ארכיון יומי: 5 בנובמבר 2013


דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה

בתקופת עבודת־השדה נדמה לעתים קרובות, שהאנתרופולוג הנוכרי הצליח להיקלט בחברה המארחת, ובעיקר כאשר הוא מאומץ על־ידי אחת מקבוצות־השארות המקומיות. אף־על־פי־כן, אין לו ולמארחיו אשליות בנידון. הוא נשאר נוכרי ביניהם, מכיוון שממשיך הוא להיות שונה ממארחיו, אשר כמעט אינם יודעים ואינם מבינים דבר על שורשיו החברתיים. האנתרופולוג נראה להם כאורח שבא מעולם אחר, אליו ישוב כעבור זמן מה. מצב זה מאפשר לאנתרופולוג החברתי לשמור על מידה רבה של ריחוק ואובייקטיביות בתצפיותיו ובקשריו עם בני החברה הנחקרת. מצב זה מעמידו גם בעמדה נוחה יחסית מבחינת מחויבותו כלפי החברה המארחת — מארחיו אינם מצפים ממנו שינהג על־פי המוסכמות במקום. מובן שעליו לנהוג בכבוד כלפי האמונות והמנהגים המקובלים אצלם, דבר שהוא עושה גם משום שבדרך זו מתאפשרת לו גישה נוחה למקורות מידע ולעריכת תצפיות. אך יחס האחריות במישור הבין אישי והמוסרי בין האנתרופולוג לבין החברה הנחקרת משתנה בדרך־כלל עם עזיבתו, שעה שהחברה הנחקרת הופכת לגבי החוקר מצבור של נתונים.

על אף שרוב האנתרופולוגים היו בני ארצות־הברית ואירופה והתעניינו בעיקר בחברות ורות ומרוחקות, היו ביניהם גם כאלה שהתמסרו לחקר חברתם שלהם. מספרם של האחרונים הולך וגדל, בעיקר בארצות המתפתחות. ואכן חוקרים מקומיים רבים הולכים היום בדרכו של סריניבאס, אשר במשך שנים רבות חקר כקרב בני חברתו ההודית. מגמה זו, המצויה עדיין בשלביה הראשונים, עתידה להביא את האנתרופולוג לידי מעורבות, שלא היתה מוכרת לו עד כה. בעוד קודם לכן לא היתה לאנתרופולוג הזר התחייבות עמוקה כלפי החברה הנחקרת בתקופת עבודת־השדה ולאחריה, הרי המעורבות החדשה תתבע ממנו התחייבות לטווח ארוך, אשר תהיה בעלת אופי שונה.

ניתן להצביע על גורמים אחדים, הממריצים את האנתרופולוגים גם בארצות המערב לבחור בנושאי־מחקר במסגרת החברות שבהן הם חיים. הדחף המקורי לחקר חברות פרימיטיביות נבע מן הרצון למצוא עדויות על הצורות הראשוניות של המוסדות החברתיים ועל מידת הגיוון של המוסכמות החברתיות. דחף זה פוחת והולך. שנית, בשל תהליכי מודרניזציה והתמערבות הולכות ונעלמות החברות הנורימיטיביות, שהיוו בדרך־כלל נושאים למחקר. נוסף על כך, חברות אלו המשתנות ונהיות למדינות החדשות המרכיבות את ׳העולם השלישי׳, מנהיגיהן שוב אינם מעוניינים בנוכחותו של האנתרופולוג הזר. כפי שכבר ציינו מאקט (1964) ולוי־שטראוס(1966), מזהה המנהיגות המקומית את האנתרופולוגים החברתיים עם נציגי הקולוניאליזם, וכן מאשימה אותם שדרך ואופן הפרסום בספריהם השפילו את אוכלוסיות הילידים, אשר הוצגו כפרימיטיביים. ולבסוף, נראה לי שהאנתרופולוג פונה למחקר בתוך חברתו בהשפעת הדחף שהתעורר בחברה המערבית לחיפוש הישות והזהות העצמית, מצד אחד, ובשל חוסר הסיפוק הגובר אצל בן המערב מתנאי־קיומו החברתיים, מצד אחר.

לוי־שטראוס צופה משבר באנתרופולוגיה החברתית בגלל היעלמותן הקרובה, כביכול, של החברות הפרימיטיביות, ונוכח דחייתם של מנהיגי המדינות החדשות את האנתרופולוגים החברתיים. מכאן מסיק הוא לגבי עתיד האנתרופולוגיה:

…כאשר האנתרופולוגים החברתיים יהיו בני החברה הנחקרת, תאבד

האנתרופולוגיה את טבעה הייחודי, ותהיה דומה יותר לארכיאולוגיה, היסטוריה

ופילולוגיה; וזאת משום שהאנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא

נראית מבחוץ (1966: 126 ).

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנודבדו עיר הכהנים

מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.

מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.

העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים

א.  המקובלים בדבדו

עוד לפני שר׳ מתתיהו אוחיון איש צפרו ייסד חברת הזוהר, היו מקובלים בדבדו כמו ר׳ דוד הלוי מחבר ספר המלכות על הקבלה, הרש׳׳ך ׳׳ארבי לקביר״ בקי בתורת הח"ן. הר׳ דוד כהן עסק בלילות בתורת הנסתר והתפלל תפילות שמונה עשרה לפי כוונות האר״י וסיגף עצמו בצומות ממושכים הנק׳ צום ההפסקה. הוא חיבר את ״ילקוט דוד״ וכן ״באוהל דוד״ על תורת הנסתר — הרש״ך הזכיר בספרו רבנים שהיתה להם יד בתורת הח"ן — סופרי דבדו עסקו בקבלה ובגימטריאות והתכנסו ללימוד הקבלה בעליית הזוהר ״גורפת אזוהר״: לסופרי סת״ם בדבדו היתה השפעה מעין זו של חכמי קהילה ורבניה כפי שרומז הר׳ שמואל מרציאנו לחימר: לספר על ישוב עירנו המהוללה עיר של חכמים וסופרים מליאה כרמון היתה בחכמיה וסופריה. שתי חברות עסקו בצוותא בלימוד זוהר אחת ב״גורפת זוהר״ למשפי מרציאנו והשניה ב״בית זוהר״ למשפחות הכהנים.

שיטת הפסיקה של חכמי דבדו

הרש״ך הרבה לעסוק בשאלות שהזמן גרמן כמו שימוש בחשמל, טלפון, רכב בשבת וביום טוב. נושא אחד היה קרוב מאוד ללב הרש״ך והוא דיני כהונה וכהנים. ביחוד הראה הרב רוחב דעתו ובקיאותו בתשובה שקרא לה ״מרכבותיך ישועה — הילוך הכהנים״. בה התיר לכהנים לרכוב ברכב ובעגלה בדרך החוצה את בית הקברות הישן בפאס שנהפך לצומת דרכים והיתה שם טומאה רצוצה. הרש״ך נתן היתר משום ״צערא דכהני דצריכי נינהו לאקופי בדרכא אחרינא והיא רחוקה מאד ואם יהיו צריכים להקיף אית להו צערא רבא. דרכו בתשובה היתה ארוכה בציטוט מקור תלמודי או ראשונים. ואילו בשאלות אמונה או מנהגים היה מקצר. הוא הזכיר שו"ת חכמי ספרד. ובעיקר חכמי מרוקו, עד לפוסק האחרון. כמה מספרי פוסקי אשכנז לא הגיעו לידי הרב כגון שו״ת רעק״א אינו מצוי בידו וכן ספר הלבוש ידיעות רבות על עיר מולדתו ובנותיה מסר הרב אגב פירוט תשובה. לשונו ציורית תלמודית בהא סלקינן ובהא נחתינן וכן ״ואם סתרתי במקצת את דבריו… לא ירע הדבר בעיניו, ולא אשובה לי, כי כך היא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר.

הרש״ך נוטה להקל בהרבה שאלות כפי שהעיד עליו הרד״ך ״…והעלה במצודתו כחא דהיתרא״. תקנות ופסקי דין שחיברו חכמי דבדו היו בידי הרש״ך.

פרק 9: תקנות הקהילה

מעט מאד מתקנות הקהילה הגיעו לידנו. מהרש״ך ״ארבי לקביר״ הניח אחריו תקנות שתקן בעירו, אך כולן עדיין בכ״י. גם הרש״ך מזכיר תקנה קדומה בדבדו וז״ל… עוד מצאתי נוסח תקנה אחת שהתקינו במחז״ק שנת לישראל היא שנת תקע״ח וכתוב בנוסח בזה הלשון, וחתומים… ע״כ. אלא שהרב סתם ולא פירש התקנה מה היא.

נזכיר במה תקנות חשובות

א) תקנה לקבלת שד״רים, למגביות בחג הפסח דוקא, כי בניסן רוב בעלי הבתים נמצאו בדבדו. תקנת הבחירה הידועה ממכנאם היתה נהוגה גם בדבדו: כמו מנהג דבדו… שיש להם תקנת הבחירה, כלומר בחירה בפרעון הכתובה או הבעל ישבע או שיפרע הכתובה במושלם כאשר האשה נפטרה ולא השאירה זרע. וכן יש בדבדו תקנת בחירה בקשר לגירושין. קהל קדוש שיביליאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים, בענין כתובת האשה.

ב)  תקנה — כל מתנה שתמצא היא בטלה מפני חשש ערמה, וזמנה שנת תקע״ה. בדבדו לא נהגו להפחית שליש מסך הכתובה לגרושה ור׳ יעקב מרציאנו רצה להנהיג מנהג פאם בענין. מנהג משפחות כהנים לכתוב סך אלף אוקיות בכתובה ומשפחות מרציאנו לכתוב סך אלפים אוקיות בכתובה. בדברו נהגו דין גוד או אגוד בבית כנסת: ואירע מעשה בבית כנסת של בני דוד הכהנים שעשו בה גוד או אגוד ובדברו נהגו לדון בבית הכנסת גם ד״ח וכ״ש לדון בה גוד או אגוד כדי להשבית ריב ומדון.

 ישיבות

ישיבות ידועות בדברו היו: ישיבת הרש״ך ״דבדו עיר הכהניםארבי לקביר״, ישיבת ר׳ אברהם כהן, ישיבת ר׳ אברהם בן שושן, ישיבת סבי ר׳ שמואל מרציאנו.

ספריות

הרש״ך ארבי לקביר — בפטירתו הוריש לר׳ אברהם כהן כל נכסיו כולל ספריה גדולה, ספריית הדיין ר׳ אברהם בן שושן וספריית ר׳ אברהם מרציאנו. ספריית סבי ר׳ שמואל מרציאנו. את הספרים קנו בדרך כלל בערים כמו פאס, תלמסאן, ווהרן. יש שקיבלו ספרים מהרבנים השד״רים שביקרו לעתים תכופות בדבדו, וחילקו ספרים מתנות לחכמי הקהילה. במאה העשרים סבי הזמין ספרים מווינה, וורשה, או מארץ ישראל, הוא קיים קשרים בענין זה עם ר׳ יוסף שלוש ור׳ עמרם אבורביע, מראשי עדת המערבים בירושלים.

קהילת דברו, באמצעות הר׳ אברהם מרציאנו, השתתפה בחברת ״דובב שפתי ישנים״ שנוסדה בפאס בראשות ר׳ רפאל בן שמעון, חברה ששמה לה למטרה קדושה להוציא לאור כתבי יד חכמי מרוקו".

ספרי חכמי דבדו

נדפסו:

ר׳ דוד הלוי — ספר המלכות, על הקבלה.

ר׳ דוד הכהן בן אזהור (סקלי) — חיבר: קרית חנה דוד, בשיר דוד, לך דוד, דוד ברוך, קרן דוד, ילקוט דוד, בנפש דוד, משכיל על דבר.

ר׳ אליהו בן גיגי — קול צעקת הרועים, וערך ספר מכשירי מילה.

 ר׳ שלמה כהן צבאן — ויאסוף שלמה, ויחל שלמה, לך שלמה, מעלות לשלמה, להם מצורף קונטרס יחס דבדו.

 ר׳ שלמה כהן זאגורי — ויקץ שלמה.

ר׳ שמואל מרציאנו לחימר — ויען שמואל.

 מורי ורבי אבא מארי ר׳ מאיר מרציאנו הי״ו — בית מאיר, דברי מאיר. ועוד חיבורים כ״י.

ר׳ משה בן חמו — ישמח משה, יסוד הבנין (בדפוס).

 ר׳ יצחק בן שושן — דברי יושר, תולדות יצחק, אור התשובה, ברכת יצחק ועוד.

כתב יד

ר׳ יצחק בן נאים — דרושים על התורה ומאמרי חז״ל.

 ר׳ דניאל בן צולטאן — דברי חכמים.

 ר׳ שלמה כהן ארבי לקביר — חיבור על תקנות דברו ועוד.

 ר׳ אברהם בן שושן — שרית ופסקי דינים, ליקוטי דינים.

 ר׳ אברהם הכהן — ברית כרותה על הלכות מילה, באר מים חיים על הטור, וכן שו״ת.

נושאים שבהם היתה דבדו בשו״ת חכמי מרוקו

חינוך ושררה על משרות הקודש – משפט וצדקה ביעקב סי׳ ע״ב, זכות אבות סי׳ רכ״ז. חינוך הבנים — אשר לשלמה סי־ ס׳׳ג. סכסוכים — מלל לאברהם סי׳ כ״ד, הלכה למשה סי׳ קכ״ז—קכ׳׳ח, מלל לאברהם סי׳ ט״ו.

מסחר — משפט וצדקה ביעקב סי׳ רפ׳׳ט, משפטים ישרים סי׳ קנ״ד, חלק ב׳. מלל לאברהם סי׳ כ״ד.

רכוש ויבום, ממון — אבני שיש, א׳, סי׳ מ״ב, חלק ב׳ סי׳ נ׳׳ו, סי׳ ע״א. נר מערבי סי׳ צ״ב, ליצחק ריח סי׳ ב״א, שופרייה דיעקב אה״ע סי׳ כ״ה, דברי שלום סי׳ כ״ח, מטה אהרון סי׳ ל/ נר מצוה דף ז׳. אבני שיש, א/ סי׳ ל״ג, סי׳ צ״ז, חלק ב׳ סי׳ ל׳. דברי שמואל, פרק נ״ב, צ״ה. בנין בית כנסת: משפט וצדקה ביעקב סי׳ ל״ו.

רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק שני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

שלמה אבן וירגהשבט יהודה

השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.

השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה — מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהמספרים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי וקבל דת ישו והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשוליש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העמים לא תמצא מאי זה שרש נמשכו.

והנה רומי אשר משלה בכל  העולם עד הרי חשך, כי לא יכלו עבור, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מאנשי רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם התבלבלו המש­פחות, כי ראשונה היה הקיסרות ברומי ומשם נעתקה לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון  נקראים רומייוס על שם רומי.

 אחר זה באו הצרפתים ואמרו כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם זרע המלך אליפס, והביאו הקיסרות לצר­פת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא ? כי הנה באמונתנו 30 לא נודע משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, ואמר כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אומר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך נייחסהו לדוד ? ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו!

השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתייהסה לדוד, כל שכן שאינו פגם  באמונתנו כאשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו! אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אפקיד רוחי, ואין הכוונה אלא לומר כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם: ״ובגוים לא יתחשב״ וחשבנוה לבזיון הלא הוא  לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר מיד: ״מי מנה עפר יעקב״.

השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי                                                                                      

אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה למה תהפוך אותם לסמימות? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים יותר עצמיים ואש­אלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותם מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים                                                                      

השיב טומאש: אמרו היהודים כי אין זו שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן לנמלה האור שנתן לשמש?

אמר המלך:אני לא שאלתי ממך מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך, אם אינך טפש כמותם!                                                                

אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האבראבאניל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.

אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בעניני הויכוח, והרשות נתונה, לכן אמור מה שאמר לך.

השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצמח, והאספוג  הוא אמצעי בין הצמח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין הש­מים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודי. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם, שהוא במדרגה יותר מן החי, אינו נזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו, וכן נזון מן החי ולא כל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד! והיהו­די, שהוא למעלה ממדרגת האדם, אינו נזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוח­דים, ואפילו מאלה אחר תקונים רבים, במליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאלו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא  יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים: ״ואבדיל אתכם מן העמים״. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ולכן לא נתנו אותם מצות לכם. אמר המלך: ומה תשובתך אליו?

אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההם לא נתנו אלינו מפגי חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם: ״לכן זונה שמעי דבר ה,״, לכן הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים  העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים, לטוב מזגם ושלמותם, מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנג׳ה למתיקות.

אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינם ממין המאכל.

אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק 15 לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעי להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריך כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועיל הל תרי״ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרי לגלגל היומי, והיהודי— לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי 20 שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף כל סוף בעל חמר, צריך שיע­שה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימ­צאו לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה. 25 אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך, ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו: ״בושה אמכם״ וכוי. והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא 30 בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שגינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם זנב הפרד, וגדול המגיע לנשקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו שהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר: ״דמות כמראה אדם״, ובחיות אמר: ׳׳ דמות פניהם פני אדם״, והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות  מצוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם

אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.

ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת  נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.

השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך, המלך.

 אמר המלך: מה עשיתי רעה — יבוא המגיד.

אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה ולא נתת  לו שום עונש, ואיה מלך המשפט? שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש!

השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהר­תיו בכל עצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם  ועשה כפי שכלו, ולמה יומת? מה עשה?!

השיב טומאש: ישמעו אזניך, אדוננו, מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ונאמר: ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לש­רים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם״. ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו  הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שס״ה בתים של עבו­דה זרה כמנין ימות החמה, היו עובדים בכל אחד מהם יום אחד ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הרבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוט למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ול­מדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר אליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרמי—אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות  הגמורה! השיבו לי: אדרבה! מאבותינו קבלנו תוכחת שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.

אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת!

 אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.

 אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני, אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאוטישמו על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראות והקדושות  ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אלי­הם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.

אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש, כמו שניתנה באש.

אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון ג׳ושפי בן בנבנשת ודון שולימאן ן יעיש, והם שלוחים מן האלג׳אמאש אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שיהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול ויקרבנו אל הר אחד ויראנו גדלו ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי ענייני מושיענו אף על  פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי ובה אמות ועמה אקבר, והיא תושיעני ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.

 אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.

 אמר המלך: אמור קצתם!

אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף. ואמרו, כי בבית הב׳ לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן ולקחו ממנו ונתנו על עצי המערכה שבמזבח ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדין שעת אכילה לא הגיע. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, רוצה לומר הכבשים לזאבים. ואחר אמר ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.

אמר המלך: גם אני שמעתי משטויות היהודים כאלה. אמרו שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכנים אותם דברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצ­דיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כוונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונתם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון 15 לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.

אמר טומאש: דברים אלו ראויים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב. ונ¬שוב לענין ואומר: סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לרוממותו דרך העונש. אמר אדוננו מעשרם, ויותר ויותר היה להם. והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבויים יותר ויותר היה! ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.

השיב המלך: על ב׳ דברים נפלאתי: האי — מנין לו לשלמה כל העושר העצום ההוא? הב׳ — איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר \ אמרת?

השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאין לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.

אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפתנו, לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך יכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?

השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר! והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא: ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו, משום ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוליו גדול ממך אמר כי המשים שגה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובה מולידו שבילייא. גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכין בניהם לבית היהודים אולי ינצלו.
ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופים, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ושרצונם להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחילה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.
השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סבת נפילתם. משל לאילן כי כאשר יגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שאויר שולט בו יותר. וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא: ״השליך משמים ארץ״, אשר כיון למה שאמרנו כי עליתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלו עד שנפרדו הלבבות מאד. וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לו חבר.
ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה — הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר כי לו יאתה השררה והמלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסר מעליהם אימתם ולא חשבום ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא: 
״לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר וארב בשערי ירושלם״, ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שם למעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבויים רבוי הי¬תושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא: ״כלנו כצאן תעינו״. ואמרו הטבעיים כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא: ״כצאן תעינו״, ולא היה להם טוביות הצאן שהם אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר: ״איש לדרכו פנינו״. ומזה נמשכו המחלו¬קות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירש ניקולאו די לירא, והוא מהם והיה יודע עניינם, אמר כי מה שאמר הכתוב: ״לא תבערו אש בכל מושבו¬תיכם ביום השבת׳,כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע במה שאמר:
״לא תעשה כל מלאכה״, אבל אמר על אש המחלוקת שלא יבערו אותו בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב ובטל.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

שוני ברמות הלימוד

מעבר לגיל חינוך החובה, היינו מעבר לגיל בר־מצווה, משתנה התמונה באורח ניכר- הן במספר הנערים, הממשיכים את לימודיהם, הן בתכניות הלימודים וברמתם. מסתבר כי בשל המצב הכלכלי הקשה התמעט מספר הלומדים לימודים על־יסודיים, שכן רוב הנערים יוצאים לעבודה. ברם נראה כי הדוחק הכלכלי הוא הסבר אחד בלבד לתופעת הנשירה הגדולה מלימודי המשך. הסבר נוסף, אשר לא עמדו עליו די הצורך, נעוץ במבנה החברתי של קהילות יהודי מרוקו.

החברה היהודית במרוקו, ככל החברות המסורתיות, היתה מעמדית בצורה מובהקת. שכבה דקה הנהיגה את הקהילה, הן בתחום החיים ה״חילוניים״ והן בתחום החיים הדתיים, וכל יתר בני הקהילה קיבלו את סמכותם. המוביליות מלמטה למעלה, היינו העפלתו של אדם מפשוטי העם לתפקיד ציבורי כלשהו, היתה קשה מאוד, שכן התפקידים המנהיגותיים היו מוחזקים בידי משפחות מעטות ואלו העבירו את זכויותיהן בירושה לבניהן אחריהן. הזכות להורשת סמכות מעמדית מעוגנת היטב במנהג ובהלכה והיא היתה מקובלת על הכל. המניע לקידום בסטטוס החברתי היה אפוא נעדר כמעט לגמרי בקרב השכבות המונהגות, ובניהן של אלו פנו כולם לאומנויות זעירות, למסחר ולרוכלות. ההצלחה באומנויות השונות לא היתה מותנית ברכישת השכלה, ובוודאי לא בהרחבת ההשכלה היהודית. על־כן לא המשיכו בני פשוטי העם את לימודיהם. לעומת זה מילוי תפקידי ה״שררה״ דרש רמת ידיעות סבירה, ובתפקידים מסוימים כגון רבנות ודיינות״ רמת ידיעות גבוהה מאוד. מי שרצה להמשיך את מסורת אבותיו במנהיגות הקהילה היה חייב להרחיב את השכלתו. סיכומו של דבר-למבנה החברתי של הקהילה היתה השפעה מכרעת על החינוך. מחד גיסא, הוא עודד מאוד את בני האצולה המעמדית להוסיף ידע, אך מאידך גיסא, הוא קטל באבה כמעט כל מוטיבציה אינטלקטואלית אצל בני השכבות הפשוטות.

מצב זה התנגש כמובן עם אחד מעקרונות היסוד של היהדות, הלא הוא חובתו של כל איש בישראל ללמוד תורה בכל גיל ובכל מצב." הרבנים, אשר ראו עצמם אחראים לקיום מצוות תלמוד תורה בקרב בני קהילותיהם, נמצאו בקונפליקט גדול: מטעמים כלכליים לא היה אפשר לדרוש מן ההורים שיוותרו על עזרת בניהם המת­בגרים וישלחום לבית־המדרש. אך מטעמים חברתיים לא היתה אפשרות להבטיח קידום חברתי לכל בן־תורה. הרבנים ניסו להיחלץ ממֵצר מצפוני כבד זה באמצעים שונים. הם לא ויתרו על דרישתם-היא דרישת ההלכה־ שכל אחד יקבע עתים לתורה ככל שיוכל ובהתאם לרמת ידיעותיו.

גם ליהודים הפשוטים, שרמת ידיעותיהם הגיעה לקריאת בלבד, נמצאו פתרונות מתאימים: טופחה ה״קריאה״ בספרי הקודש, היינו קריאה ממש גם כשאין היא מלווה הבנה ועיון. הדרשנים הרבו להטיף לקריאה קבועה ומסודרת, יומית או לפחות שבועית, בתהילים ובזוהר. בשבתות ובמועדים נקבעה קריאה גם בפרקי משניות. יהודים רבים, בעלי רמה מעט יותר גבוהה, נהגו לקבוע עתים לקריאת חוק לישראל – הלוא הוא הפנסום היומי, שכלל קטעים קצרים של תורה ותרגום אונקלוס (מן הסדרה השבועית), נביאים וכתובים, משנה וגמרא, זוהר, הלכה ומוסר. רבים דבקו בהתמדה במנהגי ״קריאה״ אלה וראו בכך יציאת ידי חובתם בקיום מצוות תלמוד תורה. אגב כך יכלו האבות לעקוב בקלות אחרי התקדמות ילדיהם בבית־הספר ולעתים קרובות נדרשו הילדים להוכיח את יכולתם הלימודית על־ידי קריאה פומבית של קטעי תפילה בשבת בבית־הכנסת ועל־ידי קריאת ההפטרה. ברמה של בית־הספר היסודי היה אפוא קשר הדוק ופורה בין בית־הספר ובין ההורים ובית־הכנסת. אפשר לומר, כי בדרך־כלל השיג בית־הספר היסודי את המטרות שקבע לעצמו.

L'esprit du Mellah-J.Toledano

LA JUSTE MESURE

Ida kan elmehdt hbil                                                        A la folie du conteur —

Ikoun elmsnat a'kil                                                     L'intelligence de l'auditeur

Bel avertissement qui pourrait servir d'exergue a tous les livres! La credulite dans une societe ou l'information ne passe qu'oralement

le fameux "telephone arabe" et ou le merveilleux est aussi courant que la realite la credulite donc, est le piege a eviter. II faut passer tout recit au crible ce la critique, user de son bon sens qui doit bien etre la chose la mieux partagee. L'exageration etant dans les societes traditionnelles une tentation permanente, avec la croyance au surnaturel et aux miracles, ce proverbe vient nous mettre en garde; il ne faut rien prendre pour de 1'argent comptant. Quand le conteur est fou ou ce qui est plus grave, fait le fou auditeur doit y

טולידאנו

suppleer en usant de son sens critique, de son intelligence.

LE POIDS DU CHAT

On raconte qu'en vue du samedi, un brave Juif avait achete de la meilleure viande et se proposait deja d'inviter ses amis pour un festin royal. II demanda a sa femme de bien la garder en lieu sur. Mais gourmandise est plus forte que fidelite et la femme s'offrit pour elle toute seule ce plat royal, estimant que son estomac n'en avait pas moins besoin que ceux de ces importuns. En rentrant chez lui le mari trouve sa femme tout en emoi et lui en demanda la raison:

—Las mon mari notre chat a trouve la viande et l'a mangee!

—  Le chat, repondit le mari incredule, comment un chat qui pese un kilo pourrait-il en avaler trois? On n'a qu'a peser le chat!

Entendu en Israel une version plus sophistiquee:

Un brave Marocain va acheter son journal favori quand il voulut payer le prix habituel de un shekel, le vendeur lui dit c'est un shekel un demi. Notre lecteur en puissance s'executa et apres quelques pas revint au marchand:

—          Mais c'est ecrit que le prix est de 1 shekel!

—Ah vous etes encore de ceux qui croient ce qui est ecrit dans le journaux!

—      Elli ka ihbha klha — Ka yikhliha klha                     Qui veut tout — Laisse tout

—      Amma mno mno — Amma klo klo                           Ou rien-rien — Ou tout-tout

II ne faut pas passer d'une extreme a l'autre, en toutes choses il faut savoir mesure garder. C'est la regie d'or de la conduite et elle est valable dans tous les domaines; comme par exemple en matiere d'education quand on reproche aux parents de passer d'une severite trop poussee a une indulgence qui ne vas pas moins loin. Le plus remarquable est que meme en matiere religieuse on n'appreciait pas que le mecreant d'hier soit le hassid d'aujourd'hui faisant la morale aux autres. La sincerite de tels sauts etait mise en doute, on exigeait au moins que le nouveau rabbi fasse ses preuves avant ses remontrances.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר