צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

פולחן הקדושים הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

ר׳ אליעזר טורי-זהב (תאמערוף)

נקרא גם ר׳ אליעזר בן-ירושלים. כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ-ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור. הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים.

רבי אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה.

הוא מארץ-ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי­׳ אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. כשהיה חולה אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית-הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית-הקברות.

זה חכם שהגיע מארץ-ישראל. הוא נפטר בתאמערוף ונקבר שמה. אם בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית-הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית-הקברות צריך לעשות טבילה.

ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)

רבי אלעזר בן-ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן-ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע׳ ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר, הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה.

ר׳ אלעזר הכהן (איגיניסאן)

קבור בבית-הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב-1834 ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.

רבי אלעזר הכהן קבור בבית-הקברות שלנו. הוא נהג לצום כל הזמן. עשה רק שתי הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו.

לימוד קריאה בתורה בנוסח מרוקאי שיעור מס' 1- הקדמה

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

תיאור מדויק, המתאים בכל פרטיו לידוע לנו מהמקורות הערביים, מוצאים אנו במכתבו של שלמה כהן, שישב באלכסנדריה של מצרים, שמע על המאורעות מפי עדי ראייה והריצן אל אביו בפוסטאט, שהיה תאב לדעת את הנעשה במגרב.

 תאריך המכתב הוא שבט, א׳ תנ״ט לשטרות, כלומר ד׳ תתק״ח/ 1148 . שלמה כהן מציין׳ כי הוא כותב אותו ביום שבו הגיעה השמועה על כיבוש בג׳איה —ידיעה מפתיעה המהווה חידוש לעומת כל מה שידוע לנו על מסעות חמייחדים

 והרי תרגום אותם הקטעים הדנים במאורעות אפריקה וגם ספרד: אכן מה שרצונך לדעת על מאורעות המגרב, אשר כל שמעיהם תצילנה אזניו (השווה ש״א ג, יא), הגיעו יחידים וחבורות, גם יהודים, מאלה שהיו נוכחים במערכה והודיעו, כי עבד אל־מומין הסוסי ( מעמק סוס)  יצא נגד האמיר תאשפין בוהראן, צר עליו, חרג את צבאו ואת חאמיר תאשפין,וצלב את גופתו

. לאחר מכן כבש את תלמםאן והרג את אשר בתוכה, מלבד אלה שפשעו( בהמרת הדת ). וכשהגיעו הידיעות לאנשי סג׳למאסה, התקוממו נגד האמיר שלהם, הראו בגלוי את התנגדותם למוראביטון וגירשום מן העיר, שלחו את עבד אל־מומין והסגירו לו את העיר.

לאחר שנכנס  הוא או נציגו אל העיר,אסף את היהודים והציע להם את ה ״ פשעות ״ כלומר המרת חדת ולאחר שהוא ניסה שבעה חדשים לפתותם לעבירה, בעוד שהם כל הזמן יושבים בתענית ומתפללים, לאחר זה בא אחד המפקדים ודרש מהם את ה ״ פשעות ״. הם סירבו.ואז נהרגו מאה וחמישים יהודים על ייחוד השם. הצור תמים פעלו וגו׳ (דבר׳ ברוך דיין האמת שופט בצדק ואמת ג ו ׳ באשר דבר מלך שלטון (קהל׳ ח׳ ד). הנותרים פשעו.

וראשון ה״פושעים״ היה יוסף בן עמראן, דיין סג׳למאסה. על זה אספדה ואילילה (מיכה א, ח.  ויהי לפני בוא עבד אל־מומין העירה,בזמן שהתקוממו אנשי העיר המוראביטון, ברחו מבין אנשי העיר היהודים

מאתים איש בקירוב אל הקצבה ובתוכם מר יעקב עבודי אחי אבי ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעה, לאחר שלקהו כל מה שהיה עמהם אין אנו יודעים מה קרה להם לאחר מכן.

ולא נשארו בכל ארצות המורא ביטון מאלה שהצטרפו למרידה נגד המייחדים זולתי דרעה ומכנאס. קהילות המערב בעוונות כולם לקחו להם רשות / ל ב ג ו ד / ולא נשאר מן בג׳איה עד שער אף אחד שהמשיך לחיות בשם יהודי. נהרג מי שנהרג ופשע ( בהמרת הדת מי שפשע. (   

ביום כתבי את מכתבי זה באה הידיעה כי לקחו את בג׳איה . . . ה' יתעלה ישבור את כוחם ולא יהרסו שוב. אקווה כי הוא בנפילה בגלל הרס הארץ. וכן נתברר, כי לו חוף הים כולו משער אשבליא עד שער טורטושה; פרץ רב.  אלה מאנשי אנדלוס שלחו אליו והמליכוהו עליהם. ולא נשאר בארץ אף מוראביט

.. אחד. . . . קרטובה וגראנאטא

וכאשר נכבשה פאס נהרגו בה מאה אלף נפש, ובמראכש נהרגו מאה ועשרים אלף נפש. הנני להודיעך זאת לא מהשמועה, אלא אני מוסר לך על ס מ ך ידיעה אישית ״.

לאחר שורות מספר, שבהן מודיע שלמה כהן לאביו על עסקי מסחר חוזר הוא לסיפור המאורעות במארוקו ומזכיר, כי בימים אלה הגיע פליט מסג׳למאסר ״ אדם מלומד, מר יוסף בן מלאל, שלמד אצל בן מיגש ואתו כתב מינוי מאת בן מיגש.

שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך

פסוקים שאומרים כשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש

לחן — כקריאת משלי שלמה

נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי.

נר ה׳ נשמת אדם, חופשי כל חדרי־בטן.

 כי נר מצוה ותורה אור. ודדך ,חיים תוכחות מוסר,

 כי אתה תאיר נרי, יי אלהי יגיה חשכי.

 אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.

לדוד ה׳ אודי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד

 קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יי עליך זרח,

 מאין כמוך, ה׳ גדול אתה, וגדול שמך בגבורה.

אשירה לצור נורא

שיר — לכבוד חג האורים

לחן — חגאז׳

נועם — ימינך תסעדני

סימן – אני שלמה (ברדוגו) חזק.

אשירה לצור נורא קדוש עושה פלאים.

בכוח ובגבורה הרס מבצרי גאים

 קוני־שוטני־מוני, הכוני פצעוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

נסים גדולים עשה, צור מצמיח ישועה,

 נתן צריו למשסה, מלכות יון הרשעה,

אמרו־ערו־גזרו דת להעבירני

ארוממך ה׳ כי דליתני

יעצו על עמנו, במרמה ותחבולה,

להפר בריתנו, שבת ראש חידש מילה.

צורי, נרי אורי, לאורה הוציאני

ארוממך ה׳ כי דליתני

שַלֵם גמולם להם, על יד בני חשמונאי,

 נפלו על חלליהם, ביד עדת כֹּהֲנַי,

 שחו־ארחו־ברחו מרעים הקיפוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

לא נמצא שמן זית, כי נטמאה העזרה,

 וזאת תורת הבית, להדליק בו מנורה,

באו־ראו־מצאו, פך שמן בדוכני

ארוממך ה׳ פי דליתני

מצאו בו שיעור לילה לנרות מערכה,

גזר נורא עלילה, לשרות בו הברכה.

חזקו־ספקו־דלקו עד בוא יום השמיני

ארוממך ה׳ כי דליתני

הם קִבלו עליהם, את הנרות הללו,

 וזרעם אחריהם את הימים הללו,

קבעו־זעו־כךעו לאל בצרות עזדני

ארוממך ה׳ פי דליתני

חסד אל כל הימים לדור ודור הִגִידו,

 הפודה מיד קמים, זרע אברהם עבדו,

גילו־סֹלו־חלו פני אל צור מגני

ארוממך ה׳ כי דליתני

זמרו צוּר צבאות, גבר עלינו חסדו,

 נסים וגם נפלאות, גדולות לו לבדו,

 שירה־זמרה־אומרה לאל בפי ולשוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

קומה נא וגאלנו, גאֻלה העתידה,

וקבץ פזורינו, ישראל ויהודה,

 שָׂא נֵס־שנס־כנס לביתך עדר צאני

אז בשירה לה׳, ורומם תחת לשוני

ארוממך ה׳, כי דליתני