מורשת יהדות מרוקו

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבו

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה

מכתב מספר 8.

ט'אהיר מינוי שני האחים יעקב ואברהם קורקוס למשרת " סוחרי המלך " על ידי המלך מולאי עבד אלרחמאן השאם.

1.5.1857

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره ان حاميله الذميين التاجرين الاخوين

2 يعقوب قرقوز واجه ابراهيم من احظى التجار عندنا واولاهم بشمول عنايتنا

3 ـ لكنهوما من خاصة التجار المجتهدين في عارة المرسي ونفع بيت المال فهما من

4 ـ اجل ذلك موقران محترمنا بحرمة امثالهما من كبار التجار فلا يروع سربهما ولا

5 ـ تطرف بمكروه ساحتهما ونامر الواقف عليه من خدامنا ولاة امرنا ان يعمل بمقتضاه

6 ـ صدر به امرنا المعتز بالله في سابع شهر رمضان عام 1273

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

חותמת : עבד אל רמאן בן האשם ( 1 ) אללאה אדוננו

1 – בתקופת שלטונו בין 1822 לבין 1859 נאלץ המלך מולאי עבד אל רחמאן לפתוח את שערי מרוקו לסחר עם אירופה כשהוא נכנע ללחציהן של בריטניה, ספרד וצרפת. בתוך כך, הוא ניסה לנטרל את ההשפעה ההרסנית של החדירה האירופית על כלכלת ארצו ולפיכך, פיתח את מוסד " סוחרי המלך " בעזרתם קיווה להרחיק את סכנת ההשתלטות האירופית על הייצוא והייבוא של מרוקו

1 يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره ان حاميله الذميين التاجرين الاخوين

להווי ידוע, על פי מכתבנו זה, ירוממנו האל ויתן תוקף לדברו, כי שני נושיו האחים הד'מים ( 2 ) הסוחרים

2 – במציאות החברתית המרוקאית, ד'מי היה שם נרדף ליהודים, אשר היו המיעוט האתני דתי היחיד של הממלכה

2 يعقوب قرقوز واجه ابراهيم من احظى التجار عندنا واولاهم بشمول عنايتنا

יעקב קורקוס ואחיו אברהם המנים על נכבדי הסוחרים בעינינו ועל הראויים ביותר לחסותו

3 ـ لكنهوما من خاصة التجار المجتهدين في عارة المرسي ونفع بيت المال فهما من

בהיותם מחשובי הסוחרים המשקיעים מאמץ לפיתוח הנמל ( 3 ) ולתועלת אוצר המדינה

3 – הכוונה לנמל אלצווירא

4 ـ اجل ذلك موقران محترمنا بحرمة امثالهما من كبار التجار فلا يروع سربهما ولا

משום כך, הם נהנים מההוקרה והכבוד הם מנת חלקם של עמיתיהם מקרב גדולי הסוחרים. בל יאונה להם כל רע. אל

5 ـ تطرف بمكروه ساحتهما ونامر الواقف عليه من خدامنا ولاة امرنا ان يعمل بمقتضاه

יעמוד איש בדרכם בביצוע תפקידם. כל הקורא – ט'אהיר זה – מקרב משרתינו ועושי דברנו מצצוה לפעול כמתחייב ממנו ( 4 )

4 – הט'אהיר הקנה לשני האחים לא רק מעמד מיוד אלא גם מידה לא מבוטלת של ביטחון פיזי שכן בזכותו הם יכלו לסייר ללא הפרעה בכל רחבי המדינה – לפחות במחוזות שהיו תחת פיקוח המח'זן – כשהם נהנים מהגנת השלטונות המקומיים שדאגו לשלומם האישי ולשלום סחורותיהם

6 ـ صدر به امرنا المعتز بالله في سابع شهر رمضان عام 1273

זהו הצו, אשר תפארתו באל. 7 בחודש רמצ'אן שנת 1273 ( 5 )

5 – מן הראוי לציין שעברו כמעט ארבע שנים מזמן פטירתו של שלמה קורקוס ועד למינויים של שני בניו יעקב ואברהם בתור יורשיו הרשמיים במשרת " סוחר המלך. 

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.

ה. אזורי־השליחות

בראשונה היו שולחים את השליח לארץ מסוימת או לקבוצת ארצות סמוכות, אבל אזור־ השליחות לא היה מוגדר, ויש אשר הניחו לשליח לקבוע בדרכו את היקף אזור שליחותו לפי רצונו ולפי התנאים. אולם לאט לאט התגבשו אזורי־שליחות מוגדרים פחות או יותר וגם התחנות העיקריות בכל אזור ואזור. במאה השבע־עשרה כבר היו קיימים ארבעה אזורי־ שליחות! שליחות תורכיה, שליחות פראנקייא, שליחות המערב, שליחות ערביסתאן.

שליחות תורכיה

שליחות תורכיה, הנקראת גם ״שליחות תוגרמא״ או ״שליחות אורומילי״, כוללת את סוריה, תורכיה האסיאטית ותורכיה האירופית, ובכללה גם את איי הים התיכון וארצות הבלקן, והגיעה עד המקום שהשלטון התורכי הגיע, היינו עד הונגריה. התחנות העיקריות בדרך היו! דמשק, צידון, בירות, טריפולי, חלב, אנגורא, תירייא, אזמיר, כיאוס, רודוס, מגניסיאה, גליפולי, קושטא, אדריאנופל, זאגארה, פיליפופולי, סופיה, וידין, איסקופייא, בלגראד, סאראייבו, בודון, שאלוניקי, לאריסה, טריקלה, ארטה, יאנינה, קורפו, פאטראס.

עד סוף המאה השבע־עשרה היתה שליחות תורכיה השליחות החשובה ביותר בגלל ריבוי הכנסותיה שבא לא רק מפני הקהילות החשובות שבה, אלא מפני אהבת א״י שהיתה רווחת בין יהודי הארצות ההן, אהבה שהתבטאה לא רק בתרומות שנתנו לשם א״י אלא גם בעליה ובעליה־לרגל לא״י. יהודי תורכיה היו מקבלים את שלוחי א״י בסבר פנים יפות, מאכסנים אותם בריוח ומכבדים אותם בכל מיני כבוד, ושלוחי א״י היו שמחים כשנפלה בחלקם שליחות זו, ולכן היו בוחרים לשליחות זו אנשים חשובים ביותר. ר׳ משה חאגיז, המספר לנו על כל זאת, מוסיף שגיסו ר׳ חזקיה די סילוה נשלח בשנת תמ״ח (1688) בשליחות לאירופה משום שהיו לו בה קרובים עשירים ומשום שרצה להדפיס בה את ספרו, ולפיכך ״לא הלך בשליחות טורקיא, שהוא הראשון שבראשון, שהיה ראוי לו״. מרכז השליחות הזאת היתה קושטא, שבה ישבו הגבאים (״פקידים״) לכספי א״י שהגיעו מכל גלילות תורכיה, ועל ידם שלחו השלוחים את הכסף לא״י. (על פעולת ״פקידי״ א״י שבקושטא ידובר עוד להלן).

שליחות פראנקייא

שליחות פראנקייא היא השליחות לאירופה, ובמיוחד לאיטליה וצרפת, והיא מתרחבת אחר־כך גם על הולנד וגרמניה, ובתקופה מאוחרת יותר גם על פולין וליטא ואוקריינה. המרכז למשלוח כספי השליחות הזאת לא״י היתה ויניציאה, ואחר־כך ליוורנו ואמשטרדם. עם ירידת קרנה של תורכיה, ובעקבותיה ירידת מצבן הכלכלי של קהילות תורכיה, במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, עלתה חשיבותה של שליחות פראנקייא, ובראשית המאה השמונה־עשרה היתה נחשבת ״בעיני הבריות לשליחות מופלג בעשירות, להיות כי סוחריה שרים נכבדים וכנעניה נכבדי ארץ היושבים על מבואות ים״. ובמאה ההיא מתרכזים בה רוב שלוחי א״י החשובים ביותר.

שליחות המערב

 שליחות המערב היא השליחות לארצות צפון־אפריקה, שיושביהן היהודים הצטיינו תמיד במידה מרובה מאד של אהבת א״י, והצלחת השליחות בארצות אלו לא היתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיה תמיד מקורב ביותר לעניני א״י, אלא במצבם המדיני והכלכלי, שלעתים קרובות היה רעוע ביותר ולא נתן ליכלתם להגיע למידת רצונם מפני חשיבותה של שליחות זו וריבוי הקהילות הכלולות בה, ובגלל שבושי הדרכים בארצות ההן, נתפצלה אחר־כך שליחות זו לשתים! שליחות מערב הפנימי, שכללה את מרוקו לרבות גיבראלטאר והאי מאלטה, ושליחות מערב החיצון, שכללה את טריפולי, אלג׳יר ותוניסיה. שלוחי א״י בצפון אפריקה לא הסתפקו בביקור ערי החוף אלא הגיעו בדרכם עד לישובים הנידחים שבתוך מדבר סחרא והרי האטלס. השלוחים לצפון אפריקה היו מבקרים בדרכם בקהילות מצרים, אך יש שנשלחו שלוחים מיוחדים למצרים מפני קרבתה לארץ־ישראל.

שליחות ערביסתאן

שליחות ערביסטאן כוללת את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסטאן, פרס, אפגניסתאן, והיא מגיעה לעתים עד בוכארה. מארם־נהרים הולך השליח לעתים גם לתימן, ועתים הוא מגיע עד להודו(לקהל קוג׳ין אשר על חוף מאלאבר). היו גם שלוחים שיצאו במיוחד לתימן, ואז הלכו דרך מצרים.

שליחות זו נקראת לפעמים גם ״שליחות פרס״, לפי שערי פרס הן המטרה האחרונה.

יש שהשליח בלכתו למחוז־שליחותו או בשובו ממנו פועל, אף כי לא באופן שיטתי, גם בארצות שבדרכו שאינן כלולות במחוז שליחותו. כך פועלים בסוריה השלוחים לתורכיה וגם השלוחים לערביסתאן, ובמצרים פועלים כל השלוחים שהולכים לארצות צפון־אפריקה או לתימן ולהודו, ובאיטליה פועלים השלוחים החוזרים מצפון־אפריקה דרך ליוורנו. דבר זה גורם לפעמים להתנגשות בין שלוחים או להצטופפות שלוחים רבים בזמן קצר בארצות המעבר. אולם יש אשר שליח משנה ביודעים את דרך־שליחותו, מתוך הכרח. כך עשה ר׳ יוסף יעקב מיוחס, שנשלח בשליחות חברון למרוקו בשנת תקמ״ו (1786), ובהגיעו למרסיי שמע שמצב היהודים במרוקו הוא בכל רע, ואז החליט על דעת עצמו לילך לאיטליה. הוא מספר על כך! ״אנכי יצאתי ממחיצתי בשליחותייהו דרבנן… בעה״ק חברון תובב״א לערי המערב הפנימי… דרך הלוכו דרך ובא דרך מרסילייא העברה למקומות שליחותי… ועכוב היתה מפני סבה מחוסר הרבה לבני מערבא…הנה כי כן נסבר לבי בקרבי… לסובב נתיבות לקיים מילי דאבות ולהחיות נפשות עצובות אנשי ביתי… ועוד בה לרחק הנזק מעה״ק חברון תובב״א אם אהיה יושב ובטל על גבי כרים, ואקומה נא לדלג על… ערי איטליה… ״« מעניין, שיהודי איטליה נתנו לו ביד נדיבה, אף על פי שעליהם היו מוטלים גם שלוחי חברון שנשלחו במיוחד אליהם.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

ב. שינוי החינוך בארץ ישראל והתפתחות הקנאות הדתית

על פי תפיסת שומרי המסורת ונאמני הדת לא רק פעולות ״אליאנס״ כסוכנת ההשכלה סיכנו את החברה היהודית. הפעילות הציונית שהחלה במסגרת אגודות ״חובבי ציון״ באירופה, העליות הראשונות לארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 והמשך פעילותה של התנועה הציונית בראשית המאה ה־20 יצרו בקרבם תקופה רבת זעזועים. התפשטות ההשכלה, האמנציפציה והתנועה הלאומית יצרו ״מצב חירום״ בקרב היהדות החרדית שהתארגנה להתגונן נגד המגמות החדשות. המערכה העיקרית של האורתודוקסיה התנהלה על נפשו של הנוער היהודי. לפיכך היא שמה דגש על החינוך המסורתי שהיה המוקד המרכזי בהתארגנותה ובפעולותיה. התפתחה ״מלחמת תרבות״ כשהצדדים הנאבקים נאחזים באידיאולוגיות מנוגדות זו לזו. אחד השיאים במלחמה זו היה מאבק על דרכו של בית הספר של ״אגודת בני משה״ ביפו בשנים 1896-1893. בית ספר זה שאף לתרגם הלכה למעשה את תורתו של אחד העם שמשמעותה היתה העברת הדגש מן הדת אל הלאומיות, שילוב בין לימודי קודש ללימודי חול, ומימוש החזון להקמת ״מרכז רוחני״ שממנו תצא בשורת ״היהדות החדשה״ לכל קצוות העם היהודי. בשנות התשעים של המאה ה־19 עמד בית הספר ביפו בעין הסערה וסימל את לב הוויכוח על דרכו של החינוך היהודי בארץ־ישראל.

לא רק תוכנית הלימודים ״הרגיזה״ את החרדים אלא גם אישיותם של המורים שלימדו בבית הספר. המורים, שלא הקפידו במצוות, ניסו גם להתוות כיוון חינוכי, חילוני ולאומי, שממנו תצא בשורה של שינוי. בבית הספר שלהם הדת היתה מקצוע בפני עצמו, ואת כתבי הקודש לימדו כאמצעי ללימוד העברית וההיסטוריה."

חברת כי״ח (״אליאנס״) היתה שותפה בשנת 1867 ליוזמה הראשונה להקמת בית ספר בירושלים שיכלול תוכניות לימוד רחבות, אולם יוזמה זו למודרניזציה של החינוך נכשלה בלחץ הרבנים כפי שנכשלה בטבריה וביפו. הרבנים האשכנזים התנגדו לה בחריפות, ולעומתם הרבנים הספרדים לא העניקו לה תמיכה מספקת. בשנת 1882 הצליח ניסים בכר, מייסד כי״ח בירושלים, להשיג במידה מסוימת את תמיכת הספרדים ליוזמותיהם של המשכילים, ובניגוד לדעת האשכנזים ולמרות החרם שהטילו עליו, הקים את בית הספר ״כל ישראל חברים״. לאחר מכן הצטרפה כי״ח והפכה לשותפתה של אגודת ״בני משה״ בהקמת בית הספר ביפו. בעיני ״היישוב הישן״ בית הספר ביפו סימל את האויב המוחלט והמסוכן ביותר להמשכיות היהודית האורתודוקסית. לפיכך, כל מי ששותף בו, ובעיקר כי״ח, הפך באחת ל״אויב היהדות״ החרדית. בתחילת המאה ה־20 היו לכי״ח תשעה בתי ספר בירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו. רוב התלמידים והמורים בבתי ספר אלה היו מהעדה הספרדית, והם נוהלו על פי המסורת הדתית: החינוך היה דתי ותוכנית הלימודים כללה לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי עברית.

מורי כי״ח בארץ־ישראל היו בוגרי הסמינר למורים של ״אליאנס״ בפאריז(Enio). הם ראו את ייעודם כשליחות שאינה מתמצית בהוראה בלבד, מטרתם היתה לשנות את אופיו ואורח חייו של היהודי הדתי ולהעניק לו את רוח התרבות המערבית כמו בצפון אפריקה. בירושלים התגבשה שכבה חברתית שתפיסות היסוד שלה בענייני דת, מסורת וחברה היו שונות ומנוגדות לאלה המקובלות ב״יישוב הישן״. על השכבה המשכילה נמנו מורים ומנהלים של כי״ח ושל בתי ספר אחרים כגון ״העזרה״ (למל), ו״אוולינה דה רוטשילד״, ואליהם הצטרפו רופאים, פקידי הקונסוליות ופקידי הבנקים. משכילים אלו יצגו על פי רוב חברות פילנתרופיות יהודיות בעלות עוצמה ויוקרה, ולא היו תלויים בכלכלתם באנשי ״היישוב הישן״. בית הספר של כי״ח שימש כחוליה המקשרת בין המשכילים מהמסגרות השונות. החל משנות השמונים של המאה ה־19 שלטה בו גם רוח הלאומיות.

ויכוחים דומים התנהלו בתקופה מאוחרת יותר במרוקו, בין מורי כי״ח (כל ישראל חברים) לבין הרבנים המקומיים, והדי הפולמוס אף גלשו לעיתונות המקומית והיו לנושא מרכזי במאמרי מערכת רבים. ראו אלהורריא – La Liberte, שבועון שהופיע בשפה המוגרבית ובשפה הצרפתית בעיר טנג׳יר בשנים 1922-1915

ב״יישוב הישן״ האשכנזי התפתחה קנאות דתית קיצונית שהופנתה נגד כל מי שנשא עמו את רוח השינוי. חיצי הקנאות נורו גם נגד העולים המשכילים שהגיעו לארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה ה־19 והיו לתופעת לוואי של אורח החיים הדתי. שיאה של הקנאות הדתית היה בשנת 1887 בהלשנה על אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית בארץ־ישראל, כמורד במלכות. הקנאות הדתית התפתחה נגד כל מי שייצג סטייה מהמסורת כפי שפורשה על ידי קנאי הדת.

הקנאות הדתית ששלטה בעדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ לא התפתחה בעדה הספרדית, וייתכן שיש לייחס זאת בין השאר לסובלנות היחסית של היהודים הספרדים. אלה לא חששו מלימוד לשונות ומדעים תוך שמירת המצוות, ומרבית התלמידים שפקדו את מוסדות כי״ח היו בניה של עדה זו.

תופעת הקנאות הדתית התעצמה בקרב העדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ כיוון שבירושלים פעלו גדולי תורה שנתנו חסותם לקנאים, וההנהגה הממוסדת של היישוב ראתה את תביעותיהם כמוצדקות והכירה בקנאות כתופעה לגיטימית. מנקודת מבט היסטורית אפשר לראות בר׳ משה יהושע ליב דיסקין את הדמות שתרמה יותר מאחרים להתפתחותה של תופעת הקנאות הדתית בירושלים. מיום שעלה לארץ (אב תרל״ז-1877) הפכה זו לתופעת קבע בירושלים, ועד היום רואים בו הקנאים את מנהיגם. לאחר פטירתו נשאו בתפקיד זה בנו הרב י״י דיסקין והרב י״ח זוננפלד ששימש בתפקיד זה בתקופה הקשה ביותר ל״יישוב הישן״, במחצית הראשונה של תקופת המנדט.

הערת המחבר :  הרב זאב הלפרין בא למרוקו מתוככי ״היישוב הישן״ בירושלים. לא נמצא מקור המצביע בדיוק מאיזו חצר בא ולאיזה חוג השתייך, אך כשעזב את מרוקו בשנת 1922 הצטרף לחצרו וחוגו של הרב זוננפלד, מנהיג העדה החרדית ומנהיגם של הקנאים בירושלים. עובדה זו מצביעה על האוריינטציה שלו.

גם היהדות החרדית בפולין ובליטא, ובראשה ״הלשכה השחורה״ בקובנה (גוף קיצוני ולוחמני שפעל כחוד החנית במאבק), התערבו במתרחש בארץ־ישראל והפיצו כתבי השמצות נגד המחדשים. בכל מקום דרשו מגידים למיניהם בקהילות ותבעו מלחמת חורמה בלתי מתפשרת בציונות, באגודת ״בני משה״, באנשי ההשכלה ובשאר מתקנים. הקונגרס הציוני העשירי (1911), בו הוחלט על ״עבודת הקולטורה העברית בארץ־ישראל״, גרם להחרפת המאבק, מפני שנשמעה בו קריאה להקמתם של בתי ספר לאומיים מודרניים במושבות הראשונות בארץ. העלייה השנייה (1914-1905) שאנשיה נשאו מטען אידיאולוגי סוציאליסטי רדיקלי אנטי דתי, הקימה תשתית ליישוב יהודי חילוני בארץ־ישראל, ובהשפעתה החלה להתגבש בארץ אווירה אנטי דתית. עם כינוס הוועידה הגדולה של ״אגודת ישראל״, בשנת 1912 בקטוביץ, והקמת ההסתדרות העולמית של האגודה, נחלק העולם היהודי בארץ־ישראל ובאירופה לשני מחנות עוינים הנאבקים זה בזה ללא פשרה על עיצוב חייהם של היהודים.

הערת המחבר : חלוץ העיתונות האורתודוקסית הלוחמת במזרח אירופה היה הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, שכונה הרבי מפולטבה. הוא הוציא לאור בשנת תרס״א (1901) את הירחון הרבני הלוחם פלס.

פרידמן מנחם. (תשל״ח). עמי 27.

נר מצוה

על ענין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

מאת :
הרה"ג רבי יוסף משאש זצוק"ל

הוצאת : מכון בני יששכר ירושלים

תש"ס – 1999

הקדמת המו"ל

אנו שמחים להגיש לציבור הרחב, אוהבי התורה, עוד ספר של מו״ר רבי יוסף משאש זצוק״ל נר מצוה.

ספר זה הודפס בפעם הראשונה בפאס (מרוקו) בשנת תרצ״ט (1939), הודפס שוב בירושלים בשנת תשב״ט (1969) לאחר 30 שנה עם כמה תוספות. כיום, לאחר עוד 30 שנה, אנו זוכים להדפיס אותו שוב להנאת הציבור הרחב שנקשר לסגנונו העשיר, בקיאותו וישרותו של המחבר ז״ל. ^י

ספר נר מצוה בלול מכמה עניני ניסים שקרו לעם ישראל: חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ״ב (1862) במרוקו וניצלו בו היהודים. וכמה דרשות ומכתבים שונים.

נר מצוה מתוסף על ספריו החשובים של הרב יוסף משאש זצ״ל:

אוצר המכתבים, גרש ירחים ובגדי ישע שכולם יצאו לאור על ידינו.

תפלתנו לאדון העולם, שיזכה אותנו להוציא לאור עולם את שאר כתביו שלא זכו עדיין לראות אור עולם, וכן להפיץ את אלו שאזלו מן השוק.

זכותו תעמוד לבנו ר׳ אליהו הי״ו להתברך בבריאות איתנה ונהורא מעליא שיראה בשמחת בניו ובנותיו שיחי׳, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו אמן.

הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן אוצרות המגרב

מי כמרד לחנוכה

מי כמוך              ואין כמוך

מי דומה לד         ואין דומה לך

א  אלהים מה יקר חסדד.

 על שה פזורה באפסי חלדה

למען שלשת עבדיה

האתנים מסדי ארץ:          מיכה ו'

ב  בכל דור פדיתם ממכמור.

 על כן נקדמה פניד לאמר

 למנצח שיר מזמור.

הריעו לאלהים כל הארץ:   תהלים פ״ו

ג  גלי התלאות עליהם עברו.

 וכסאם לארץ מגרו.

וברב עזר נשארו.

ברכה בקרב הארץ :         ישעיה י״ט

ד  דעי אשא למרחוק.

 אז ימלא פי שחק.

ולפעלי אתן צדק בלי חק.

פעל ישועות נקרב הארץ: תהלים ע"ד

ה  הוא עשה פלא ותשועה.

לכנה אשר ימינו נטעה.

בימי מלכות יון הרשעה.

 מודעת זאת בכל הארץ :   ישעיה י״ב

ו  ויהי בימי אנטיוכוס האכזר.

מארץ חיים הייתי נגזר.

לולי ה^, עז התאזר.

כמעט כלתי בארץ:            תחליט קי״ט

ז זד יהיר בגדי נקם לבש.

 ועטרת גאות לראשו חבש.

ובזרוע עזו הוא כבש.

כל ממלכות הארץ :          עזרא א׳

ח חבר היה לאיש משחית ועריץ.

משנהו הרשע בגריץ.

אכזרי פריץ בן פריץ.

 אשר שם שמות בארץ:     תחליט מ״י

מ טמאים בנו שתי ערים רמות.

קראו בשמותם להם שמות.

 וכל יום יגורו מלחמות.

 עד קצה הארץ:   שם

י יום מלאו למלכו כא״ב שנים.

 היא שנת גר"י בית אדון אדונים.

 שם פניו אל עיר ששונים.

 יפה נוף משוש כל הארץ:  שם מ״ח

כ כגובה אפו אמר אריק חרבי.

על היהודים לטרפם כלביא.

 לחלל גאון כל צבי.

להקל כל נכבדי ארץ:        ישעיה כ״ג

ל לשריו ועבדיו אמר

. לבו תמיד יתמרמר.

על אומה תפרח כתמר. ־

ותשרש שרשיה ותמלא ארץ: תחלים פ׳

מ מאום וסחי נגדם כל מלכיות.

ולשברם עיניהם צופיות.

 ומיחלים תמיד הם להיות.

שרים וכל שפטי ארץ:       שם קמ״ח

נאה למלך גדול כמותו.

להכות עם זה עד כלותו.

 וגם את עיר תפארתו.

ישפילנה ישפילה עד ארץ: ישעיה כ״י

סמכוני להסיר מהר את עדים.

פן יגדל עד מאד מרים.

 וירד מים עד ים.

ומנהר עד אפסי ארץ:        תהלים ע״כ

עצתי לבטל מהם תחלה.

 שבת וראש חדש ומילה.

 ואז כל היהודים כלה.

 יבאו בתחתיות הארץ:       תהלים פ״ג

פה אחד ענו יהירים זדים.

 הנם כאחד צמודים.

 להיות חיש שומדים.

לקדושים אשר בארץ:       שם ט״ז

צידה הכינו דבר לא נכחד.

וגם ברזל בברזל יחד.

 ונקנור שמו להם ראש אחד.

 ועלו מן הארץ:    תחלים ע״ד

קלים כנשרי שמים.

דאו כלם לירושלים.

 ואותה שמו לעיים.

שרפו כל מועדי אל בארץ: תהלים ע״ד•

רצחו ושפכו דמם כמים.

ונבלת ברים ונקיי כפים.

נתנו מאכל לעוף השמים.

בשר חסידיו לחיתו ארץ: תהליט ע״ט

 שממה המקדש אויב החזיר.

 ואבני קדש בחוצות הפזיר.

והמזבח טמא בדם חזיר.

ובכל הרמש הרמש על הארץ: בראשית ח׳

ת תלה זר פסלו בהיכל.

ולו השתחוה כל רע וסכל.

 ועל השלחן הטהור חזיר אכל.

 וכל השרץ השורץ על הארץ: ויקרא י"א

א אז דם יוחנן רתח כסיר.

ובקש ראש נקנור להסיר.

וחרפת עמו יסיר.

 מעל כל הארץ: ישעיה כ"ה

המשך…………….

 נס חנוכה במרוקו

לפני שנים רבות חי במרוקו מלך אכזר ורשע, ועינו היתה צרה ביהודים. בא, חודש כסלו קרבו ימי החנוכה והיהודים התכוננו לחג: נקו את החנוכיות השחילו בהן פתיליות חדשות ויצקו שמן. ובבית הכנסת הכין השמש את החנוכיה הגדולה, מרק וצחצח אותה לקראת ההדלקה. היתה זו חנוכית נחושת יפיפיה עשויה בידי אמן, מעוטרת ציפורים, פרחים ופסוקי קודש. התבונן השמש בחנוכיה כשהוא מפזם לעצמו "על הניסים ועל הנפלאות", וכבר התחילו היהודים נוהרים לבית הכנסת. הכל היה מוכן ומזומן לחג. לפתע בקעו מבעד לחלון קולותיהם של כרוזי המלך: "בפקודת המלך נאסר על היהודים להדליק את מנורת החנוכה. בית הכנסת יהיה סגור ומסוגר ואיש לא יעבור על מפתנו"! לשמוע הגזרה הפכה השמחה לאבל. היהודים התפזרו לבתיהם והתפללו לישועה, ומלך מרוקו הרשע ציווה להציב שומרים בפתח בית הכנסת לבל יכנס אליו, איש להדליק את החנוכיה. אך הפלא ופלא מתוך בית הכנסת המסוגר, החשוך, הריק מאדם, בקע לפתע אור גדול, אורה של חנוכיה. בהלה גדולה נפלה על השומרים למראה החנוכיה הדולקת. מהרו אל המלך ונשבעו לפניו: "אדונינו ומלכנו חי ראשנו, כי שמרנו נאמנה. בית הכנסת היה סגור איש לא נכנס ואיש לא יצא". אבל המלך הנרגז לא האמין לדבריהם וציווה ברוב חימה : "יוצאו השומרים להורג ויוצבו תחתיהם שומרים אחרים!" 

בערב השני הוכפל מספר השומרים ובית הכנסת נשמר מכל עבריו. והנה שוב פלא! לפתע בקע אור החנוכיה באורח מיסתורי והחלונות זהרו כפלים. השומרים, אחוזי חרדה, נשבעו כי לא ראו איש יוצא ואיש בא. אך חימתו של המלך עלתה, מיד ציווה להוציא אף אותם להורג ושלח תחתיהם משמר כפול ומכופל.

ערב נר שלישי הגיע. בית הכנסת היה מוקף משמרות כחומה, אך ללא הועיל. על אף השומרים הרבים בקע גם הפעם אורם הזוהר של נרות החג. גורלם של השומרים באותו לילה לא שפר עליהם משל קודמיהם. 

כך נמשך הנס בכל שמונת ימי החג. מדי ערב מגביר המלך את השמירה ומדי ערב הולך ורב האור עם כל נר נוסף.

בערב השמיני בקע מבית הכנסת אור גדול ורב של שמונת נרות החג. והנה נפתחה הדלת ויצא מבית הכנסת בצעדים תשושים וכושלים נער קטן. היה זה בנו של השמש. אך ראוהו השומרים, מיד אחזו בו והובילוהו אל מלכם הרשע. "אדוננו המלך", אמרו השומרים  "הנה תפסנו את הנער הזה בצאתו מבית הכנסת המואר".

הביט המלך בנער הקט שעמד לפניו חיוור וחלוש והרעים עליו בקולו: "האם לא שמעת את פקודותי? איך העזת להפר את מצוות המלך?!" הנער הרים מבטו אל המלך והשיב בקול חלוש: "אדוני המלך, רציתי רק להדליק נרות לחג החנוכה…". "הן אסרתי על היהודים להדליק את מנורת החג"! רעם המלך
"לא נוכל לחוג בחושך", לחש הנער, "עצוב בחנוכה בלי נרות ובלי אור" . כל שנה דולקת החנוכיה ובית הכנסת מלא אורה ושמחה. כל שנה מאירים. הנרות ואבא מספר על הניסים ועל הנפלאות…"
"ואיך נכנסת לבית הכנסת הסגור"!? זעם המלך. "שמעתי את הכרוזים מודיעים שבית הכנסת יסגר והחנוכיה לא תאיר נשארתי בתוכו והתחבאתי כדי שאוכל להדליק את הנרות. כל ימי החג התחבאתי שם". "ומה אכלת כל אותם ימים"? חקרו המלך, "לא אכלתי", השיב הנער, "שמונה ימים לא בא אוכל אל פי".

הביט המלך בפני הנער החיוורים, תמה על רוב גבורתו, וחמתו שככה. לפתע הפנה מבטו אל השומרים ופקד: "הרפו מן הנער ושלחו אותו לביתו"בן השמש נתקבל בביתו בשמחה גדולה, ומן היום ההוא הרשה מלך מרוקו ליהודים לחוג את חג החנוכה באורה ובשמחה, ומדי שנה דלקה חנוכית הנחושת באור יקרות.