נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
כמוהל.
בתקופה זו למד רבי יוסף את מלאכת המילה, והיה נכון להכניס את ילדי ישראל לבריתו של אברהם אבינו, חינם אין כסף. דבר זה היה למורת רוחם של אלה שהחזיקו בשררת ( חזקת ) המילה. הם תבעו אותו לדין תורה, ודרשו לאסור עליו לעשות בריתות, מאחר שהם אלה המוחזקים במקצוע זה בעיר, והוא בא להסיג גבולם. אך רבי יוסף יצא זכאי בדינו.
במרוקו נהוג היה משנים קדמוניות כי המוהלים מלים בחינם, והיו רבים ביניהם לזכות במצוות המילה, ואף היו מביאים מתנה לרך הנימול, במיוחד אם הוא בן עניים. בתקופה זו החלו המוהלים לקבל שכר עבור המילה במסווה של מתנה.
במשך הזמו הפכה המתנה לנורמה חברתית וגרמה שנתחייבו בה גם העניים. באחת מתשובותיו רבי יוסף יצא בחריפות נגד המנהג החדש, ודרש מן המוהלים להחזיר את המנהג הראשון לקדמותו. את תשובתו הוא חותם : " ה' יזכינו לקיים מצוותיו יתברך לשם שמים בלי שום פניה זרה אמן כן יהי רצון.
על כס הרבנות.
על אף ידיעותיו הברוכות והמקיפות ותחומי התעניינותו הקבים, לא מונה רבי יוסף משום מה לכהן ברבנות באחת הערים הגדולות. רבי וידאל הצרפתי השתדל בשנת תר"ף – 1920 שיקבל רבי יוסף משרה ברבנות בעיר לראראג'י.
הערת ביניים של המחבר – מתוך הרבנים שראיינתי עולה, כי קנאתם ברבי יוסף, של הגורמים הממנים, הייתה אחת הסיבות. עניין של קנאת אחרים בו הוזכר על ידי רבי יוסף עצמו בתולדות יוסף עמוד 214 : " ומה כם כי רוב ימי חיי זרים בכל יום קמים עלי, שנאת חמס שנאוני, שנאה מחמת קנאה. כי השם השפיע עלי מטובו וגברו חסדיו עלי, שאני נהנה מיגע כפי ומאוני ומהוני. וכל המוני עם זוכרים מאמר רבי עקיבא מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכו כחמור. ובי נתקיים ויקנאו בו אחיו, ורמזו חז"ל, יוסף בגימטריה – קנאה. והדבר טעון בדיקה.
המשך המאמר. הוא נסע לשם באותה שנה בחודש חשון והתקבל בכבוד גדול. אך כיוון שלא הגיע עמם לכלל הסכמה, חזר לפאס לאחר כשבוע ימים. לאחר מכן קהל לאראג'י שלוחו לו ואמרו שהם מוכנים לקבל את כל התנאים שדרש, כולל שההתחייבות מצידו לשרתם תהיה רק לחמש שנים.
אך עתה סירב רבי יוסף, לפי שקשתה עליו הפרידה מהעיר פאס שהיה מקום תורה, ללכת למקום שאין בו לא תורה ולא תלמידי חכמים, והעדיף להמשיך בתפקידו וליהנות מיגע כפו. בשנת תש"ה – 1945, פנו אליו ושב מעיר לאראג'י שיאות לקבל עליו את משרת הרבנות.
הוא הסכים ללכת לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, מחודש חשון עד חודש שבט. אנשי העיק קיבלוהו בכבוד מלכים, ראשי הקהל יצאו לקראתו לקבל פניו עד לעיר לקצר הסמוכה לעירם.
בתקופת שהותו בלאראג'י, ערכו לו ראשי הקהילה סיור בקהילות שבמרוקו הספרדית, כגון בלקצר – לכביר ובתיטואן. בכל מקום נתקבל בכבוד, ודרש לפני התושבים בהלכה ובאגדה. לאחר תקופץ הניסיון חזר לעירו פאס, והחליט לוותר על רעיון הרבנות.
את התקופה הקצרה ששהה בלאראג'י הקדיש להפצת התורה, דרש דרשות במקהלות עם, השיב בשאלות הלכה ודן בדיני אישות ובדיני ממונות. בחיבורו " שארית הצאן " יש כשש עשרה תשובות שכתב בתקופה זו.
רבי יוסף תיאר בפרוטרוט את ביקורו בלאראג'י ובערים הסמוכות, והרחיב אטת הדיבור על מה שראו עיניו בתיטואן, שהייתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים מאז ומתמיד. וכן סיפר על החכמים שאיתם נפגש. מאחר שכל זה לא ידוע לנו ממקורות אחרים, מצאתי לנכון להביא כאן את תיאורו כלשונו ( מתוך תולדות יוסף ) :
אספר תהלות אל ופעולותיו וחסדיו הטובים, אשר עשה עמי וגמלני כל טוב. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זאת להודיע כי בחזון ( כן בכתב יד, וצריך להיות : בחורף ) תר"ף פ"ק – 1940, נתקבלתי לרב ומורה צדק בקהילת קודש לאראג'י יע"א על ידי אמצעי הוא ניהו רבה, הרב כמוהר"ר וידאל הצרפתי ז"ל.
והלכתי שמה והתאכסנתי בבית הגביר מרומם ונעלה לשם ולתהילה כבוד הרב קאסטיל הי"ו וכל הקהל כיבדוני כבוד גדול. ונתעכבתי שם שבעה ימים ולא נשתווינו בינינו, וחזרתי לביתי לשלם. ובליל שבת קודש שהייתי שמה, מכלל האנשים אשר באו לבית בעל הבית הי"ו, בא הגביר מרומם ונעלה כבוד הרב מתתיה הי"ו, וביקש ממני לדרוש ביום מחר.
והסכימו להיות הדרשה בבית הכנסת של האדון כבוד הרב שלמה מר יוסף הי"ו ( נ"ע ). וכן היה דרשתי ביום שבת קודש בעת תפילת המנחה, דברי מוסר ודרושים וחידושי תורה, הנה הוא כתוב אצלי בספר של דרושים תאמרו ליוסף, השם יזכני להדפיסו אמן כן יהי רצון.
דרוש דרשתי ותוכחות מוסר אשר דרשתי בקהל מעם בני ישראל, אנשים של צורה, יראי ה' וחושבי שמו בעי"ת לעראייס יע"א בחודש כסלו שנת אל תפ"ר בריתך איתנו לפ"ק.
ואחר באו למחז"ק פאס יע"א ( נראה שצריך להיות לאחר בואי ), באו שני גברים ברמים האחים המכונים בני פלאטא ( שם אמם פלאטא ), לראות אם נשמע לקולם לילך שמה. והביאו בידם כתב יד חתום מראשי הקהל של העיר, בתנאים כאשר הייתי מתנה עליהם על שמן חמש שנים.
ולא נעתרתי לבקשתם ואלא הלכתי עמהם , ועמד לנגדי מאמר התנא : והוי גולה למקום תורה, ושם ארץ תלאובות אין תורה ( על פי הושע יג, ח. כלומר מקום ישב מתורה ) אין שום תלמיד חכם לישא וליתן עמו בדברי תורה.
והשם האריך ימי, ואחר עבור חמישה ועשרים שנה, בשנתינו זאת שנת התש"ה – 1945 ליצירה, שלחו אחרי האדון הנכבד החכם המרומם כבוד הרב דינר אצייאג הי"ו מעיר תיטואן יע"א, ופיתה אותי בדברי רצוים, וקיבלתי ללכת שם לנסות אם יראה בעיני על זמן שלושה חודשים.
ובשנים ועשרים יום לחודש מרחשון התש"ו ליצירה מתאים 29 אוקטובר 1945 למנין הנוצרים, נסעתי לשם ברשיון הממשלה הצרפתית והספרדית ( כי בתקופה זו הייתה לאראג'י באזור שתחת שליטת ספרד ). ובאו קהל קדוש לאראג'י יע"א ךהקביל פני עד עיר לקצר לקאביר, ויצאו גם קהל לקצאר לקראתי.
ובעת ההיא היו גשמים יורדים לרוב, והוליכו אותי במכונית טומוביל עד עיר לאראג'י. ועשו לי בעל הבית איש הגון וישר וצדיק וירא את דבר השם, הוא שוחט מתא, החכם הוותיק כבוד הרב משה בן שבת הי"ו, ועשה עמי הוא ואשתו ובניו טובות הרבה כל ימי שבתי בביתו, השם ישלם גמולם הטוב ויאריכו ימים ושנים דשנים ורעננים אמן כן יהי רצון.
וביום שבת קודש סדר חיי שרה, שבעה ועשרים חשון, הייתה פקידת החודש של אישה אחת כשרה בת גדולים, כלתו של האדון שלמה מר יוסף נ"ע. ובעת התפילה שהייתי שליח ציבור ביקשו ממני לדרוש עליה, וכן היה דרשתי עליה.
גם ביקשו ממני ביום שישי, לדרוש ברבים בערב ביום שבת קודש על כל בני העיר, ובכלל דבריהם אמרו לי שזה כשנים עשר שנה שלא ראו חכם, ושלא שמעו דרשה ודברי תורה. וקראו כרוז בכל בתי כנסיות, לבא בערב לבית הכנסת של האדון שלמה מר יוסף לשמוע דרשה.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים
רבי שלום נעמייאש
שליח מארץ ישראל. ברשימת הנפטרים נכתב עליו: ״נתבקש בישיבה של מעלה, החכם השלם והכולל, החסיד העניו, כה״ג (כבוד הגאון) שלם נעמייאש מא״י תוב״ב ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי יע״א ונעשה תגר גדול ובעו״ה נשרף בכאן מקנס ע״י מלשינות, היום יום ג' כ״ח לכסליו שנת תצ״ג לפ״ק ונקבר בבית החיים שמחוץ לעיר, במקום הנקרא בפ״ה (בפי הכל) ״אגאה ערוס״ הי״ן בקרוב״.
רבי שמואל הלוי
אף הוא יצא בשליחות קהילת חברון ושהה בשנת הת״ע בסאלי
קרוב לוודאי שהיו שדרי״ם נוספים בתקופות קדומות יותר, אלא שלא תועדה שליחותם בכתובים. קבוצת השדרי״ם הנכבדת שנרשמה לעיל, דיה כדי ללמדנו על הכבוד הגדול שרחשו יהודי סאלי לתלמידי חכמים ולמוסדות התורה.
אהבת ארץ ישראל וישובה.
כבר נכתב על היחס אל שדר״י ארץ ישראל ואל חכמיה.
לקמן יסופר על עליית אוהחה״ק עם תלמידיו לארץ הקודש. דבר זה הטביע חותם ורושם גדול על הישוב בארץ ועל המתיישבים.
במפקד יפו בשנת התקצ״ט, נמצאו ביפו שלושה אישים מיהודי סאלי(עם משפחותיהם): הרב שלמה ארוראץ – רב ודיין בסאלי, רבי אהרן מויאל ראש קהילת יפו, רבי שלמה מרביד – מלמד בת״ת ביפו.
הרב ד״ר יהודה ביבאס, עלה לארץ בשנת התר״א. הוא בנו של רבי שמואל, ממשפחתו של אוהחה״ק. הוא עמד בראש ישיבת ״לב החיים״ בג׳יברלטר, לפני עלותו ארצה.
רבי יהודה נחשב למבשר ההתיישבות היהודית הרוחנית בארץ ישראל, ממנו למד הרב יהודה אלקלעי.
בהשפעתו עלו בשנת התרט״ו, הרב דוד בן שמעון ורבי דוד אלקיים, תלמידי רבי מסעוד אבוחצירא. (מתוך ״יפו נווה צדק״).
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת מקץ ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 30◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה' ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד. וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה – הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו(מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח(מב, ג).
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר(בראשית לז), ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו (מב, ז).
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה. או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו שצמחה לו טובה מהצער שציערהו (אמרי ברוך טולידאנו).
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון (מג, כג).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם"- על פי מה שאמרו בגמרא[1] אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’ יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר (ברכות יז), גדולה הבטחה וכו’ יותר מן האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה. אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב, לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא. ("פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב).
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר, נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב, שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com