18- בר מזל וביש גדא

מספר יצחק מסס

יצחק מסס (מספר! סיפורים 18—19), נולד (1916) בטאנג׳יר. אביו, בן העדה המקומית הדוברת ערבית׳ הוא יליד מקנס, אך עבר בילדותו עם משפחתו לטאנג׳יר. שם מצא את בת זוגתו לעתיד, גם היא ילידת מקנס, שעברה עם הוריה לטאנג׳יר. בגלל סיכסוך עם ערביי המקום נאלצה המשפחה לעזוב את טאנגייר ויצחק גדל בלארוש (אל־עראיש) שבמארוקו הספרדית.

18. בר־מזל וביש־גדא

פעם היה חי איש אלמן, ולו שני בנים, שגדלו יתומים מסכנים, בלי אם. כאשר הגיעו הבנים לפרקם, הגדול היה בן 22, והקטן בן 18, חלם אביהם חלום, שבו הודיעו לו כי ימות כעבור שבעה ימים. קרא אליו האב את בניו וציווה עליהם: — כעבור כמד, ימים אמות. אנא, שימו אותי אז על סוסה ותנו לה להתקדם כרצונה, כשאתם הולכים בעקבותיה. במקום שבו תעצור הסוסה, בו תקברו אותי.

הבן הגדול לא רצה לשמוע את דברי אביו על מוות והלך לו. הבן הקטן נשאר במקום׳ כשהוא בוכה בכי מר. אמר האב לבנו הקטן:— זכור, בני! אחרי שתעשה מה שציוויתי עליך, שמע לדברי אחיך הגדול. כל מה שיגיד לך לעשות — עשה! כי אתה, בני, טוב יותר ממנו. בשום פנים ואופן אל תמרה את פיו.

כמה ימים אחרי מות אבא בא: הבן הבכור אל הצעיר ואמר לו!— אבא מת, ואתה תן לי את כל הכסף הנמצא בבית. כל מה שיש בבית תיתן לי. לא הגיב הצעיר אף במלה אחת, רק אמר:— כל הכסף שבבית שלך הוא. עברו כמה ימים, והבן הבכור חזר:— הבית הזה שלי הוא! רוצה אני למכור את הבית.

אמר הבן הצעיר:— אחי, יש אלוהים למעלה׳ תעזור לי לפחות להשיג מקום שבו אוכל לישון. אל תשאיר אותי בחוץ, אל תמכור את כל הבית.

אך הבן הגדול אמר לו ־ — בחוץ יש קצת מקום, תוכל לישון שם ואל תדבר אתי יותר!

אמר הצעיר: — אלוהים רוצה, כנראה׳ בכך. ואתה עשה כרצונך. יצא הצעיר החוצה והבכור מכר את הבית.

כעבור כמה זמן חזר הבן הגדול לעיר, וכל תושביה מפחדים ממנו ומשתח­ווים לפניו, כדי שלא יעשה להם העשיר־התקיף דבר רע. אבל בלבם הם שונאים אותו מאוד.

נכנס הבן הגדול למקום, שבו ישן האח הקטן, בחוץ׳ ואמר לו:— אחי, מה נשמע ? יש איזה סוד בינינו. תגיד לי, אחי שלי. אמרת ״יש אלוהים למעלה״, במי רוצה אלוהים ? בך או בי ? ברע או בטוב ? עגה האח הצעיר שפחד מאוד מאחיו הגדול:— אלוהים רוצה ברע. אמר האח הבכור:— צריך אני לשאול את האנשים על כך.— והוא פגה לאחד העוברים ושבים:—בוא הנה! את מי אוהב השם יותר י את הרע או את הטוב ?

האיש שפחד ממנו ענה:— השם אוהב יותר את הרע. אמר האח הבכור:— עכשיו ניצחתי. ומכיוון שאלוהים אוהב אותי, אסמא את עיני אחי.

אמר ועשה. הוא סימא את אחיו, ואת עיניו השליך החוצה. נדד האח הקטן העיוור בשדות ובמדברות וכל הזמן הוא אומר:—יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— וכך הוא היד, הולך ובוכה, הולך ומגשש באפלה.

פעם נזדמן העיוור ליער ונתקל בעץ. וביער חיות רעות לרוב ונחשים ארסיים, אבל הם לא נגעו בו לרעה, כי ענן היה הולך לפניו ואחריו ומגן עליו. שם הצעיר את ראשו בין ידיו׳ והנה הוא מוצא את עצמו לפתע על העץ, למעלה.

והיו שם שתי יונים אחיות, אחת מהן עיוורת ואחת מהן פיקחת. והאיש שומע ומבין כל הזמן את מה שהן מדברות. אמרה הפיקחת לעיוורת:— קחי עלה מאילן זה, העבירי אותו על עיניך ותתרפאי ותשובי לראות.

ובאמת, הוא שמע, כיצד נתפקחה היונה העיוורת ועפה לה. נטל גם הוא עלה מעלי העץ, שם על עיניו ואמר שלוש פעמים:— יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— ולפתע פתאום הוא רואה את הכול. אור־עיניו חזר אליו! חלץ הצעיר את בגדו ומילאו עלים שקטפם מעץ הפלא. אחר כך ירד ממנו ואמר בלבו:— אם אני חוזר בדרך זו, הרי אחי שם. אפנה א-פוא למקום, שבו אין איש מכירני.

הגיע הצעיר לעיר, ובה נודע לו, כי למלך יש בת צעירה, בת 22 בסך הכול. יפהפייה, אך עיוורת. והמלך הבטיח:— מי שירפא את בתי הוא יהיה חתנה׳ ועוד אוסיף לו על כך את חצי המלכות. אך אם לא יצליח האיש לרפא אותה׳ יכרתו את ראשו.

באשר שמע על כך הצעיר, הודיע לאיש שסיפר לו על כך:— אלוהים ואני נרפא את בת המלך. צחק ממנו האיש ואמר:— אין לך בגדים, אין לך כלום, וכיצד תרפא אותה ? אך הצעיר חייך ולא ענה דבר. הוא הגיע לארמון המלך, אך השומרים הכושים לא נתנו לו להיכנס. הוא הודיע:— שלחני אלוהים לכאן, והוא ואני נרפא את בת המלך.

בל הטענות היו לשווא. השומרים סירבו להכניס את הזר לארמון. אך המלך שמע את המלים המוזרות שבפי הצעיר וציווה על השומרים — הכניסוהו!

אמר הצעיר למלך: — שלחני אלוהים אליך, כדי שארפא את בתך. אם לא אצליח׳ תכרות את ראשי.

—  ומה נחוץ לך לשם ריפויה י — שאל המלך.

—  חדר אחד ומיוחד׳ שבו ניכנס רק אני והיא. כן נחוצים סיר מלא מים חמים ובגדים. יותר מזה אינני רוצה.   

כאשר נכנם הצעיר לחדר המיוחד, הוא מצא בו את בת המלך, שלא הכירה איש. אפילו את אביה לא ראתה מעולם, כי נתעוורה בהיותה תינוקת קטנה. נסגר החדר המיוחד. המלך, המלכה ואתם אנשים רבים מחכים בחוץ ואינם רואים דבר.

אמר הצעיר לבת המלך:— נשלחתי בידי אלוהים כדי לרפאך, ואתי אברהם׳ יצחק ויעקב. — ואת העלים שהיו לו שם במים החמים ואמר לה: — הגידי אחרי: אלוהים י הגידי אחרי: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. — היא חזרה אחריו והוא שם את פניה במים. ולפתע היא פקחה את עיניה, וראתה אותו בלבד, רק אותו. הלביש לה הצעיר את הבגדים החדשים ואת העלים שנשארו לו החביא. שניהם יצאו החוצה, ואת שמחתם של אבא ואמא אין לתאר:— בני! ילדה שלי!— קראו המלך והמלכה, והם ערכו חגיגה גדולה, ואחריה חתונה מפוארת. הצעיר נתמנה ליורש העצר.

כעבור כמה זמן אמרה הנערה לבעלה:— רוצה אני להציע לאבי שירשה לי לטייל בעיר כדי להכירה וכדי לראות בה את הכול אתך.

המלך שמע את דבריה ואמר:— מחשבה טובה ויפה הגית. — והוא העמיד לרשות הזוג הצעיר מרכבה אחת, שני סוסים ושני עבדים כושים.

מטיילים בגי הזוג, והנה הם רואים אדם אחד עולה ומטפס על ההר. הכיר הצעיר כי אין האיש המטפס במעלה ההר אלא אחיו הגדול. אמר לאשתו:— קחי את העגלה, סוס אחד ועבד כושי אחד, וחזרי הביתה• אני נשאר כאן עם כושי אחד ועם סוס אחד.

התחילה האשד. לבכות, כי פחדה מאוד:— לא! לא! אתה תברח ממני, ותעזוב אותי.

בעלה הבטיח לה:— לא! לא אברח! את אשתי, אך אני מוכרח ללכת לשם. חזרה האשד. הביתה, והאיש התקרב עם סוסו ועם עבדו אל אחיו. הכושי רצה לנגוע במטפס על ההר, אך אדונו אמר לו:— אל תיגע בו!— ואכן, לאח הגדול היתד. מחלת הצרעת, ומי שהיה נוגע בו, היה נדבק ומת. כן היה האיש עיוור לחלוטין. לא שמע הכושי את אזהרת אדונו והעלה את העיוור על הסוס. אך הם לא הספיקו להתקדם אלא מטרים אחדים בלבד, והכושי מת.

חזר הצעיר עם הסוס ועם אחיו לעיר. הוא הולך ברגל ואחיו רכוב על הסוס. ומובן שהאח הגדול לא הכיר את אחיו הצעיר. כיצד יראה, והוא עיוור י

בשובם לארמון הכניס הצעיר את אחיו לחדר שבו היתד. גרה אשתו שעה שהיתה עיוורת. אחר כך ציוה על עבדיו:— הביאו לי מים חמים ובגדים, ואל תתנו לאיש להיכנס פנימה. ולאחיו אמר:— תגיד אחרי: ה׳ אלוהי אברהם יצחק ויעקב. — והוא עשה לו כפי שעשה לאשתו.

לפתע פתאום הבריא האיש ואור עיניו חזר אליו. קרא הצעיר לאחד העבדים וציווהו להלביש את האיש שנתפקח בגדים טובים ויקרים. כן אמר לעבד:— תביא הערב את האיש הזה למקום שבו יושבים המלך וכל השרים. והאיש שהבריא היה מלא פחד, כי לא ידע מה עומד לקרות אתו הוא היה בטוח כי יהרגוהו.

בינתיים הלך הצעיר אל אשתו ואמר לד.:— בקשי נא את אביך שיזמין הערב את כל השרים למשתה. בערב באו כל המוזמנים למשתה. הם אוכלים ושותים ונהנים, והנה קם מכיסאו יורש־העצר הצעיר ופנה למלך:— עכשיו שמע נא אתה ושמעו כל הנוכחים, מה שאומר לאדם אחה — והוא ציווה להכניס פנימה את האיש שנתפקח. הביאו את האח הגדול, כשהוא לבוש בגדים יפים׳ אך הוא רועד כולו מפחד, כי אינו יודע מה יעשו לו.

קרא הצעיר אליו:— בוא הנה!— ואחר כך שאלו — מי אתה ? איך קוראים לך ? מניין אתה? היש לך אבא ? היש לך אח ?

האח הגדול ענה על כל השאלות. על השאלה האחרונה ענה:— היה לי אח קטן, אבל הוא מת

—       לא נכון! שקרן אתה!— קרא לעומתו הצעיר. כולם שומעים את דבריו והוא ממשיך:— תסתכל בי! האינך מכירני ? הרי אני אחיך הצעיר.

נרתע האח הגדול אחורנית מרוב פחד. אך הצעיר אמר לו:— אין לך מה לפחד ממני, כפי שאנשים היו מפחדים ממך! רק ענה לי עכשיו  את מי אוהב אלוהים יותר ? את הטוב או את הרע

—       את הטוב!— ענה האיש.— ואני מבקש, שתסלח לי ותמחל לי ואל תעשה לי כגמולי.

אמר הצעיר:— לא אעשה לך שום דבר רע. הרי אתה אחי׳ יוצאי אמא אחת ואבא אחד שנינו. אל תפחד.

השתחווה האח הגדול לצעיר וזה אמר לו:— לא אעשה לך שום דבר רע, כי אבא זכרו לברכה ציווה שלא נתקוטט בינינו. — והוא קרא לאחד העבדים וציווה לתת לאחיו כסף וזהב ובית, ולשלח אותו מן העיר׳ כדי לא לראות יותר את פניו.

גירשו את האח הגדול מן העיר, והצעיר נשאר בה עם אשתו. ושניהם חיו חיי אושר, שמחה ונחת.

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

במקום פתיחה להפרדה.

לימים, ועל אף עלייתו של קונסטאנטינוס הגדול 311 – 377, שביקש לכוף על יהודי הקיסרות את שלטון הצלב, בא צו הסובלנות, שניתן במילאנו בשנת 313 והעניק לכל הנתינים הרומיים, והיהודים בכללם, את הזכות להטיף לדת אשר בחרו.

בשנת 325 עשתה ועדת ניקיאה את הצעדים הראשונים לכינונה של הנצרות כדת המדינה. היהודים הורחקו בהדרגה מן החיים האזרחיים ונדחקו לכעין שמורה, בה היו רשאים להתקיים.

הקיסרים הנוצרים שללו מהם את הזכות לעשות נפשות ולגייר עובדי כוכבים; נאסרו עליהם אי אלה חוזים בקשר לעבדים לא יהודים, לחפצי פולחן נוצריים, לעסקאות במקרקעין, שהוקדשו לפולחן הנוצרי ( כנסיות, בתי קברות וכו… )

נאסר עליהם לקנות אל להעביד עבדים נוצרים הוגבלה זכותם לערוך צוואות או לקבל ירושות; בוטלה האוטונומיה המשפטית שלהם, שעד אז התבססה על התורה של משפט הבוררות; לבסוף, נאסר עליהם לשלוח מנחה תרומות ומעשרות לירושלים.

לחוקי הפליה אלה נתלוה פולמוס אנטי יהודי, בו היו המסיתים הארסיים ביותר טרטוליאנוס, קיפריאנוס הקדוש, אמברוזיוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש, יחד עם הקדוש יוחנן כריסוסטומוס.

ההגזמות המשולהבות שבדבריהם מעידות לפחות על חיותה של היהדות, ששמרה על כוחה בצפון אפריקה, אף שגם ההטפה הנוצרית זכתה להצלחה בקרב המוני הברברים, עד לניצחונו של האסלאם.

ברור שקרת חדשת, בירתה הנוצרית של צפון אפריקה, הייתה אחת הזירות הנסערות ביותר לפולמוס הנזעם, בו ניצבו זה כנגד זו, שתי אחיות, שהפכו להיות שונאות בנפש למשך דורות. היהדות שעמדה נגד הקיסרות הרומית והן נגד הקתוליות הרומית, נראתה לשלטונות של הפרובינציות האפריקאיות בחינת " גוף זר ועוין, שאינו ניתן לעיכול "

המאבק נעשה חשאי יותר, קשוח יותר : רגליהם של היהודים נדחקו בהדרגה מכל המשרות הציבוריות, ואילו המסים, שגבה הפרימַט, העשירו את אוצר המדינה. חוקים מיוחדים הגבילו את הזכות לבנות בתי כנסת ואפילו לתקנם. פעמים ניתן צו להפכם לכנסיות.

בטיפאסה ( עיר באלג'יריה ) הוקדש בית הכנסת בראשית המאה הרביעית לפולחן הנוצרי והפך להיות כנסיה סלסה הקדושה. מדור לדור התרופף מעמדם של היהודים, בחינת הקדמה לגורל הצפוי להם תחת שלטון הקיסרות המוסלמית.

מסע תעמולתי נמרץ שקד למשכם אל הנצרות. כשלא די היה במלים, נתלווה להן כוח הזרוע : דוגמה ראשונה לניצורם של יהודים באונס בצפון אפריקה נתגלה בבוריון. לחץ זה אך חיזק את התנגדותם הרוחנית של היהודים לקריאותיה של הנצרות.

מעט-מעט עברה עשיית הנפשות היהודיות לגלילות המרוחקים ביותר ממרכזי ההשפעה הנוצרית, ובכך הכשירה את הקרקע להישגים, שנחל האסלאם ברבות הימים באוכלוסיה של המגרב הפנימי. תוך כדי מגע אינטימי וממושך זה עם הסביבה הברברית העכו"מית ספגה יהדות צפון אפריקה השפעות, שאחדות מהן נשתמרו בעינן, כפי שעוד נראה, ממש עד סף העת החדשה.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מורשתו הרוחנית

מורשתו הרוחנית רבת היקף, ספרים רבים חיבר, ובעת הדפיסו את אחד מהם, ראה אות משמים שחפצים בהדפסתם, כפי שמספר בהקדמתו לאחד מספריו.

הדבר היה בשנת שפ״ח, ( 1628 ) בעת שנסע לוונציה לצורך הדפסת ספרו ״כסף מזוקק באחד מימי שהותו שם, נסע לבית הקברות ומשם לבית הדפוס. בעת שעשה את דרכו באחת מתעלות העיר, התנגשה סירתו עם סירה אחרת. סירתו התבקעה והחלה לשקוע במים. נוסעי הסירה והרי״ף בתוכם החלו לשקוע במים, וזעקו לעזרה. כשחש הרי״ף שהמים מגיעים לצוארו, החל לזעוק בתפילה לבורא עולם שיצילהו מרדת שחת, וביקש: ״ריבונו של עולם, עשה למען תורתך הקדושה. עשה למען בני הקטן, שלא טעם טעם חטא, ותורתו זכה ברה ונקיה״.

ר׳ יאשיהו מספר שתיכף ומיד התחילו המים שבתעלה לרדת, וכך ניצלו הוא ושאר נוסעי הסירה ממות בטוח. אירוע זה גרם לקידוש שם שמים ברבים. הרי״ף הב­ין כי מקרה זה בדרכו לבית הדפוס, ארע כדי לבוחנו כיצד ינהג, והצלתו היתה בזכות הדפסת ספריו, שיאירו את עיני ישראל, יסירו מכשול מדרך הרבים, וילמדום דעה

ספריו הם:

א) ״כסף נבחר״, פ״ב דרושים נחמדים על התורה, דרוש אחד או שנים לכל פרשה. נדפס לראשונה בדמשק בשנת שס״ה, ואח״כ בוונציה בשנת שפ״א.

ב)   ״כסף מזוקק״, קפ״א דרושים נחמדים על התורה, נדפס בוונציה בשנת שפ״ח. ובסופו קונטרס ״כסף תועפות״, פירוש על התורה.

ג – כסף צרוף׳, פירוש על ספר משלי, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ט.

ד – ״כסף נמאס״, פירוש על מגילת איכה, לא נדפס מעולם.

ה – "צרור הכסף״, דרשות, לא נדפס מעולם. בספר חזון עובדיה (לר׳ עובדיה בן אברהם הלוי מחכמי ארם צובה, ליוורנו תקמ״ז) פ׳ אמור ( עמוד קמ״ס) כותב: ״וראיתי בכתב יד מהרב המוסמך הרב יאשיהו פינטו ז״ל, בקונטרסו הנקרא צרור הכסף מחודשין סימן קל״ב שכתב״ וכו'. לאחרונה נמצא כתב היד בדרך מופלאה באחד הגנזכים בעיר ניו יורק, ונדפס בהוצאה מפוארת ע״י מוסדות שובה ישראל.

ו – ׳נבחר מכסף״, שאלות ותשובות בעניני הלכה, נדפס בארם צובה בשנת תרכ״ט, על ידי ר׳ אברהם ששון.

ז) קבוצת כסף״, פסקי הלכות בדיני נשים וממונות, על סדר הרמב״ם, עשוי לתלמידים לשנות להם בדרך קצרה, לא נדפס. (על פי עדות ר"א ששון הנ״ל, כתב היד היה מונח בבית מדרשו של החסיד ר׳ חי משה פיגוטו, ובימי ר״א ששון היה מונח בידי נכדו של ר׳ משה, השר והטפסר ר׳ רפאל די פיגוטו, קונסול רוסיה ופרוסיה בארם צובה.)

ח – ״מאור עינים״, פירוש אגדות הש״ס על סדר הספר עין יעקב, נדפס פעמים רבות.

רבי יאשיהו שילב בכל השמות ספריו את המילה ״כסף״. את ההסבר לכך, נתן בעצמו בהקדמתו לספרו "כסף צרוף״. תיבת ״כסף״ מהותה מביעה כיסופים, והוא כה נכסף לאלוקיו כפי שכותב שם: ״ועל דבר הכסף, אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלקי קדושי, כל ימי היות על אדמתי, עד מותי היתה לי נחלתי בחצרות ה' מסתופף "  ראויים הדברים למי שאמרם. ובהקדמתו לספרו ״כסף מזוקק״ הוסיף: " ואוהב כסף –  בתשוקה לבוא לחדרי משכיות התורה – לא ישבע כסף".

מתוך ספריו מבצבצת ועולה שיעור קומתו וגדולתו הרוחנית. לצד פסקי ההלכה הרבים שכתב, מאירים ומשמחים ספרי דרשותיו, אשר דרש במקהלות ולימד דעת את העם.  בספריו מזכיר רבות את רבו שלימדו תורה, ר׳ יעקב אבולעפייה, בהביאו חידושים ופירושים שונים ששמע מפיו. ספריו הרבים בהלכה ובדרוש נהפכו לנכסי עם ישראל לדורותיו, ורבים שתו בצמא את תורתו ודרשותיו הנפלאות.

דברי תורתו מובאים בהרבה מאד מספרי האחרונים, כולם הירבו להגות בהם, והיללו ופארו את דבריו, (לדוגמא: בספר דרשותיו של מהר״ם חביב זצ״ל, שהיה גדול הדור – בדור שאחריו, מופיעים דברי תורה מספרי דרשותיו של ר׳ יאשיהו למעלה מעשרים פעמים!). בשנים האחרונות שוקדים צאצאיו, בני כבוד הרב שליט״א, לההדיר את כל ספריו, בעריכה נאה ומסודרת, בדפוס משובח, במסגרת מוסדות שובה ישראל באשדוד.

קורות הדפסת ספריו

לאחר שהדפסת ספרו הראשון ״כסף נבחר״, בדמשק בשנת שס״ה, לא עלתה יפה, היות והדפוס שהוקם בדמשק היה נחשל, ואותיות הספר היו קשות לקריאה התחיל ר׳ יאשיהו להדפיס את ספריו בוונציה. בשנת שפ״א הדפיס שם שנית את ספרו ״כסף נבחר״, ולאחר מכן בשנת שפ״ח הדפיס שם את ספרו כסף מזוקק כמסופר לעיל.

ספרו ״כסף צרוף״ נדפס בשנת תפ״ט באמשטרדם, על ידי בחור בשם יצחק לופיס פיריירה תושב ירושלים, אשר בעת מסעו לאירופה עבר דרך דמשק, שם פגש בבני משפחתו של ר׳ יאשיהו. נכדיו: החכם הישיש ר׳ יאשיהו פינטו, והגביר המעולה ר׳ דניאל פינטו, הפצירו בנער שיקבל על עצמו שליחות מצוה, ויעלה את הספר על מזבח הדפוס בעיר אמשטרדם. בבואו לשם הראה הנער את הספר לחשובי העיר, והם בראותם את יופי אמרותיו, יצאו מגדרם, והתנדבו להדפיס את הספר מכיסם, כמסופר בשער הספר.

ספר תשובותיו ״נבחר מכסף״ עבר גלגולים רבים. גדולי חכמי ארם צובה היו ­­משתעשעים בכתב יד זה, ונשענו בתשובותיהם על פסיקותיו, כפי שניתן ללמוד מתשובת הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו זצ״ל – ראש רבני ארם צובה, שכתב בספרו כסא שלמה (ירושלים תר״ס, סימן זי): ״וחדשות אני מגיד, כי יש בידי ספי שו״ת להרב המוסמך מהר״י פינטו ז״ל, ובסימן ב׳ על מעשה שהיה, שהיו מסובין בסעודת מילה ואמר א׳ לבנו״, עכ״ל.

בזמן מסויים כתב היד היה מצוי בבית מדרשו של ר׳ ישועה ששון שקנהו בדמים מרובים, והועבר לבנו ר׳ אברהם ששון. באותו זמן התעוררו אנשי חסד להוציא את הספר לאור עולם, ושלחוהו לקושטאנדינא להדפיסו שם. בימים ההם הדרכים היו משובשות, ואותם אנשים חששו פן יאבד הספר בדרך, לכן נתנוהו למעתיקים שיעתיקוהו. חששם התאמת, ורצונם הטוב לא יצא לפועל. הכת״י עצמו אבד מהעולם מסיבה לא ידועה, ונשתיירו רק אותם העתקות. אולם ההעתקות לקו בחסר, כי המעתיקים בחפזונם לא השגיחו, וקרוב לעשרים תשובות לא העתיקו כלל. אותם העתקות ישבו בקרן זוית, עד שקם ר׳ אברהם ששון, שהיה תלמיד חכם מופלג, ויחד עם בניו ר׳ אליהו חי ששון ור׳ משה חי ששון, גאלו את ההעתקות, ובשנת תרכ״ט הדפיסו את הספר בצירוף הערות.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

רבי אליהו מקזה

זהותו של הקדוש שבמערה לא ידועה במקרים רבים, כמו אצל מול באב דמעא  בסביבות נאדור, סידי מהאסר ליד דמנאת, ומול אז׳בל אל־כביר ליד צפרו. זוהי מערה מפורסמת מאוד ואליה נוהרים הרבה מתפללים. היא שוכנת בתוך הר ופתחה רחב. כשני מטרים מפתח המערה יש פרוזדור מצד שמאל, ולידו שקע אשר בו מונחים הנרות. בצד ימין, שתי מדרגות המובילות אל חדר_; בצד שמאל, בסוף, יש חדר נוסף, שאפשר להיכנס אליו רק אם מתכופפים

מערות משמשות לפעמים כבית־קברות מקודש ליהודי המקום, כמו מערת אבוקסיס ומערת וענונו בכפר תאסמסית, ומערת הכהנים בזרקטן, שם קבורים כהנים קדושים. ליד האבן שבמקום קבורתם של איית אל־כהן, יש שבעה חורים שהולכים ומתרחבים, ושבהם נכנסים ומדליקים נרות. המערה המפורסמת מכולן היא ללא ספק מערת אופראן, הנקראת גם מערת הנשרפים וכן מערת המכפלה. לפי המסורת קבורים בה קדושים רבים. היא נמצאת בתוך בית־קברות ואסור להיכנס אליה. המסורת מספרת על עונש מוות שנגזר לחכם שנכנס לתוך המערה, ועל רשות מיוחדת שניתנה לסנדלר יהודי להיכנס למערה, כדי שיוציא את החרב שזרק לתוכה בנו של המושל המוסלמי(בכך הציל הסנדלר את היהודים).

ישנם במרוקו הרים רבים שלפי המסורת קבורים בהם קדושים. בהרבה מקרים ידוע הקדוש רק בשם מול תאורירת, ידועים לפחות שני קדושים בשם זה. אצל המוסלמים רבות הקדושות בשם לאלה תאורירת:

היינו בעל ההר, בעל הגבעה, או מול אז׳בל אל־כביר, היינו בעל ההר הגדול. הקדוש מול אגיגה נקרא על שם ההר אגיגה באנטי אטלס, שם הוא קבור. לפי המסורת קבורים בהרים הקדושים ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ חביב המזרחי, סידי סייד, ר׳ עובדיה הלוי,ר׳ רפאל הכהן ר׳ שלמה בךלחנסולאלה שמחה רובן. בהר אימין תאמוגה שליד אימין תאנות קבורים שלושה קדושים והם ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני. אבנים, ערימות אבנים וסלעים רבים הקשורים לקדושים נמצאים על הרים או לרגלי הרים, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה,ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב ברדיעי, צדיק אזרו, ר׳ אברהם אווריוור, איית אל־כהן, ר׳ יחייא אלכדאר, לאלה ספיה, לאלה תאקרקוזת ועוד.

מעיינות, נחלים ובריכות משמשים גם הם מוקד לביקורים של יהודי מרוקו. למקורות המים שבסביבת הקבר מייחסים קדושה, ונהוג לשתות מהם או לטבול בהם בעת ביקור במקום, כדי להתרפא ממחלות או לשם טיהור הגוף.

 הערת המחבר : לפי וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 83-80, התופעה מושרשת באמונות קדומות של הברברים. להרים תפקיר חשוב גם בטקסים של מראבוטים חיים: דרמנגם — פולחן הקדושים, עמי 194 ואילך.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

מסורות רבות מספרות על מעיין שפרץ כתוצאה ממעשה נס שחולל קדוש: ר׳ יחייא בן דוסה היה, לפי המסורת, רב שהגיע מספרד למרוקו בסוף המאה הארבע־עשרה. בהגיעו בערב קרוב לעיר אוז׳דה היה צריך מים לטבילה, גירד את האדמה, ובמקום פרץ מעיין, זה המעיין סידי יחייא, הנמצא כחמישה ק״מ מאוז׳דה והמספק את המים לעיר: כאשר הקדוש ר׳ משה מימון היכה באדמה עם מקלו, לאחר בצורת קשה, פרץ במקום מעיין ור׳ משה מימון גילה ליהודים, כי מדובר בקדוש בשם קאייד אל־גאבא, וביקש מהיהודים שיבואו להשתטח על קברו; מעיין פרץ כאשר ר׳ דוד ומשה ור׳ מרדכי מול אל־עין היו צריכים מים לטבילה לפני מותם: לא הרחק ממקום קבורתה של בנת אל־חמוס פרץ מעיין המצביע על קדושתה.

קדושים רבים קבורים ליד מעיין או שהמסורת קושרת את שמם למעיין. בדרך כלל מתפתח המעיין לנחל, או שהוא יוצר בריכה, וגם לאלה חשיבות בביקור אצל הקדוש. לא רחוק ממולאי איגגי, ישנו מעיין שהמבקרים בקברו של מולאי איגגי נהגו להתרחץ בו, בעיקר כדי להוציא כישוף או במקרי עקרות. יש מסורת המספרת שהקדוש עשה את הטבילה במעיין הזה לפני מותו. במקום קבורתו של מולאי יעקבהיו שבעה מעיינות, שלכל אחד מהם ייחסו כושר ריפוי למחלה שונה — מחלות עיניים, שיניים וכו'. מעיינות אלה יצרו בריכות של מים חמים, והאמונה אומרת שהנכנסים לבריכה צריכים להגיד ״בארד וסכון יא מולאי יעקב״ (דהיינו, ״קר וחם, יא מולאי יעקב״) פן ייכוו. לאלה תאקרקוזתקשורה למעיין שמתפתח לנחל, ויוצר בריכה הידועה בשמה של הקדושה.

מעיינות קיימים ליד קבריהם של ר׳ אברהם אווריוור ור׳ חביב המזרחי, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ יששכר ישראל ור׳ שלמה עמאר.

בנוסף לבריכות של לאלה תאקרקוזת ושל מולאי יעקב שהזכרנו לעיל, ידועות בריכות טבעיות אחרות, הקשורות לקדושים: קבור שו – לא הצלחתי למצוא הסבר לשם זה. גם החוקרת לז'ה, שביקרה במרוקו בראשית המאה ובדקה את הנושא, לא מצאה הסבר לשם זה. –  הוא בריכה גדולה ליד מראכש, ממנה מבקשים היהודים עזרה: אצל ר׳ מכלוף בן יוסף אביחצירא יש בריכה (מקווה) גדולה, שאליה יורדים דרך פתח צר. המים מלוחים, וכשאומרים ״באבא רבי מכלוף בן־יוסף״ מיפלס המים עולה ונוצרים גלים: מן המערה של סידי מהאסר, יוצא נחל שיוצר בריכות טבעיות. יהודים ומוסלמים טובלים במים לפני שפונים לקדוש.

ליד קברם של איית אל־כהן עובר נחל ומסורות מספרות על טבילה של גויים במימיו. גם ליד ר׳ דוד הלוי דראע עובר נחל, שנהוג היה לטבול או להתרחץ בו בעת הביקור אצל הקדוש. העולים לר׳ שלמה בן־לחנס יודעים לספר על הנוף המרהיב ונחלי המים שבדרך אליו.

לעץ תפקיד מרכזי בין כל עצמי הטבע הקשורים לקדושים. הרבה עצים מזוהים עם קדושים, או שהם נמצאים מעל קבריהם, או בקרבת מקום קבורתם של קדושים. נהוג לתלות על ענפי העצים חתיכות בד, חגורות או חוטים מהן, סרטים ושערות, שהם,ex-voto או בעיקר משמשים להעברת המחלה שהאדם מבקש להתרפא ממנה לעץ. הרבה פעמים נמצאת אבן או קבוצת אבנים לרגלי העץ.

הערת המחבר : זוהי תופעה עולמית המקובלת ברוב הדתות, בעיקר בנצרות הקתולית, וקיימת ספרות ענפה על הנושא.