ארכיון יומי: 20 בנובמבר 2013


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Les juifs de Colomb-Bechar

Et des villages de la Saoura

1903-1962

colomb-becharJacob Oliel

Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.

Les anciens bechariens apprecieront sans doute de voir reconstituer le plan de leur ville, chose rendue possible grace au travail du Cdt Godard, et aux renseignements obtenus a Vincennes (Archives de 1'Armee de Terre).

A qui s'etonnera de ce que des noms de combats ou de militaires aient ete donnes a la plupart des rues de la ville, je rappellerai les conditions et circonstances qui ont preside a sa fondation, en 1903  et qui ont fait que meme le batiment de la gare etait fortifie : le capitaine Debenne fut tue le 8  decembre 1928  pres de Menouarar ; le lieutenant Jaegle, de la Legion, et le lieutenant Ferrand sont tombes en 1908 du cote de Beni Abbes ; le nom de Menabha rappelle les combats du 16  avril 1908  comme El Moungar ceux du 2  septembre 1903   il ne faut pas non plus perdre de vue la vocation meme de cette ville, l'importance de la garnison, le nombre impressionnant de batiments construits et utilises par l'armee : Quartier de la 4° C. S. P. L. E, Camp de la 711° Cie de Transmissions, Camps Canavy, Clavel, Coste, Decaux, Jaegle, Moll, Pasquet, batiments du Genie, Hopital mili- taire, Infirmerie de garnison, Hotel du Territoire, Cercle militaire, Mess des officiers, sans compter le champ de tir, le depot d'explosifs, les magasins a poudre et munitions, la sta- tion d’emission radio, les piscines et villas d'officiers et sous-officiers… «Ville etrange, avec son plan presomptueux et son architecture prematurement vieillie, Bechar est marquee par son destin militaire. (…)Bechar, situee en un point particuliere- ment strategique en bordure du Sahara, est avant tout un nceud de communications, une plaque tournante»'

Les civils qui ont donne leur nom a des rues de Colomb-Bechar sont peu nombreux ; outre Eliahou Benassaya, deja cite, signalons G.B.M. Flamand, le celebre geologue du Sahara qui s'interessa notamment aux mines de Kenadza.

Noms de militaires Noms de personnalites civiles
Avenue (du General) Claverie Rue Isabelle Eberhardt
Rue Revoil Avenue Poincare
Rue Capitaine Vauchez Rue Rene Estienne
Rue Lieutenant Ferrand Rue Flamand
Rue Lt. Jaegle  
Rue Cap. Debenne Autres designations
Rue Cdt. Ceard Avenue du Sahara
Rue Colonel Pein Rue de la Mosquee
Rue CI. Pierron Rue de Taghit
Rue colonel Fabien Rue de Kenadza
Rue Pierre Marty  
Rue Perligny Rue du ksar
Rue Romero Place Lutaud (PL des chameaux)
Rue Albert Perez Place du Tanezrouft
Place du Marche Place de la Mosquee
  Avenue de la gare
Combats Rue Mazeres
Rue Sidi-Brahim  
Rue El Moungar  
Rue Menabha

 

Trois communautees, trois quartiers un equilibre fragile

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

La ville de Colomb-Bechar, comme son nom double pouvait le laisser supposer, etait par- tagee en deux : la ville «europeenne» fondee en 1903  sur la rive droite de l'Oued Bechar, et la partie «arabe», sur la rive gauche, le toponyme Colomb-Bechar etant forme a partir de Bechar, nom arabe donne a la localite primitive vers laquelle avait ete envoye un messager (bchar, en arabe) ; a ce toponyme ancien a ete substitue puis adjoint le nom de Colomb, le premier officier, qui s'illustra dans cette region, en luttant contre les Doui Mne' vers 1852, pres d'Abadla, et en 1857  contre les Oulad Djrir, aux environs d'Ouakda. Edmonde Charles-Roux a joliment romance des circonstances de la conquete de la petite localite par les Francais : 

"[Bechar], ce nid de brigands dont les successifs gouverneurs de I'Algerie avaient tous reclame I'occupation. Mais en vain…

Lyautey n'avait pas hesite. Tenir Bechar, c'etait tenir le carrefour des routes entre le Haut-Guir et le Tafilalet; c'etait aussi interdire a Bou Amama I'acces aux oasis du Touat et du Soudan. Le nouvel avant-poste jut-il baptise au champagne ? Le nom qu 'il recut fut Colomb, en hommage a un officier superieur tue dans les parages […] Lorsque le gouverneur Jonnart recut de Paris I'ordre de faire immediatement evacuer ce poste, parce que Bechar etait en territoire marocain, il put repondre : «Nous ne sommes pas a Bechar, mais a Colomb ".»

Racontes des decennies plus tard, les faits pourraient relever du merveilleux… De fait, rien n'etait vraiment simple a Colomb-Bechar et la juxtaposition des quartiers avait aussi une histoire, bien differente de ce qui pouvait s,imaginer a travers la forme de coexistence observee entre les groupes de peuplement successifs.

La population arabo-musulmane, indigene et dominante jusqu'a l'arrivee des Francais, ne s'etait resignee ni a la defaite de Bou'Amama, son heros, ni a la soumission des tribus guerrieres (Oulad Jrir, Doui Mne'..), soudain reduites a vivre pauvrement de culture et d'elevage. Desheritee le plus souvent, la population musulmane de Bechar etait partagee entre le quartier de DEBDABA (petits jardiniers), sur la rive gauche de YOued Bechar, le vieux Ksar de Tcigda, ancetre de Bechar, ou vivaient les boutiquiers, et le ravin de la CHA'BA, sorte de bidonville surpeuple au coeur de la cite.

La partie europeenne, se trouvait au nord, a proximite des nombreuses constructions a usage militaire : c'etaient les petites villas de style mauresque des officiers et sous-officiers. Les autres europeens, une majorite d’employes au chemin de fer, vivaient dans de petites maisons, pres des gares.

Quelques rares fonctionnaires completaient cet ensemble assez disparate, mais qui, peu a peu, allait tendre vers une forme d'homogeneite, sous l'influence de facteurs unificateurs positifs (la religion catholique et le mode de vie) ou negatifs (une certaine distanciation par rapport aux groupes juif, bien sur, et surtout musulman).

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

בית הכנסת בית אל מראכש

בית הכנסת בית אל מראכש

תוכן השאלה

השאלה מורכבת מאפשרויות שונות והיא עוסקת בזוג שהתחייבו בשטר לתאריך נשואין, ושני הצדדים לא עמדו בזה. האם בכך פקעה ההתקשרות ביניהם, או כל עוד שאחד הצדדים ידרוש את יישום ההתחייבות, ההתקשרות ביניהם קיימת, והצד השני שלא ירצה לקיים יצטרך לשלם את הקנס. ונפסק שההתחייבות עומדת בתוקפה.

ב. במקרה שהמתחייב בשטר הוא אבי החתן, והחתן שלח סבלונות לכלה. והחתן חזר בו מכוונתו לשאת את הכלה ודורש להחזיר לו סבלונותיו, מאחר שהוא לא התחייב. צד הכלה מחזיקים בסבלונות כבטחונות, עד לקבלת סכומי הקנס.

האב פוטר עצמו מהתחייבותו באומרו שאנוס הוא, כי מה יכול לעשות אם הבן לא רוצה את הכלה. חכמי מראכש פסקו: טענת האב אינה טענה וחייב לשלם את הקנס. אם אכן הסבלונות ניתנו מכספי החתן, על משפחת הכלה להחזירם לו ולתבוע את האב. השואל ביקש וקיבל הבהרות מהחכמים המשיבים.

מהתשובה שלפנינו אנו שומעים כי באזור מראכש נהגו בחיובי שידוכין גם כפי מה שנהג בספרד.

התשובה

שאלה מבעלי ההוראה יושבי על מדין, בחור אחד נשתדך עם בתולה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסי׳[מן] טו'[ב] שדך ראובן את הנערה פב"פ [=פלונית בת פלוני] והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשית׳ הבחור ראובן שנתחייב חו״ג בשטר,  ( והעידו על עצמם בקנין שלם מעכשיו בחיוב השבועה בשם יתברך הבחור ראובן שנתחייב חוב גמור ).לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה ( כנראה שהנערה הייתה יצומה ואחיה טיפל בשידוכיה ) סך חמשה ועשרים מתקאלי' יתירה באח״ג וכוי ובנא״ג כשע״ך וכו' ( באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה כשני עדים כשרים ) ובכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס עם הנערה פ' לזמן שבועות הב״ק, ע"כ ( הבא קרוב ) לשון השטר כתוב וחתום כתחז״ל. ( כתיקון חכמים זכרונם לברכה ) וג"כ כתבו שטר אחר וכתוב בו שנתחייב שמעון לראובן סך חמשה ועשרים מתקאלים וכוי כמ״ש בשט״ח הנז״ל. ( כמו שכתוב בשטר חוב הנז"ל )  וכל אחד מהם תפס שטרו בידו. והנה כשהגיע שבועות הנז' לא הכינו צרכי החופה לא החתן ולא קרובי הכלה, ושתקו זה לזה עד שעבר הזמן. ולאחר שעבר הזמן באו קרובי הכלה ותבעו לראובן לעשות נישואין או לתת להם קנם הכתוב עליו כמ״ש לעיל. וטען ראובן שאינו רוצה ליקח את הנערה, וגם כן לא יתן לה קנס מפני שכשעבר הזמן נתחייבו זה לזה ואפוכי מטרתא למה לי, ואחייך לא נתחייבו חיוב אחר מחדש, וממילא נפטר מהקנס. ושמעון אחי הנערה טען הגם שעבר הזמן מי שירצה לבטל הנישואין לגמרי הוא חייב בשט״ח.

עוד יש לשאול אם תמצי לומר בנדון זה חייב ראובן כיון שרוצה לבטל הנשואין לגמרי, יש להסתפק אם טען ראובן עדין אני רוצה את הנערה אמנם כשיזדמן לי לעשות נשואין אני עושה בשנה זו או בשנה אחרת. ושמעון טען אין לדבר סוף, בכל פעם תאמר שעדין אין אתה רוצה בנשואין עכשיו אלא האמת הוא אם תרצה לעשות נישואין תכף ומיד כיון שעבר הזמן הנה מה טוב, ואם לאו דחוי קא מדחית לה ומרמה אתה עוד בדבר, ע"כ.

שאלה אחרת ראובן נשתדך עם נערה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסיט״ו שדך הבחור ראובן את הנערה פב"פ והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשי״ת הרי יעקב אבי ראובן, שנתחייב חו״ג בשטר לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה סך חמשה ועשרים מתקאלי' באח״ג וכוי ובנא״ג וכוי כשע״ך וכו' ( מתקאלים באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה וכו' כשני עדים כשרים וכו" )  וכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס הבחור ראובן בנו לחופה עם הנערה לזמן פסח הב״ק, עכ״ל השטר.

והנה הבחור ראובן שלח לנערה בעת השדוכין סבלונות חפצים טובים כלי כסף וכלי זהב. ולאחר שעבר הזמן לא רצה הבחור ליקח את הנערה לאשה הנז', שלא ישרה בעיניו. ושלח לקרובי הנערה להחזיר לו הסבלונות שלו, ואמר הבחור שאם אביו נתחייב לו קנם, יעשה עמו מה שהדין נותן, כי הוא על כל פנים לא רצה ליקח אותה לו לאשה. וקרובי הנערה טענו שלא נתרצו לכתוב השט״ח על יעקב אלא מכח הסבלונות שבידם, ועל סמך הסבלונות נתרצו לכתוב שטר על יעקב אביהם, ואלו החפצים הם כמו ערב, ואם כן לא יחזירו לו הסבלונות עד שיפרע להם אביו השט״ח הכתוב עליו.

עוד יש לשאול כי הנה קרובי הנערה תבעו את יעקב לשלם להם קנס הכתוב עליו כמ״ש, כיון שלא רצה בנו ליקח את הנערה. וטען יעקב אנוס ופטור, כי לא עלתה על דעתו שיעכב בנו הנישואין ולא ירצה את הנערה. וקרובי הנערה טענו אתה חייב בשט״ח גמור, וכתוב בו שאין לך פטור כי אם נכנס וכוי, וכיון שלא נתקיים התנאי חייב אתה לשלם השט״ח. והמבוקש מכת״ר הוא שישיבו לנו על אלו השאלות, ושכמ״ה.

תשובה על השאלה הראשונה, חייב הבחור לשלם הקנס כשיתבענו אחי הנערה ליכנס לחופה ולא ירצה, דהגם שבזמן שקבעו לא תבעו זה את זה, מכל מקום כיון שכתוב בשטר השדוכין שלא יפטר מהחוב כי אם כשנכנס עם הנערה לחופה בזמן פ', נהי דבזמן ההוא נתרצו זה לזה שלא לעשות נישואין, מ"מ נשאר החיוב על השטר אם לא ירצה הבחור ליכנס עם הבתולה לחופה, וכן עמא דבר.

גם תשובה על השאלה השנית, אם הסבלונות של הבן, לא יעכבו אותם קרובי הכלה. ואם של האב, יכולים לעכבן. וחייב האב בשט״ח הכתוב עליו, זהו מה שנראה להשיב. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה, כי דעת ממנו פליאה. נאם הח"פ מתא מראכש יע״א ס' וכפר עליה הכהן וטהרהמשי לשארו הקרוב אליו,והכל שו״ב וקיים. וחתומים על זה החכמים השלמים הדו״מ: כמוהר״ר אברהס קרקום נר״ו וכמוהר״ר יצחק חרוש נר״ו וכמוהר״ר אברהם פינטו נר״ו וס״לנמ״כוז״ל:

ואם אין עדים שהכלים של הבן, ישבע הבן שהם שלו שהוא שלחם בתורת סבלונות בעת השדוכין, כמ״ש בשאלה. וק״ש וחתום על ענין הכלים כמוהר״ר אברהם המי. וס״ל נמ"כ וז״ל:

שאלה וי״ל על ענין הכלים אם הם של הבן, אם צריך להביא עדים שהם שלו או ישבע שהם שלו, ועל ענין האונס לא השיבו כתייר כלום אם נקרא אונם או לא, ע"כ.

תשובה על ענין האונס עיקר התשובה היא על זה דלא הוי אונס, ומפני כך כתבנו שחייב האב, ומשם תבין התשובה דלא הוי אונס וא"צ לכתוב זה בשאלה דמכללה אתיא, ע"כ.

סוף המאמר

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

לכל החברים שלום,

בטעות נכתב פרשת ויצא, פרשתנו "וישב"
הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

בתאריך 20 בנובמבר 2013 18:30, מאת הרב אברהם אסולין <a0527145147@gmail.com>:

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 29◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען(לז, א).

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופראן ותהלה, ובארץ ביבנה, בספרו נתיבות שלום, ולכאורה יש לעורר כאן סתירה בין דברי רש"י לדברי המדרש, כי לשון רש"י הוא, "וישב" ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. לעומת  זה במדרש רבה מובא הדבר בלשון אחר וזה לשונו אמר רבי אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה 'השטן' בא מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בעולם הזה. כלומר ברש"י כתוב שהטוען זהו הקב"ה ובמדרש כתוב שהטוען זהו השטן, ויש לתרץ שדברי רש"י מיוחסים לצדיקים שמבקשים לאכול מפירות התורה והמצות בעולם הזה שבאופן כזה רק הקב"ה טוען על הצדיקים לא דיין לצדיקים שיהיו ניזונים מתמצית פירותיהם בעוה"ז כדי למלא אוצרותיהם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ולאכול פירותיהם בעוה"ז ולא ישאר להם דוקא לעוה"ב. וכו' ושמא תאמר האם יחסר ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים, פירות בעוה"ז, לזה בא רש"י כמתרץ, אמר הקב"ה לצדיקים 'מה' שמתוקן להם מלשון 'ונחנו מה'(שמות טז, ז),דהינו כלום הוא הבל טובת העוה"ז לעומת מה שמתוקן להם לעשות מפירותיהם שכר לעוה"ב, וחבל שיפסיד צדיק כמו יעקב אבינו משהו מהכל טוב לעוה"ב. אמנם המדרש שמזכיר שהשטן מקטרג, מדובר על הצדיקים שרוצים לאכול גם מהקרן של המצות, ובאופן כזה יש רשות לשטן לקטרג, ומדוקדק לשון המדרש שאמר לא דיין לצדיקים שהוא מתוקן, מילת שהוא ולא נאמר שהם מורה על הקרן.

 

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב),כתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל רב העיר פתח תקוה בספרו באר משה, את דבתם רעה. מה היה אומר, רבי מאיר אומר: חשודים הם על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. רבי שמעון אומר: נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי, כתיב(משלי טז),פלס ומאזני משפט לה, אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי, אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עיזים. הוא אמר מזלזלים הם בבני המשפחות, לעבד נמכר יוסף(תהלים קח),הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ, הוא דוב מתגרה שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף(ירושלמי פאה פ"א ה"א).כתב התורה תמימה, לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדיבה היא מענינים אלו וכו' ולא ידעתי במה נתקשה, הלא הדבר פשוט בדברי רבי יהודה בן פזי שהביא דברי הגמרא על הפסוק פלס ומאזני משפט לה', ואכן מהעונש שנענש, אנו יודעים  מה הדיבה, ממה ששחטו שעיר עזים, ידענו שהיה חושד שאוכלים מן החי ללא שחיטה וכו' וכן פירש במדרש רבה על המתנות כהונה. והרא"ם פירש שחז"ל למדו לומר כן ממילת רעה, כי הוקשה לו הלא היא רעה, כי אין דיבה שהיא טובה, ואם כך לשם מה הוסיף הכתוב "דיבה רעה" (ראה רמב"ן שם שכתב, כי יש דיבה טובה). מכאן למדו בגזרה שווה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו, זהו אבר מן החי. וגבי אשת אדוניו כתיב, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, הרי גזרה שווה. וגבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה. הרי זלזול בבני השפחות.

 

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב).

כתב הגאון רבי עמור אביטבול זצ"ל מחכמי צפרו בספרו עומר התנופה, יש לפרש בהקדם מה שאמרו בגמרא(קידושין ע),כל הנושא אשה שאינה הוגנת הווין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר(הושע ה, ז),בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרו במדרש(במדבר רבה ג, ו),הביאו הראנ"ח פרשת מסעי כל הנושא אשה מהוגנת הקב"ה מוציא מהם בעלי הוראה, שנאמר(תהלים סח, ז),אלהים מושיב יחידים ביתה וכו' ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר(בראשית כו, י),כמעט שכב אחד העם את אשתך, ואומר(דברי הימים א, יז, כא),ומי כעמך ישראל גוי אחד  בארץ. ובזה נבין ראיה  אמתית שיעקב לא נשא שתי אחיות באיסור, דאם דנשא אשה שאינה מהוגנת לו לא יהיו בניו כולם צדיקים שבטי יה. וזה שאומר הפסוק ויבא יוסף את דבתם שלא היו מהוגנים, זו רעה אל אביהם שפגע באיסור שתי אחיות.

 

ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו(לז, ח).

כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, הקשה והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני, ואפשר שסיפר להם החלום הרבה פעמים כדרך הנערים. ולדעתי יש חיזוק לדבריו ממ"ש  ויחלום יוסף חלום ויג לאחיו ויוסיפו עוד  שנוא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו' והנה אנחנו וכו'  הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכבו סליקו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומתיו, חלום הלילה, וחשבת היום שדומה לחלום.{חכמי וגאוני מרוקו}.

 

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם(לז, יב).

לרעות את צאן נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות(אדר"ג לד).כתב התורה תמימה, לא תבאר איפה נרמז דרש זה, ואשר לומר ע"פ מ"ש במדרש רבה בסמוך, נלכה דותינה וכו' ולא היו יכולים להתפתות ביחד, ולהסכים למעשה רק על ידי רבוי אכילה. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו באר משה, ולפ"ד הדבר פשוט, כי הוקשה להם לרז"ל  מדוע הלכו כל האחים לרעות, והלא אחד מהם היה מספיק לרעות צאן אביהם, ויעשו ביניהם תור, שכל אחד ירעה בשבוע ולמה הלכו כולם יחד, והלא לבן שלח את צאנו ביד בתו לבד, ומשה רעה את צאן יתרו לבד, אם לא שתאמר שלא לרעות את הצאן הלכו כולם, אלא לרעות את עצמם, לאכול ולשתות בנאות מדבר מקום אויר צח ומבריא, ורז"ל עוררו אותנו על זה, במה שניקדו על מלת "את" להורות שלא את הצאן הלכו לרעות אלא את עצמן.

 

ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי שמואל די אבילה, מחכמי ראבט, בספרו אוזן שמואל, וזהו אומרו ויראו אותו מרחוק כלומר כשבא אצלם ראו ביאה זו משונה ורחוקה מן השכל אחרי שהיה יודע שהיו שונאים אותן אף בעיר היה לו להשמט מהם כי כן דרך מי שיש לו אויבים וכ"ש שלא יצא עמם לשדה מקום שאין שם אדם ועכשיו בא אצלם אל הדרך אמרו ישפוט בצדק שנחלש מזלו. ולכן כשראו אותו מרחוק אז ויתנכלו אותו להמיתו שנתמלאו נכלים וערמומיות להמיתו ולבקש לו שום סיבה שידנו אותו למיתה בשבילה ולא ימשך להם ממנה עוון אשר חטא.

 

ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי יוסף פינטו זצ"ל מחכמי מרכאש בספרו לקח טוב. במדרש(ב"ר פד, יד),שיסעו בו הכלבים, וצריך להבין למה ועל מה השליכו אותו הבורה, ואם כדי שלא ימיתו אותו הרי סוף סוף כתיב 'והבור ריק אין בו מים' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישבו (שבת כב),וימות שם, וגם אמרו ז"ל(ילקוט שמעוני רמז קמב),בשעה שהשליכו אותו לבו היה יהודה משליך עליו צרורות, וקשה ולמה היה משליך עליו צרורות, אכן יובן על מה דקיימא לן דאין מביאין עגלה בזמן שנמצא חלל, אלא אם חלל חרב ולא שגררתו חולדה או חיה ולא צף על פני המים ולא תחת הגל, ולכן מתחילה שיסו בו את הכלבים שאם היו הורגים אותו בחרב היה יהודה ובית דינו שהם השבטים צריכים להביא עגלה ערופה והם צריכים לומר "ידנו לא שפכו וכו'(דברים כא, ז),וזה לא יתכן, לכן שיסו את הכלבים דהיינו גררתו או חיה או חולדה ומן הדין פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהכלבים לא רצו לשלוח בו יד, אמר להם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו כצף על פני המים ונהיה פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו, באו והטילו עליו צרורות, דהיינו תחת הגל ופטורים גם כן, וכשראו כשהשליכו עליו צרורות ואף על פי כן לא מת, אמר להם יהודה 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' כי כל אחד ואחד מאלו הישמעאלים אחינו בשרנו הוא, וקיימא לן(סנהדרין פו ע"א),הגונב נפש מאחיו וגנב אותו ומכר אותו לאחד מן אחיו אינו חייב מיתה, וישמעו אחיו.

 

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש(לז, כב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרג מי שלא נתחיב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה בידי לשמים, והוא אומרו ויצלהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומתיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר