סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

עובר הפרה קשור בתוך רחמה

כשיסדתי תלמוד תורה החדש בעירנו (ח.ד.), בא אלי אחד מחברי מעיר מראכש ושמו שמעון אדרעי, ובפיו בקשה לקבל אותו כאחד המורים. שמעון זה מוצאו מאחד הכפרים הדרומיים, ולמד תלמוד באחת הישיבות שבמראכש. על אף גילו הצעיר, כבן 25, היה  בקיא בתלמוד, בעברית ובדקדוק. הוא ידע גם את שפת היהודים הברברים (שבתוכם גדל). שפה מיוחדת זו נקראת ״שלחאווייא״ ואינה מובנת ליהודי מרכז מרוקו. מלבד

מלבד היותו מלומד, נהג לפעמים לעשות מעשי קונדס ותחבולות משעשעות. עד שאגיע לסיפור המתעתע שלו, אציין שלא קיבלתי אותו כמורה, כי לא היה לי מקום כבר למורה נוסף, אבל הפניתי אותו למנהל תלמוד תורה בעיר השכנה רבאט, ושם נתקבל כמורה. אבל מנהל תלמוד תורה לא ידע להעריך את כשרונותיו בהוראה, ובמקום להעסיקו כמורה לתלמוד וכמורה לתלמידים מתקדמים, הפקיד בידו כיתה של ילדים בני שלוש ארבע, שלא היו עוד מסוגלים ללמוד אותיות אלפא ביתא. ילדים אלה היו רובם ככולם בני עשירים, ששילמו בעבורם שכר לימוד די טוב, ואפילו להביאם לתלמוד תורה שכרו אדם מיוחד, כי לא היו עוד מסוגלים ללכת לתלמוד תורה בעצמם.

שמעון זה בא אלי ואומר לי ״נפגעתי מאד מהיחס שגילה כלפי מנהל תלמוד תורה. הפקיד בידי כעין גן ילדים, ועד כמה שניסיתי ללמד אותם אפילו אותיות אלף-בית, לא הצלחתי״. אמרתי לו ״חכה כמה זמן ואקח אותך אלי לכיתה גבוהה בבית הספר שלי״. בהכירי טוב את כשרונותיו בענייני הוראה. יום אחד בא אליו מנהל תלמוד תורה ואומר לו, בשבת הבאה, אני מזמין את ההורים של הילדים, כדי שיראו מה הם למדו״.

עד אשר יבוא יום המבחן, שמעון זה לימד הילדים כמה תנועות מבדחות ומצחיקות. כשאומר לכם ״וואחד״ (אחד) תעשו תנועה זו, כשאומר לכם ״תנאייך (שניים) תעשו תנועה זו, וכר. ביום שבת שנקבע, באו כל ההורים, שבעי חמין ורווי שתיה, לחזות במבחן ילדיהם.

שמעון קורא לילדים ״וואחד״, הילדים מושכים את שני אזניהם. ״תנאייך הילדים משפשפים האף שלהם באצבעותיהם, ועוד כמה תנועות. משחק זה מצא חן בעיניהם של ההורים, שלא יכלו לעצור בעד צחוקם והנאתם. בהיותם שבעי מזון ורוויי שתיה.

למחרת היום שמעון הוזמן למנהל תלמוד תורה. ״עשית ממני צחוק ולעגת לי״. עונה לו שמעון ״אתה הוא שעשית ממני צחוק. אני מורה לתלמוד וללימודים גבוהים, ואתה נתת לי ילדים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו אות אלף. לימדתי אותם רק דברים הקלים ביותר שהם יבולים לקלוט״.

מנהל תלמוד תורה בא אלי ״שלחת לי מוקיון וליצן שעשה ממני צחוק בעיני ההורים של הילדים״. עניתי לו ״בפי ההורים לא היתה כל תרעומת, מלבד שהצגה מוזרה זו גרמה להם לתענוג ולנחת רוח״. בימי העליה הגדולה ממרוקו שמעון זה עלה גם הוא לארץ, לא הצליח בקליטתו והיגר לפאריז, שם היה לסוחר תכשיטים והתעשר מאד.

יום אחד, בהיותנו בשיחת חברים, סיפר לנו שהתחשק לו ללכת לבקר בכפר מוצאו. בהגיעו לשם מצא שבאותו יום היתה חתונה בכפר, קול מצהלות, ריקודים וכר. עד שבני הכפר ממשיכים בשמחתם, שמעון זה הלך כביכול לבדוק את שחיטת הפרה. מצא ברחמה עובר קטן. לקח מעשבי השדה, קלע חבל, וקשר את רגלי העובר. חזר לרב השוחט ואמר לו ״נדמה לי שהפרה אינה כשרה לאכילה, כי מצאתי שהעובר שלה קשור בחבל, וזה מטיל בספק את כשרותה״. הרב בדק הפרה, ומצא באמת כי העובר קשור ברגליו בחבל. הרב חזר לחוגגים ואמר להם בשפתו ״זגו זגו(חכו חכו). מאז אני שוחט לא קרה לי דבר כזה״. רכב על חמורו ואמר ״אני הולך לעיין בהלכות שחיטה ובדיקה״. עד שהוא חוזר הוא אומר: ״זה שהפרה אכלה עשב מסוים, ותוך כדי פיתולי הלידה, היא התהפכה על ימין ועל שמאל, והעשב שהיא אכלה נקלע והיה לחבל. אבל איך החבל קשר את רגליו של העובר?״ כדי שלא לבטל את שמחת החגיגה, שמעון קורא לו ״הפרה כשרה לחלוטין ואני הוא שקשרתי החבל על רגליו של העובר״. זו רק תחבולה אחת מתחבולותיו של אותו שמעון. החגיגה נמשכה. ורב הכפר נוכח לדעת שאין זה ענין של הלכות שחיטה ובדיקה, אלא מעשה קונדס.