ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.
את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.
ב־30 בנובמבר תכ״ז (1666) נתקבלה תשובת המלכה העוצרת. היא ביקשה לדעת אילו קשיים עלולים להתעורר בעקבות מינויו של מועמד נוצרי על פני היהודי. דומה שהמושל התלבט במתן תשובתו, מחשש לכשלון תכניתו ולתגובת הנגד של היהודים. לכן, לפני שהשיב למלכה, כתב מכתב ארוך ומגמתי אל האב ניטהאךד, האינקוויזיטור הכללי והשר, איש סודה ואמונה של המלכה, והפציר בו להשפיע עליה, ככומר הוידוי שלה: או אז ייזקף גירוש היהודים לזכותו15. למחרת, ב־28 במרץ תכ״ז(1667), שלח גם את תשובתו לכתר. במכתבו זה נקט לשון ברורה על הצורך במינויו של נוצרי למשרת התורגמן הראשי, ואף המליץ יושר על האיש שחפץ ביקרו: Capitan Don Diego Merino, כאמור, שהיה מבאי ביתו של המושל ואיש המקורב למשפחתה של אשת המרקיז. לדידו, לא זו בלבד שלא יתעוררו קשיים עקב העברת המשרה, אלא שתהיה בכך תועלת לתושבי המחוזות שבתחום שיפוטו.
[1] Juan Everardo) Nithard), ישועי ממוצא גרמני, שנודע בשל מעורבותו בפוליטיקה הספרדית. קשריו עם המלכה העוצרת היו כה חזקים שלאחר מות בעלה פילים הרביעי(17 באוגוסט 1665) ואיש אמונו דון לואיס די הארו (Don Luis de Haro) לא סמכה אף לא על אחד מן השרים, אלא מסרה באופן עיוור אפילו עסקי ציבור בידי הכומר שהדריכה מאז ילדותה. על האיש ומפעלו ראה בהרחבה: :1. Mendoza Garcia, "El Padre Juan Everardo Nithard Valido e Inquisidor General", Inquisition Espanola — Nuevas aproximaciones, Centro 77-98 ..de Estudios Inquisitoriales, Madrid, 1987, cap. 3, pp
הצלחתו של המושל לא היתה מיידית, שכן המלכה, במזכר נוסף מ־12 במאי תכ״ז (1667), ביקשה הפעם שיוסבר לה אלו קשיים עלולים להתעורר אם יושארו היהודים באוראן, וכן שאלה מה התועלת בהימצאותם של יהודים במקום. כך עולה בבירור מתשובתו של המושל ב־8 ביוני תכ״ז (1667), שבה ניסה לשכנע את בית המלוכה שישיבתם של היהודים באוראן אינה רצויה, הואיל ולתפקיד התורגמן הראשי — ובכלל, לקשרים עם המאורים — יש במחוז נוצרים רבים היודעים את השפה במידה מספקת. יתרה מזאת, היהודים חשודים על אי־נאמנות, שכבר הביאה את המרקיז די קומארס (Marques de Comares) להוציא אחד מהם להורג בתלייה: במגעים עם אחיהם באלג׳יר ובתלמסאן עלולים הם לעמוד בקשרים עם האויב ולמסור לו ידיעות חשובות, שיוכל לנצל ברגע של חולשה בחיל המצב הספרדי. נראה בעליל שהמושל תיכנן בקפדנות רבה את תכניתו, שכן, בהעלאת הנימוק הבטחתי — טיעון שנודעה לו בספרד חשיבות בעבר – כיוון המושל לרתום לתכניתו גם את מועצת המלחמה המלכותית, שדבקה, כפי שנראה להלן בעלילת ״הקשר היהודי״ והמליצה על הצורך בגירוש, וכתנאי מוקדם לו על פירוק היהודים מנשקם. לפיכך נמנע המושל מלהעלות עתה את כל דבר ההסתה הדתית שבמכתבו אל האב ניטהארד. הוא קיווה, כמדומה, שסיום המלאכה נעשה כבר בידי זה.
אף על פי כן, ההחלטה בנידון נשארה תלויה ועומדת כמעט שנה. ב־15 ביולי תכ״ז (1667) המליצה מועצת המלחמה, על העברת המשרה לנוצרי, והצביעה על מפקד חיל הרגלים, דון דיאגו מארינו, המועמד מטעם המושל, כמועמד המתאים ביותר. עם זאת הפנתה את הדיון בגירוש לפורום אחר. כמו כן המליצה מועצת המדינה, תחילה ב־14 בינואר תכ״ח (1668), שהדיון בעניין הגירוש ייעשה על ידי ועדה מיוחדת שתתכנס בלשכת האינקוויזיטור הכללי. מאוחר יותר, ב־20 ביולי תכ׳׳ח (1668), על פי נתוני הוועדה המיוחדת וחוות דעת קודמת של הקרדינאל אראגון, תמכה המועצה בהצעת הגירוש. לאחר שנתבקשה על פי פקודה מלכותית מה־16 ביולי תכ״ח (1668), נתנה את דעתה וקבעה שיש לבצע את הגירוש לאלתר.
עם זאת יש להעיר שעדיין נמצאו שרים בחצר, דוגמת הרוזן די פניארנדה (Conde de Pefiaranda), שהסתייג מן הצעד הרדיקאלי הזה. כדי למנוע קבלת החלטה שרירותית, ביקש הרוזן לדעת על פי אילו תנאים נתקבלו היהודים באוראן בזמן הקיסר קארלוס החמישי, ואם תנאים אלו שרירים וקיימים. על נושא זה נסבה השאילתה הבאה של המלכה העוצרת אל המושל, בטרם תחליט על מתן פקודת הגירוש.
חוות הדעת של הקרדינאל אראגון, שלושת המסמכים על דיוני האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכתו לדון כאמור בנושא הגירוש משקפים בבירור את החוג שהכריע בהליך קבלת ההחלטה. חוג זה זכה למלוא התמיכה של המועצות המלכותיות, שכן האינקוויזיטור הכללי עצמו והקרדינאל אראגון היו חברים במועצת המדינה. (אין לתמוה אפוא על האצלת סמכות הדיון בגירוש ממועצת המדינה לוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיטור הכללי, שהרי זה האחרון היה חבר במועצת המדינה, והסופרימה עצמה היתה אחת המועצות המלכותיות המנהלות את המדינה. יתר על כן, כפי שראינו, המלכה הורתה בפקודה למועצת המדינה לדון בהחלטות הוועדה המיוחדת, והמועצה נתנה את ברכתה להן).
הדו״ח הראשון של הוועדה הוא כאמור מה־28 בינואר תכ״ח (8 166 ). זהות חבריה ידועה לנו בבירור: בנוכחות האינקוויזיטור הכללי וכומר הווידוי של המלכה העוצרת, המרקיז די אגילה פואנטה (Marques de Aguila Fuente), הבישוף הנבחר של גואדיס, והמגיסטר פריי פראנסיסקו די ארקוס (Fr. Francisco de Arcos), ובהיעדר המגיסטר סוריבאם (M. Sorribas), נידונו שתי השאלות העולות משלושת מכתבי המארקיז די לוס ויליז: הכדאיות שבהעברת משירת התורגמן הראשי לנוצרי וגירושם של היהודים מן המחוז. הוועדה החליטה כי הא בהא תליא, כפי שראתה זאת קודמתה, שישבה בבית הבישוף והאינקוויזיטור הכללי ב־10 בנובמבר ת״כ (1659 ), וכפי שמשתמע גם מתוך חוות הדעת של הקרדינאל אראגון. מכאן שבגירוש שוב ישבו ודנו אותם גופים שעניין משרת התורגמן לא היה עבורם עתה אלא עילה.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.
להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.
במרוקו נוצרה אצולה חדשה של יהודים בעלי ־ מאה, שהחלה לדחוק את רגלי האצולה הוותיקה, עמה נמנתה גם משפחת בן עטר.
שם־טוב החליט לדרוש מקומץ המשפחות העשירות ליטול על עצמן את עול התשלום. באמצעות פקידיו, זימן את ראשי המשפחות הללו אל לשכתו. אולם בינתיים גונבה לאוזניהם שמועה בדבר מטרת הזימון, וכאילו מתוך קנוניה — איש מהם לא בא.
הייתה זו פגיעה מפורשת וחצופה במעמדו של הנגיד, ושם־טוב נאלץ לשלוח את אנשי המשמר של הקהילה, לאכוף את הצו על הסרבנים. להפתעתם, מצאו בפתחי בתיהם של עשירי הקרת חיילים ממשמר המושל, ואלה פירקו את נשקם של שלוחי הנגיד, והפליאו בהם את מכותיהם
שם־טוב בן עטר נקרא בדחיפות אל המושל, שזעמו היה רב: ״אתה העזת לשלוח את אנשיך אל ידידי?״ ״שלחתי את המשמר אל בני משפחות…״ ״אלו הם ידידי! חרגת מסמכותך!״ ״סמכותי פרושה על כל בני הקהילה היהודית, וגם היהודים העשירים והשחצנים העם חלק מהקהילה.״ ״חרגת מסמכותך באופן חמור, אך אין עתותי בידי עכשיו לדון בעניין הזה. הבאת את הכסף?״ ״עדיין לא.״
״מדוע אם כן, אינך דואג למלא את מצוות המלך במקום להטריד את ידידי?״
״רק על־ידי הטרדת ׳ידידיך׳ אוכל למלא את מצוות המלך,״ השיב שם־טוב, וחש שסבלנותו פוקעת, אך היה עליו לשמור על אורך־רוח, ולא להעז פנים יתר על המידה. ״לא. שלא תעז ללכת אליהם, סידי בן עטר. אל תנסה לסחוט מהם את מאה כיכרות הכסף! הם כבר משלמים די והותר, ואותם אין מטרידים!״
שם־טוב בן עטר ידע, שעשירי העיר היהודים נהגו לתת למושל באופן קבוע מתנות נאות כדי שיעלים עין מעסקאות מפוקפקות, וכדי שישחררם ממסים.
״הנה כי־כן,״ הרהר בינו לבין עצמו, ״העשירים הגדולים יצליחו להשתמט מנשיאה בעול הכספי הכבד, וכל הנטל עתיד ליפול לבסוף על הבינונים והעניים.״ וכבר עמד להיכנע לגזירה, אך חמתו בערה בו והוא אמר בזעם מאופק: ״בקרב הקהילה היהודית, כבוד מעלת המושל, יש רק איש אחד שסמכותו קובעת…״ והוא נשא עיניו אל איש־שיחו והשלים: ״והאיש הזה הוא אני!״ כלום קץ בחייו? מוחו פעל בקדחתנות: ״המושל הארור הזה מסוגל לשסף אותי בו במקום בהינף אחד של חרב.״ עדיין זכר את היום שבו קם אחד מבני המלך איסמאעיל, וללא סיבה נראית לעין רצח את אחיו של אברהם מימראן, נגיד יהודי מרוקו, שהיה שר ויועץ לאביו המלך. אמו של הנסיך התחננה אל בעלה והוא חנן את בנו. היהודים היו חסרי־אונים ואמרו בינם לבין עצמם: ״רק השם יתברך — הוא ייקום את דמו של היהודי המת!״
שם־טוב בן עטר? האם גם הוא חשוב כמת? ״המושל הזה זקוק לי!״ העריך בן עטר את המצב, ״למען אשיג עבורו את מאה כיכרות הכסף. זוהי כנראה הסיבה לסבלנותו המופלגת. קודם אשלשל לידיו את הממון, ואז…
חיי לא יהיו שווים כקליפת השום. אם אצא חי מן הארמון הזה, אעזוב את העיר הזאת בהקדם האפשרי!״ חיים בן עטר הילד לא הבין מדוע הזדרזו כל בני משפחתו להעמיס את מיטלטליהם על עגלות ולצאת מסאלי באישון־לילה למזרח, בואכה מכנאם.
מכנאס, בירתו המלכותית החדשה של שולטן מרוקו, מולאי איסמאעיל, היתה עיר תוססת ורועשת. בניגוד לסאלי השלווה, המתרפקת על חוף ים זהוב, היתה מכנאס דחוסה ולוהטת ואקלימה יבש, כמעט מדברי.
עיר של ניגודים חריפים. ארמנותיו של מולאי איסמאעיל העניקו לעיר את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. מפי דודו, משה בן עטר, בנו של ר׳ שם־טוב, שהכיר את המולאי ושירתו לא פעם כנציגו בארצות ניכר, שמע חיים הקטן את ההערה, שהמלך המקומי מנסה לחקות את דרכי מלכה האדיר של צרפת, לואי הארבעה־עשר, אשר בנה לעצמו בירה מלכותית מחוץ לפאריס, היא ורסאי.
משה בן עטר, נעים ההליכות והמשכיל, ביקר בצרפת פעמים אחדות בשליחותו של מלך מרוקו. הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה. עתה גם התמחה בשפה האנגלית, כי הבין שאין אדם יכול למלא שליחויות מדיניות בלי לדבר בשפתם של אלה שעמהם עליו להתדיין.
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
שירו של רבי דוד בן אהרן חסין לכבוד חנוכה
207 – מי זה ימלל – נסי
פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ
מי זה ימלל נסי אל יתבונן
אנכי אשמח אשיש בה'
הגדיל חעשות עם בני חשמונאי
רם הוא על כל רמים נגלה בסיני
רכבו רבותים אלפי שאנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
לכלות זכר שאריתנו
לולא ה' צבאות מלכנו
מרום לארץ השפיל קרנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ויהי בימי יון בני עולה
הערימו סוד עצה ותחבולה
גזרו על שבת ראש חדש ומילה
יחד שלשתם יעברו מינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
דרכו את קשתם אויבים עזי פנים
אלישה תרשיש כתים ודודנים
על גוי קדוש ממלכת כהנים
באו טמאו מקדש המכונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בן יוחנן כהן אל עליון הוא
שמו נאה לו מתתיהו
אחיו הכהנים יסובבוהו
נגד אויביהם הוריקו זינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
אהרן יגל בניו ירנו
ואל ה' קראו ונענו
בכ"ה בכסלו שכנו וחנו
בבית אלהים כזית רענן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בימים ההם בזה הזמן
זרע חשמונאי טהרו עצמן
מצאו מעט שמן חתום מסמן
לילות שמונה הספיק שמנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נודעה יד ה' את עבדיו
וזעם את אויביו ואת מורדיו
לכן להזכיר את רב חסדיו
נרות להדליק תקנו רבנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חובה עלינו כל שנה ושנה
לכבד באורים שוכן מעונה
אנו מדליקין עד ימים שמונה
אכן לאורם לא משמשינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
סלו סלו לרוכב בערבות
האל הגומל לחיבים טובות
אלף אלפים ורבי רבבות
תמיד בצלו נחסה נתלונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ימי חנכה בהם הוראה
דלא למספד ולהתענאה
לבד ההלל גמור ובהודאה
לפני האלהים אשר חנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נדבות פי רצה שוכן מעוני
באורך האר אפלת אישוני
תמיד כל היום אליך ה'
אקרא ואל אלהי אתחנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חזק ואמיץ יוסיף שנית ידו
לקנות את שאר עמו יחידו
צמח יצמיח לדוד עבדו
מכל עקתין בישין ישבזבינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
עם נאמני
שיר — לחנוכה
לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פזמון
עם נאמני, זרע אמוני
הודו לה׳, כי גבר חסדו,
בימי מתחיה, זקן ידידיה.
רב עלילתה, פקד צאן ידו,
בניו חניכיו, יוצא יריכיו,
הלכו בדרכיו, לבשו את מדו.
עם יון תקיף, את ציון התקיף,
וה׳ השקִף, משמי הודו.
וגאים שפלו, הרב עם עבדו.
חלשים נָצחו, צדיקים צלחו,
וטהורים שימחו, איש ומחמדו.
באו למקדש, עזרו שיר חדש,
לאל הנקדש, גדול כבודו.
וּטהור שמנים טמאו יונים,
וקהל כהנים, חש להִפָקְדו.
ובחפוש יחד, מצאו פך נכחד,
רק לילה אחד, סִפק לבדו.
עוד שבעה משכה, מדתו ארכה
כי הברכה, שרתה על ידו.
ימים שמונה, גמרו רננה,
לאל אמונה, אין מבלעדו.