רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.
אך למרות הנסים הגלויים שהיו קורים למאמינים בקרבת הצדיק הזה לא מנעו ממנו מלגזור על היהודים גזירות והשפלות אחרות כגון גיזום עץ הזית של הצדיק או מניעת היהודים מלתקוע שופר בנעילה של יום כפור. כפי שיסופר לקמן.
על האדם לעשות צעד ראשון באמונה ורק אז יזכה לראות ישועות השם יתברך
הרבה יהודים טובים אומרים; אם הקב״ה יעשה גם לנו נסים גלויים כמו שעשה לאבותינו, אף אנו נאמין בו ונעבוד אותו. או: נאמין בתפילת הצדיק, רק אחר שנראה בעינינו את הנסים והנפלאות ולא על ידי סיפורים.
אבל לא כן הדבר, כי ראינו שפרעה וכל מצרים אשר ראו כל כך הרבה נסים, עשר מכות שהביא עליהם הקב״ה אחת אחרי השניה, קריעת הים ובכל זאת כתוב וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים למרות כל האותות והמופתים שראו במו עיניהם. כך גם בני ישראל עצמם שלמען הצלתם נעשו כל הנסים הגלויים האלו וראו בעיניהם את יד ה׳ הגדולה ואחרי שעברו את הים הנקרע לגזרים נתן להם ה׳ לראות במו עיניהם את גופות המצרים כמו שכתוב: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אומר רש״י שם, שפלט הים את פגרי גופות המצרים על שפתו וכל זה למה? כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו.
כן דרש רבה בר מרי, את הפסוק בתהלים (קו, ז) האומר: וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל את פי משה באותה שעה ואמרו: שמא כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר ואין לנו ישועה. אמר לו הקב״ה לשר של הים: פלוט את מתי מצרים ליבשה. אומר שם רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו. אם אין לאדם רצון לראות ולהבין ולהפיק את המסקנות, אם הוא הולך שבי אחר נטיותיו החומריות אז כל הנסים שבעולם לא יעזרו.
לכן על האדם לעשות את הצעד הראשון לכיון האמונה בהקב״ה ובצדיקים אוהבי השם רק אז יזכה לראות ישועות השם ונפלאותיו במישרין או על ידי חסידיו הקדושים.
דבר זה כבר לימד אותנו משה רבינו ע״ה עוד בתחילת דרכו לפני שקיבל את השליחות לגאול את ישראל, הנה הוא עומד מול הסנה הבוער באש ועדיין לא שומע משה שום דיבור ושום קריאה. מתי דיבור ה׳ פונה אליו, רק אחרי שהוא עשה את הצעד הראשון כמו שכתוב (שמות ג׳, כ׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתור הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה.
אחרי זה כתוב: וירא ה׳ ״כי סר לראות״ רק אז הופנתה אליו הקריאה ויקרא אליו אלקים מתור הסנה ויאמר משה משה, ויאמר הנני.
כך אנו רואים במעשים הנפלאים אשר התרחשו בזכות הצדיקים הקדושים, עם מוקירי הצדיקים מאנשינו הישרים והתמימים עלו והתפללו בכל לב על קברותיהם של הצדיקים, ושמו לב לכל דבר קטן וגדול במעשה הנסים אשר קורה בקרבת הצדיק ובזכותו, רצו לראות ולדעת, אכן זכו וראו במו עיניהם דברים נפלאים נסתרים וגלויים.
כי הצדיק קרוב לה׳ יותר מכל אחד שהוא נמצא בסביבות בית המלך, מלכו של עולם, והוא כאותו עבד שנכנס לבית המלך בלי הגבלה ובלי קבלת רשות. לכן הצדיק שהוא קרוב מבקשים אנו באמצעותו המלצה לפני בורא עולם.
ראיית נסים גלויים ע״י צעד ראשון שעושה האדם נראה בסיפורים המובאים להלן:
עזרת הצדיק לחפצים לקיים את נדרם על קברו
הסיפור המובא להלן סופר ע״י יהודיה שעלתה ממרוקו, וכעת היא תושבת נתניה, והנה סיפורה:
לפני עליתה לארץ בשנה אחת, בערב ל״ג בעומר, עלתה לקבר של הצדיק המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל לשלם את נדרה, שהיא נדרה על החסד שהוא עשה עימה.
אותה שנה היתה גשומה וירדו בה גשמים עזים, ומעט היהודים שעדיין נמצאים במרוקו ושהיו אמורים לעלות לרגל לקברו של הצדיק, נרתעו מלעלות בראותם שהגשמים לא מפסיקים, והיה חשש לעלות ולהשתתף בחגיגות של ל״ג בעומר, שהדרכים ישובשו וימנע מהם להגיע לקבר של הצדיק, ובמקום היהודים הרבים שהיו צפויים לבוא באו מעט מאוד
למחורת יום ל״ג בעומר בעת שהגברת רצתה לקיים נדרה בקרבת קבר הצדיק נמצאו במקום אך שש משפחות, בראותה מצב זה היתה מאד עצובה מחוסר אנשים שיקחו חלק בתשלום הנדר ובבישולים הרבים אשר הכינה לכבוד הצדיק, המעט שהיו נוכחים יעצו לה שתיקח עימה בחזרה : כל מה שהיא הכינה ותקיים הסעודה באחד מבתי כנסת כנראה שזה היה בכזה־בלקכה, כי רק שם נשארו מעט יהודים, וכל אחד בדרכו ניסה לנחמה ולדבר על ליבה, והיא מרוב ההכנות שהיא הכינה התעצבה אל ליבה למחשבה שהיא כביכול לא תקיים נדרה בקרבת הקבר הקדוש של הצדיק.
עוד בתוך השכנועים שלהם ראו הנוכחים פתאום אוטובוס מגיע מלא תיירים שהתברר יותר מאוחר שהם תיירים מישראל שבאו עם טיול מאורגן למרוקו, שמחת בעלת הנדר בעלה וכל הנוכחים לא ידעו גבול, והתיירים מישראל שמחו כשהוזמנו לקחת חלק בסעודת הנדר שהאשה הנ״ל נותנת לזכות הצדיק רבי עמרם, הם אמרו שגם בשבילם זו היתה הפתעה לא רגילה לבוא ולמצוא סעודה מאד מכובדת מוכנה ומזומנת בו בזמן שבאותו יום היו מוזמנים לארוחת :: צהרים מטעם אחת הקהילות היהודיות ומשום מה התעקבו ואיחרו את המועד. אז החליטו כל הנוסעים בדרך להיכנס להשתטח על קברו של הצדיק ושם יעשו קניות כדי לסעוד את לבם לכן אמרו שבטח ידו או השגחתו של הצדיק היו בדבר, הם שתו שמחו ורקדו מרוב שמחה, שעשו טוב על לבה של בעלת הנדר, שראתה שנוסף לנס שנעשה לה בזכותו של הצדיק שאחד כנראה מבני משפחה נתקיימו בו נסי הצדיק, גם כעת נעשה לה הנם השני כשתיירים יהודים מישראל זימן אותם הצדיק והשתתפו בשמחתה.התיירים נפרדו מלאי התפעלות ממה ששמעו וממה שראו עיניהם, שכאן על קברו של המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל מתרחשים נסים בסתר ובגלוי.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
שייח מואיזו לכבוד רבי עמרם בן דיוואן זצו"קל
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
פרק רביעי: חברת דובב שפתי ישנים
מאת ה׳ היתה זאת
ויכוח בהלכה שהיה בין חכמי העיר, (בדין עשרה שהתחילו להתפלל ביחד ויצאו חלקם באמצע, האם יכולים לומר קדיש תתקבל) רבנו שהיה נוכח בויכוח, הלך הביתה למד את הסוגיא, עיין בספרים וכתב פסק בנושא. לאחר מספר ימים שוב התעורר הויכוח כאשר הוא צופה מן הצד ומחייך, האב״ד רבי יהושע בירדוגו הבין מחיוכו שיש לו מה לומר בסוגיא, לבקשת רבי יהושע אמר מה שהסיק מעיונו, והוסיף שכתב תשובה בנושא. רבי יהושע ביקש לעיין במה שכתב, רבנו מיהר הביתה והביא לו את הדפים. רבי יהושע קיבל את הדפים ועיין בהם, ושמח עליהם כמוצא שלל רב. לאחר מספר ימים חזר רבנו וביקש מרבי יהושע את הדפים, רבי יהושע אמר שהוא שם אותם בתוך אחד הספרים שהיו לפניו, רבנו חיפש הרבה בספרים שבספרייתו של רבי יהושע ולא מצא, הצטער רבנו צער רב על אובדן של חידושי התורה שכתב, ובאותו הזמן עברה בו כמין תחושה כאילו יקירו טבע בים. צער זה עשה בו רושם רב שנחרט במעמקי ליבו, וגרם לו לעשות קל וחומר, והוא: ׳ומה פסק קטן שצעיר כמוני כתב, שבין לילה היה ובין לילה אבד גרם לי צער כל כך, א׳׳כ מי יוכל לחוש את גודל כאבם וצערם של רבותינו על עמלם הגדול שהשקיעו בו את דם נפשם, שנים על גבי שנים ימים ולילות, בכתיבת חידושי תורה הגות רוחם, רבי ההיקף והאיכות, ספרים שלמים בכל מקצועות התורה, מתוך עוני וגלויות, בלי חשמל, בלי עטים, אלא בכתיבה איטית שנעשתה בכתיבה על ידי קנה, על גבי חלקיקי דפים, ועכשיו רואים הם את מעשה ידיהם טובעים בים הריקבון, ואובדים בצוק העיתים ופגעי הטבע והעש! וא״כ מה יהיה עם צער אבותינו ורבותינו הקדושים אשר בארץ המה?? מחשבה זו היתה מבצבצת ועולה אצל רבנו בלי הפסק, מכאן צץ במוחו הרעיון להקים אגודת ״דובב שפתי ישנים״ שתפקידה יהיה להעתיק מחדש את החיבורים הבלויים בכתבי יד שהולכים וכלים. (מתוך הקדמת רבנו לספר שרביט הזהב) רבנו צרף מחשבה למעשה והחל להפיץ את הרעיון וחשיבותו בין הרבנים והציבור הרחב, הרבנים על אף שברכו את הרעיון, הטילו ספק גדול ביישומו, בגלל התקציב הכספי הגדול הדרוש, אולם רבנו לא התייאש. רבנו החשיב מצוה זו כעיסוק במת מצוה שהשעה דוחקת, ושאם יתמהמה לא ישאר מה להציל מהכתבים.
הבא ליטהר מסייעין אותו
וממשיך רבנו ואומר: והאל ית׳ הבוחן לבות וכליות, הוא ידע תוכן מחשבתי שלא היה בה שום נגיעה או פניה ח׳׳ו, כי אם לשמו הגדול ית׳ ולתורתו, ועודדני וחזקני ואמצני לעמוד נגד כל הגלים הבאים עלי, והמפעל הלך ונשתפר בעזרת הועד המקומי של עי׳׳ת מקנאס אשר פתחו לי פתח כפתחו של אולם.
אזעקת אמת
ואכן בהיות רבנו כבן עשרים ושש, לצד עבודתו העמוסה בישיבה ובתלמוד תורה, הוציא רבנו את מחשבתו שקוננה בקרבו לפועל, והחל לפעול בהוצאת כתבי היד של בני העיר, שהיו ספונים וטמונים עד כה עשרות בשנים וישנם אף קרוב למאה וחמישים שנה.
וכך כותב רבנו בתיאורו העז והמליצי בראש הספר הראשון שיצא על ידו והוא ספר ׳תורות אמת׳ למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ׳׳ל: רבותינו ז״ל למרות התנאים הכלכליים המצומצמים והגרועים שנמצאו בהם, עם כל זאת לא נגרפו מעל משמרתם משמרת הקודש. ספרי רבותינו בלעדם אנו נמצאים כסומא בארובה וכספינה המטרפת בים הגדול, אין אנחנו יכולים לצעוד צעד ולא לדרוך כף רגלינו על מפתן בית המדרש כיתומים היינו, כצאן בלי רועה דמינו, אבדנו כולנו אבדנו. ואכן זכו רבותינו לכתוב חדו׳׳ת, אך היות וחזון הדפוס לא היה נפוץ בזמנם, וגם מפני עוניים ולחצם, מוצאים אנו את כל ספרותם כתובה על נייר בלוי, קטעי נייר, ולרוב התיישנותם נאכל חצי בשרם והרואה אותם יהיה נבהל מפניהם ומפני ריחם ואבקם. חלקם נאבדו בעת פחדים, מהם נרקבו, מהם עכברין רשיעי צדין, מובן שכל מי שרגש התורה והיהדות בקרבו, יחם ותבער בו אש, ודברים אלו ירדו עד חדרי בטנו, לדאוג לתקן את כתבי היד האלו, ובפרט שמצד דורינו אבדה תקוותינו להעמיד הדת על תילה ולבאר התורה כפי הצורך, אז ודאי שלא ניתן שהפליטה הנשארת לנו למשגב ולמבצר, שגם היא תאבד תקוותה, ובודאי שרבותינו שטרחו ויגעו מתוך דוחק וצרות, עתה הם בצער על תורתם הנמצאת בעלבון וגם בסכנת אבדון, ושומע אני מבית החיים עד הנה את זעקת לבותיהם של הצדיקים, וגם התורה מתחננת. וממשיך רבנו ומספר על כן קמתי ונתעוררתי, ואשמיע בתוך אחב״י זעקת ליבי וחרדת נפשי, עד מתי יהיה זה לנו למוקש הצרי אין בישראל הרופא אין שם, ובפרט שחזון הדפוס נראה בעליל, ודבריי אשר יוצאים מלהבות קודש עשו רושם אצל החכם השלם כמוה ר׳׳ ר יעקב בירדוגו, ונתנדב בחפץ לב להיות איתי מן המייסדים של חברתינו הקדושה דובב שפתי ישנים. רבי יהושע בירדוגו שהכיר את רבנו בהיותו מסודר בכל עניניו, והכיר וידע כי ליבו בוער כאש להדפיס ספרי רבותינו הקדמונים מסר בידיו את כתבי המשפחה, ובראשם את הכתבים של סבו רבי רפאל המלאך, ואמר לכל בניו שמי שירצה אחד מהכתבים ישאילהו ־ ויחזירהו לרבי שלום, והיה סמוך ובטוח בלבו שרבנו יוציאם לאור בצורה הטובה ביותר.
ואכן רבנו שהחל במלאכה זו עוד בהיותו צעיר לימים, מגלה בעריכתו בהגהותיו בהערותיו ובהקדמותיו חריפות ובקיאות רבה בכל מכמני התורה.
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
La deuxieme seance de ce colloque a eu pour theme « Les Juifs de Tunisie a travers les Archives de 1'Alliance Israelite Universelle ». Elle a ete presidee par Ephra'im Riveline, Professeur a l'universite Vincennes-Saint- Denis (Paris VIII).
Robert Attal, bibliothecaire honoraire de l'lnstitut Ben Zvi, a Jerusalem, dans « Salomon Reinach, l'Alliance Israelite Universelle et les Juifs de Tunisie » indique que cet archeologue, philosophe et historien entreprit au cours des annees 1883-1884 , une mission archeologique en Tunisie et profita entre autres pour effectuer une savante mise au point epigraphique sur la synagogue d'Hammam-Lif, decouverte en 1883 . Dans ses rapports Salomon Reinach va ridiculiser le comportement et les moeurs des Juifs indigenes de l'epoque. II donne ses opinions politiques sur l'attitude des Juifs de Tunisie et meme il defendra le Cardinal Lavigerie, alors ennemi des Juifs, en n'hesitant pas a identifier les buts du Cardinal avec ceux de l'A.I.U.
Hammam Lif (حمام الأنف) est une ville côtière de la banlieue sud de Tunis, située à une dizaine de kilomètres du centre-ville.
Rattachée administrativement au gouvernorat de Ben Arous, elle constitue unemunicipalité de 38 401 habitants en 2004.
Elle tire son nom de deux sources thermales émergeant au pied du Djebel Boukornine
Histoire
Connue dans l'Antiquité sous le nom de Naro (d'origine punique) puis d'Aquae Persianae, cette localité est rebaptisée Hammamat El Jazira (bains de lapéninsule) après la conquête arabe. Elle prendra ensuite le nom de Hammam Lif formé des termes hammam et anf (nez) car les sources ont pour but principal de guérir les infections liées aux problèmes respiratoires.
Pendant la période arabe, le site n'est guère fréquenté et ce n'est que vers 1750 qu'Ali II Bey fait construire, pour son usage personnel, un pavillon au voisinage immédiat de l'une des sources qui prend le nom d'Aïn El Bey. Il fait aussi édifier des installations pour les voyageurs et les malades à proximité de la seconde source appelé Aïn El Ariane. En 1826, Hussein II Bey fait construire, à côté du pavillon, une résidence pour y habiter avec sa famille et sa cour pendant une partie de l'année. Cette résidence assez modeste est à l'origine du palais beylical dont certains souverains régnants feront leur résidence d'hiver, tout en conservant l'usage des eaux d'Aïn El Bey. L'autre source sert donc à alimenter les établissements à usage public.
La municipalité de Hammam Lif est créée par le décret du 9 mars 1899.
En mai 1943, des violents combats entre les troupes alliées et celles de l'Axe, battant en retraite vers le cap Bon, éprouvent durement la population civile.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
סבא דוד
סיפור חיים
דוד פרץ נולד בעיר בוז׳אד שבדרום מרוקו, בשנת 1923, לאמו זהרה ואבין מסעוד. סבא היה ילד חמישי לאמו, בן ראשון לאחר ארבע בנות, והילד האחד עשר לאביו. את ילדותו תיאר סבא דוד בילדות של עוני ומצוקה.
בהיותו בן שלוש מת עליו אביו, ולאחר תקופה קצרה מתה גם אימו. אחיותיו גידלו אותו, דאגו לו ופרנסו אותו. סבא דוד למד בבית הספר הצרפתי בבוז׳אד, אותו סיים בהצטיינות: עד ימיו האחרונים היה סבא מדקלם ומתרגם למעננו סיפורים בצרפתית, שלמד אז, לפני 65 שנה. למרות שרצה מאוד להמשיך ללמוד נאלץ בגיל 16 לצאת לעבודה. כבר אז הוא התגלה כאדם, שכולנו הכרנו: האיש, שאת חייו הוא בונה במו ידיו, שוחר דעת ואיש כבוד. הוא החל כפקיד ומנהל חשבונות בעסק סיטונאי. בשלב מסוים קיבל על עצמו את ניהול תחנת הדלק של בעל העסק. לא עבר זמן רב והוא הצליח לרכוש את התחנה ולהפוך אותה לעסק משגשג שכלל מספר רב של מכוניות. בהיותו בן 19 נשא לאשה את סבתא רוחמה לבית אלבז.
המשפחה התגוררה בבית גדול מחוץ למלח ־ הגטו היהודי בבוז׳אד, וסבא, איש אמיד שעשה את כל רכושו בעשר אצבעותיו, הפך לאיש מכובד ומקובל בקרב יהודי העיירה, שבחרו בו לראש הקהילה. למרות גילו הצעיר. כראש קהילה דאג לכל צרכי הקהילה היהודית והיה אחראי לקשרים עם השלטונות: תחילה השלטונות הצרפתיים ואחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה – לקשרים עם המלך מוחמר החמישי. כראש הקהילה לחם את מלחמות היהודים. בין הסיפורים הבולטים שסיפר לנו, הנכדים, היה סיפורה של בחורה יהודיה שנחטפה ע״י ערבי, והוא מצא אותה, נאבק למענה בבית המשפט – ושלח אותה לישראל. רק שנים אחר כך פגש אותה כאן בארץ, באשקלון, וזכה לתודתה הגדולה.
נקודת המפנה בחייו של סבא, כמו בחיי הקהילה היהודית במרוקו כולה, הייתה יציאת הצרפתים ממרוקו ב1956. עד שהשלטון התייצב בראשותו של המלך מוחמד החמישי, עברה על היהודים תקופה של חרדה ואי ביטחון לגורלם ועתידם. אמנם הדברים נרגעו והמלך התגלה כאוהב יהודים ודואג להם, אך אז כבר הגיעו שליחי הסוכנות מארץ ישראל וסבא התגייס לסייע בידם. נציגי הסוכנות בבוז׳אד רצו להעלות לארץ רק את צעירי הקהילה, אך סבא הבהיר להם ש ׳או שכולם יעלו – או אף אחד לא׳. וכך אמנם היה. קהילת בוז׳אד, רובה ככולה ארזה את מזוודותיה ועלתה ארצה.
קורות עלייתו של סבא ומשפחתו לישראל הם קורות עלייתה של יהדות מרוקו. סבא עלה ארצה ב1956, והגיע עם משפחתו למבשרת ירושלים, שם היה בין ראשוני מתיישביה, אבל אחרי תקופה קצרה, עבר לגור בשדרות, אז מעברת עולים גבים- דורות, מעברת פחונים וצריפים. הוא עבד במה שהיה, בעבודות יזומות של המדינה ובעבודות חקלאיות בקיבוצים, עד שהגיע לעבודה במפעל המברשות ברוחמה, וכמו שהוא נהג לספר, בהתחלה רק זמני, ׳רק לשבוע שבועיים׳, אבל שם הוא כבר נשאר עד יציאתו לגמלאות.
לבית החרושת ברוחמה נכנס לעבוד כפועל, אבל גם שם עמדו עד מהרה על סגולותיו, על כישוריו ורוחב דעתו ומיהרו להטיל עליו תפקידים עם הרבה אחריות בבית החרושת ומחוצה לו.
סבא וסבתא עברו תקופות קשות אבל תמיד הייתה רווחתם של ילדיהם ועתידם של ילדיהם חשובים מכל.
לאחר פטירתה של סבתא רוחמה ז״ל ממחלה קשה בשנת תשמ״ד, התחתן סבא דוד עם מלכה לבית פרץ. חיים משותפים אלה באו גם הם לקצם עם פטירתה של מלכה ז״ל ב1998.
זמן קצר אחרי מותה חלה סבא במחלת ריאות קשה. כולנו האמנו שסבא דוד החזק, שידע להתגבר על קשיים בחייו, יתגבר גם עליה. וסבא נאבק ועוד איך. אבל גופו לא עמד לו. הוא נפטר ביום שישי ה13- באפריל, בערב חג שני של פסח.
על אף מחלתו הקשה הוא שמר על חוש ההומור הידוע שלו ועל אהבתו לסיפורים. גם בשעותיו הקשות בין נשימה לנשימה היה לו תמיד משפט מתאים לכל אחד, ותמיד ידע למצוא את הסיפור הנכון לרגע המסוים. וכך נזכור אותו כולנו: סבא של סיפורים, פיקחות, תבונה והומור. סבא אהוב. יהי זכרו ברוך.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן מה
סדר נשא. שנת תרס"ח לפ"ק.
ידידי החכם החשוב וכו'…, כהה"ר ימין אלגראבלי הי"ו.
מכתבו הבהיר הגיעני, וכולו רצוף אהבה והפצרות גדולות לארוג ולחבר לו מליצה יפה לצורך דרושו על אבי אמו, כה|"ר שלמה עטייא ז"ל. וסדר בטוב טעם ודעת את שבחו, כי עיניו ראו, ואזניו שמעו, את המליצה אשר חברתי לרבי יעיס מלכא הי"ו, וישרה בעיניו מאד, ובכן אף שאיני מופנה, למען אהבתיה דמר, יגעתי ומצאתי. בסגנון אחר כאשר תויתני, והריט היא מונחת לפניך
אל אלהים ה,, הממציא כל הנמצאים, גזר על כל הברואים, קטנים עם גדולים חלשים ובריאים, גם פתאים והפראים, אחד חכם ואחד רשע גם על הנביאים, עשירים וחלכאים, כלם ימותו ותחת האדמה יהיו נחבאים.
ממנה הם יוצאים, ולה שבים ובאים, במיתות הגוף הכל שואים, ואף הרוחות כנשר דאים, לפני כסא רם על כל גאים, חורץ משפטם על העונות והחטאים, מהם נדונים ונרפאים, ומהם ברתיחת צואים, עד יהיו כלים ונדכאים, ואך אשר מצות מלאים, שם ימצאו חופות נאים, באורות עליונים נחפאים, וזיו שכינת עוזו יהיו רואים, ויפרוש עליהם סוכת שלומו.
בעדת צדיקים בעלי תושיה, גם נשפ המנוח תהיה עשויה, גם היא זכה ונקיה, בעיני אלהים ואדם רצויה, דבקה תמיד בשוכן עליה, בלא שקר ובלא רמיה, הייתה עינו צופיה, אל עני ועניה, ועל ערום ועריה, זן וכסה אותם בהצנע ודומיה.
זכרון המות בין עיניו היה, ולכן אחז בכל מדה יפיפיה, חשך נשפו מתענוגות נשיה, אף כי ביתו בכל טוב פוריה, טוב ומטיב היה לכל נפש הומיה, ופדה נשפות משביה, ידיו נטעו אש"ל אכילה שתיה לויה, ולביתו כל הבא מארץ ציה, אז יקהל שלמה.
כל ימיו היו סדורים, ערבים ושחרים, לעבודת האל היו קשורים, מימי הנעורים, מתון היה בדברים, עם זקנים ונערים, הועם שיח אמרים, גם לשוטנים וערים, סמוך נשמתו אדיר אדירים, וחבוש לה כתרים, עם נשמות וצדיקים וברים, כזוהר הרקיע מזהירים, פעולותיו יהיו נזכרים, לבניו לדורי דורים.
צלח אותם המלאכת יד ומסתרים, ובנתיבות צדיקים וישרים, קבץ מהר העדרים, מכל המדינות וערים וכפרים, רדוף אויבינו הארורים, והשג אותם בין המצרים, שמשם החשך וכל המאורים, והך אותם בסנורים, תרום קרננו בארץ אבות הישרים, ואז נשיר לפניך שירים, כשיר השירים אשר לשלמה.
ואני עבד עבדים, בקול פחדים, שואל רשות ממושיב יחידים, ומכם רבותי היושבים והעומדים, להיות שפתי מגידים, דברים נפרדים, קלים ולא כבדים, בשבת הנפטר מזקני העיר הנכבדים, היראים החרדים, עשה צדקה בכל עת עם עניים ומרודים, ויען הוא אבי אמי וגמלני חסדים.
לכן חוב גדול עלי להיות שפתי נעים ונדים, במלי דאורייתא אשר מזהב ומפז נחמדים, לעילו נרו"ן שיהיו צמודים, בקהל חסידים, ולמלך הכבוד יהיו משבחים ומודים, אשר לא נתפשו בחרמים וצודים, של היצר וחייליו השודדים, ויהי נועם וכו'…, והנושא בא וכו'…, איתא במדרש וכו'….
יהא רעוא מלפני אל אלים, שיהיו דברי לרצון עולים, למנוחת זקני אבי אמי רב פעלים, ימצא מנוח במקום אצילים, ושערי מות יהיו נעולים, ודמעות לא יהיו עוד מעינים נוזלים, רק שושנים וגילים, בכנורות ובנבלים, על אדמת הקדש ירושלים, בב"א. זהו מה שיכולתי לארוג עתה, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט
סימן מו
סדר הנכר להנזכר, שנת תרס"ך
אני טרם אכלה שליחות מכתב תשובתי לכבודו, והנה מכתבו השני עומד לנגדי, בו שאלני על מה שכתוב בפרשת השבוע, עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדוש יהיה, גדל פרע וכו'…, למה מלת הימים חסרה יו"ד בתרא ?
אחר החפוש מצאתי במדרש רבה, פרשת נשא, פ' יו"ד, שיש שרצו ללמוד סתם נזירות שלשים יום שלמים מפסוק זה, עד מלאת הימים, וכמה הם ימים מלאים, שלשים יום, ואם גלח יום שלשים לא יצא, ועל זה אמר רבי יצחק בן רבי אלעזר, הימים, הימם כתיב עיין שם.
ורוצה לומר מדכתיב הימם חסרה, משמע שבא ללמד, שאים צריך שלשים שלמים אלא אם גלח ביום ל', יצא, כדעת רבי שמואל שם, עיין שם. ואפשר עוד לומר לפי שיש פעמים שהנזיר מגלח טרם מלאת הימים שנדר, כגון שנטמא, או כההוא עובדא דשמעון הצדיק הנזכר בש"ס נזיר דף ד' ע"ב עיין שם. ושלום.
אני היו"ם ס"ט.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.
מ"ך נישואין של רש״י בכתיבת יד מורינו החכם הש׳ נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל מצאתי בם׳ ישן כ״י ־ רש״י ז״ל כשהיה נשבע לא היה נשבע אלא חי כל ישראל והיתה שבועה זאת חמורה בעיניו לקיימה כאלו נשבע בנק״ח לדעת השי״ת. יום מן הימים היה יושב בבית המדרש מגיד בהלכה לשלש מאות חכמים מארצות רבות שנתקבצו מארץ אדום ומארץ ישמעאל ומתוגרמה, לשמוע ההלכה מפיו ולקבל ממנו קבלותיו והנה נערה בתולה יהודית נכנסה בבהמ״ד והיא יפת תואר ויפת מראה ובת טובים ועומדת ומבטת בחכמים היושבים לפניו. ראה אותה רש״י ז״ל׳ מצאה חן בעיניו וחם עליה• א״ל» בתי׳ שאי עיניך בתלמידים האלה ואני נשבע לך בחי כל ישראל שהאיש אשר תבחרי בו מכל האנשים האלה להנשא לו׳ אותו ינתן לך׳ החזירה פניה בתלמידים לבחור לה אחד מהם׳ רמזו לה שלא תבחור ולא תבקש כי אם לרש״י זי׳ל כי חסו על כבודו כי הוא כבן שבעים שנה ולא נשא אשה מימיו׳ עמדה ושמעה בקולם החזירה פניה: לרש״י ז״ל ואמרה לו אין בכל המדרש הזה אשר ייטב בעיני להנשא לו ולהיות לו לשפחה אלא אליך.
אני בוחרת להנשא; לך ולא לזולתך. א"ל בתי. את נערה ואני זקן. בחרי לך א׳ מהנערים, פתחו התלמידים פיהם ואמרו לו אתה נשבעת להשיאה אשר תבחר׳ קיים שבועתך ותשאנה׳ כי בך בחרה ולא לזולתך. עמד ושמע בקולם ונשא אותה והוליד ממנה בת אחת ואח״ך גדלה הבת והשיאה לבן גילה חכם גדול וילדה ארבעה גאוני עולם רבינו שמואל ורבי מאיר ורבי יצחק ורבי יעקב. ויעקב הוא הקטן׳ וכאשר נפטר רש״י ז״ל היתה בתו בוכה וצועקת ואומרת אבי אבי כבה נר ישראלי חשך שמשו של ישראל. א״ל בנה הקטן אמי אמי׳ למה תבכי
על הנר שכבה׳ אם כבה הנר אנכי אדליקנו ולא יכבה.
הערת המחבר : גם זה מן הזרות שבסיפור זה. הרי רבינ תם היד. כבן חמש־שש כשנפסד רש״י וכלום יכול היה אז להגיד, שימלא מקום זקנו
אמרו עליו על רבי יעקב שהון חבר התוס׳ על התלמוד שאמר לאחיו לאיש אשר יצליח בהם׳ תגדל מעלתו על החכמים׳ והוא נקרא רבינו תם׳ ע״ש ויעקב איש תם והיה אומר כל מה שעשה זקיני וכל מה שפירש יכול אני לעשותו ולעשות כמוהו מלבד פי׳ החומש אשר פירש׳ אין בי כח לעשות כמוהו כי חברו מתלמוד בבלי וירושלמי וממדרשים ואגדות ומדברי המחברים הראשונים׳ ולכן תמצא שפי׳ רש״י בפי אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קידושין. ותמה עליו חכם אחד שמו הרי״ע כי רז״ל אמרו כי אל תחלל וכוי זה המשיא בתו נערה לזקן׳ ותירץ הוא ז״ל שלא רצה רש״י לפרש כן מב׳ טעמים.
הא׳ מפני שהוא עצמו כן עשה שהיה זקן ונשא נערה ולא נתיירא שמא תזנה תחתיו. והטעם הב׳ שלא יתרשלו בני אדם על ידו׳ שיזהרו׳ שלא ישיאו בנותיהם לזקנים אעפ״י שהיו עשירים וחכמים. ולא יהיו הזקנים נמנעים מלישא נערה. והנה שהמע״ה אמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואמרו על רבי יעקב הנז׳ שהיה שלם מאד מורגש בכל דבר ומושכל ויפה -תואר ויפה מראה ומלך צרפת היה אוהבו מאד ונתנה בתו של מלך צרפת עיניה בו וחשקה אותו יותר מדאי׳ עד שיום אחד מימים ראתה לו שוקו א׳ שהיה כחוש מאד מרוב החידוד שהיה טבעו מרה האדומה שטבעה כטבע האש החמה ויבישה. א״ל; אין בעולם שוק כחוש ודק כמו זה השוק. א״ל» אני אראה לך שוק אחד דק וכחוש כמוהו.
א״ל» לא תוכל להראות לי׳ כי לא תמצא אותו בעולם׳ עמד והראה לה שוק האחר שלו׳ וא״ל דאי שוק אחר כמוהו. צחקה על דבריו וחשקה בו יותר מדאי, ויהי היום ויהיו שניהם לבדם במקום מוצנע ונסתר א״ל :נפשי חשקה בך שכבה עמי. א״ל חלילה מעשות כדבר הזה את בתו של אדוני המלך׳ את גברתי ואני יהודי :
ואת :נוצריה ותתפשהו בבגדו ותפצר בו מאד ותאמר לו« עכ״פ תשכב עמי׳ לא תוכל להמלט ממני עד שתעשה רצוני. א״ל. בבקשה ממר המתיני לי עד למחר ואעשה כרצונו• ויהי בבקר לבש בגדיס נאים וירכב על סוס נאה וירץ בו הנה והנה וכל רואיו ישמחו בו ותעמוד בת המלר ותשקף בעד החלון ולרוב שמחתה בו הוציאה עצמה מן החלון יותר מדאי ונפלה לארץ ומתה ונחלץ אותו צדיק.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.
את הגיליון אביא בע"ה בשני חלקים בעברית וגם את קוראי הצרפתית לא נקפח. במקום שיש הערות מחבר מאמר זה או אחר, אביא את הכתובים במלואם מספרים אחרים שיש ברשותי. גם אכלול מאמרים רבים אחרים בציון שם המקור אשר אינם מופיעים בחוברת זו.
אני ניגש למלאכה עקב תמונות שקיבלתי מגולש יקר, ששלח אלי שלוש תמונות משנות החמישים של המאה העשרים, על מנת לפרסמן. ועל כך אני מודה לו שנתן לי את הדחיפה להביא בפני הגולשים את אשר נמצא אצלי בכתובים הרבים שלי.
לאחר מפגן הפרשים נערך טקס רב רושם בבית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן לזכר חללי הצבא הצרפתי במלחמת הריף ובמלחמת העולם הראשונה. הנגיד מר אברהם חיים ביתן נשא נאום נרגש בפני ראשי הצבא הצרפתי, את דבריו שנישאו ביהודית-ספרדית תרגם סימולטנית רנה בניון (M. Rene Benayoun). בסיום דבריו הנגיד אברהם חיים ביתן בירך את הרפובליקה הצרפתית, את נשיאה, את הסולטן מולאי יוסף ואת מרשל ליוטה והביע תקווה בפני נציגי השלטון הצרפתי אשר נכחו בטקס, כי יוקם במהרה בית ספר צרפתי בעיר.
הפייטן הראשי של הקהילה מר לרדו שר את המזמור "הודו לה' כי טוב". קוקטייל של שמפנייה נערך בביתו של הגביר מכלוף אלחדד לכבוד נציגי השלטון הצרפתי מר טובני(M.Thouveni), קפיטן מזור דרגין(Capitaine Major Dagent) וכן קפיטן בוהום (Capitaine Bonhomme וראשי הקהילה היהודית מר ביתן, מר לוי, מר בניון.
הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.
בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני'הציבור שלוי' מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו במתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.
בגין מלחמת העולם הראשונה התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. החשיפה הנרחבת של הקהילה בכללותה לתרבות הצרפתית, שפתה וערכיה החלה לאחר 1920. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחומה של העיר בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון.
ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפץ זו, נפתח בית הספר הפרונקו־איזראליט בוואזן.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.
ר׳ חיים ויטאל שהיה ראש וראשון בחברת תלמידי האר״י לא היה מעונין כנראה – כך סבור גרשם שלום – שתורת הקבלה בכלל ומשנת רבו בפרט תהפך לנחלת רבים, וטעמו עמו: ״אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה. מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד. כי כבר אמר רבינו ז״ל אל יכנס אדם לפרדס אא״ב (אלא אם כן) מלא כריסו בבשר ויין והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף שאין שכר ומעשה״ וכו׳. הסבר נוסף אנו מוצאים אצל תלמידו הנאמן ר׳ שלומיל. באחת האגרות משיח ר׳ שלומיל לפי תומו: ״לאחר פטירת האר״י ז״ל, לקח כמה״ר ר׳ חיים כל הקונטרסים מיד בל החבירים (התלמידים) ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה ולא החזיר אותם להם, באומרו שלא נתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול, כי כבר נסתמו אותן מעיינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב עליו השלום וכך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך אחרי פטירת הרב.״
מהסיפור התמים הזה נשמעת טרוניה חרישית ובקול דממה דקה, נגד רבו ר׳ חיים ויטאל: ״ובך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך״.
ר׳ חיים ויטאל עצמו מתריע בפני הקורא בהקדמתו לספרו ״עץ החיים״ שאם יתגלגל לידו איזה קונטרס מדברי האר״י שנכתב על־ידי אחד התלמידים, ״אל תשית לבך אליו כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו (של האר״י) לא ירד לעומק דבריו וכונתו לא הבינום בלי שום ספק … ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה״ה (זכרו לחיי העולם הבא) זולתי שכתבנו לך בספר זה.״ ומסיים את ההקדמה בזו הלשון: ״דע כי קצת מחברינו כתבו להם ספרים מה ששמעו ממורי זלה״ה וזולתו על שמו וכולם כתבו הדברים בתוספת וגדעון כפי בחינת הכותבים, וידיעתן ובהבנתן הניחו מקום לכמה קושיות, לכן אין לסמוך על אותן הספרים וצריך להרחיק מהם ודע כי כל מה שכתבתי כאן, הכל שמעתי ממורי זלה״ה.״
מדבריו של ר׳ חיים ויטאל יוצא שלא כל החברים הסכימו למסור לו את שימותיהם וקונטרסיהם ושנשארו לכן רשימות מדברי האר״י מחוץ לשליטתו של ר׳ חיים ויטאל.
מדוע לא היה מעונין הרח״ו בהפצת קבלת האר״י? ומי היו התלמידים שהתערו לדעתו?
על חלקה הראשון של השאלה ניתן לענות בהסתמך על שתי העדויות שהבאנו. לשתיהן דבר אחד משותף והוא: ״כוונתו של ר׳ חיים ויטאל להילחם במתחרים אפשריים מתוך חוג התלמידים ורצונו לקיים בידו מונופול על קבלת האר״י שנפטר לבית עולמו מבלי להשאיר ספר לימוד מסודר ושיטתי לעיקרי תורתו ופרטיה.״
באשר לחלקה השני של השאלה, התשובה טמונה בחתימות החסרות על ״כתב ההתקשרות״ (שטר ההתחייבות) בו הם מתחייבים ״לעבוד את השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה כבל שיורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו… ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו ולא עלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורנו הרב הגדול כמהר״ר יצחק לוריה אשכנזי ז״ל.״
״כתב ההתקשרות״ בו קיבלו עליהם בשבועה חמורה תלמידי האר״י לא לגלות תורת רבם ברבים תוקפו לעשר שנים, החל מיום ב׳ כ״ה למנחם אב שנת השל״ה (1575), היינו שלוש שנים אחרי מות האר״י – והיה אמור לשאת עשר חתימות, אך הוא נושא רק שבע חתימות. מי הם השלושה שלא חתמו? ומדוע לא חתמו? ההסבר להיעדר שלוש החתימות ניתן לנו על־ידי בר־סמכא בחקר הקבלה והשבתאות, פרופ׳ גרשם שלום.
אחת החתימות החסרות היא של ר׳ חיים ויטאל עצמו. החתימה השניה הבולטת בהיעדרה היא של ר׳ יוסף בן־טבול המערבי; והשלישית – חתימתו של ר׳ גדליה הלוי – גיסו של ר׳ חיים ויטאל.
היעדר חתימת ר׳ חיים ויטאל אינה מעוררת שום בעיה, היות והשטר היה בעין התחייבות כלפיו.
לגבי ר׳ גדליה הלוי, הוא ניסה לערוך את תורת האר״י אך ״הניח ידו ממלאכה זו שכבדה עליו.״ הוא גם חי בשלום ובידידות עם גיסו ר׳ חיים ויטאל ואין ליחס להיעדר חתימתו כוונות מיוחדות.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
عاشت اسرائيل بالامس في بعض مناطقها اعمال شغب من قبل سكانها العرب، احتجاجا على خطة برافر، التي جاءت محاولة لتنظيم السكن ووضع حد لعمليات الاستيلاء على الاراضي من قبل البدو مع تامين سكن لهم وتعويضات.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
קדושים רבים נקראים בציון הכללי מול שזרא, היינו בעל העץ, ככינוי נוסף לשמם, או שהם נקראים על־פי העץ הנמצא בקרבת קבורתם. ידוע קדוש אחד אשר זהותו אינה ידועה ושמו הבלעדי הוא מול שזרא. ליד קבורתו ישנו עץ מלא קוצים. קדושים מספר נושאים כינוי נוסף המזכיר את קיומם של עץ או עצים ליד קבריהם, וביניהם ר׳ ישראל כהן הידוע גם כמול שזרא; מולאי איגגי הידוע גם בשם מול שזרא אל־כדרא, היינו, בעל העץ הירוק: ר׳ חנניה הכהן שאף הוא ידוע בשם מול אל שזרא אל־כדרא; ר׳ יחייא אלכדאר היינו ר׳ יחייא הירוק, בגלל העצים הרבים שעל ההר ג׳באל אלכדאר, שבו הוא קבור, ומול סדרהאו מוואלין סדרה שהוראתו בעלי השיח.
בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק: ר׳ יעקב אשכנזיידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.
עץ חרוב אנו מוצאים ליד קבריהם של הקדושים ר׳ ישראל כהן,בורי כיזו ור׳ אלעזר בן־ערן־;קבוצת עצי שסק נמצאת ליד קבריהם של סירי הארון ושל ר׳ משה כהן: עץ תאנה מצוי ליד קבריהם של מול אל־כארמה, של ר׳ יהודה בן ישראל הלוי,של מוואלין בו־חלו (יחד עם עצי זית) ובקבור שו (ליד דקל): ר׳ אברהם כהן' קבור מתחת לעץ דפנה: מתוך האבן שמתחתה קבור ר׳ דוד ומשה צמחה שקדייה; במקום קבורתו של ר׳ עמרם בן־דיוואן ישנו עץ גדול, הדומה לעץ זית. לפי מסורת אחת, ביקש הרב לפני מותו להיקבר ליד עץ זה, ולפי מסורת אחרת, העץ צמח לאחר שהרב נקבר. היהודים נהגו לתלות על העץ סמרטוטים וסרטים או תכשיטי זהב.
מסורות רבות מספרות שהעץ לא נפגע מהאש הגדולה שמדליקים המבקרים מתחתיו. ליד מול טרייאיש עץ מלא קוצים, והמסורת מספרת שלהבות יורדות מהשמים, ומאירות אותו בלילה: במקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, יש עץ גדול והוא תמיד ירוק; על האבן הגדולה שבקברו של מולאי איגגי מסוככת צמחיה כמו הדס שאינה נשרפת, על אף הנרות הרבים שמדליקים על האבן.
בדומה לאבנים ולמעיינות, גם .עצים הקשורים לקדושים זכו לשמות כשלעצמם: לעץ שליד מול תימחדארת מתייחסים כאל עץ של הצדיק: העץ הגדול שמעל מקום קבורתו של מול תאזגארתנושא את שמו של הקדוש, ולעץ של ר׳ מסעוד קוראים לאלה סדירא. נשים עקרות תולות קמיע על העץ הזה, ואחר כך עונדות אותו על צווארן, בתקווה שתכנסנה להריון.
מקום החלום בהערצת הקדושים
תפקיד חשוב ומרכזי ביותר ממלא החלום במערכת היחסים שבין הקדוש לבין מעריציו. הקדוש מרבה להופיע בחלום הן ליד הקבר והן בביתו של האדם. לא כל אחד זוכה לכך והדבר נחשב לסגולה. קורה שהקדוש מופיע פעם אחת בחלום, כדי למסור בשורה או פתרון לבעיה מסוימת. במקרים אחרים הוא מופיע שוב ושוב, עד כדי קשר סדיר עם אותו אדם: ר׳ דוד בן־ברוך מופיע פעמים רבות לאשה בחלום, ומברך אותה ובני משפחתה! לאשה, המטפלת בחדר של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא בקרית גת, יש קשר סדיר עם הקדוש דרך החלום: ר׳ משה חאליווה מופיע בחלום לאחת מבנות משפחתו כל עת שהיא בצרה, או סובלת כאבים, ואומר לה איך לנהוג. קשר סדיר עם הקדוש הוא נדיר, ובין אלה הזוכים לקשר זה, והטוענים שהם מדברים עם הקדוש ולא רק בחלום, אפשר לציין את שני האנשים המארגנים את ההילולות של ר׳ דוד ומשה בצפת ובאשקלון.
הקדוש יכול לרפא אדם דרך החלום. אם החלום מתרחש ליד הקבר, זה סימן שבקשתו של הפונה נעתרה: ר׳ אברהם מול אנס מכה בחלום חולה במקל על רגליו, ובהתעוררו מבריא החולה: אדם שסובל מכאבים מקבל בחלום סכין מאולאד זימור, וכשהוא מניחו על המקום החולה הוא מבריא. ר׳ דוד הלוי דראע אומר למשותק בחלום ״קום !״, והוא מתחיל ללכת: ר׳ יחייא לחלו מעביר ידו על עיניו של עיוור בחלום ואומר לו ״קום! ״ והוא מתחיל לראות: ר׳ מוסא בן־ישי מרפא דרך חלום משוגע, ששכב שבעה ימים ליד קברו. הקדוש מופיע גם בביתו של האדם ומרפא אותו: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע ליהודי העומד להתעוור, ואומר לו שאם ישים טיפות מחייא בעיניים ייצא מכלל סכנה.
הקדוש יכול להופיע גם במקום אחר: ר׳ שלום זאווי מופיע לבחורה שישנה בחדר שכור ברבאט, בדרכה להשתטח על קברו, ומרפא אותה; בנת אל־חמוס הופיעה לאשה שברכה התנפחה, ואמרה לה לבוא למעיין, ושם מרחו לה את הרגליים והבריאה. יש והקדוש מוסר לאדם בחלום את התשובה או התרופה המיועדת לאדם אחר: ר׳ דוד ומשה מופיע לאשה שישנה ליד קברו ומוסר לה איזו תרופה לתת לבעלה: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע לשומר קברו, ואומר לו שימרח שמן על גופו של חולה מסוים, וזה מבריא: לאם שהביאה את בנה החולה אל ר׳ שלמה בן־תאמצות אומר הקדוש שתקח אותו והוא כבר בריא.
הקדוש יכול גם למסור היכן למצוא את התרופה הדרושה: ר׳ דוד בן־ימין אומר לאמו של חולה, שאת התרופה עבורו יש למצוא אצל אבי חתנה: במקרים אחרים, מודיע הקדוש דרך אדם אחר, שאין לו תרופה עבור הפונה אליו: ר׳ דניאל השומר אשכנזי מבקש מאשה שתמסור לעיוור הישן באותו חדר ליד קברו, שלא מצא תרופה עבורו ותרופתו תהיה בריאות, פרנסה שלו ופרנסת ילדיו. הקדוש גם מודיע לאדם שיש בידו לרפא אדם אחר: ר׳ אברהם מול אנס מופיע בחלום ליהודים, ואומר שיגידו למושל הצרפתי, שהוא ירפא את בתו החולה, והיא הבריאה לאחר ששכבה שבעה ימים ליד קברו.
פעילות הקדוש גדולה בחלומות הקשורים לענייני לידה, והוא מרבה להופיע לנשים בהריון, או שהוא מודיע לאשה שהיא תיכנס להריון, ומתי ומה תלד: ר׳ דוד בן־ימיןמודיע לאשה שהיא בהריון, ושתלד בן ותתן לו את השם יהודה: ר׳ רחמים מזרחי מופיע לאשה עקרה, ואומר שלא ירפא אותה אם לא תביא לו לחם. לאחר שעשתה זייארה וסעודה לכבוד הקדוש, הרתה וילדה בת: ר׳ יצחק בן־וואליד הופיע לאשה הרה, שהבטיחה לתת את שמו לתינוק, והזכיר לה שתקיים את נדרה.
להופעת הקדוש יש תמיד איזו מטרה. הוא מופיע כדי למסור הודעה הקשורה לעצמו, או לאדם החולם איתו, או לאדם שלישי, או אפילו לקהילה כולה. ההודעה הקשורה לקדוש עצמו יכולה להיות בעצם התגלותו של הקדוש, ודרך חלום נתגלו קדושים רבים. הוא גם מודיע לאלה המכירים אותו שהוא נמצא במקום אחר: כך ר׳ עמרם בן־דיוואן מודיע שהוא נמצא, חוץ מואזאן, גם בצפרו, וגם ליד החומה בקצר אל־כביר, והיהודים הולכים להשתטח במקומות אלה. הקדוש מופיע בחלום לחסידיו, ומבקש שיבואו להשתטח על קברו, או שיבנו לו ציון, מתלונן למה לא באים להשתטח על קברו, נותן הוראות בקשר להילולה, מזכיר ליהודים שיקיימו את נדרם וכו׳ וכו׳. ר׳ דוד ומשה, למשל, מופיע לאנשים המטפלים בחדריו באשקלון ובצפת, ונותן להם הוראות מפורשות איך לארגן את ההילולה, איך להזמין את האנשים, פרטים על השחיטה, באילו כלים להשתמש, כמות האוכל וצורת חלוקתו, איך למכור את המצוות וכו', וגם מודיע מה צורת הענישה לאלה שיפריעו בארגון ההילולה. מתוך דאגה למקום שבו נערכת ההילולה, הוא גם מתווה תכנית רחבת ממדים לפיתוח המקום, ומודיע על צעדים שינקוט נגד השלטונות המפריעים בבניית המקום, או המסרבים לשתף פעולה לשיפורו.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
סבתא רוחמה
סיפור חיים
סבתא רוחמה לבית אלבז נולדה לעישה ושמעון אלבז בשנת 1930. היא הייתה אחות יחידה לחמישה אחים. לדוד פרץ היא נישאה בגיל מאד צעיר, כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשהייתה בת כ 14 שנה. משום כך גם לא הספיקה ללמוד בימי ילדותה.
הלידות הראשונות שלה נסתיימו במפח נפש. הילדים הראשונים שנולדו נפטרו סמוך ללידה, ורק בלידה החמישית זכתה סוף סוף אף היא לראות בן גדל ומתפתח. מות הילדים הראשונים השאיר את רשומו על חייה. רוחמה דאגה מאד לנו הילדים וגוננה עלינו בכל דרך.
אחרי יחיא, הבן הראשון נולדו לדוד ורוחמה במרוקו עוד שני בנים, אלברט ועמיר ובת אחת, פלורה. בעקבות שחרור מרוקו מן השלטון הצרפתי עלתה כל משפחתה ארצה, ורוחמה, שהייתה קשורה לאמה, סבתא רבא עישה (נכה), דחקה בסבא דוד לעלות ארצה, למרות שהתחילו להגיע שמועות למרוקו, שארץ ישראל אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש. ואמנם במהרה הם עלו ארצה.
המשפחה גרה בתחילה במבשרת ירושלים, קולוניא אז, שכולה הייתה מספר בתים ערביים נטושים, אבל סבתא רצתה לגור ליד אמה ומשפחתה, בשדרות, ועד מהרה נעתר לה אבא והם עברו לגור בשדרות. בשדרות נולדו לה שתי בנות, פנינה ודליה ובן ציון, שלאסונה הוא נפטר מסרטן כשהוא בן שש. מותו של ציון השאיר את רישומו על סבתא עד יום מותה.
סבתא רוחמה עבדה קשה מאד כל חייה. וכל זאת על מנת שלילדיה יהיה הטוב ביותר. היא עבדה במכבסה האזורית שעות רבות ובמשמרות שונות, ותמיד דאגה להכין הכל לפני יציאה לעבודה. היא אף צוינה כאם ׳מצטיינת׳ על ידי עיריית שדרות.
לסבתא רוחמה הייתה חכמת חיים רבה, זיכרון נפלא ותשוקה עזה ללמידה. למרות עבודתה הרבה ועול הבית, בכוח עקשנותה היא הצליחה לסיים קורם ללימוד השפה העברית.
בגיל 53 התגלה אצל סבתא רוחמה סרטן ולצערנו הסתבר מהר מאד, שזהו סרטן ממאיר ואלים. סבתא עברה טיפולים קשים וממושכים, ניתוחים והקרנות רבות. אך כל זה היה לשוא . סבתא נפטרה לאחר שנה, בגיל 54 בשנת 1984.
תמיד תיזכר סבתא רוחמה בפיקחותה בדאגתה ובמסירותה ללא קץ. יהי זכרה ברוך.
החמור שהפך ליהודי
החכם עיניו בראשו – והכסיל בחושך הולך (קהלת ב׳ ׳״7)
שחה לא הצליח להאכיל את בני משפחתו. בלילה בכו ילדיו מרעב, עד שנרדמו. מרוב צער ודאגה נדדה שנתו.
מה עשה? ניגש אל אורווה אחת, התיר חמור שהיה קשור שם ונתנו לבנו, ואחר המעשה קשר עצמו לחבל החמור. למחרת בבוקר נכנס בעל האורווה, ומה גדולה היתה תדהמתו כשמצא הולך על שתיים קשור במקומו של חמורו.
שלום, אדוני – הקדים בהכנעה את פני בעל האורווה.
שלום, רבי יהודי. מה לידידי בביתי? – שאל בעל האורווה בהפתעה ־ מי אתה, למה אתה קשור לאבוסו של חמורי ולהיכן הוא נעלם?
אני חמורך – ענה שחה.
איך ייתכן?! לחמורי היו ארבע רגליים ולך רק שתיים ?
אדוני, אם תקשיב רגע קט והעניין יתברר. דע לך שאבי הוא קוסם ואשף. ואני בנו יחידו. חסר תועלת הייתי, כעס עלי אבי, הפכני לחמור ואמר : ״עשרים שנה תהייה בן אתונות, ובפרך תעבוד׳״ אתמול בלילה מלאו לכישופי עשרים שנה בדיוק, ומשנתעוררתי נוכחתי לדעת שהפכתי חזרה ליהודי. תאמין לי, שנדהמתי במידה גדולה ממך, אך לבי רחב משמחה. אם מצאתי חן בעיניך – שחרר אותי לחפשי. אם אין ברצונך לעשות זאת, אעבוד בשבילך.
נגע הסיפור ללבו של בעל האורווה ושחרר את שחה. נשק שחה ידיו ורגליו של הלה לאות תודה ונפרד ממנו. הלך בעל האורווה לקנות חמור תחת זה שנגנב לו, ואילו שחה אץ למכור את החמור בשוק. שם זיהה בעל החמור את הבהמה ואמר : ״אה, חמור שכמוך, לא למדת לקח ? לאחר עשרים שנה של סבל, שוב הכעסת את אביך והפכת לחמור… הפעם לא אקנה אותך, כי הכישוף שוב יפוג. אחר יקנה אותך והוא יפול בפח.״
ברית מס 29- מרוקו הספרדית… עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור
4 – עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור – ברית 29
דד׳ דן מנור
עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי
זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש״ע, ומחברו מנמק את בחירת השם־ "עוף החול" בדמותו את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול (׳אגדה חיה', עמי 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת (ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).
הקובץ מכיל שירים שהמשורר חיבר החל משנות החמישים – ימי עלומיו – ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד, והמשורר שאמון ;על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.
א). מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבעה בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בגן צמרי', 'בתוך לבי', 'יום הורידי. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלובי, 'הרועה', יצפור דרורי. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.
ב). החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צמרי', יטו בשבטי, יטו באבי, ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו:,"שעריו, יערב" ('בתוך לבי'), או "יערות, חרות" (יטו בשבטי).
ג). הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בזהר מופז"('לא ידעתי עגמה'), דימוי המולדת ל-״עכגת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.
נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני ו הלשון.
השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".
לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד: "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עפר, לחונן, ולשחר דרך, אין, שחר לה בנתיב דומה" ('אדם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-״אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך.
עמימות
תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.
המשורר פותח את השיר יאשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי האשם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב). כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כאשם הנתון בספל, אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.
בהמשך בא המשפט:"יציר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.
גם המשפט: "לא שלוב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תשאר תמיד.
דוגמה נוספת- השיר :ישלח לח?ןך'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שלח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה? לעצמו? למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אלי ולא מגיע, מי יודע סוד הצמצום". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.
כיוצא בזה בשיר 'בלהות' כתוב: "משיכת משיחות לכל ע3ר ועברה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עברה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של ע1בר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.
הרמב״ם, הלכות שגגות, פרק 8, א.: "אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה אן לא שגג הרי מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי"
כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך, כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.
סינסתיזה = (ערבוב חושים)
זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות:
"אבנים לוחכים בכפפה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי(לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,
"פנים מאירים כ^צלתים".(׳דימונה׳) ערבוב חוש הראיה והשמיעה.
"השלוה נושמת סככים" (׳כ!כות) ערבוב חוש השמיעה והריח,
"טעמו כרצודי כוכבים" ('מחוזות ילדותי). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,
לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה" ('אפריון') במקום רשת מזורה (משלי א יז), או פרושה. "חרטה חותם" ('גלוי וידועי) במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.
ד). האני האישי
נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.
באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "בתעתועי מרמה" ('אדם').
בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אלי! קשור לי כבליך ככתרים ואצעד כל חיי אסיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.
אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מתוך כף הקלע נץרקתי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שיך, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')
~א מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו :אותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: '־וא כאן, אך לא מכאן" .
־משורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף ד־רכו זו גובה ממנו מחיר מלא: "אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם ד־זרשה מענית אחרת בשבילי" ('בתלם').
־•א מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם ״רכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו: "משלם אני מחיר גבוה… והולך בתלם שלי"(שם).
זורה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו טל מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם ־;נכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים, ואת המציאות המתגלה לעיניו: כ״עולם מי.סר בסבאיו מתגולל ?קיאו".במציאות אפלה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור('אל מול נביאי).
אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.
אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים: "ורבו פצליהם ־אין מוצא, ונשארו לי חידה הם וקךביחם" ('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.
־ש לנו כאן, אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת: "מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.
אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם: 'בלהות', יקצוץ ?נפלם', 'חוזר בתשובה', '8ןמות הן', 'שדי שחתי. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.
ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'?חול מדברי המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקוס-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, והיייש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק: "ומה שבטוח זה הספק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הק:ם היחיד".
סיכום
בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו יעוף החולי, בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.
משה לוי/ גליי וידוע
ויהי ער,
והנה אונן.
ותמר רואה מזרקות,
ולבה, כלה,
על אס הדרן,
לאון יהודה.
העולה אל הצאן,
ויורד אליה
נותן בה סימנים,
פתילים וחותם,
ותהר, לאור השמש.
ןיוגד, זנונים!
למשרפות!
וגלוי הלב,
כבו גחלים,
כי צדקה.
ותם המר,
וזהרו צפונותיה,
לחבוק מלכים,
וחרטה חותמה׳
חותם׳ לדורותיה