מורשת יהדות מרוקו

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

הרב אלברט אברהם חזן.

דמותו של הרב אלברט אברהם חזן, יליד טיארת 1920 שגדל בשרשל, אלג'יריה – מוכרת מאוד בציבור הרבני החינוכי בקרב יהדות מרוקו שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שימש רב צבאי במלחמה העולמית השנייה ועד סוף שנת 1960, לבסוף גורש מאלג'יריה לאחר שנכלא לשלושה ימים בשל פעילות ציונית מחתרתית.

בהמשף פעל רבות ב E.N.H כאחד ממייסדיו. הוא כיהן במרוקו כמפקח חינוכי להוראת השפה העברית, ופעל באגודת " חובבי השפה " שדניאל לוי היה הרוח החיה שלה. שליח הסוכנות היהודית מהחלקה לתרבות תורנית, עקיבא קשת ושלמה גולדשמידט, סייעו רבות למפעל ה- E.N.H.

 עם עלות הרב חזן ארצה התמנה לרב הראשי של המשטרה ושירות בתי הסוהר בארץ. עם פרישתו הקים את " קרן התשובה " שנועדה לשקם אסירים לשעבר לניהול חיים אזרחיים מתוקנים.

הבחירה בשם שרל נטר לתנועת הנוער אינה נראית לו מקרית, שכן דמותו של שרל נטר רשורה בעבותות ביהודת צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את מפעלו וחזונו בתקווה שקיננה בארץ ישראל דווקא.

לדידו, בתנועת שרל נטר, ביקשו ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת .

בהשראתו של הרב רוש התוודע הרב חזו לטמיעתו של האינדיווידום היהודי ( לא של הקהילה המרוקאית בכללה ) בקרב התרבות הצרפתית תוך היווצרות פער עמוק בין הזהות היהודית לבין הזהות האירופאית הנחשקת.

המימד העברי יהודי נדחק לקרן זווית, והעילית הרבנית דתית לא היוותה מוקד משיכה לבני הקהילה ; בית הספר היווה " מעבד להתבוללות ולזהות במשבר ". הרב אברהם חזן וחבריו החליטו להירתם לפעולה חינוכית שתמלא את הפער האמור, תוך מאבק בתסביך נחיתות מסוים שנרקם אל מול התרבות האירופאית.

ההנחה הייתה כי יש כאן מה להציל, לאחר השואה האיומה – הן בכמות והן באיכות : " שהילות כמו מכנאס, פאס , מראכש, בכל פינה ובכל רחוב וסמטה – הייתה מונחת יהדות דתית בוטחת ללא סימני שאלה, שלא כבערים הגדולות שבהן כבר נסללו נתיבי התבוללות, כמו בקזבלנקה ".

יתר על כן, השפה העברית הייתה שגורה בפיהם של בני קהילת מרוקו, דבר שעשעה רושם עז על באי הקהילה, לרבות שד"רי ארץ ישראל ולרבות הרב חזן. זה היה בבחינת חידוש רב משמעות.

הרב חזן, כעמיתיו, רואה ב " מגן דוד ", מייסודו של המנהיג הציוני ש"ד לוי, את הגרעין שממנו נבנה ה- E.N.H נדבך על גבי נדבך. מה שהחל כדבר ספונטני, עדיין במדים צרפתיים, המשיך ונתמסד " תכנית לימודים, צוות, כיתות, עמוד שדרה ארגוני, תקציב, גיבוי ותמיכה של כל ישראל חברים – כל אלה היו ביסוד הקמת בית המדרש,  שהיה חדור שליחות  היסטורית לחבר בין היהדות הקהילתית, השורשית, האותנטית – לבין עידן התמורות והמודרנה.

מטבע הדינאמיקה האמורה, גילו הרב חזן ועמיתיו את אלפונסו צבע, דניאל לוי וג'ו לסרי כפעילים מובהקים בקהילה. האחרונים גילמו בעיני הראשונים את הסינתזה המושלמת של המודרנות והמסורת, שהביטוי המעשי שלה היה שרל נטר.

התנועה הזו עוררה חידוש : מעתה אין להפריד בין פעילויות נוער כחינוך גופני לצד התפילה, ואין סתירה בין השניים. הדיכוטומיה שנסתמנה בחיים המדורניים, לפיה חיי מודרנה ומסורת אינם דרים לכאורה בכפיפה אחת, פינתה את מקומה לסינתזה המיוחדת " נפש בריאה בגוף בריא ".

הזיקה של צוות בית המדרש העברי לשרל נטר הייתה בעיקר לפעילות הוראת השפה העברית והתרבות היהודית ברוח הציונות הדתית ( במסגרת אגודת " חובבי השפה " ) לנוער ולמבוגרים, בתמיכת הג'וינט ובהשראת סמינרים שהיו מקיימים בקיץ באורסאי, בפרברי פאריס, יחד עם הרב ליאון יהודא אשכנזי ( " מניטו " ) בסטרס בורג – יחד עם הרב אברהם אפשטיין ופרופסור אנדרה נהר, ובאירופה – עם המחלקה לתרבות תורנית ובראשה הרב זאב גולד, ועם השליחים מהמחלקה – חמיאל, גולדשמידט ובן ארי.

יתר על כן, מרצים מהשורה הראשונה מצרפת מילאו אולמות ברחבי מרוקו. אחד המרצים הזכורים לתהילה היה לאון מייס, יו"ר הקהילה היהודית בצרפת ; אפיק נוסף קשור לפעילות הספורטיבית ( כדור יד, כדורגל, כדורסל ואגרוף ), במיוחד בימי שישי, סיימו חניכי שרל נטר מחק כדורסל ובאו להתקלח, ונכנס דניאל לוי ובישר על טקס הכרזת המדינה העברית המתקיים זה עתה. לשמע הבשורה אחזה בבני הנוער התרגשות עזה.

" מפעח זה על טהרת הדיסקרטיות מטבע ברייתו ". השלטון הצרפתי מזה והאוכלוסייה המוסלמית מזה חייבו פעולה שאינה הפגנתית אלא חינוכית במובן הצנוע והעמוק של המילה. מעבר לגישה החינוכית המהותית, נדרשת זהירות.

הייתה התאמה במטרות ובדרך של E.N.H   לזו של שרל נטר. בנקודות משיקות אלה פעלו בהרמוניה רבה. פעילות זו לא נשאה אופי קרייריסטי אלא הייתה כולה על טהרת הרצון הטוב וההתנדבות, שכן בד בבד שימש חזן כרב בצבא הצרפתי. 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מוגאדור, אל־צמירה (״המצודה הקטנה^,,)

עיר נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו. העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה בדיונות חול נרחבות. בפירצה שברכס נמצא הנמל המוגן. במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטוגלי במאה ה-16. העיר נוסדה ב-1767 על ידי הסולטאן סידי מוחמד, לפי תוכנית שתי וערב, והצטיינה בניקיונה ובסגנונה האירופי. כיום משמש נמלה כנמל דיג המספק חומר גלם לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות ועצים.

בין 1650 ל-1808 ישבו בה יהודים ששלטו על סחר העיר בראשותו של ״סוחר המלך״. ב- 1807 הוקם הרובע היהודי(מלאח). במאה ה-19 גדל מספר היהודים והגיע ל-14,000. הוקמו בתי ספר וישיבות, והיהודים נודעו כבעלי השכלה גבוהה. אחר כך ירדה העיר מחשיבותה הכלכלית והקהילה היהודית נידלדלה.

מוגאדור היא אחת מעיירות החוף הפורטוגליות היפות ביותר שנוסדו במרוקו. יהודים שסחרו בנשק במרוקו השתתפו ברכישת התותחים שבנמל. במלאח היהודי ישבו במאה ה־ 18 ובראשות המאה ה-19 רוב תושבי העיר בכללה.

מבקרים זרים באל-צווירה במאה ה-19 תמהו לגלות השפעה אנגלית כה רבה בנמל החוף הדרומי האטלנטי של מרוקו. התפתחות התעבורה הביאה ליבוא גדל של ביגוד, ריהוט ופרטי-מותרות שונים. התמורות לא היו רק חומריות: תעבורה טובה יותר סיפקה אפשרויות גדולות יותר לנסיעה, והסוחרים בני אל־צווירה לא זו בלבד שנסעו ללונדון ולמאנצ׳סטר כדי לנהל את עסקי המסחר שלהם, אלא אף שלחו לשם את ילדיהם, כדי שיקבלו חינוך אנגלי, או ישתקעו שם. כיוון שאנגליה היתה השותפה העיקרית למסחר עם אל-צווירה, השתלם להושיב בן משפחה באנגליה, כדי שיעמוד על מצב האספקה והביקוש השוטפים.

ואמנם הקשר המיוחד של אל-צווירה עם אנגליה מקורו ביחסי מסחר. אל-צווירה נוסדה בשנת 1764 כנמל מלכותי, ותוך עשור שנים הפכה להיות נמלה העיקרי של מרוקו בסחרה עם אירופה. אנגליה תפסה את העמדה הבכירה בסחר זה, והסוחרים היהודיים של אל-צווירה הם שהביאו להרחבת הקשרים האנגלייס-מרוקניים.

