מורשת יהדות מרוקו

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

רבי דוד חיים שמואל חסן.

יצא בשליחות ירושלים לפי יערי, הוא הינו יליד סאלי והדבר מסתבר כי הוא עלה עם רבו אוהח"ק לארץ ישראל ונשאר ללמוד בישיבתו בירושלים, " כנסת ישראל ". תקופה מסוימת שהה כרב באלכסנדריה. יצא עם בנו, רבי שלמה לליוורנו, בה נפטר בשנת התקמ"ה.

בנו הוא חתנו של רבי יום טוב אלגאזי

חיבוריו

מכתב לדוד – על הרמב"ם

קדשי דוד – על הש"ס

רבי חייא דיין.

יליד ירושלים, מבני דיין בסוריה המתייחסים לדוד המלך, רבי חייא הוא משלוחי חברון. בחברון היו מספר ישיבות של רבי עמרם בן דיוואן שאף הוא נשלח למרוקו ונפטר בוואזאן. קרוב לוודאי שבשליחותו הגיע גם לסאלי, כי ישנו חדר על שמו בסאלי כנזכר לעיל.

רבי חייא דיין ישב בסאלי, אליה הגיע בשנת התכ"ה ונפטר במקנס.אצלו למד רבי חיים בן עטר הזקן.

רבי יהודה בירדוגו.

נשלח למרוקו על ידי קהילת טבריה בשנת התרל"ו. בפנקסו כתב שהתאכסן בעיר סאלי בעת שליחותו "…בעיר סאלי אצל הרב יוסף אדהאן הי"ו ".

רבי יוסף ארוואץ

יליד העיר רבאט, עלה לארץ ישראל ונתיישב בעיר חברון, שימש כאב בית דן הספרדים ביפו. הופיע בעיר סאלי כשד"ר בשנת התרמ"ב, כך נמצא באיגרת מתקופה זו.

רבי מימון אזולאי

נשלח בשליחות ירושלים בשנת התנ״א לסאלי. בשובו לירושלים, העיד בפני הרבנים על עובדיה אלפנדרי שיצא למרוקו לעסקים ונהרג.

עדות זו נמסרה, כדי להתיר את אשתו מעגינותה. אל רבי מימון הגיעו יהודים מסאלי ביושבו שם וסיפרו לו שעובדיה נהרג ע״י ערבים בין אלגאזין לשישוואן. הוא בדק הענין ומצא את העדות אמיתית.

רכי רפאל ביבאס

 עליו כתבנו בפרק חכמי סאלי. נולד בשנת התר״ך.

עלה לטבריה ויסד בה תלמוד תורה הראשון בארץ ישראל בעת האחרונה. בשנת התרפ״ג יצא למרוקו לגייס כספים, שם שהה 7 שנים.

נלב״ע ב- ב׳ בתמוז התשי״ג ונקבר בטבריה. (חותמו מופיע ב-״ספר טבריה״).

רכי רפאל ב"ר ישראל הלוי

נשלח לקהילת סאלי כשד״ר בשנת התקפ״ז. באיגרת שליחותו, עליה חתומים חכמי ארץ ישראל, מתואר המצב הקשה השורר בארץ ישראל, הדלות המחסור ומסירות הנפש של ההוגים בתורה העוסקים בישובה של ארץ ישראל.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סוד הגחלת

״הנוצרים החדשים״ התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, אבל במחתרת, שמרו על מנהגי היהדות. הצורך בהסתרת המנהגים גרם לכן, שבמשך השנים, השתבשו המנהגים ושונו ואף הולידו מנהגים חדשים. הם הדליקו נרות-שבת בתוך כוך נסתר, כי בערב-שבת, יצאו בלשי האינקוויזיציה לבלוש אחריהם.

עד היום, הם נוהגים להדליק נרות בסתר, מכיוון שהמנהג השתרש ואינם זוכרים כבר את מקורו ודיוקו.

את ליל-הסדר, ערכו במרתפים ויש ביניהם, שעד היום מחזיקים את ההגדה על ברכיהם, כדי שאם יכנס אדם זר לחדר, יוכלו מיד להסתירה. את התפילות העבירו לילדיהם בעל-פה, אבל במשך הזמן, הן נשתכחו. משפחות אלו גילו לילדיהן שמוצאם יהודי, רק בהגיעם לגיל 13 מחשש שמא יגלו זאת לחבריהם. נתנו להם גם שני שמות, שם יהודי בו נקראו בבית ושם נוצרי כדי להשתמש בו – בחוץ. הכפייה הדתית של הכנסייה הנוצרית, לא הצליחה לחסל את היהדות לחלוטין.

נפילת האינקוויזיציה

בתקופת מלחמת נפוליאון, הפסיקו לרדוף את היהודים בספרד. בשנת 1808 ביטל יוסף בונאפארט את הגזירה גם בפורטוגל. מאותה תקופה, ניתן למצוא ריכוזים של אנוסים, שמשפחותיהם נישאו רק בינן לבין עצמן והם מתפללים בצוותא. על אנשים מפורסמים סופר, שדם יהודי זורם בעורקיהם. ביניהם ניתן למצוא גם את שפינוזה והיו גם חברי ממשלה ואנשי אצולה. אפשר למצוא היום במקומות רבים, אנשים, היודעים שהם מצאצאי האנוסים, או הנוהגים מנהגים המזכירים את מנהגי היהדות. בעיר ארבס, למשל, נוהגים התושבים ללבוש את בגדי השבת ביום השבת ולא ביום ראשון.

אבל, גם לאחר נפילת האינקוויזיציה, לא שבו היהודים הנסתרים ליהדותם המלאה, אם מתוך פחד, מתוך הרגל, או מתוך חוסר ידע-למי ולאן הם שייכים.

בשנים האחרונות, החלה התעניינות בנושא האנוסים ואם עד לאחרונה, היו כל ארכיבי האינקוויזיציה סגורים לקהל, הרי שלאחרונה מתחילים לפתוח אותם. היום מתחיל המעגל להיסגר.

צאצאי האנוסים מתחילים להתעורר ולחפש את כור – מחצבתם היהודי.

מלך ספרד מכריז על טקס, בו יבטל רשמית את צו הגירוש. 500 שנה מיום מתן צו הגירוש, השנה – 1992.

התעוררות צאצאי האנוסים כיום

על שיחות עם צאצאי האנוסים, התרשמות ממנהגיהם המיוחדים ושרידי מנהגים יהודיים ששמרו עליהם בסתר והעבירום מדור לדור מבלי להבינם, שמענו מאנשים שביקרו בריכוזים אלו, שוחחו עם האנשים והקרו את מנהגיהם.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

מנתבים שהגיש לבית התפוצות

מחפשים שורשים

״למרכז דורות״ המרכז לרישום מגילות יוחסין שבבית התפוצות, מגיעים מכתבים רבים, מאנשים המחפשים שורשים משפחתיים.

דיאנה וענת העובדות שם, תרגמו עבורנו מכתבים אחדים. שמות הכותבים שמורים ״במרכז דורות״. חנה מכתבים לדוגמה –

במכתב שנשלח מסן סלוודור שבמרכז אמריקה, נכתב בין היתר: ביקרתי במוזיאון בית התפוצות בשנת 1989 ונדהמתי לגלות, ששם משפחתי הוא ממקור יהודי – עברי. אני מבקש לשלוח לי מידע, גם על שמות נוספים. בתי נולדה בשם — ונישאה למשפחת —. ילדיה רוצים לדעת, אם גם שם זה מקורו יהודי.

מדוע לא מפרסמים רשימת שמות, שהם ממקור יהודי – עברי, עבור הציבור הספרדי הדרום – אמריקאי ?

במכתב אחר שהגיע מהעיר מנאו-אמסונס שבברזיל, מבקשת הכותבת לדעת, אם היא קשורה באיזו שהיא דרך ליהדות. היא נישאה לאדם ששמו —. היא שולחת עץ-חיים ובו הפרטים שהיא יודעת על משפחתה.

במכתב שהגיע מצ׳ילי, מספרת הכותבת, שהיא נולדה למשפחה צ׳ליאנית, אבל יש כל מיני עובדות המצביעות על כך שהיא יהודיה. היא רוצה לדעת מהו מקומה האמיתי בעולם. אביה הוא פרוטסטנטי ואמה קתולית.

היא מספרת שמשפחתה שנאה יהודים והציקה לה, על שהיו לה חברים יהודים.

סבתא שלה, הייתה בתו של צרפתי ובתם נישאה לאדם בשם —. כשהייתה ילדה, אמרה לה סבתא שלה, שהשם — היה שם יהודי ספרדי.

היא הכירה יהודי ששם משפחתו — שפירושו בגרמנית זהה לפירוש בספרדית.

מה שהיא רוצה לדעת זה, אם השמות הם שמות יהודיים. כי אם כן, זה עושה אותה שלושת-רבעי יהודיה והיא רוצה לדעת אם היא יהודיה.

ועוד מכתב מצ׳ילי בו נכתב – קיבלתי את כתובת בית התפוצות בשגרירות ישראל בצ׳ילי. אני רוצה מידע אמין, אולי מרישום התושבים. מה שמעניין אותי זה שאבות אבותיו של אבי נקראו בשם —, אמי נקראה —. אני יודע שאב סבתי הגיע לצ׳ילי והתחתן עם אשה בשם —. הם עברו לבוליוויה. שם נולדה אמא של אבי. היא נישאה לאדם מספרד, זה אבי, ששמו —. הכותב מוסיף ומסביר שאביו נפטר בהיותו ילד ועם אובדן אביו, הוא איבד גם כל דרך ואפשרות, לדעת על אבות אבותיו ועבורו זה חשוב. הוא מבקש שיבינו אותו ושידעו שביבשת הרחוקה צ׳ילי, יש לב האוהב את עם ישראל.

אני חייב, כך הוא מוסיף, להרגיש את הביטחון, שבוורידים שלי זורם הדם הקדוש הזה.

הוא מבקש מה שיותר מידע על השמות ואם יש להם קשר ליהדות.

כי אני אוהב את העם הזה והאדמה הזאת. כאילו האדמה הזאת ראתה אותי נולד.

הוא מברך בסוף המכתב בשתי ברכות: בשם האלוהים שלו ובשם אלוקי ישראל.

במכתב אחר מברזיל נכתב – אני מרגיש הערצה עמוקה לאנשים שנולדו יהודים. האהבה הזאת לישראל, קושרת אותי בצורה היסטורית, לכן אני מבקש, שתבררו אם אני ממקור יהודי. השם הוא —. משפחתי היגרה בשנת 1800 מאזור הנקרא בניטו שבאיטליה לברזיל.

הייתה להם כנראה אמונה יהודית. איזו סיבה הייתה להם לאמונה הזאת ? הייתי מאוד מאושר אם הייתי מוצא שאלו שורשי והייתי מבין סוף, סוף, את מהות הרגש הקושר אותי לעם היהודי.

ובמכתב אחר שהגיע מברזיל –

אני עושה ״עץ-חיים״ של משפחתי, משפחת —. לצורך זה, אני צריך מידע מדוייק אם זה אפשרי.

אין לי כסף לנסוע אישית לישראל, לכן אני מנסה לקבל זאת בדואר. אני מבקש מידע על מקור השם. והוא מסיים בברכה אופיינית נוצרית שאלוקים ילך אתכם לכל מקום.

ובמכתב מהעיר אברה בצרפת –

בביקורי בישראל, ביקרתי במוזיאון בית התפוצות, עם הרבה עניין והתרגשות.

אמי נולדה בפורטוגל. אנחנו צאצאי המרונים, האנוסים, הנוצרים החדשים. כלומר – יהודים פורטוגזים, שבסוף המאה ה-15 הכריחו אותנו להתנצר.

אחרי הביקור שלי בבית התפוצות, הייתי מאוד רוצה לבנות את אילן היוחסין שלי.

אני זוכר את שמות אבות המשפחות שלי, אבל לא תאריכי לידה ומקומות מדוייקים. כי לפי חוק הנישואין האזרחיים בפורטוגל, שמות הנשים מלפני הנישואין, אינם נרשמים, מופיע רק שם המשפחה של הגבר לו נישאו.

מצאתי שאמא שלי, בת של משפחת — ממשפחת — ולאבא שלי קראו —. סבתא שלי —, זכורה לי רק לפי שם בעלה, וזה גם השם שאני נושא היום.

אימצתי לי גם את שם הסבתא. המרונים האנוסים, באים קרוב לוודאי מצד אמי.

קרובי משפחה של אבא שלי, הם —. מצד אמא שלי —. אלו הם שמות האנוסים.

אנא, נסו לאתר אם יש במשפחתי איזה שהוא מקור יהודי, שאני מרגיש כל כך קרוב אליו. השם — בא מהעיר אבורה בפורטוגל. השם — בא מהעיר ווילהבוים בפורטוגל.

מסתבר שיש הרבה אנשים ספרדים, שהם כבר ארבעה דורות נוצרים, אבל אומרים שהם מרגישים יהודים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט       

רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.

אף שרובם המכריע של הפליטים עזבו בינתיים את המחנות והעדיפו אפשרויות גדולות יותר בקרב אחיהם – רבים מהם במדינות־המפרץ ברוכות־הנפט – הרי רובם לא זכו לקבל אזרחות בארצות הערביות שאליהן עברו. בלי שים לב לתרומותיהם כאזרחים ״שומרי־חוק״ בפועל, ובלי שים לב לפרק־הזמן של ישיבתם שם, בחלקם הגדול הם מופלים לרעה. כמו שאמר ערבי פלשתינאי אחד בכוויית לעורך פלדבס, ג׳יימס קוק, בי1975:

חייבים לי אזרחות. אני נמצא פה כבר קרוב ל־20 שנה ואני עזרתי ביצירת העושר הגדול של הארץ הזאת. ככה זה. פשוט, לא די שמגיעה לי האזרחות, חייבים לי אותה. פליט ערבי זה, שמצוקתו טיפוסית לרבים כל־כך, לדבריו של קוק, היה ׳׳רחוק מלקבל זאת״, אם גם אומרים שאחדים מן הערבים שעקרו מארץ־ישראל המערבית לכוויית זכו לבסוף באזרחות כווייתית. הפלשתינאים שבעיראק ״הורשו לגור בארץ אך לא לקבל אזרחות עיראקית״, אף שהארץ זקוקה לכוח־אדם והיא ״מעודדת אנשים ממדינות ערביות לעבור ולגור שם על־ידי שהיא מעניקה להם אזרחות, להוציא פלשתינאים״

במאמץ הזה קיבל העולם הערבי תמיכה מופלגת מצד האו״ם, כמו שהודה איש גלוי-לב ששימש בעבר בוועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל. וכך כתב ד״ר סאבלו דה אסקאראטֶה:

…ההצהרה החגיגית [על ״זכותם של הפליטים לשוב…״] מצד העצרת הכללית [של האו׳׳ם], והכללתה בנוסח ההחלטה מן ה-14 בדצמבר 1948, הניבו שלוש תוצאות. קודם־כל, נוצרה בימה שלא־תסולא־בפז לכל אותם יסודות פוליטיים ערביים המעוניינים להתמיד במאבק המדיני נגד מדינת־ישראל יותר מאשר לשים קץ, על-ידי נוסחת פשרה מעשית והגיונית, למצבם הטראגי של הפליטים. האמת היא שמאז נתקבלה ההחלטה… לא עשו המדינות הערביות דבר, כל־אימת שהתעוררה השאלה, פרט לכך שתקפו את ישראל… התוצאה השניה מן ההכרזה… השלימה את הראשונה – שותקה כל יזמה אפשרית מצד אלה שהיו מעדיפים לתת קדימות לא למאבק נגד ישראל אלא לפתרונה של בעיית הפליטים על־ידי נוסחת פשרה הגיונית וקונסטרוקטיבית.

ושלישית, ההצהרה והתעמולה שמסביבה יצרו בקרב הפליטים הלך־רוח המבוסס על תקוות-השווא לשוב לבתיהם, ודבר זה שיתק את שיתוף־הפעולה מצדם,… שהוא תנאי־ולא׳ יעבור אם רצוננו לפתוח דרך לפתרון מעשי!קונסטרוקטיבי כאחד לבעיה המדאיבה שלהם… …ההישג היחיד שהושג אחרי שנים של מאמץ הוא שהפליטים מקבלים מזון וקורת-גג באיזו צורה שהיא, בלי לצעוד אפילו צעד אחד בדרך לשיקומם הכלכלי והחברתי. עד כה גם השכילה התעמולה הערבית להפנות את כל תשומת־הלב לצד אחד של בעיית פליטי המזרח התיכון משל כאילו זה הצד היחיד באותה בעיה, ובכך הוסוותה המציאות הכוללת. אמת אחת מכרעת בחשיבותה, אחת מרבות שטושטשו ונדחקו לקרן-זווית, היא שמספר הפליטים היהודים שברחו מן הארצות הערביות או גורשו מהן כמוהו כמספר הפליטים הערבים מישראל וכי היהודים יצאו מתוך כורח וברחו מסכנה.

======================================================
لليهود في المغرب أولياؤهم الصالحون وولياتهم الصالحات، من ذوي الكرامات، إذ أقاموا لهم أضرحة و
خلّدوهم في مواسم وحفلات شتى اكتسبت تقليدا وصيتا مع مرور الأيام والسّنوات..
تتناسل في تراب المملكة الشّريفة مئات المزارات لأولياء اليهود، أبرزهم على الإطلاق ضريح الرابي عمران بن ديوان في قرية «أسجن»، قريبا من مدينة وزان، والرابي حاييم بينتوو في الصويرة، ولالة سوليكة ويهودا بن العطار ومنشي بن ديان وفيدال سرفاتي في فاس، وإسحاق بن شتريت وأبراهام أمسلم وإيلياهو في الدار البيضاء، ويعقوب أحكنازي، المشهور بلقب «مول الما»، في مراكشوضواحيها، وقِس على ذلك.. إلا أنّ أبرز الوليات اليهوديات هما لالة سوليكة، دفينة فاس، ومائير بار شيتات، دفينة مراكش.
تعتبر المقبرة اليهودية، الموجودة قرب القصر الملكي في فاس، من بين أقدم المقابر اليهودية بفي المغرب، حيث يوجد فيها حوالي 20 ألف قبر، إذ يعود تاريخها إلى ما بين 2000 و2500 سنة، كما تضمّ أضرحة أشهر الحاخامات الذين يحظون بقدسية لدى اليهود، ونذكر منهم الحاخام يهودا بن دحان والحاخام حاييم كوهين والحاخام فيدال سرفاتي وضريح لالة سوليكة، وأغلبهم أولياء يهود عاشوا في القرن التاسع عشر الميلادي.
تقف نساء اليهود طويلا أمام ضريح لالة سوليكة في المقبرة اليهودية في فاس ، يذرفن دموعا غزيرة على القبر، ومنهنّ من ينهار أمامه وهو يسترجع حكاية هذه الولية، التي صدر في حقها حكم الإعدام وفصِل رأسُها عن جسدها وعمرها لا يتجاوز 17 سنة..
اختلف المؤرّخون في تسمية هذه الولية اليهودية، هناك من يفضّل اسم لالة صليحة، وهناك من يطلق عليها إسم لالة زوليخة.. ولكن الرّاجح هو اسم لالة سوليكة.. لكنّ أغلب الكتابات التاريخية أجمعت على قصّة الحب التي جمعتها بشاب مسلم، وإن اختلفت في بعض الجزئيات البسيطة للقصّة.
في سنة 1817، وُلدت سليكة هاتشويل من أب وأم يهوديين يقيمان في مدينة طنجة، ترعرعت الطفلة في كنف أسرة تنشط في مجال التجارة، وحين اشتدّ عودها وأصبحت فاتنة الجمال تحولت إلى حديث المجتمع الرّجالي في طنجة، بل وارتبطت وعمرها 14 سنة بشابّ مسلم يفوقها ببضع سنوات وينتمي بدوره إلى عائلة عريقة تدعى الطاهرة.. وهو شقيق صديقة سوليكة وعلبة أسرارها.
ذات يوم، احتدم خلاف بين سوليكة وأمها التي كانت تحذرها من عواقب الزيارات المتكررة لمنزل الطاهرة.. بعد أن استنشقت نسائم علاقة ودّ تنسج في الخفاء بين العائلتين، إلا أنّ سوليكة رفضت مصادرة حقها في زيارة صديقتها، بل إنّ هذا الخلاف العائلي دفع العشيق إلى تقديم مقترَح الزواج من سوليكة شريطة التخلي عن ديانتها اليهودية واعتناق الدين الإسلامي.. لكنها رفضت تغيير ديانتها ولو اقتضى الأمر التضحية بالعشيق، الذي لم يكن ينتظر هذا الرفض، واعتقد أنّ الحب يكفي لاستبدال المعتقدات والديانات.
في ظل هذا المأزق، عمد شقيق الفتى الولهان إلى استئجار شهود قدّموا شهادة مزيفة في حق الشابة اليهودية، وحرّروا محضرا يؤكدون من خلاله معاينتهم اعتناق سوليكة الديانة الإسلامية طوعا ودون أيّ ضغط، وأنها ردّدت الشهادة، مفتاح دخول الإسلام. لكنّ هذه الأخيرة رفضت هذه التمثيلية وأصرّت على الإبقاء على دينها، وهو ما جعلها مُهدَّدة بتهمة الرّدة، على اعتبار المحضر المزور.. ولأنّ عاقبة الرّدة هي القتل فقد راسل والي مدينة طنجة السلطانَ مولاي عبد الرحمن في النازلة طالبا منه فتوى تنهي المشكلة التي هدّدت التعايش الإسلامي -اليهودي في المنطقة.. أحال السلطان القضية على قاضٍ في فاس يدعى محمد بناني، ملمّ بالشؤون الدينية، الذي لم يجد بدا لاستحلاص براءة الفتاة إلا بنفي الرّدة والقول أمام الحاضرين إنّ الإسلام هو دينها..
في صبيحة أحد أيام سنة 1834، جيء بسليكة مغلولة القدمين واليدين لتقول شهادتها أمام القاضي في حضرة السلطان. التقطت أنفاسها وصرَخت: «وُلدتُ يهودية وعشتُ يهودية، ثم سأموت يهودية.. لن أغيّر عقيدتي ولن أستبدل ديانتي حتى ولو منحوني ذهب الدّنيا كلها».. أصدر القاضي حكما يقضي بسجن سوليكة ومنعها من الأكل إلى أن تقرّ ببقائها على دين الإسلام. بينما كان اليهودي السّرفاتي يرسل لها الطعام سرا إلى السّجن.. وحين تبيّن للجميع إصرارها على الاعتقال مَهْما كلفها الأمر، تقرّر إعدامها في عيد ميلادها السابع عشر بعد ثلاث سنوات من الأسْر، وقطِع رأسها في سوق أسبوعيّ أمام الجميع.. وتقرر حرق جسدها، تنفيذا لقرار المحكمة.
وتقول الرّوايات التاريخية إنه أثناء قطع رأسها رمى اليهودي رفائيل قطعاً من الذهب في السماء، فانشغل الجميعُ بجمعها مما مكنه من سرقة الجثمان ودفنه في المقبرة اليهودية في الملاح قبل حرقه.. ليصبح مزارا يحمل اسم «الصّديقة سوليكة»، وهي الدّراما التي استلهم منها الكثير من الكتاب حكاياهم..