الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.
האנטישמיות של המופתי
עוד בימי השלטון העותמאני נלחם אביו של המופתי נגד עולים יהודים בארץ־ישראל. בנו, אמין, שירת בצבא העותמאני במלחמת העולם השנייה, ופיתח הערצה למשמעת הצבאית הגרמנית שהייתה נהוגה שם. בשנת 1920, זמן לא רב לאחר שובו לשטחי המנדט, הוא הסית לפרעות ביהודי ירושלים, שבפעם הראשונה, ולחלוטין לא האחרונה, גבו מחיר דמים בהרוגים ובפצועים. השקפתו האנטישמית התעצבה עוד בטרם עלייתה של המפלגה הנאצית. הדבר ניכר במיוחד באוגוסט 1929, אב תרפ״ט, בפוגרומים שנערכו בהשראתו נגד הקהילות היהודיות בנות מאות השנים בירושלים, בחברון ובצפת – כלומר לא נגד הציונות, אלא נגד יהודים. המהומות התפשטו ברחבי הארץ. בחברון נשחטו יותר מ־60 יהודים. שישה ימים עברו עד שהבריטים וכוחות לוחמים יהודיים הצליחו לעצור את הפוגרומים. סך ההרוגים עמד על 133 יהודים ו־116 ערבים. ״מאורעות תרפ״ט סימנו נקודת מפנה ביחסים הערביים־יהודיים בארץ־ישראל״, כתב זאב לקויר.
אין למעשה אדם שהשפעתו על ההיסטוריה המוקדמת של הסכסוך במזרח התיכון רבה מזו של המופתי. כנשיא המועצה המוסלמית העליונה הוא היה בעל הסמכות הדתית הגבוהה ביותר. אל־חוסייני השתמש ללא לאות בתפקידו הדתי הבכיר כדי לצקת נופך איסלאמי באנטי־ציונות, וסיפק צידוק דתי לשנאת היהודים. מי שלא פעל לפי הקו שהכתיב הוקע בתפילת יום השישי במסגד, סולק מטקסי נישואים וקבורה, או אוים באלימות. בציירו את מאבקו האנטי־יהודי כמשימה דתית, נטע המופתי את הסכסוך הערבי־-יהודי בארץ־ישראל בהקשר פאן-איסלאמי: שנאתו ליהודים הייתה גם הכרזת מלחמה על ״פלישת הרעיונות הליברליים״ אל העולם המוסלמי.
המופתי תיעב בלהט בלתי מוסווה את הציוויליזציה המערבית, זו שהציונים החדירו לארץ־ישראל. מטרתו העיקרית הייתה להיאבק בהישגי המודרנה – חירות המחשבה, שוויון האישה והחילון. בנואמו בוועידה דתית בשנת 1935 הלין המופתי: ״הקולנוע, התאטרון וכמה עיתונים מחוצפים נכנסים כנחשי אפעה לבתינו ולחצרותינו, ושם הם הורגים את המוסר ומחריבים את יסודות החברה״. האשמה בהשחתה המוסרית הזאת מוטלת על היהודים, כפי שאפשר ללמוד מהכרזה נוספת של אמין אל־חוסייני: ״הם והיהודים] הפיצו את מנהגיהם ואת אורחותיהם המנוגדים לדתנו ולדרך החיים שלנו כולה. בנות היהודים המתרוצצות בבגדים קצרים משחיתות את נערינו בעצם נוכחותן״.
עם זאת, מוסלמים רבים אחרים לא חשו מאוימים מן השינויים הללו. המודרניזם האיסלאמי החל בראשית המאה התשע־עשרה והגיע לשיא פריחתו בשנים 1930-1860. כך למשל בשנת 1839 הורה הסולטאן העותמאני להעניק שוויון ליהודים ולנוצרים, ובשנת 1856 עוגן צו זה בחוק. לא רק לחץ של המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות הניע את הצעד הזה, אלא גם תשוקתה של העילית העותמאנית להתקרב אל הציוויליזציה האירופית. כמובן, מעמד הד׳ימי המופלה לרעה שהאיסלאם המסורתי השית על היהודים והנוצרים לא נעלם בן־רגע, ולא בכל מקום.
קהילות יהודיות בכמה מארצות ערב, בפרט בצפון אפריקה ובאיראן, סבלו עדיין השפלות חמורות. אולם במקומות אחרים, לכל הפחות במרכזים העירוניים, הותר ליהודים לשמש חברי פרלמנט ולהחזיק במשרות ממשלתיות, ולמן שנת 1909 הם גויסו לצבא.
בשנות העשרים, רוב בני השכבות הגבוהות בחברה המוסלמית לא חיו עוד תחת חוק השריעה. משטרו של כמאל אטא־טורק ביטל אותה בטורקיה בשנת 1924. בשנת 1925 החל באיראן תהליך חילון בהנהגתו של רזא שאה. במצרים חל חוק השריעה רק בתחומי המעמד האישי, ואילו ביתר תחומי המשפט נהג משפט שמוצאו אירופי.בתקופה זו לא היו הלאומים יחידות משנה של האיסלאם, אלא להפך: האיסלאם היה יחידת משנה בתוך לאום, שבו מוסלמים, נוצרים ויהודים נהנו מזכויות שוות.
התפשטותה של המודרנה הייתה מקור לדאגה למוסלמים מסורתיים. התנגדותם לה הייתה קרקע פורייה לתנועה האיסלאמיסטית, שמראשיתה הייתה אנטי־מודרנית ואנטי־יהודית גם יחד. שלוש הדמויות המובילות בה היו אמין אל־חוסייני, חסן אל־בנא ועז א־דין אל־קסאם, שחי בחיפה ונהרג בהתנגשות עם הבריטים בשנת 1935, אירוע שנתפס בקרב חסידיו כמות הקדושים של האיסלאמיסט הראשון. מורם המשותף של כל אלה היה רשיד רידא, חכם דת שהושפע עמוקות מהתנועה הווהאבית הסעודית. השלושה המשיכו את דרכו של מורם בדרישתם לשוב לחוק השריעה ולאיסלאם המסורתי, ולסלק את הציוויליזציה המערבית מארץ־ישראל ומהעולם הערבי כשלב ראשון לפני הבסתה בעולם כולו. ירושלים הייתה בעיניהם הנקודה הנבחרת שבה ״ייוולד האיסלאם מחדש״, ואת ארץ־ישראל הם ראו כמרכז שממנו נועדה לפרוץ החוצה ההתנגדות ליהודים ולעולם המודרני.