ארכיון יומי: 14 בנובמבר 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולהתולדות. הירשברג

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

אטימולוגיה של המונח

האטימולוגיה של המונח לוטה בערפל. מקור המלה יכול להיות حرب, "ללחום או "להוביל למלחמה". כשם עצם ייתכן שמקור המלה ב"מלחמה", حرب ו-حربة , "רומח". محراب מוגדר כשדה קרב, במובן של "ג'יהאד א-נפס" (כלומר, הקרב נגד נשמתך שלך).

יש טענה הגורסת כי הגומחה נקראת "מחראב" משום שכל מי שנכנס למסגד היה מניח את חרבו במקום זה וכך לא יכלו לבוא לידי שפיכות דמים. המסגד הוא "חרם", מקום האסור בשפיכות דמים. על כן, אם היה קם אדם לחרבו היו הנוכחים יכולים למנוע בעדו מלהגיע לחרב כיוון שכולם מתפללים לכיוון זה ויכולים לזהות מי שיתקרב לכלי הנשק בזמן התפילה.

אז התהילה שקיעתה של אגמאת כמרכז הממשל ויהודים רבים ביקשו כפי הנראה להשתקע בעיר הבירה, זה היה למורת רוחו של עלי, שבמחצית השנייה של שלטונו התחיל להסתגר בארמונו־הרמונו בבירה ולהקשיב למוצא שפתיהם של חכמי הדת ושל נשיו.  

את קנאותו לדת האסלאם הוכיח על ידי הקמת מסגדים מפוארים ומלבד המסגד של מראכש הרחיב את מסגד הקרוויין )כלומר של אנשי קירואן(  בפאס ובנה בשנת 1136 את המסגד הגדול של תלמסאן. אז גזר גם על היהודים שכל מי שיימצא מהם בלילה במראכש יומת ורכושו יוחרם.  

הותר להם להשתהות בבירה בשעות היום בלבד, לרגל עסקיהם והשירותים שהם מגישים. אולם הפקעת הבתים בפאס ואיזור ההתיישבות במראכש היוו רק מעין הקדמה לפורענות שירדה על ראשי הלא־מוםלמים — ומוסלמים רבים כאחת  באפריקה ובאירופה בעשור החמישי והשישי של המאה ההיא כאשר המייהדים התחילו במסע הכיבושים שלהם, כפי שהוא תואר למעלה.

בכתבי ההיסטוריונים שלנו נשתמרו שלוש רשימות קצרות על סבלם של יהודי אפריקה. את האחת כתב ר׳ אברהם בן דוד, הרושם: . . . היו שני הירום וגזרות ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותיהם

אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ירמי׳ טו, ב.

ועוד מוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל יצא מפני חרב בן תמורת שיצא לעולם בשנת תתק״ב ( 1141/2 ),  שגזר להוציא את ישראל מן הכלל. ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד )תהל׳ פג, ה   .

וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר במדינת סלא ( כן יש לקרוא ולא צלא ) מקצה העולם עד מדינת אל מהדיה ״. רבי אברהם בן דוד כתב את ספרו לאחר שנכבשה אפריקה הצפונית עד למבואות מצרים — אולם משום מה לא פירט את כל המקומות, שסבלו, אלא נקט בשני שמות אופייניים, בשני קצוות של אפריקה, להגדרת שטח הפורעניות: כאן מציין הוא סלא, הנמל בחוף האטלאנטי מזה ומהדיה בחוף תוניסיה מזה.

ופעם שנייה כותב הוא: ״ לא השאירו פליטה לישראל מתנגד, עד אלמהדיה השב ידך כבוצר על םלסלות ( ירמ׳ ו, ט ) קביעת השטח על ידי ציון שתי ערי נמל בשני הקצוות, המערב והמזרח׳ מוצאים אנו לעתים קרובות.  

היישובים לאורך החוף היו צפופים וקשורים בנתיב אורחות קבוע, נוסף על הקשר הימי. מוסרים, כי לכל האורך היו מקיימים תחנות איתות על ידי משואות אש. את הסיבה למה לא הוזכר במזרח נמל טריפולי נסביר להלן :

התאריך תתק״ב הוא מדויק במידה מפתיעה. כי אמנם בשנה  536 / 1141/2 התחיל עבד אל־מומין במסעי הכיבוש על השטחים שמחוץ לאיזורו העיקרי בעמק סוס והאטלאס הגבוה,״). ואכן מאז התחילו להשתרג הצרות, שנמשכו שנים רבות — כי היו הפסקות בין מסע למסע ונסיונות שיכנוע.

יחד עם זאת אין לדקדק עם הראב״ד בנוגע לפרטים — הרי אבן תומרת עצמו היה אז עשי

שנים ויותר בקבר.

שתי רשימות אחרות יצאו מתחת ידו של ר׳ שלמה אבן וירגה. א. בהזכירו את השמד הרביעי מוסר אבן וירגה, כי אבן תומרת גזר בשנת תתע״ב(!)  על כל מי שלא יבוא בדתו למות בחרב. היהודים ניסו להמתיק את רוע הגזירה בוויכוחים ובהצעת רכושם, אולם לא הצליחו לשכנע את המלך. אז יצאו קהילות רבות מדת משה.

אבל חודש לאחר הגזירות מת המלך ובימי בנו הוקל סבלם ורבים שבו לדתם, בעוד שאחרים יראו שמה תחבולה היא מאת המלך ונשארו חוץ לדת ימים רבים.

ב. בפעם השנייה קובע אבן וירגה, כי בשנת ארבעת אלפים תתק״ו ,  1146היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח. המלך רצה להכריחם להמיר את דתם ולקבל את תורת נביא הישמעאלים.

ברור, כי התאריך ד׳ תתע״ב/ 1112 לשמד זה ברשימה הראשונה היא משובש. ומאחר שהמליצה ״יצא חרב בן הומר sמעידה על השפעת ספר הקבלה אין ספק, כי יש לתקנו לתתק״ב, כמו שם.

התאריך ברשימה ב׳ חתק"ו – 1146 הוא נכון. כי אמנם החל מאז נפלו בידי עבד אל־מומין הערים החשובות ומרובות האוכלוסים. הסיפור על הוויכוח בין המלך ליהודים מבוסס על מסורות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שנראה להלן.

נקיטת תאריך ״חודש לאחר הגזירות״ למותו של עבד אל־מומין היא גוזמה ספרותית — אבל אינה רחוקה מהאמת. כי אמנם מת עבד( אל־מומין כשנה לאחר שחזר ממסעו האחרון לספרד 1163.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 5.

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעקברו של אבא אלבאז בצפרווריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

ולא משום שרשות בידו אלא מפני שהשלטון בידו, ולארצו להסתסך אתו. לפעמים בדברים כשלא זכה אחד הצדדים בדין תורה והלך לכרעאות של גויים. 

פעמים 82 – חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82

פעמים 82 – חכמת נשים

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה.  צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.

הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא :

עולמן התרבותי של הנשים היהודיות בסיציליה.

יצחק בער, בהסתמכו על דברי רבי יוסף יעבץ, הציג את דבקותן הדתיות של הנשים כראיה לנאמנותם ולתמימותם של " עמי ארצות ", לעומת חולשת הדעת של המשכילים, אשר " המירו את כבודם ביום מר "

אליהו אשתר הסתפק בקביעה שהנשים היו מטבען יותר מסורתיות ויותר אדוקות בדתן. מה השפיע אפוא על החלטתן של הנשים הללו, שהתקבלה לעתים תוך תשלום מחיר אישי כבד ?

הנשים היהודיות נישאו בדרך כלל בגיל צעיר לבעלים במוגרים מהן בשנים רבות, כפי שהיה נהוג בסיציליה גם בחברה הנוצרית, אולם הנישואין לא הביאו לניתוק האשה ממשפחתה הגרעינית. כך עולה מצוואותיהן, שבהן העדיפו הנשים להוריש את רכושן לקרובי משפחתן על פני משפחת הבעל. הקירבה למשפחה הגרעינית היוותה גורם חשוב היכולת האשה להיפרד מבעלה.

תמונה זו מזכירה את המבנה המשפחתי של החברה היהודית בארצות האסלאם, המשתקף מתעודות הגניזה הקהירית. על פי מחקרו המונומנטלי של ש"ד גויטיין, הנשים הצעירות המשיכו לשמור על יחסים הדוקים עם בית אביהן, ובמיוחד עם אחיהן, תוך מתן עדיפות ברורה ליחסים אלה על פני הקשר עם הבעל ומשפחתו.

ההשוואה בין יהדות ארצות האסלאם לבין יהדות סיציליה במקומה, שכן במשך דורות רבים היו גם יהודי האי חלק מה " החברה הים תיכונית " שתיאר גויטיין. מורשת השלטון המוסלמי בסיציליה, שנמשך קרוב לשלוש מאות שנה, הותירה שם קהילה הדוברת ערבית יהודית, שקשריה עם יהדות צפון אפריקה, מצרים וארץ ישראל, נמשכו גם לאחר שסיציליה הפכה לארץ נוצרית.

כיוון שהנשים נישאו בגיל צעיר כל כך, לא ברור היכן הן רכשו את השכלתן, אם בכלל. ולעניינו, איננו יודעים מאין נבעו אותם הערכים שבעטיים הן בחרו להיפרד מבעליהן המתנצרים, אף כי ערכים אינם נקנים דווקא בבית הספר.

התיעוד הסיציליאני מזכיר לא מעט בתי ספר יהודיים ומורים, אך מדובר תמיד בנערים, ואין זכר ללימודי בנות או למורות, ובניגוד לגברים היהודים שחתימותיהן מתנוססות לעתים על מסמכים נוטוריוניים, לא נמצאו עד כה חתימותיהן של נשים.

ממסמך נוטריוני משנת 1455 ידוע על אלמנה מפלרמו המעידה על עצמה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אך אין לדעת עד כמה משקף מקרה זה את המציאות הכללית.

מקרה אחד בלבד מספק ידיעות של ממש על השכלת נשים בסיציליה. בשנת 1376 ביקשה יהודייה בשם וירידימורה, אלמנתו של הרופא פאסקאליס דה מדיקו מקטאניה, רישיון לעסוק ברפואה. הרישיון הוענק לה לאחר שנבחנה בפני רופאים מורשים, אך אין בכתב הרישיון איזכור לדרך שבה למדה רפואה – סביר שלא למדה באוניברסיטה נוצרית, שכן ממילא רק מעטים מבין הרופאים היהודים, הגברים, זכו לכך.

 

הדעת נותנת שאותה וירידימורה רכשה את מקצועה כמו מרבית הרופאים היהודים בסיציליה, כשוליטה של רופא, אולי אצל בעלה. בכתב הרישיון נאמר שהיא כבר נודעה ברבים שכישוריה ובניסיונה הרב, ולפיכך מוענק לה רישיון לעסוק ברפואה בכל ערי סיציליה.

הדיון בעולמן האינטלקטואלי והרוחני של נשים יהודיות מסיציליה מכניס אותנו לסוגית הדימוי המקובל של יהודי סיציליה כאנשים פשוטים, חסרי השכלה. דימוי זה מסתמך במידה רבה על תיאורו הידוע של רבי עובדיה מברטנורא, הכותב על יהודי פלרמו כדלהלן :

והם בכורי דלים ובעלי מלאכות חרשי נחושת וברזל ונושאי סבל וכל עבודה בשדה. ובזויים לעיני הגויים להיותם כלם קרועים ומזוהמים ", על הנשים היהודיות בפלרמו אומר : גם באסור הנדה מקילים מאד, ורוב הארוסות תבאנה הרות לחופה " בעיני החוקרים יצגו שני משפטים אלה יותר מכל את בורותם ועליבותם של יהודי סיציליה.

יתכן שרבי עובדיה פשוט מסר מידע לא נכון. מן החומר התיעודי והמחקר הארכאולוגי מסתבר שמקוואות טהרה לא חברו בעיר סיציליה, לאחרונה התגלה בור רחצה ששימש כנראה כמקווה בעיר סיראקוסה. מלבד זאת, קיים בתיעוד התייחסות מפורשת לטבילתן של נשים. בעיר מַזַרַה דרשו הנוצרים שהמקווה יועבר אל מחות לחומות העיר.

מכיוון שעוד מימי קדם נהגו היהודים לרחוץ במקווה מחוץ לעיר האמורה את הלכלוך של וסת הנשים ושאר שימושים. אבל זה לא מכבר….עשו לעצמם מקווה ובית מרחץ בתוך העיר האמורה, וכמעט במרכז אותה העיר. תושבי העיר הביעו חשש שמי המקווה החדש יזהמו את מי הבארות של העיר.

אף קביעת רבי עובדיה כי " הארוסות תבאנה הרות לחופה " אינה מקבלת אישור מן התיעוד הלויני. חוזי נישואין רבים נערכים כאשר הכלות היו עדיין ילדות, בנות שתיים עשרה ולעתים אפילו בנות שמונה, וקשה להניח שהספיקו להרות בגיל זה.

עם זאת לעתים עברו שנים מספר בין האירוסין לבין עריכת הנישואין ואפשר שהיו מקרים שהמאורסים כבני זוג לכל דבר וקיימו יחסי מין עוד בטרם נישאו כדין. רבי עובדיה מברטנורא חשף טפח נוסף מעולמן התרבותי שח הנשים היהודיות בסיציליה, בדבריו על ביקורן בבית הכנסת של פלרמו בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא.

גם ראיתי בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא, אחר שסיימו הצבור תפלת ערבית, פותחין הנאמנים שני שערי ההיכל צפונה ונגבה ויושבים שם כל הלילה עד הבקר, ובאות הנשים משפחות משפחות להשתחוות ולנשק ספרי תורה, ובפתח  האחד תכנסנה ונכחו תצאנה. וכל הלילה זו נכנסת וזו יוצאת. ובהרבה דברים חלוקים על המנהגות שלנו.

בהמשך דבריו התפעל הרב מן ההערצה שגילו כלפיו יהודי האי ובכלל זה הנשים, כי כאשר יעשו הגויים האלה לקדושים שלהם כן עשו לי…ורבים ביקשו מבגדי מעיל וצניף לזכר. והאשה אשר הגיעה למדרגה שתכבס ותגהץ החלוק אשר לי לא יאשרוה בנות ".

מן התיאורים הללו מצטיירת התנהגות דתית שהיא חווייתית מעיקרה. אין רבי עובדיה מתאר נשים מלומדות או אפילו נשים המתפללות תפילה מסודרת, אלא נשים המתאמצות להתקרב קירבה גופנית אל הקדושה. הנשים משתחוות ומנשקות את ספרי התורה, והן חשות כי זכו לשמץ של קדושה כאשר הן כיבסו את בגדיו.

חוויית הקדושה בדרך הבלתי אמצעית, הפיזית, באה לידי ביטוי נוסף באחת התעודות המוזרות ביותר הנוגעות ליהודי סיציליה. תעודה זו, שמקורה בגניזה הקהירית, מוסרת על אשה הרה שהתנבאה בעיר " שנטורבו " שבסיציליה.

מסופר שאותה אשה נפלה ארצה באקסטזה, ביקשה שיכסוה בטלית ואז הופיעו אותיות מסתוריות על הטלית. לאחר מכן אמרה האשה בפני הקהל :

 " תנו שבח והודאה לה' ותחזרו בתשובה שלימה, גם אתם גם כל המקומות אשר תעברו תראו את הכתבים ואת הטליתות ויחזרו בתשובה כח כך ציוויתי מפי הקדוש…" בתעודה מתוארת נפילתה ארצה מספר פעמים כשהיא מתחננת ובוכה, מסופר על נביעת חומר מתוק כדבש מאצבעותיה, ולבסוף מובאים דברי הנבואה עצמם :

" כי קרוב הוא הקץ ואם לא ישובו הרשעים הנה, רבים בחרב וברעב ובשמד ואם יחזרו בתשובה, כי קרובה ישועתי לבוא….

התעודה חסרת תאריך, אולם על אף הניסיונות לייחס פרשה זו לקהילת אנוסים, קשה ליישב טעון זה עם התיאורים של חיים יהודיים מלאים הנזכרים שם.

 מדובר על התכנסות לתפילה בבית הכנסת ביום השבת, עמידה בחוץ לפני בית הכנסת, אכילת סעודת שבת בבית האשה הנביאה, ועוד, בסיא אפוא שמדובר ביהודים שקיימו את מנהגיהם בגלוי, ולא בקהל אנוסים.

Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

 

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le il etait une foistoncondescendant ne font que corroborer les préjugés.

Quand la piraterie cessa-t-elle?

L'avance technologique des forces navales franchises et britanniques permit l'introduction de canons de haut calibre et de plus grande portee et l'augmentation substantielle de la puissance de feu. Ces puissances avaient alors une force d'intimidation et de represailles que les pirates ne pouvaient plus ignorer.

Y eut-il des pirates juifs?

Nous aurons l'occasion d'en traiter lorsque nous aborderons la saga des freres Pallache. Commencons par mentionner le role militaire qu'assumerent les Juifs dans les villes portuaires.

Aussi etrange que cela puisse paraitre, des Juifs defendirent les interets du Portugal au Maroc. Ainsi, Samuel Valenciano vint avec ses navires secourir la ville de Safi assiegee depuis plusieurs mois. En 1539 les freres Zamirou dirigerent une sortie reussie sur l'ennemi avec 200

 Juifs, mettant ainsi fin au siege de la ville. II faut toutefois noter que le Portugal defendit les droits des Juifs en dehors du Maroc alors meme que l'lnquisition y sevissait. Ceci laisse a penser que la Cour portugaise laissa l'lnquisition se repandre dans son pays par impuissance et probablement contre son gre. II faut egalement garder a l'esprit qu'a la suite des predications incendiaires d'Al-Maghili, les Juifs du Touat furent extermines en 1492.

Aussi il est probable que des Juifs aient pu envisager de maniere positive les interventions des Portugais limitees aux seuls ports du Maroc. Pour en revenir a l'lnquisition, lorsque les inquisiteurs apprirent que des marranes se rendaient au Maroc pour embrasser leur religion premiere, ils tenterent de restreindre les deplacements des Juifs en dehors des enclaves portugaises en sol marocain et ils y depecherent des juges. Toutefois, il semblerait que l'autorite de ces derniers fut faible. Les Juifs assumaient le role par excellence d'intermediaires entre Chretiens et Musulmans et leurs talents furent des plus apprecies. Ainsi, Abraham Ibn Zamirou, rabbin de la ville de Safi, fut l'interprete du roi du Portugal Emmanuel Ie au cours de la premiere moitie du XVIe siecle. En 1524  un traite de paix fut ratifie entre le sultan Mohamed Al-Arj et les gouverneurs portugais de Safi et de Mazagan. Lorsqu'en 1578 le roi du Portugal Don Sebastian fut defait dans la celebre bataille des trois rois, le Juifs du Maroc, celebrerent l'evenement en observant une fete annuelle, le Purim de los Cristanos

Pour en revenir aux loups de mer juifs, ils ne pesaient pas beaucoup dans la balance surtout lorsque l'on sait que la piraterie faisait rage en Mediterranee, dans 1'Atlantique et meme en Mer du Nord. Les dizaines de fregates, chebecs et galiotes barbaresques sillonnaient les mers. Ils avaient a bord un nombre considerable de renegats constituant leur equipage et des centaines d'esclaves chretiens enchaines aux rames. Jusqu'au XIXe siecle, ils avaient fini par incarner la terreur meme. On plaignait tant les captifs des Maures qu'on leur souhaitait plutot la mort.

Dans les villes marocaines, il etait possible de reconnaitre les exiles musulmans venus d'Andalousie, les membres des tribus environnantes, les Juifs maghrebins surnommes Toshavim, les Juifs exiles d'Espagne ou Megorashim, des commergants des pays de la chretiente, des esclaves noirs, des captifs chretiens et des pretres venus negocier des rancons avec les autorites pour racheter la liberte des naufrages ou celle des captifs des corsaires. La piraterie s'estompa avec l'avenement des navires a vapeur autrement plus rapides que les vaisseaux a voiles et a rames.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר