הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

       

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.  

   ההסתפרדות  של יהודי מרוקו, או הניצחון של המגורשים

אולם באביב 1526 התעוררה מחדש המחלוקת בין התומכים במנהגי השחיטה החדשים לבין המתנגדים להם. האחרונים, בראשותו של הרב חיים גאגין והנגיד שם טוב בן אברהם, החליטו לפתוח אטליזים משלהם, והכריזו על הבשר שנקנה באטליזים שבהם היו נקוטים מנהגי השחיטה  " הקסטיליאניים " בשר טרף.

אך לא צעד זה, ואף לא האיומים בהטלת חרם נגד התושבים שפקדו את האטליזים של המגורשים, וגם לא קריאותיו של הרב גאגין, הצליחו לשנות את מהלך המאורעות, דהיינו, אימוצם הבלתי הפיך של מנהגי השחיטה על ידי הרוב המכריע של יהודי פאס, עד כדי כך שאטליזי התושבים נותרו ריקים מלקוחות.

למען שלום בית ולאחר ש " הופקר " על ידי כל נכבדי התושבים, ביניהם הנגיד החדש שאול בן רימוך, לא הייתה בשנת 1535 לרב גאגין ברירה אלא להיכנע לטיעוני מתנגדיו, אחרי שמועצה שהורכבה מרבנים מגורשים ותושבים קבעה שמנהגי המגורשים היו כשרים למהדרין.

אם כי לכאורה מחלוקת זו הצטיירה כעימות חזיתי בין המגורשים לתושבים, הרי התהפוכות שעבר ויכוח זה בין ליברלים לשמרנים, ובייחוד פתרונו, מוכיחים, עם זאת, שלא היה כאן אלא קרב מאסף מצד מיעוט של תושבים, שלא שבעו נחת מהשתלטות של " התושבים החדשים ", שנגעה לכל התחומים של חיי הקהילה. למעשה הסימביוזה בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית הייתה במצב כה מתקדם, עד שלא היה, בעצם, קו מבדל אמיתי בין שני המחנות. שכן הן התושבים והן המגורשים מצאו את עצמם תכופות בצוותא באותו צד של המתרס. כך למשל, בראש מחנה הליברלי של המתירים, שדחו את טענותיהם של השמרנים, עמד רב מקרב התושבים, יהודה בן זכרי.

במקביל בראש מחנה השמרנים עמד המגורש הרב אברהם ביבאס, יחד עם הרב חיים גאגין, אשר למרות היותו ממוצא " פאסי " ותיק, לא היה פחות " ספרדי " ממתנגדו, שהרי הוא קיבל את כל חינוכו בקסטיליה, ואכל כל חייו, כפי שיעקב רוזלס העיר על כך, בשר שנשחט בשחיטה " ספרדית ".

כך הדבר לגבי רבי שמואל אבן דנאן, שמוצאו היה ספרדי, אם כי הוא נתפס כאחד ממנהיגיהם של התושבים. תוך כדי הגנתו על השחיטה המקומית הרחיק לכת עד כדי פנייה אל הרשויות הציבוריות וביקשם להתערב בסכסוך. המגורשים הצליחו עם זאת, ובלא קשיים מרובים, לסכל את מאמצי יריביהם, בהיותם מבוססים כהלכה בנוף הפוליטי המרוקאי, ובאמצעות נכדיהם, משה אבוטאי ויעקב רוזלס, הם דרשו את התערבות המלך אבו חסון. 

מכל מקום, לאחר שנסתיימה פרשה זו, שכך העימות בין התושבים למגורשים, אשר לאט אך בבטחה רכשו לעצמם מעמד מכריע בחיי הקהילה. התושבים המשיכו ללא ספק לשמור בקנאות על כמה ממנהגיהם, למשל בענייני נוסח התפילה. אך בדרך כלל, ועד כמה שדבר זה ייראה פרדוכסלי, היו אלה הם שנקלטו והשתלבו בקרב המהגרים, ולא להיפך. מכל מקום, המיזוג בין התושבים לבין המגורשים היה הדרגתי. זהו, לפחות, הרושם המתקבל מעיון בתקנות של הרבים הקסטיליאניים של מרוקו מאז 1494.

ב 1545 רב התושבים שמואל אבן דנאן הסתפק בהקראת התקנות שנוסחו על ידי הרבנים הקסאיליאניים בפני ברי בית הכנסת שלו, חמש שנים מאוחר יותר רואים את חתימתו ואת חתימת עמיתו מבין התושבים, מחלוף בן אסולין, מתנוססות על התקנות שחוברו ואושרו על ידי רבני המגורשים, ולאחר מכן אנו רואים את שניהם, ורבנים אחרים מהתושבים חותמים יחד עם רבני המגורשים על תקנות שנוסחו במשותף ביניהם.

יתר על כן, נראה שבהשפעת המגורשים העדיפו רבני מרוקו את פסיקותיו של אשר בן יחיאל – הראש, כל אימת שהתעוררה מחלוקת הלכתית בין הפסוקים, על שני עמודי ההלכה, הרמב"ם ואלפאסי – הרי"ף. מצב זה נשאר על כנו עד למחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר את מקומו של אשר בן יחיאל תפס חכם ספרד אחר, יוסף קארו, בעל ה " שולחן ערוך ". ראוי לציין בהקשר זה, שהיה זה רבם של התושבים, שמואל אבן דנאן, שהיה הראשון אשר אימץ את פסיקתו של הרב קארו, אשר הפכה ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

כמו בכל סימביוזה אמיתית, ההשפעות וההיטמעות התרבותית לא היו חד סטריות אלא הדדיות, ואכן, החל מן המחצית השנייה של המאה ה16 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם ביהודית ספרדית והעדיפו עליה את הערבית או היהודית-ערבית. בנוסף לכך, החל מ 1550 אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים, למשל, בעניין מימוש הכתובה במקרה של פטירת בן זוג.

חוקרים אחדים ציינו את דבר קיומן של כמה תקנות ב " ספר התקנות " המתירות, בנסיבות מוגדרות היטב, ריבוי נשים ומאפשרות למשל לבעל להינשא בשנית, כאשר בשל סיבות כמו עקרות אין לזוג ילדים אחרי עשר שנות נישואים. כלום הייתה סטייה זו מנורמות המונוגמיה סימן ברור להשפעת הסביבה המגרבית על המגורשים ? אין הדבר ודאי כלל ועיקר,  שכן הוכח מעל לכל ספק שה " חרם דרבנו גרשם ", שאסר על הביגמיה בקהילות אשכנז, לא אומץ מעולם על ידי יהודי ספרד ולא קוים אלא באורח חלקי בלבד בקסטיליה ובארגון.

לכן, אף כי הביגמיה הייתה בסופו של דבר תופעה שולית ביותר, הרי היא התקיימה בקרב ביהודים הספרדיים לפני הגירוש, למרות חוקי המדינה שאסרו על קיומה.

כתוצאה מכך יש לקבוע, שבתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לא היה למגורשים כמעט צורך להסתגל למנהגים ולכללים של סביבתם התרבותית החדשה. יחד עם זאת, אין ספק בכך, שבהשפעת המגורשים, הפכה המונוגמיה גם אצל התושבים לנורמה, וריבוי הנשים נעשה חריג. השפעה זו פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים, וכך בהדרגה " הסתפרדה " כל יהדות מרוקו.

התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה " כיסי התנגדות " בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט בכללותו לאזור קסטיליאני.

כך כתב בהקשר זה הרב יהודה בן עטר – 1656 – 1733 בתשובה לשאילתה שהגיעה אליו מארץ ישראל בענייני ירושה.

   " ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהילות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיו במראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע הק"ק המגורשים עושים כמנהג הנזכר ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן… אבל כל שאר ארצות המערב פאס ותיטואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו גם כן עושים כמנהג המגורשים אבך קהילת קודש תאזא יש להם מנהג משלם…."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר