ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס…החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
מנקודת ראותה של הקהילה היהודית, בכניסת הצבא הצרפתי לוואזן היתה מקופלת תקווה גדולה לשינוי כלכלי, תרבותי ומשפטי. ואולם מפנה היסטורי זה בתולדות הקהילה, לא היה נקי מזכרונות קשים. בנובמבר ובדצמבר 1918 ובינואר 1919 בחודשי החורף הקרים ביותר, נעצרו 30 סוחרים יהודים מוואזן על ידי הצבא הצרפתי, בדרכם ליישובי השבטים הסמוכים עימם קיימו קשרים כלכליים מזה דורות, כמשקיעים בגידול תבואה ובקר, מלווים בריבית, רוכלים ובעלי מלאכה.
הסוחרים והרוכלים היהודים הואשמו לא פחות "בסיוע לכוחות המורדים נגד ממשלת צרפת."! משום שסחרו עם לקוחותיהם משכבר הימים. הקשרים הכלכליים הלגיטימיים שהתקיימו מזה דורות בין שתי האוכלוסיות נתפסו לפתע בימי המלחמה שהתנהלה בין הצבא הצרפתי ושבטי מבוא-הריף כאיום פוטנציאלי על הצבא הצרפתי. לאחר מעצרו של הסוכן הגרמני Kuhnel שפעל כמתסיס ומדריך צבאי בקרב השבטים הלוחמים נגד צבא צרפת, הקולונול פלגרין אשר פעל בחזית הלחימה המליץ בפני המודיעין הצבאי, שעצר את היהודים כדי לדלות מידע על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה האזרחית הריפית שחוותה עורף אספקה ומסתור לכוחות הלוחמים – על שחרור שלושים הסוחרים היהודים. מעצרם הממושך של שלושים ראשי בתי־האב לא היה רק אירוע טראומטי עבור העצורים ומשפחותיהם אלא חייב את מוסדות הקהילה להתגייס לטובת משפחותיהם ובעיקר לטובת המשפחות חסרות האמצעים, שנותרו במשך מספר חודשים במצב של חרדה, אי וודאות ובעיקר ללא כסף ומפרנס. כעשירית מכלל בתי האב בקהילת וואזן היו עצורים בידי צבא צרפת בחורף זה. אפיזודה אומללה זו עמדה ברקע המפגש ההיסטורי בין הצדדים כעבור שנתיים בחורף 1920.
יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעיך דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו [General Poeymirau]. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטיה הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 גינראל פוימירו נכנם בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע״י השריף ברכה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הלל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.
הנציב העליון גינראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב- 7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויהבת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות עבדים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי״ט.
זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.
בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית גינרל פוימירו General Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.
פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר. בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר. הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עישווא, חמדושיה ודגיליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
ויגאן, שהיה ראש המטה הכללי האחרון של צרפת לפני המפלה, תפס מקום מיוחד במינהל של המגרב, לאחר שהרחיק אותו פטן מווישי. לימים הפך לאחד האידיאולוגים של המהפכה הלאומית, ובמקביל לא חסך את שבט ביקורתו מן הנטיות הפרו־גרמניות של לאוואל ושל דארלאן, והיה מצליף ללא הרף ב׳צרפת החופשית׳, תוך נאמנות טוטאלית למרשאל פטן. לצפון־אפריקה נלווה אל ויגאן איב שאטל, ששירת שנים רבות בהודו־סין. שאטל היה המזכיר הכללי של ויגאן עד ליולי 1941 אחרי־כן משנה למושל הכללי ומושל כללי של אלג׳יריה מנובמבר 1941 ועד למחרת הנחיתה של בעלות־הברית.
שאטל היה איש ציני ואינטליגנטי, שלא שפע מוסריות, אבל הוא נהנה מאמתו המלא של ויגאן:
פקחותו, נסיונו העשיר ויכולתו המינהלית עשו אותו לעוזר מעולה בכל המובנים. לא עבדנו צד בצד אלא שנה אחת בלבד, אולם מחודשים אלה של עבודה אינטנסיווית אני שומר לו הכרת תודה נאמנה, ומה עוד שמת מנודה והרחק מארצו.
בדומה לסגל המושלים והנציבים הכלליים, לא מונו אנשים ׳חדשים׳ בתור נציבי מחוז, מנהלים או מזכירים כלליים. את המינהל איישו פקידים מוכשרים, שניחנו ביכולת מינהלית גבוהה, שכל ממשלה באשר היא יכלה להתברך בשירותם, ולו רק בשל יכולתם להדחיק ואף לשכוח לחלוטין את נטיותיהם הפוליטיות מאשתקד. כך, למשל, שקד הנציב הממונה על מחוז אוראן, בוז׳אר, על מילוי הוראותיו של ממשל וישי באותה קפידה שבה נהג לפנים לבצע את אלה שהיה מקבל מן ׳החזית העממית׳, שמינתה אותו לתפקידו באלג׳יריה: וכך עמיתו בקונסטנטין, מאקס בונאפו, סוציאליסט ומוסמך לפילוסופיה, שעורר את תשומת־לבו של פיאר לאוואל, שמינה אותו באפריל 1942 לשר האספקה. שארל אטורי היה חבר במועצת־המדינה ונמצא בשליחות בצפון־אפריקה כאשר מינהו ויגאן לתפקיד מזכיר כללי ליד המושל הכללי של אלג׳יריה.
כל אלה ראו את עצמם, קודם כל, בתור משרתי המדינה, שנתפסה בתור ׳נכס עליון׳, שאותו יש לשמור ויהי מה, מעל ומעבר לכל תמורה אפשרית — אם תבוסה ואם שינוי כלשהו במשטר. כאשר התגברו על הזעזוע שחוללה שביתת־הנשק, עברו רובם לסדר היום וחזרו בהם לחלוטין מכל כוונה לערער על פקודות או לפסוק בדבר ערכם המוסרי של צעדי המשטר החדש. יתר על כן, מתוך עצם הכשרתם הצבאית והמינהלית, לא יכלו אנשים אלה להישאר אדישים לפילוסופיה הפוליטית של ׳המהפכה הלאומית׳, שהעמידה את ׳המדינה׳ מעל לכל — בתור מגינת האומה ומקור ראשון לכל סמכות — ודגלה בתפיסת שלטון מבוססת על סמכות ועל סולם סמכויות קפדני; וכמו בצבא, למשול פירושו העיקרי היה מכאן ואילך להעביר פקודות, מפסגת ההירארכיה דרך הדרגים השונים של החברה, ׳ומרובד אחד למשנהו עד לעצם יסודות המדינה והאומה׳.
הרי כי כן, בעקבות הפעולות האנטי־יהודיות שבוצעו באלג׳יר, בספטמבר 1940, הוכיח האדמיראל אבריאל — ׳שומר ומפרש יחיד של המחשבה ושל תכניות ממשלת המרשאל פטן׳ — את האחראים, על שסברו כי ׳ביכולתם לבוא באין סיכון במקום הרשויות׳; שכן —
אין המדינה מותירה עוד לאיש להעמיד את עצמו במקומה. מכאן ואילך מנוי
וגמור עמה להוביל, ולא להיגרר, כבימים עברו […]. ובל יופתעו אלה
המתעקשים לחשוב את עצמם חזקים מן המדינה או חכמים ממנה.
כדי להנהיג את ׳המהפכה מלמעלה׳, הקים המשטר החדש את ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳, שנועד להפיץ את עקרונות ׳הסדר החדש׳ באמצעות ׳היסודות הטובים ביותר של האומה׳, היינו, החיילים המשוחררים. בצפון־אפריקה, שבה הועמדה התנועה הזאת בראשותו של הגנראל פראנסואה, ציווה ויגאן על ׳הלגיון הצרפתי׳ —
להגביל את עצמו, בענייני תעמולה, להמחשת ההודעות הממשלתיות, תוך כדי הסברן של ההחלטות שהתקבלו ותיקון הסילופים המשודרים לעתים קרובות למדי בתחנות חוץ."
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
פני הדברים שונים במקרה של אמין אל־חוסייני, שכיהן כמופתי של ירושלים למן שנת 1921. ייתכן שכמה מהלאומנים הערבים בשנות השלושים שראו בגרמניה שותף למאבק בבריטים לא התעניינו במיוחד בטיבו של המשטר ההיטלראי, אולם המופתי התעניין בו בהחלט ועמד על טיבו, ובדיוק משום כך גם נמשך אליו.
כבר באביב 1933 הצהיר המופתי באוזני קונסול גרמניה בירושלים כי ״המוסלמים בתוך פלשתינה ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטותה של שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי- דמוקרטית, גם לארצות אחרות״. תנועת הנוער של המפלגה שהקים המופתי פעלה זמן־מה בשם ״הצופים הנאצים״. היא אימצה פריטי לבוש – מכנסיים קצרים וחגורות עור – בסגנון נוער היטלר, והפיצה עלונים מעוטרים בשלל ססמאות נאציות וצלבי קרס. עם פרסום חוקי נירנברג בשנת 1935 קיבל היטלר מברקי ברכה מכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי, אך, כדברי ברנרד לואיס, במיוחד ״ממרוקו ומארץ־ישראל, שבהן הייתה התעמולה הגרמנית פעילה ביותר״.
הנאצים עצמם אימצו עמדה אנטי־ציונית כבר בשלב מוקדם. אלפרד רוזנברג, שהיה עתיד להיות מראשי האידאולוגים של המפלגה הנאצית, פרסם בשנת 1921 ספר שכותרתו ׳הציונות, אויבת המדינה׳. ״בפלשתינה״, כתב שם, ״היהודים משתמשים בשיטה הישנה של ניצול האוכלוסייה האמיתית, שהתגוררה שם אלפי שנים, וגירושה מן הארץ, במטרה ליצור נקודת כינוס יהודית טהורה […] לשם קידום מדיניות רחבת היקף במזרח״. כיוון ש״היהודי״ לא יהיה לעולם ״יצירתי באמת״, תהיה זו, לדעת רוזנברג, שגיאה לדבר על ״מדינה״. בשנת 1925 פיתח היטלר את הרעיון הזה ב׳מיין קאמפף׳. היהודים, כתב, ״אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה בפלשתינה [.״] הם רוצים רק מרכז ארגוני למזימת ההונאה הבינלאומית שלהם, מרכז שיהיה מצויד בריבונות מדיניה משלו וחופשי מהתערבותן של מדינות אחרות, מקום מפלט לנוכלים שהורשעו ואוניברסיטה לדור חדש של רמאים״. האין במינוח הזה דבר־מה המבשר את המונחים האנטי־ציוניים המאוחרים, נוסח ״הישות הציונית״ ו״המשטר ההתנחלות,״? ועם זאת, עד שנת 1937 לא אימצו הנאצים מדיניות אנטי־ציונית גלויה. כל עוד קיוו הגרמנים לשמור על יחסים תקינים עם בריטניה, הם נמנעו מצעדים אנטי־בריטיים ברורים.
אלא שבקיץ 1937 נוצר מצב חדש. תכנית החלוקה של ועדת פיל כללה הקמת מדינה יהודית. שר החוץ הגרמני קונסטנטין פון-נוירָט הדגיש במזכר שכתב כי ״יצירת מדינה יהודית״ אינה ״מתיישבת עם האינטרסים של גרמניה״, שכן מדינה כזו ״תיצור עמדת כוח נוספת ליהדות הבינלאומית בחסות המשפט הבינלאומי. לפיכך יש לגרמניה אינטרס לחזק את העולם הערבי כמשקל שכנגד לעומת עלייה אפשרית כזאת בכוחה של יהדות העולם״.
תחילה הייתה מדיניות חיזוקם של הערבים נגד היהודים חשאית, ובכל זאת היקף הפעולות בכיוון זה היה מרשים. סטודנטים מארצות ערביות קיבלו מלגות גרמניות, חברות גרמניות קיבלו מתמחים ערבים, מנהיגי מפלגות ערבים הוזמנו למצעדי המפלגה בנירנברג, וקצינים בכירים מארצות ערב – לתמרונים של הוורמכט. בברלין נוסד ״מועדון ערבי״, מרכז להתססה בענייני ארץ־ישראל ולשידורים בשפה הערבית.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.
בהדרכתו של מינסטריון התעמולה הגרמני החלה סוכנות הידיעות הגרמנית DNB, במשרדה בירושלים, להפעיל שירות בערבית. לראש הסניף הירושלמי, ד״ר פרנץ רייכרט, היו קשרים מצוינים עם המופתי, ולא פחות חשוב – עם העיתונות הערבית. הוא שיחד עיתונאים, ורכש את אהדתם של כלי תקשורת סרבנים באמצעות רכישת עמודי פרסום.
בספטמבר 1937 יצאו שני חברים במחלקה היהודית של האֵס־דה, השירות החשאי של האס־אס, לסיור לימודי בן כמה שבועות במזרח התיכון. אדולף אייכמן היה אחד מהם. לאחר מכן ביקרו באזור גם מנהיג נוער היטלר בלדור פון-שיראך, וראש האבוֶוהר, שירות הריגול הנגדי, וילהלם קנריס. לבסוף, באפריל 1939, שהה בארץ־ישראל ובמצרים ראש מחלקת המזרח במשרד החוץ הגרמני, אוטו פון-הֶנטיג. לביקורים היה אופי מעשי. פון־שיראך צייד את אנשיו בדמשק בכסף להקמת ״מועדון ערבי״ בעיר. במועדון זה אומנו, בידי גרמנים נאצים, מתנדבים למרד הערבי שהנהיג המופתי בארץ־ישראל. קנריס עטף את האזור ברשת ריגול.
בקשותיו החוזרות ונשנות של המופתי לשיתוף פעולה נענו עתה בדמות אספקת כסף ונשק. תחזוקו של ״המרד הערבי״, משנת 1937 ועד סופו בשנת 1939, היה במידה רבה תלוי בסיוע מברלין. ״המופתי עצמו״, כותב קלאוס גנזיקה במחקרו החלוצי, ״הודה שבתקופה ההיא הוא הצליח לשמר אה ההתקוממות בפלשתינה רק בזכות המימון הגרמני. מההתחלה הוא הציב לנאצים דרישות כספיות גבוהות, ובמידה רבה הללו נענו״. נוסף על כך נשלח למורדים נשק בערוצים חשאיים. אדמירל וילהלם קנריס, ראש המודיעין הצבאי הגרמני, גילה שמעט קודם לפרוץ המלחמה הוא נפגש עם מזכירו של המופתי ״פעמים אחדות, כדי לדון אישית בהעברת כלי נשק למורדים הערבים״, כלי נשק שכוונו בראש ובראשונה לחסל את הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל.