ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2013


אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964 הי"ואל עולם שאבד
אל עולם שאבד 1

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

 סבא,

אני אזכור אותך דרך הסיפורים.

בלילות הארוכים שבילינו יחד בבית בשדרות, שיחקנו רמי. למרות התחבולות שחיבלתי והמאמצים הכנים שלי תמיד ניצחת אותי. אחר כך אמרת שזה לא יפה לתת לך לנצח, רק בגלל שאתה חולה.

אפילו לא העזתי לנסות את כוחי בדמקה מולך, אחרי שראיתי באיזו קלות אתה מנצח את אוהד.

אחר כך הצעתי – סבא, אולי תספר לי סיפור

ואתה אמרת – לא עכשיו, נחובש, קשה לי לנשום.

ובסוף התרצית, ותהלוכה משונה החלה לצעוד בחדר השינה האפלולי:

הילד עם ראש הפר, הגנב היהודי שרימה את הגנב המוסלמי, האישה שהשדים נתנו לה בקבוק עם נוזל המרפא עיוורון. הם נשאו אותנו עמם, למקום רחוק, אחר, שטוף שמש וריחות תמרים, עראק ודבש.

המצעד המוזר נמשך, עד שהפחדים והכאבים התנדפו, ואור הבוקר האיר. מהסיפורים שלך סבא, שניסיתי לרשום, נשארו רק שרבוטים מקוטעים בדיו שחור על בלוק אי ארבע. כנראה שאלו דברים שנועדו להיות מסופרים – מאב לבן ומסב לנכד, ולא להיות רשומים בספרים.

עכשיו אנחנו קוברים אותך, סבא. אחר כך אלך הביתה ואתה תישאר כאן כי צריך להיפרד וזו דרכו של עולם. אבל דע לך שמשהו ממך אקח איתי.

ויהיו רגעים, בהמולת השגרה השוחקת, שאפתח את השער למקום ההוא, שעכשיו נמצא אצלי בפנים, לחצר במלח. אני אתן לריחות, לטעמים ולקולות הזרים להציף אותי, ואחשוב עליך.

תודה, סבא, על השער שפתחת לי למקום ההוא.

אני אתגעגע. ניתאי

ניתאי הוא בנו של יחיא פרץ

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

הקדמה

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

בשנים האחרונות ניתן לראות כי גדלה התעניינותם של הישראלים בבעיה זו אם מכורח הנסיבות הפוליטיות, על רקע התגברות הטרור האסלאמי, או מתוך ניסיון לרדת לשורשי הסכסוך עם הערבים. גם בעולם המערבי מנסים רבים להבין מדוע הציוויליזציה המוסלמית מצויה בעימות עם הציוויליזציה המערבית. מכאן קיימת חשיבות מכרעת לבחינה מדוקדקת של עקרונות דת האסלאם והטקסטים המכוננים שלה – הקוראן, החדית׳ והביוגרפיה הקנונית שאל מייסדה, השליח (ראסול) מוחמד.

הערת המחבר : ראו מחקרו של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות, ירושלים: שלם, 2001. הנטינגטון עושה שימוש במונח שטבע המזרחן ברנרד לואיס, שהיה מהראשונים להצביע על היסוד הדתי-תיאולוגי של העימות.

הערת המחבר ספרות החדית׳ האסלאמית מכילה, לפי דברי מאמיני האסלאם, את אמרותיו של מוחמד, כפי שנמסרו מפי חבריו מדור לדור. החדית׳ מהווה מרכיב חשוב בחוק האסלאמי.

הערת המחבר      לספרות הביוגרפית של מוחמד, ה׳סירה׳, חשיבות רבה. הראשון לכתוב ׳סירה׳ היה אבן אסחאק (נ׳ 767), מהעיר מדינה. חיבורו אבד, אך ספרו הגיע לידינו דרך חיבור מאוחר יותר על תולדות מוחמד, ׳סירת רסול אללה׳ (סיפור חיי שליח אללה) מאת אבן הישאם (נ׳ 834), שחלקים ממנו אף תורגמו לעברית (י׳׳י ריבלין, חיי מוחמד, תל-אביב: מצפה, תרצ״ב, תרצ׳׳ג). לאורך ימי הביניים ובעת החדשה המשיכו מלומדים מוסלמים לכתוב ביוגרפיות שכאלה, אך זו הנחשבת לקאנונית, בייחוד באסלאם הסוני, היא גרסתם של אבן אסחאק/אבן השאם.

ברם, הסתירות המצויות בספרות זו מקשות על הסקת מסקנות ברורות ויצירת תובנות חד־משמעיות. נזכיר רק סוגיה אחת שבה עוסקים חוקרים ופוליטיקאים: האם הציווי האסלאמי הוא שהניע את המוסלמים לנסות ולכבוש את העולם ולהשליט בו את דתם ואמונתם או ששאיפה זאת נעוצה בגורמים תרבותיים, פוליטיים או חברתיים־כלכליים. בספר נשתדל להשתמש במושגים הרווחים במחשבה האסלאמית, והצגת הטיעונים מולו תתקיים תוך שימוש במושגים המקובלים עליו.

הספר הנוכחי מהווה חידוש במחקר כולל על ספר הקוראן. באמצעות דרך חדשה ומקורית בקריאתו – שלא לומר מהפכנית ־ יהיה בו כדי לשפוך אור חדש על יצירת האסלאם בכלל וכתבי־הקודש הבסיסיים שלו בפרט.

לקוראן יש גישה כיצד להבין ולפרש את היהדות, והוא גם רומז על פולמוס קשה שהתנהל בעניין זה בין מוחמד לבין יהודי העיר מדינה. הוויכוח פסק לאחר גירוש היהודים מהעיר, ומאז לא התקיימו עוד עימותים פומביים בעניין זה. גם בספרות המחקר ההיסטורית לא מוצה הדיון בפרשה זו עד תום. אנחנו נשתדל לברר אם השקפת הקוראן תואמת בצורה נכונה את עקרונות היהדות ואת המציאות ההיסטורית.

הספר ישווה את עיקרי טענותיו של הקוראן, שחלקם מקורן במקרא וחלקם בברית החדשה, לאלה של היהדות ומקורותיה התנ״כיים והתלמודיים. באמצעות ההשוואה למקור יוכל הקורא לרדת לשורשים ההיסטוריים של יחסי האסלאם-יהדות, ולהבין את התנהלותו של הסכסוך הפוליטי במזרח התיכון.

הקוראן מכיל 114 ׳סורות, , פרקים. כל פרק נחלק לפסוקים, הנקראים בערבית ׳איאת׳. בספרנו אנו מציינים את מספר הפרק ומספר הפסוק. לדוגמה: פרק ד, פסוק ה מצוין: ד, ה. כאשר מצוינים כמה פסוקים – לדוגמה: פרק ג, מפסוק ה עד פסוק יא – נציין זאת כך: ג, ה-יא. כיוון שיש הבדלים קטנים בספרורי הפסוקים בין מהדורות אירופיות ומזרחיות, לעתים יש לחפש את המקור בכמה פסוקים שלפניו או שלאחריו. ספר זה עושה בדרך כלל שימוש בתרגומו העברי של אורי רובין.

״הורדנו את התורה ובה הדרכה ואור. על-פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרגצים והחכמים שפטו על-פי ספר אלוקים שהופקד גידיהם למשמרת ואשר עליו העידו. אל תיראו מפני האנשים, ורק אותי היו יראים, ואל תמכרו את אותותיי כאפט מחיר. אשר לא ישפטו על-פי כל אשר הוריד אלוקים, אלה הם הכופרים״ (קוראן ה, מד

المائدة – השולחן הערוך – סורה מספר 5

43     إِنَّا أَنزَلْنَا التَّوْرَاةَ فِيهَا هُدًى وَنُورٌ يَحْكُمُ بِهَا النَّبِيُّونَ الَّذِينَ أَسْلَمُواْ لِلَّذِينَ هَادُواْ وَالرَّبَّانِيُّونَ وَالأَحْبَارُ بِمَا اسْتُحْفِظُواْ مِن كِتَابِ اللّهِ وَكَانُواْ عَلَيْهِ شُهَدَاء فَلاَ تَخْشَوُاْ النَّاسَ وَاخْشَوْنِ وَلاَ تَشْتَرُواْ بِآيَاتِي ثَمَنًا قَلِيلاً وَمَن لَّمْ يَحْكُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ فَأُوْلَـئِكَ هُمُ الْكَافِرُونَ……תוספת שלי שאינה מופיעה בספר……

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.גהאד ושנאת היהודים

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מוחמד רשיד רידא (בערבית محمد رشيد بن علي رضا23 בספטמבר 1865סוריה – 22 באוגוסט1935מצרים) היה הוגה דעות אסלאמי, מחלוצי הרפורמה האסלאמית, עיתונאי, סופר ומשורר.

רידא נולד בכפר אלקלמון, בו אביו, עלי, היה השיח' של אזור אלקלמון ואימאם המסגד המקומי, הוא לימד את בנו קרוא וכתוב וחשבון. הכפר שוכן על חוף הים התיכון של הר לבנון במרחק של שלושה קילומטרים מטריפולי שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית. משם עבר רשיד לבית הספר היסודי "אלרשידיה" ולאחר מכן לבית הספר הלאומי האסלאמי בטריפולי שהתמחה בלימוד השפה הערבית ועולם ההלכה האסלאמי וכן לוגיקה ופילוסופיה של הטבע. את בית הספר ייסד וניהל שיח' חסין אלג'סר אשר שאף לחבר בין העולם המוסלמי ותרבותו לבין המדע המגיע מאירופה.

לאחר שנסגר בית הספר, התהדק הקשר בין רשיד רידא ושיח' חסין אלג'סר. אלג'סר פרס חסותו על רידא, ובשנת 1897 הסמיך אותו ללמד את מדעי ההלכה והחשיבה הערבית. במקביל למד רידא חדית'מפי שיח' מחמוד נשאבה אשר הסמיך את רידא ללמד את מסורת החדית'. הוא גם למד אצל חכמי דת נוספים בטריפולי.

רידא כונה בפי רבים "דוברו של מוחמד עבדה", אותו פגש כשהאחרון היה בגלות בביירות. בשנים 1884-5 הוא נחשף לראשונה ל"אל-ערוה אל-ות'קה" ("הקשר האמיץ"), כתב העת של ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדה. בשנת 1897 הוא עזב את סוריה על מנת לשתף פעולה עם עבדה בקהיר, ובשנה שלאחר מכן הם ייסדו את "אל-מנאר", שבועון שלימים הפך לירחון שכלל פרשנות על פי הקוראןוכן דברי תמיכה במוחמד אבן עבד אל-והאב[1]. רידא עבד באל-מנאר עד מותו בשנת 1935.

בדומה לקודמיו, רידא התמקד בחולשה היחסית של החברות המוסלמיות אל מול הקולוניאליזם המערבי, הוא האשים את הסופים בהפרזות, חיקוי עיוור של העבר על ידי ה"תקליד" והקיפאון של אנשי העולמא. לדעתו, אחד מסימני הכישלון היה חוסר ההתקדמות במדע ובטכנולוגיה. הוא קבע כי ניתן לטפל בליקויים אלה על ידי חזרה למה שהוא ראה כ"עקרונות האמיתיים של האסלאם – סלפיה, עקרונות המבקשים לחדש את האסלאם בצורה הקרובה לזו שהייתה קיימת בימיו של מוחמד. אסלאם שהיה טהור מהשפעות המערב, אף על פי שניתן לפרשו על ידי אג'תהאד כדי להתאים למציאות המודרנית.[2] זה לבדו יכול להציל מוסלמים מנחיתות מול המעצמות הקולוניאליות.[3]

סביב רידא וכתב העת החל להתגבש חוג מקומי נוסף של תנועת הסלפיה אשר אמרו שיש לחזור אל דרכם של הראשידון לשם חידוש ורפורמה. הסלפיה הרפורמיסטית שכבר החלה להתפשט בין השאר בבגדאד ודמשק בסוף ימי האימפריה העת'מאנית, מצאה לה במה נוספת על ידי רידא ואנשיו. המסר העיקרי של רידא והסלפיה היה הפעלת שיקול דעת שכלי בהתאמת השריעה לצרכים החדשים והסתמכות ישירה על הקוראן והסונה כאמצעי להגנה על האסלאם מפני חדירת המערב. על פי רידא, התמודדות עם אתגרי העת החדשה חייבת לבוא דרך אנשי הדת אשר אחראים על פירוש ההלכה ופיתוחו, ועליהם להשתחרר מהמכלול ההלכתי שגובש בתקופה הקלאסית.

על פי התאולוגיה, רעיונותיו הרפורמיסטיים, כמו אלה של עבדה, היו מבוססים על הטענה כי השריעה מורכבת מפולחן, עבאדה (عبادة),וקשרים בין-אישיים, מעאמלאת (معاملات). יש לתאם בין מצוות "בין האדם לחברו" לאתיקה האסלאמית, אך ישנן נקודות ספציפיות בהן ייתכן כי יש להיערך מחדש ולשנותם בהתאם לתנאים, בחברות שהשתנו.[1] רידא תבע להתיר את האג'תהאד אך ורק בדינים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו (מעאמלאת).

רידא פעל להחייאת תפארת הערבים למען האחדות האסלאמית אבל נמנע מלפגוע בשלטון העות'מאני. עבור רשיד רידא הדרך לאותה התחדשות של האסלאם עוברת דרך חידושה של הערביות.

את עיקר תורתו הפוליטית גיבש על רקע המהלך שהביא לביטול הח'ליפות העות'מאנית בשנת 1924. בספר שכתב עוד בתחילתו של המשבר הציע דוקטרינה להחייאת מוסד החליפות באופן שיתאים לעולם החדש. בספר מוזכרת מועצה עליונה של חכמי דת בכירים שיעסקו באג'תהאד, יפרשו את המקורות האסלאמיים כך שיתאימו לצורכי הזמן החדש. בראש מועצה זו יעמוד ח'ליפה בעל כוח דתי, אך לא פוליטי. הדבר לא התקבל, בין השאר משום שח'ליפה זה מקבל כוח דתי גדול יותר מחכמי העולמא, דבר המנוגד לאסלאם הסוני שלא ראה ברצינות את דברי רידא.

בשנת 1927 נתן את ברכתו להקמת אגודת הצעירים המוסלמים בקהיר, שהייתה תנועת אם לאגודות אסלאמיות רבות שצמחו במצרים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.

בשנים האחרונות לחיו נטר רשיד רידא שנאה שגדלה והתעצמה כלפי המערב. הוא נמנע מהיחשפות להשפעת המערב ואף מיעט לבקר בבירות אירופה ולא דיבר אף שפה אירופית. הוא ראה בשלטון הבריטים במצרים לא רק כאיום פוליטי אלא כאיום דתי במידה שווה.

נאמר עליו שהוא היה "אחד החוקרים המשפיעים ביותר על משפטנים של הדור שלו" וכי הוא "תלמידו הבולט ביותר של מוחמד עבדה".

חסן אלבנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, נחשב לחכם הדת שהושפע יותר מכל השאר מרשיד רידא.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר