליים: לסייע לבני העדה שמרביתם היו עניים מרודים. בימים ההם נחשבה עדת המערבים לענייה ביותר בין יהודי ירושלים. גם מעט העולים שהגיעו ממרוקו באותם ימים עשו את דרכם לירושלים במסע תלאות עד נמל יפו ורק בגדיהם לגופם.
הרדב״ש, מנהיג העדה והאיש שנתן תנופה לבניית השכונה, שם לו למטרה להקים שכונת מגורים לעניי המערבים גם משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים מעבר ליכולתם הדלה של בני קהילתו. הרדב״ש הקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.
הדוחק והחולי בין חומות העיר העתיקה
בחודש ספטמבר 1866 פרצה בירושלים מגפת חולירע, והיא פגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים והבריחה תושבים אלו מחוץ לחומות. העובדה שתושבי משכנות שאננים לא נפגעו במגפה דחפה ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות ומהזוהמה שבין החומות. יעקב גיליס בספרו ״שכונות בירושלים״ מציין זאת כ״דחיפה המעשית לפעולה של ממש״. המגפה השתוללה בעיר כשלושה חודשים. מספר החללים שגבתה בין החומות על פי רישומי החברה קדישא היה מאתיים ושלוש, ביניהם הרופא היחיד בעיר העתיקה ד״ר בנימין רוטציגל ואשתו. המגפה פרצה גם בעבר הירדן, ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה, דבר שהחמיר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת שכר הדירה.
משה מונטיפיורי וציפיות משיחיות
גורם חשוב שדחף להקמת השכונה היה עידודו הכספי והרוחני של משה מונטיפיורי, כפי שנכתב בעיתון ״הלבנון״ מ־ט׳׳ז בסיוון תרכ״ו(1866) שצוטט לעיל.
במאה ה־19 התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי הטורקים. על השמועות המשיחיות בקרב יהודי מרוקו אנו קוראים גם בכתביו של הנוסע הנוצרי ק״ה באזילי, שביקר בארץ ישראל בשנים 1847-1846: ״העליה לארץ ישראל בזמננו גוברת והולכת … מהארצות הברבריות … התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים הקיימים במזרח מסייעים לעליה זו … יש עוד להעיר כי סיפורי העתונים על משא ומתן דמיוני בין השולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת א״י לידיהם, הפיחה תקוה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש״.
כתיבת תגובה