במשור הראשון של המאה ה-19 כבר התחילו להתיישב בלונדון בני משפחות חשובות של דיירים בני אל-צווירה ואפילו באו בברית הנישואים עם כמה מהחשובים ביותר בקהילה הספרדית של לונדון, למשל עם בני משפחת מונטיפיורי. הם המשיכו לקיים קשרים עם מרוקו והיו חלוצי המערכה הפילאנתרופית במשך המאה ה-19.

האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה ב-1961 4,563 נפש. 3,636 עזבו את העיר במהלך מבצע יכין.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

אכילת בשר שהקטינה התפילין של הראש

כבר בכמה סיפורים קודמים סיפרתי על יהודים שלא מצאו פרנסה בעיר, והלכו לנדוד בכפרים ערביים מרוחקים שם עסקו במסחר או במלאכות-יד שונות. הם חזרו לביתם רק בימי החגים הגדולים, ביניהם יש כאלה שלקחו אתם בחור יהודי בתור פועל או עוזר. הקשר בין יהודים אלה אל משפחותיהם היה ע״י ״רקאס״ (קי דגושה) – שליח ערבי נאמן, שמצד אחד היה מביא לבנים מלוכלכים וקצת כסף למשפחה, ולעומת זאת היה לוקח לבנים מכובסים, ודברי מזון. אשה אחת היתה רגילה לשלוח לבעלה כד קטן אחד, מלא בשר מטוגן ומשומר בשמן. כי יהודים אלה חיו כל הזמן על כוסכוס או על דגים שדגו בעצמם בנחלים ובנהרות שהיו באותם כפרים. היהודי מעולם לא טעם מהבשר שאשתו שלחה לו, כי כל בוקר היה מוצא כד הבשר הפוך על צידו וכמעט ריק. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיהודי התחיל לחשוד בפועל שלו, שהוא הוא שאוכל את הבשר. כשהעיר לו על כך ענה לו הפועל ״הרי אנחנו גרים באוהל פתוח לכל הרוחות, והכלבים הרבים המשוטטים בלילה, ריח הבשר סוחב אותם והם שאוכלים את הבשר סימן לכך שאנחנו מוצאים תמיד הכד הפוך על פיו״.

היהודי לא ידע מה לעשות, והלך להתייעץ עם שכנו החונה על ידו ושמו יהודה רופא – איש פיקח ומלא תחבולות. לאחר ששמע את הסיפור אמר לו: ״שמע בקולי, ותראה שמהיום והלאה, הפועל שלך לא יאכל יותר בשר מטוגן, גם אם תגיש לו אותו. בינתיים קח את תפילין הראש שלו והדק מעט את הלולאה, כך שבקושי התפילין ייכנסו לראשו. כך תעשה יומיים, ואחר כך תשלח אותו אלי״.

בבוקר, עוד לפני שהפועל יקום להתפלל, אמר לו בעל הבית: ״הראש שלך נראה לי נפוח קצת״. הפועל אומר לו ״אדוני, אל תבהיל אותי, אין לי כל כאב ראש״. ביום השלישי הפועל לא היה יכול כבר להכניס את ראשו ללולאת התפילין. פנה לבעל הבית ואמר לו ״אתה צודק. אני נוסע העירה, להיבדק אצל רופא אולי אני סובל ממחלה מסויימת, על אף שאין לי כאבים״.

בעל הבית אומר לו ״אין צורך ללכת לבדיקה, לך אצל יהודה רופא, השכן שלנו, והוא יאמר לך מה

לעשות״.

בהופיעו אצל יהודה רופא, הלה כאילו נדהם, אומר לפועל ״מה קרה לך, ראשך התנפח כמו בלון״, אומר לו ״גם בעל הבית שלי הרגיש בכך ואני חוזר העירה להיבדק אצל רופא״. יהודה רופא אומר לו ״אין כל צורך ברופא, מה גם שאין לך כאבים. היה מקרה דומה, והערבים המומחים קבעו שתופעה כזו באה מאכילת דברים מטוגנים בשמן״.

הפועל אומר לו ״אתה צודק״. וסיפר לו את מעשה הכד. ״אוי ואבוי לך, עמדת לפוצץ את הראש שלך. היזהר מאוד מאכילת בשר מטוגן״.

בעל הבית התחיל יום יום להרחיב את לולאת התפילין, שהגיעה לרוחבה הרגיל. והפועל נדהם לראות שהתפילין נכנסים לראשו בקלות.

בעל הבית שאל את הפועל ״איזו תרופה לקחת?״ ״לא לקחתי שום תרופה״ וסיפר לו את חידת כד הבשר. מאותו יום כלבים לא נכנסים יותר לאוהל, והפועל לא נגע יותר בבשר. הנה יהודה רופא, בשמו כן הוא, הפך לרופא ממש, ופתר את חידת כד הבשר.

חברת קדישא הערימה על המשטרה

יום האחרון של חג הפסח נפטר הרב אברהם ריוח, שהיה רב בעיר סטאט שבמרוקו. הוא היה בן עירנו ותלמידו של הרה״ג רפאל אלנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו. הרב הנ״ל נפטר כתוצאה ממגפת טיפוס, בה מתו כמה עשרות אנשים בעיר סטאט. בהיותו בן עירנו סאלי, ועד הקהילה ונכבדי העיר החליטו להביא את גופתו לעירנו, ולקבור אותו ליד רבו. המשימה הוטלה על יעקב אחי דל. יעקב אחי לקח אתו סכום כסף ניכר. בהגיעו לעיר סטאט, שאל הקהילה היהודית היכן מונחת גופתו של הרב, ענו לו שמיד אחרי פטירתו, אנשי משרד הבריאות שרפו את כל מה שהיה בביתו מחמת שהמגפה תוסיף להתפשט בעיר, ושמו את גופת הרב בתוך ארגז עץ, שאת מכסהו סגרו בהרבה מסמרים, וחתמו אותו בחותמות שעווה. הארון נלקח על ידי המשטרה ואנשי משרד הבריאות, והניחו אותו במקום מבודד, יחד עם יתר חללי המגפה.

יעקב אחי הלך קודם כל לקצין המשטרה ואמר לו שמדובר ברב חשוב מעיר סאלי, והקהילה רוצה לקבור אותו בעירו. המשטרה ענתה לו שהיא עשתה את שלה, והדבר נתון בידי אנשי משרד הבריאות המקומי. יעקב אחי נתקל בסירוב מוחלט, בטענה שהעברת הגופה מעיר לעיר, עלולה להביא המגפה גם בערים אחרות, שהגופה תעבור דרכן.

הוא גם הציע שהארון יושאר סגור וחתום כמות שהוא, ויסיע אותו במכונית אטומה לחלוטין. הצעתו לא נתקבלה בשום פנים ואופן.

יעקב אחי הגיע למסקנה, כי מה שלא יעשה השכל, הכסף יעשה אותו. כי במרוקו השוחד פותח כל שער

על אף הסכנה שבדבר, מצא דרך איך לפתות בשוחד, ובסכומים די גדולים, את קציני המשטרה ואנשי לשבת הבריאות. ואכן השוחד עשה את שלו. גם המשטרה וגם אנשי לשכת הבריאות התעשתו לבקשתו של יעקב אחי, בתנאי שהגופה תישאר בארון, עד להטמנתה בקבר. המכונית בה יוכנס הארון תהיה סגורה ואטומה לחלוטין. בכל עיר שתעבור בה הגופה, המשטרה של אותה עיר תחתום על אישור שהארון לא נפתח.

בסופו של דבר, יעקב אחי הצליח במשימה שהוטלה עליו והצליח להביא את הארון לעירנו. אלא שבזמן הקבורה הופיעו כמה שוטרים, כדי לוודא שאכן הגופה לא הוצאה מהארון, ושהארון נטמן באדמה כשהוא סתום וחתום. המשטרה בעירנו קיבלה הודעה טלפונית ממשטרת סטאט, לפקוח עין בזמן הקבורה. ואכן, בהתאם להוראות, הארון נטמן כשהוא סגור לעיני המשטרה. זה היה בשעת דמדומי הערב. לאחר שנסתם הגולל על הקבר, המשטרה חתמה על אישור שהכל התנהל כשורה. כשהמשטרה עזבה המקום, אנשי החברה קדישא ביקשו מהקהל להתפזר וכל אחד ילך לביתו.

בשעות החשבה כאשר איש לא נשאר בבית הקברות, כמה מאנשי חברה קדישא, וביניהם האחים שלי יוסף ויעקב דל, פתחו את הקבר, הוציאו הגופה מהארון, קברו אותה באדמה בתוך הקבר, ואת הארגז הטמינו במקום אחר, שאיש לא ידע עליו. וכך הרב נטמן באדמה כדת וכדין מבלי שאיש ידע על כך. הדבר נודע רק לאחר כמה שנים, כשכבר לא היתה כל סכנה לאלה שעסקו בכך, והרב נטמן ליד קבר רבו. הנה התחבולה היהודית גברה על כוחה של המשטרה.