מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם –

מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם –

ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

באחת השאלות, שהפנה יצחק אורוביו אל רבי משה רפאל ד'אגילר, משתקפת חרדתו לגורלם של האנוסים בעולם הבא. בשאלה זו מוגדר האנוס כ " יהודי שנולד ונתחנך בין הגויים ". על פי שיטתו של רבי משה רפאל פתוח שער הישועה לפניהם, שכן גדול חטאם של אלה שאינם מאמינים בתורה, אך מעמידים פני מאמינים ומקיימים את מצוותיה, מחטאם של המאמינים בה, אך נמנעים מלקיימה בשל חולשתם : " המחייב את התורה ומאמין בה אך נמנע מלקיימה בשל חולשתו ראוי לזעם ה'. אך אין חנינת ה' מנועה ממנו ".

זאת ועוד, אל הדרגה העליונה של אהבת אלוהים הגיעו לדידו קרבנות האינקוויזיציה, יהודי ספרד ופורטוגל, המועלים מדי שנה על המוקד, כשכל רצונם לפאר את ה' ולהוכיח את אהבתם אליו. את מותם הוא מגדיר כמוות על קידוש השם. השקפה זו לא הייתה זרה בקרב בני עדתו באמשטרדאם.

בדרמה של דניאל לוי די באריוס, " אין כוח שיעמוד בפני האמת " בהתייחסה אל אנוסי ספרד, קח דוגמה מאלה החיים בתמידות עם אלוהים, המתים על שום אהבתם אותי "

גם יעקב אבודיינטי, – abudiente – בדרשתו לזכרם של אברהם נונייס ברנאל ויצחק די אלמיידה שנשרפו על מוקדות האינקוויזיציה בקורדובה בשנת 1655, חוזר על אותו רעיון, " הללו, הוכיחו שהאהבה המושלמת לאלוהים שרויה בתוכם, משהעניקו לו את השי הגדול ביותר שבני אנוש מסוגלים לו, בהגישם את חייהם כקרבן, לכבוד שמו הקדוש, ובכך פארו את האלוהים, פרסמו את ייחוסם והכפילו את זכויותיו של העם הנבחר.

אלא שזיקה נפשית עמוקה זו אל גורלם של האנוסים, והנכונות לראותם כאבר מגופו של עם ישראל, אין פירושה התעלמות מחומרת מעשיהם היומיומיים, כשאר בכורח המציאות הם כורים ומשתחווים בפני " אלילי עץ ואבן " ומעמידים פני נוצרים. ביצירה אנונימית , שנכתבה לזכרו של אברהם נונייס ברנאל האמור נאמר.

" אל אל ישאב מכאן תקוות שווא / אותו יהודי עובד אלילים / ויחשוב שצפויה לו ברכת אל / אם אינו שומר תמיד בהקפדה / על נאמנותו לאל כפי שאתה עשית / הוא מתרחק מחסדי שמים ומטובתו הוא / הרוצה להיוושע באלילות / מתכחש לצווי התבונה / כי אינו נוטש את המנהג הגס. "

יצחק אורוביו עצמו, אף שראה באנוסים חלק מכלל ישראל, לא נעלים עין מעצם העובדה, שהם שוקעים בעודת אלילים, אשר לדעתו לא יגע ישראל כמותם מעולם.

עולה עליה בחריפותה גישתו של אברהם ישראל פירירה, ששלל כל הבחנה בין כוונותיהם הכמוסות של האנוסים לבין מעשיהם הגלויים " ובאשר להנחה  המוטעית של אלה חושבים שלב טוב וכוונה טובה דיים, אין זה כי אם מעשה ידיו של השטן, ההופך אותם לחכמים לרעתם " בקביעתו זו הוא שולל את הדעה, שהייתה מקובלת  בקרב לא מעט אנוסים, ש " כל שאין תוכו כברו וכל מעשיו הם לפנים מפחד הגויים פטור הוא מדיני שמיים "

נחלקו רבני אמשטרדם במאה השבע-עשרה בשאלת העונש הצפוי בעולם הבא לאותם אנוסים, שנפטרו מבלי לנטוש את הנצרות ומבלי לשוב בגלוי אך דת אבותיהם. הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה, תלמידו של המקובל רבי אברהם כהן די אירירה, אשר טען, " שכל ישראל גוף אחד הם ונשמתן ממקום הייחוד נחצבה ועל זה אמרו כל ישראל ערבים זהלזה " גרס, שמה שאמרו חז"ל ש " ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ", רצונם כי אפילו שחטא לא מפני זה יכרת לעד ולעולם מן האילן, אמנם ישראל הוא ואף על פי כן שהמיר את ה' ויבחר אלוהים חדשים, עוד ישוב להיקרא בשם ישראל על ידי הגלגולים והעונשים והכול כפי משפט הצדק כמו שביארנו ".

לעומת שיטתו של הרב אבוהב, על פיה מובטח לאנוסים, שלא חזרו אל תורת ה' , חלק בעולם הבא, וזאת לאחר שנשמותיהם תיטהרנה בגלגולים ועונשים, טען רבי שאול לוי מורטירא, כי " היא כפירה להאמין כי הרשעים החמורים האלו לא נענשו בעונש נצחי " וכי " על שקר המה בוטחים בתשועתם האומרים לא תגיע בעדנו הרעה המוחלטת בהיותו מבני ישראל " עמדתו של הרב אבוהב לא רק סותרת לדידו, את דעת הראשונים והאחרונים, אלא שעלולה היא להכשיל את האנוסים " השוקטים על שמריהם בארצות אויביהם ומדי יום ביומו כעב תעופנה וכיונים על ארובותיהם, אם ישמע הדבר הזה להם לא יצא איש ממקומו ומעשיו שהיו כך היו ואוי למי שגרם לכך "