תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.
עוד יהודי מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, ומעניין, כי גם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר". אל אפריקה פנה יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר היהודי המפורסם שחי בחצי־אי ערב בדור לפני מוחמד הנביא. בימי באפור, השליט האח'שידי, היה יעקב בן כלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן מה ברמלה, והתאסלם, כדי לעלות בדרגה.
בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג'עפר ולאחר מות כאפור ( 968 ) נאלץ יעקב לברוה ממצרים והגיע אל־מועז.
מספרים, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשרותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. ולפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה, מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. אף שהתאסלם שמר על קשרי הידידות עם היהודים.
באותם הימים הייתה קירואן ״ מחוזא רבא שבאפריקה ״, כפי שנאמר במעשה בית־דין משנת ד׳ תשל״ה ,978 אף־על־פי שמרכז הכליפות עבר כבר למצרים.
שלטון הפאטמים השתרע על שטחים עצומים מזרחה למצרים — ארץ־ישראל וסוריה, ומערבה לה — עד למארוקו המרכזית. אולם לא ארכו השנים והורגשה התרופפות תוקפם של הפאטמים במערב. בשלב ראשון עבר השלטון בקירואן לידי שושלת בני זירי, שמייסדה היה עוזרה הנאמן של השושלת הפאטמית
עוד בזמן שבתה באפריקה, ובניו אחריו נתמנו בראשונה במושלים על המגרב בשם הפאטמים.
לבסוף נתעצמו ונעשו עצמאיים, ניתקו את קשריהם המדיניים עם הפאטמיים בקאהרה והכירו בריבונותם של הכליפים העבאסים, שישבו בבגדאד.
זירי משבט צנהאג'ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת . 971/2
. בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ( עיר באלג'יריה )) ונשארה ארצם הפקר וכו..לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם ".
גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת. 979 בשנת א׳ רצ"ח לשטרות (ד׳ תרמ״ז 987 ) הם עדיין ישבו בעיר גלותם. כפי שאנו למדים מתוך שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא…והאי דיינא דבבא.
וכן מתוך ראשית התשובה היחידה שנותרה מקונטרס זו שהכיל ללא ספק תשובות גם על יתר השאלות:
״לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס. טאבי, מעלאיי, בחירי נהירי וכו״׳.
כלומר: לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור ), שמושבם היה) בפאס (ועתה באשיר. לאחר שנשתנה מושבם) מפאס. הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו….ברשימה אחת של תשובות הגאונים נותר זכר לתשובות אחרות שהפנו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו".
רב שמואל בר חפני, גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי מתנה באגרתו אל אנשי פאס את גורלם המר.
״ שמואל הכהן ראש הישיבה / של גולה / בן הפני הראש אב הישיבה / של גולה / בן כהן צדק ראש הישיבה של גולה בן יוסף הנגיד נזר הישיבה/ של גולה/ אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה המאירה בעשישה ובגדול נר נברשה הממהרת וחשה לקיים מצות ולא בוששה בלא כלמה ולא בושה הקהילה
המהוללת והיא בכל יופי ונואי נכללת היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה.
מקום התורה וגרן חחכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת יי המדושנה באפם כלם ובשנה: . . . ישאו אחינו שלום / ממנו ומן ישראל/ סופר הישיבה/ בחורנו המהיר בתורת / יי ומן ראשי / הסדרים וראשי / המדרשים/ והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים/ והחכמים/ ובני הגאונים והשופטים/ והתנא ים / והתלמידים/ והסופרים/ כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם.
ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב / הכמכת מכהו הכהו
וגו׳ ……ישעיה כ״ז, ז׳…. ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר/ אז תשמח בתולה במחול וג׳…..ירמי׳ ל״א, י״ג….. ולפניו נהלל ואותו נודה על הרעה כעל הטובה״ ״ . . .
בתעודות שהבאנון לאחרונה אין כל רמז לתאריך או למקום מסויים. ברור, כי התשובות, שהשיב רב שרירא אינן מאוחרות מסוף המאה העשירית ולא מן הנמנע כי אף הן נשלהו אל אשיר. לא כן הדבר לגבי אגרתו של ר׳ שמואל בר הפני שבכוונה תחילה הבאנו קטע גדול ממנה בלשונו.
הרושם הוא, כי היא נשלהה לפאס גופא, אבל אין בה כדי אהיזה לקביעת זמנם של המאורעות
והרי זו השערה גרידא אם נקשור אותה במאורעות המאבק בין בית אומייה ושבט הזנאתה הברברי על השלטון בפאס.
אכן היו הימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית ועד שנות השלושים של המאה האחת־עשרה תקופת צרות ופורענות בשביל פאס. קרבות עזים היו נטושים על השלטון במארוקו ועל פאס בירתה בין בני אומייה הספרדיים בקורטובה, שביקשו לזכות בארץ זו ובין האדריסים, מושלי הארץ היציבים.
לאחר הדחתם מהמלוכה של אלה האחרונים התחיל המאבק בין שליטי קורטובה ובין שושלת בני זירי וכן עם שבטי זנאתה הברברים, וגם בקרב הזנאתה עצמם, אין ספק, כי בקרבות אלה סבלו גם היהודים.
ראוי להזכיר כי באותה תקופה נתמנה יהודי שמושבו היה בקורטובה לגובה מסי הירודים בכל תחומי שלטונו של הכליף — לרבות השטחים שכבשו במרוקו.
הדבר קרה בימי המלך השאם שישב על כסא קורטובה בשנים 976- 1009, 1010 – 1013
וה ״מלך׳ אלמנצור בן אבי עאמר היה אומנו. אז עלו לגדולה יעקב אבן גיו ואחיו יוסף, סוחרים עושי מלאכת המשי, בגדים יקרים ״ ונסי ישמעאלים על ראשי דגלים יקרים מאוד, לא נעשו כמוחם בספרד״
. אל־מנצור שהיה השליט האמיתי במדינה נשא את יעקב אבן ג׳ו על כל קהילות ישראל שבמלכות
קורטובה עד סגילמאסה שהיא קצה מלכותו ״שיהיה שופט את כולם ויהיה רשאי למנות אליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מס וכל פרעון שעליהם״.
אמנם לקץ שנה אחת לנשיאות אבן ג׳ו אסרו ״ חמל ך״ אל־מנצור, מאחר שנתאכזבה תקוותו,
כי הנשיא בחסדו ״ ישיב לו מנחות גדולות ויקח ממון של ישראל מכל הקהילות כהוגן ושלא כהוגן ויתן לו
מותר לשער, כי גם הפאטמים וסוכניהם וגם הברברים לא ראו בעין יפה את נשיאותו של היהודי הספרדי על יהודי מארוקו ובוודאי חשדו גם בהם, כי ידם במעל ע ד האפריקאנים.
ייתכן שהתנשאות זו של אבן ג׳ו גרמה להתפרעות נגד יהודי פאס ואולי גם במקומות אחרים, שלא הגיעה הידיעה על זאת אלינו אף־על־פי שבוודאי לא הייתה לו כל סמכות להתערב בענייני המוסלמים, במיוחד סבלו היהודים כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים, שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי.
לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם
ואת רכושם ״.
בין פורענות לפורענות היו גם שנים של שלום, שבהן התנהלו החיים במסלול שקט. עדות לכך ההתכתבות בענייני הלכה בין גאוני בבל ( ר׳ שרירא, רב האי׳ ר׳ שמואל בר חפני ) ובין הכמי פאס, כגון התשובות למר אברהם ומר תנחום.
אנשי פאס עמדו גם בקשרים עם ארץ־ישראל ושנים מהם, דוד החרש ואבודאני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר יצירה שחיברו רב סעדיה גאון.
גם לתאהרת ולסג׳למאסה נשלחו באותו פרק זמן תשובות מבבל שמואל בן אברהם מתאהרת קיים חליפת מכתבים עם ר׳ שלמה בן יהודה, הגאון הארצי־ישראלי ברבע השני של המאה האחת־עשרה) וגם עם ישיבת בבל. הוא ערך מסע מעירו למצרים ונשתהה בקאבס״.
תאהרת המוסלמית, לפנים בירת מדינה ח׳ארג׳ית נחרבה בראשית המאה העשירית וירדה מחשיבותה המדינית והתרבותית. אולם הקהילה היהודית נתקיימה בה גם לאחר מכן – ודאי בגלל חשיבות המקום, כתחנת מעבר בין ערי החוף לאיזוד הצחיח.
אולי מותר לשער, כי גם הקשרים הכתתיים, שהיו בין תושבי תאהרת המוסלמית ובין הברברים בג׳בל נפוסה היו לתועלת ביחסים בין היהודים בשני האיזורים – והרי ידוע לנו, כי ג׳בל נפוסה היה מיושב יהודים באותה תקופה.
דמותו של היהודי נכנסה אפילו לתיאור אקלימה של העיר, שהיתה, ידועה בשל הקור השורר בה בחורף, הנמשך תקופה ארוכה, ואנו מוצאים אותו בחרוז-כנף, שחדר לכמה ספרים.
כתיבת תגובה