ארכיון יומי: 4 בנובמבר 2013


Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179. 

          Ces "nominations" donnaient aussi des droits sur certaines marchandises d'impor tation. Un logement, vaste et particulierement confortable pour l'epoque, etait mis a la disposition des personnes designees et de leur famille. Elles pouvaient soit en regler le prix au Tresor et devenir proprietaires de la maison, mais non du terrain sur lequel elle etait batie, soit la louer a un prix d'ailleurs modique. Ces maisons comportaicnt, au rez-de-chaussee, des bureaux et de grands entrepots. Elles etaient, en principe, inalienables. On mettait a la disposition de chacune de ces families une garde de deux soldats dont l'entretien etait assure par elle et un couple d'esclaves noirs qui devenait leur propriete. Ces csclaves devaient etre de nouvelles acquisitions du sultan.ct non encore convertis a l'lslam. Le chef de famille prenait alors le titre de "Tajer as-Soultan"  qui lui etait confere par dahir special. Ce titre lui procurait l'enorme avantage.

De n'etre justiciable que du souvcrain lui-meme. .Sa maison etait inviolable.Enfin, il beneficiait du statut de certains etrangers favorises par Sidi Mohammed ben Abdallah, comme, par exemple, les Juifs hollandais etablis dans les ports: il etait dispense du paiement de la Jeziya et de toutes autres contributions regulierement ou occasionnellement versees par les Juifs, sujets du sultan, et dont chaque communaute etait responsable a titre collectif .

Note de l'auteur         

Les "Toujar as-Soultan", commercants du sultan: ce fut au Maroc une veritable institution dont l'origine remonte au moins a l'epoque des premiers saadiens. L'habitude de donner ce tilre officiel a quelques personnes choisies dans le monde du haut commerce est peut-etre venue d'Angleterre: Sir Thomas Gresham fut nomme, a Londres, en 1552  a l'importante charge de "marchand du roi'"; il etait charge de negocier des emprunts et des achats pour la couronne, d'approvisionner l'Etat anglais de tous les produits etrangers, notamment d'articles militaires, tout en tenant le gou vernement au courant des evenements d'importance qui avaient lieu sur le continent (cf. SIHM, Angleterre I. pp. 200 note note 2 ) Les textes europeens relatifs au Maroc du XVI« et XVIIs siecles appellent les Juifs "toujar as־Soultan" de ces epoques "trafiquants du roi", "marchands de Sa Majeste", aumoniers du roi" ou orfevres du roi" etc. (cf. STHM, Pays- Bas T, p. 343, note 3). Quelques families juives au Maroc ont ainsi forme de veritables petites dynasties, car un ',tajer as-soultan"' etait a sa mort remplace par un ou deux de ses fils qui recevaient un nouveau dahir et le titre, avec les privileges qu'il procurait, restait pendant des generations dans ces memes families, Sur ces negotiants privilegies au milieu du XIX« siecle, Voir Miege, ouvrage cite II, pp. 230-233. 

Les beneficaires de tels avantages devaient, en premier lieu, presenter des garanties morales et materielles sures, basees sur l'anciennete de leurs families, leur reputation sans tache et leur fortune. Chaque famille etait, pendant dix ans, responsable du parent qu'elle envoyait a Mogador. En second lieu, la personne designee et sa famille devaient obligatoirement avoir des relations tres etendues a l'etranger et meme avoir des parents etablis dans un ou plusieurs centres importants de l'Europe. Ces personnes etaient a 1'entiere disposition du souverain: elles ne pouvaient se deplacer qu'avec son autorisation. Elles etaient tenues de lui fournir rdgulierement des informations politiques tant sur les pays europeens que sur les tribus berberes et arabes de l'interieur avec lesquelles elles commergaient par l'entremise de dizaines d'agents, Musulmans et Juifs. Elles devaient etre toujours pretes a partir pour des missions economiques ou politiques en Europe . ״

Note de l'auteur

Sur ccs questions voir dans les Responsa de R. Eliezer de Avila, le cas longuement debattu d'un negotiant juif d'Agadir, sujet marocain dont le nom est Abraham ben Reuben Pinto, qui, de 1751  a 1753  avait vecu en Hollande et a qui la communaute reclame a son retour dans sa ville natale sa part de la gharama (taxe annuelle imposee a l'ensemble d'unק communaute). Les plaignants appuient leur reclamation en contestant l'appartenance au haut commerce de ce negociant qui n'affrete pas, pour son usage exclusif, des navires, rejettent le fait, juge insuffisant parce qu'il etait ne au Maroc, qu'il portait des vetements europeens et nient qu'il soit en possession d'une lettre (dahir) du sultan, c'est-a-dire qu'il ne faisait pas partie des "toujar as־soultan". Les plaignants ajoutent que, meme ceux qui jouissaient de ces privileges, contribuaient volontairement  la gharama. Abraham Pinto obtint gain de cause car il disposait reellement d'une "lettre" du sultan Moulay Abdallah pour qui, d'ailleurs, il semble etre alle en mission en Europe.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-האתון והמלך

 

האתון והמלךהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הכל התחיל על גבה של אתון, הוא והאתון הסתדרו יפה ביחד, לשניהם היתה סבלנות ללא גבול, יכול היה להעמיס עליה את כל העולם, הכל נשאה באותה הבעה שליווה ועיניים חצי עצומות, אם היה מקום היה מעמיס גם את עצמו עליה, יחד היו דומים לחיה אחת, מגמאים מרחקים, נהרות, אגמים, הרים ובקעות, הטרבוש השחור על ראשו, שתי הרגליים שלו מתנדנדות מן הצד האחד וגבו כפוף קמעה. נראה שזה התאים לו, כי האתון עזרה לו להסתתר, לא בלטה בשטח, נמוכה והוא כפוף עליה, מעקם גבו שלא לבלוט, אם שודדים ארבו בסביבה הם חיכו לסוס דוהר או לגמל שועט, האתון נבלעה בנוף וצעדיה לא נשמעו, התאימה לאיש שהסתתר כל חייו מפני העולם וניסה לעבור את החיים בשלום, העביר דברי סדקית מכפר לכפר, לא דברים גדולים, מסרק, ראי, סיכות, חוט ומחט, חזר עם שטיח קטן, כבש, כמהתרנגולות, כשהמלך שלח את חייליו להשליט את החוק באיזור, שכרו אותו עם אתונו להעביר אספקה לעמדות הרחוקות, הוא הכיר טוב את השבילים, את השווקים, היה קונה לחיילים את המצרכים שביקשו, קמח, שמן אורז, קטניות, בכסף שהרוויח קנה עוד אתון ועוד אחת, עד שהקים צי גדול של אתונות עם חמרים ורכבים שהביאו את הסחורות שלו לפינות הנידחות ביותר. דרכים עוד לא היו, כבישים לא נסללו, אבל הוא עם האתון הסבלנית והעקשנית תמיד הגיעו בזמן לכל מקום. חיילי המלך שהיו מבודדים בפסגות נידחות היו צוהלים משמחה כשהיו רואים אותו ממרחק, יודעים שהוא מביא איתו חדשות מהבית ומהעולם, מכתבים, עיתונים, וגם יין טוב ומתנות משלו, שיכר שעשתה אשתו ופיצוחים טריים, לאט לאט הפך להיות ידידם של אנשי הצבא והמפקדים הגבוהים, הוא הכיר את כולם וידע הכל ואפשר היה לסמוך עליו ועל המילה שלו, על ידיעות שהעביר והערכות ופרשנויות, גם הפחות התיידדו עימו, הוא ידע לחמם את ליבם בסיפורים ופתגמים ומתנות וחתונות וחגיגות שהיה עורך לכבודם עם תזמורות רקדניות וזמרים, לעתים היה נזעק להושיט עזרה לאחד התושבים, תמיד ידע אל מי לפנות ואיך לפתור בעיות, למעשה לא היה דבר שלא יכול להשיג, קשריו הביאו אותו עד לארמון המלוכה, המלך עצמו נשבה בקסמיו, הוא אהב לשבת איתו ולשמוע את סיפוריו על הגנרלים שלו, השרים והמפקדים הגדולים, וגם הם אהבו לשמוע את סיפוריו על המלך, הוא התמצא יותר מהמלך בנעשה בחצרו, כי היה מיודד גם עם החייט והספר ועם עובדי הבית והמטבח והמנהלים שלהם שגם הם נהנו מחברתו, גם בני משפחת המלך, בניו ונשותיו היו מתייעצים איתו בכל דבר וגם יועצי המלך ושריו שמעו את דעתו לפני שבאו להביע דעתם לפני המלך, מפקדי הצבא הבכירים קבעו על פיו את תכניותיהם ומערכיהם, ורק טבעי היה שהמלך נעזר בו כשרצה לבחון את נאמנותם או לבדוק איך יתקבל רעיון שלו על ידם, בסופו של דבר הוא הפך בעיני הסביבה ליד ימינו של המלך, לפעמים החשיבו אותו אפילו ליותר ממלך, כי ידעו שעמדה שלוקובעת אצל המלך והוא יכול למכור לו כל רעיון או לבטל אותו מלפניו, המלך היה תמיד ספון מאחורי החומות, הארמונות וגדודי השומרים, כמעט שלא נראה, חושש להתגלות שמא יתנקשו בו או יגלו את חולשותיו האנושיות, ואילו הוא נגיש, חשוף, מסתובב חופשי בכל מקום, כל אחד יכול לפנות אליו, והוא ממשיך לרכב על אתון כאחד האדם, לא שינה ממנהגו, האתון מספקת כל צרכיו והוא רגיל אליה, היא זו שהביאה אותו עד הלום, עד הארמון, נמוכה, סבלנית ולא מאיימת, למעשה המדינה כולה נשענת עליו, כשהוא עצמו נשען על אתון ויום אחד כשנכנס לאולם הכתר, מצא את הכיסא פנוי וראש השרים עומד ומורה לו עליו בידו וקורא: יחי המלך 

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמארהועתק 57

הוא כותב, שעל בית הדין להשתדל שלא להגבות הכל לאישה אלא לפשר בינה לבין הבנים, כפי ראות עיני בית הדין שבאותה עיר : " באופן שלא יצאו הבנים בידיים ריקות…וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה "

היעב"ץ התנגד בכל תוקף גם לדברים שמן הדין הם מותרים אך אינם מוסריים, כמו לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על המסייע להם להינשא ועל הנמצא במקום הנישואין, ( למרות שהזוג הצליח להוציא פסק דין מרבי יהודה בן עטר המתיר להם להינשא, לפני שהגיע העניין לפני היעב"ץ ).

כן דאג שהמשפטים ינוהלו תוך זמן סביר ללא עינויי הדין, והשתדל להרחיק כל דבר העלול להשפיע לרעה על מהלך הדיון ותוצאותיו. לרבות עורכי הדין שלא חשך מהם שבט לשונו : " אחר כל הלכו אצל עורכי הדין שנתרבו בזמן הזה ה' ינקום מהם נקמת תורה העלובה… וחזרו אלי בטענה מלומדת.

כנראה זאת הייתה אחת הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה, המחייבת את הצדדים המתדיינים להופיע בבית הדין והאוסרת ייצוגם על ידי עורכי הדין, פרט למקרים מיוחדים של זקן, חולה, אלמנה ויתום, וגם במקרים אלו – בית הדין הוא שימנה את עורך בדין.

אחד התפקידים הקשים, שהיו מוטלים על הדיינים באותה התקופה, היה פיקוח של חולקת נטל המס הכבד בצורה צודקת : שכן העשירים עמדו להתרושש מכובד המס, והיו שניסו לפרוק או להקל מעליהם עול המס באחת הדרכים הבאות :

בקשת ענאייה – עזרה וחסות, מידידיהם הגויים והשרים ; חלוקת נטל המס שלא לפי הערכת הרכוש; חיוב במס גם את אלה שהו פטורים מלשלם מסים, והם תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. בידנו כמה תקנות, שתיקן רבי יהודה בן עטר ובית דינו בנדון וחתום עליהם גם היעב"ץ.

נראה שהתקנות אכן עזרו לסתום את רוב הפרצות זולת הדרישה לחייב תלמידי חכמים במס. לתקנה זו נאלצו להקדיש הרבה מזמנם, והגיעו עד הטלת חרם על כל מי שיתבע מס מתלמידי חכמים זולת מס האלגזייא – מס גולגולת – התלוי במחלוקת הפוסקים אם תלמידי חכמים פטורים ממנו – וכן מס הסיג'א ( היטל מס על מצרכים ) שתלמידי חכמים נהגו לשלמו מרצונם על מצרכים מספר, בגלל שמס זה התבטא בסכום מועט.

הרבה מתשובות היעב"ץ מוקדשות לבעיה זו, שהטרידה מאוד את מנוחתו. כבר בשנת התס"א שבה הוטל על היהודים לשלם מס מאה כיכרות כסף, כתב לחכמי מכנאס : " ושמועות יבהלוני עד כי מת לבנו בקרבנו ויהי לאבן ובפרט מצער התלמידי חכמים…ושמענו שספקו ( הקהל ) עליהם סך עצום בריוח ולא בצמצום, ואנחנו לא נדע מה נעשה על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים ".

כן פנו אליו גם מקהילות מרוחקות להכריע בסכסוכים שהתגלעו על אודות חלוקת המס. במקרה אחר, פנתה אליו חברת החייטים בפאס לחלק ביניהם חלוקה צודקת את עבודות הכפייה הנדרשות מהם לעשות לבית המלכות.

את דעתו על הדרך שבה יש לחלק את המס, תמיד הביע תוך שהוא מטיף מוסר בפה רך ומתריע על ההתחמקות מתשלום מס אמת והעמסת מס יתר על אחרים. נוסף לתקנות בענייני מסים הוא חתום גל על תקנות רבות שנועדו לגשר על פערים חברתיים, בעניין צמצום הוצאות למסיבות ולחתונות, הטל חינוך חובה לילדי ישראל ואיסור העסקתם עד הגיעם לגיל מצוות ועוד. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילה ומורשת פאס ןערים אחרות במרוקו אלף שנות יצירה

קהילה ומורשת

פאס ןערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר-אשר…משה עמאר…שמעון שרביטאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

תשע"ג

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשס׳׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה. במאה החמש־עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

תערוכת מוזיאון ישראל על חיי היהודים במרוקו

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

הועתק 62

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך לאור חכמי מרוקו מס' 25◆ מאת המלקט: הרב  אברהם אסולין

 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה(כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ו

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

יצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר (אבות ב, ג), אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה (אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו (ברכות כו:), לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י), והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכת חולין (צא:), אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות (ב.), שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך  בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו (חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל), והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לו, יב-יד), "כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת (קהלת יב, יג), "סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל (ברכות ו:), שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן (מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם (בראשית כח, יא), שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו (כח, יז- יח), אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש (בר"ר ע, י), ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.

ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב (תהלים קו, לה), ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא (כט, ט).

כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק (שמות יב, ב), "החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).

יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל. {ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).

כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב (בראשית כד, כח), ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה (בר"ר ס, ז), ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו (בראשית כד, כח), ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (כט, יז).

כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה (איוב יא, כ), ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", (בראשית כט, יח), יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב (בראשית כט, ל), "ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב (איוב לב, ז), "צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).

כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).

כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל (בר"ר פד), שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר (בראשית לד, יד), "לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי פרשת ראה), ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות:

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר