מורשת יהדות מרוקו

האיסלאמיזציה בימי מובארכּ

ביולי 1997 הסיקה הנהגת הגמאעה את המסקנות מכישלונה של אסטרטגיית התקיפה שלה, והכריזה הפסקת אש. עד לאותו זמן נאסרו 34,000 מחבריה וכאלף מהם נהרגו במהלך מבצעים משטרתיים. במהלך השנה שקדמה להפסקת האש שקע בהדרגה גל הטרור של הארגון. זו הייתה מלחמת אזרחים שעוצמתה כמעט לא נתפסה במערב. ההסלמה הייתה ממושכת. בשנת 1993 נהרגו 207 אנשים בקרבות בין איסלאמיסטים לכוחות הביטחון המצרים, ביניהם 90 שוטרים, שישה קופטים, שלושה תיירים, 39 עוברי אורח ו־69 איסלאמיסטים. בשנת 1994 היה מספר ההרוגים 279, ביניהם 94 שוטרים. בשנת 1995 האמיר המספר לכדי 453 – עלייה בת 60 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה.

המדינה לא פעלה בכפפות של משי. בפרק זמן של 17 חודשים, מדצמבר 1992 עד אפריל 50,1994 איסלאמיסטים נתלו. ההשוואה למספר ההוצאות להורג בתקופתו של נאצר מאלפת. במהלך 18 שנות שלטונו בוצעו בסך הכול תשעה גזרי דין מוות.

אולם לא זה הדבר שגרם לתמורה במדיניות הגמאעה. כפי שהסביר עורך הדין של הארגון, מונתצר א־זיאת, השינוי לא היה בגישה אלא במטרה: ״בגמאעה הגיעו למסקנה שהאויב האמיתי אינו ממשלת מצרים, אלא ישראל״. הנהגת הגמאעה חשה בושה ״על שהיא נלחמה נגד מחשוף מוגזם של שחקנית, בעוד חברי ארגונים אחרים כמו חיזבאללה וחמאס סיכנו את חייהם למען שחרור ארצם״. האסטרטגיה האיסלאמיסטית הומצאה שוב מחדש. ממאבק ב״אויב הקרוב״, שתועדף בידי קוטב ופרג׳, היא עברה להתמקד ב״אויב הרחוק״, כלומר בישראל. בהתאם לכך, האסטרטגיה של טרור נגד ״מוסלמים מושחתים״ הומרה באסטרטגיה של תפיסת עמדות כוח בממסד.

בשיטה זו כשלעצמה לא היה חידוש. שלוש שנים לאחר רצח סאדאת, האיםלאמיסטים שלטו כבר בממסדיהם של המגזרים החשובים: הם שבו להיות הכוח החזק ביותר באוניברסיטאות, ובבחירות לוועדי 22 האיגודים המקצועיים במצרים הם ניצחו ברוב רובם של המקרים.

אפילו במוסדות המדינה השיג האיסלאמיזם אחיזה חסרת רחמים כמעט. בשנת 1984 חוזק מעמדה של השריעה כבסיס לחקיקה. הפרלמנט ביטל תקנה שהתקין סאדאת בהשפעת אשתו ג׳יהאן, שלפיה בעל המבקש לשאת אישה שנייה צריך לקבל את רשותה של אשתו. בשנת 1985 נאסר שידורן של כל תכניות הטלוויזיה ה״נוגדות ערכים איסלאמיים״, למשל תכניות העוסקות במחול ובכלל זה בלט קלסי אירופי. במקביל נצטוו תחנות השידור להקצות (כולן יחד) 14,000 שעות בשנה למשדרי דת. כך הובטחה ההגמוניה של מטיפי ה״טֶלֶקוראן״, שרבים מהם היו קרובים לאחים המוסלמים.

בה בעת פעלו האיסלאמיסטים גם באמצעים משפטיים פחות. הם איימו על האינטלקטואלים החילונים המעטים שנותרו במצרים, ובשנת 1992 רצחו את נציגם הבולט, פרג׳ פודה. פודה היה אחד המצרים הבודדים שקראו לממשלתם בקול רם לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. השיח׳ מוחמר אל־ע׳זאלי, דמות בולטת במסגד אל־אזהר הממשלתי למחצה וחבר בתנועת האחים המוסלמים, תמך בפומבי במעשה הרצח. הוא קבע כי כל מי שנולד כמוסלמי ולוחם נגד השריעה ראוי לעונש מוות – וכיוון שאין עדיין מדינה איסלאמית היכולה לבצע זאת, מי שביצע את פסק הדין אינו פושע. קורבן נוסף היה נסר חמיד אבו־זייד, פרופסור לבלשנות. בית הדין העליון הכריז עליו ככופר וחייב אותו לגרש את אשתו, מן הטעם שכופר אינו רשאי להיות נשוי לאישה מוסלמית. בני הזוג התעלמו מפסק הדין, וכשגברו איומי הרצח שהושמעו כלפיהם נאלצו לברוח לאירופה. בעל פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, נפצע קשה כשחבר הגמאעה ניסה להתנקש בחייו באוקטובר 1994. האימאם הקהירי יוסף אל־בדרי הסביר שמחפוז הוכיח, באמצעות הסמליות האפיקורסית שיש ביצירותיו, שהוא נטש את האמונה. הקורבן הבולט האחרון נכון לכתיבת שורות אלו הוא סעד א־דין איבראהים, בן 63, סוציולוג בעל שם עולמי. הוא נידון באוגוסט 2002 לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שקיבל מענק מחקר מהאיחוד האירופי.

פרק ג

ההגנה מבחוץ

הצורות של מתן החסות לשאינם־מוםלמים היו משתנות בהתאם למסיבות המדיניות או לנטיות־לבו של השליט. היו תקופות שבהן היה השלטון נושא פנים לעדה אחת על חשבון זולתה, ומושל במידה של סובלנות שהיה בה כדי להזכיר את הח׳ליפים הראשונים. שליטי בית אֻמיה בספרד (1031-710) והפאטמים (להוציא את הח׳ליף אל־חאכם), וכן העות׳מאנים בראשית התפשטותם, העניקו לד׳ימים אי־אלו חירויות ואף עודדו את קידומם החברתי של נכבדיהם. גם במצרים של תחילת המאה הי״ט הצליחו מוחמד־עלי (1848-1805) ובנו אבראהים להשתיק את התנגדותם של חכמי־הדת ולטפח את שיווי־הזכויות של הנוצרים. ז׳ראר דה־נרוואל, שביקר במצרים ב־1843, תיאר את המצרים כאנשים מכניסי־אורחים, מסבירי־פנים וסובלניים. הניגוד בין התנהגות זו לבין הקנאות ששררה בימים ההם במגרב, בסוריה, בפרס ובתימן מעיד על ההבדל הגדול במצב בין איזור אחד למשנהו.

 כמו שכיום ניצח האסלאם באיראן, לקול קריאתם של האיאתוללות, כך היו הבריות הולכים משך כל ההיסטוריה כסומא בארובה אחר מנהיגיהם הדתיים והמדיניים. אם היו הללו סובלניים ושולטים בארץ כהלכה, יכלו הד׳ימים לקוות למידה של בטחון. אולם תקופות אלה של ליבראליות נאורה, הקשורות לתנאים מדיניים מסוימים, לא די שהיו תלויות בשערה, אלא אף הבעירו את חמתם של פשוטי־עם למראה עלייתם של כמה ד׳ימים לגדולה, תוך שהם לובשים מחלצות ורוכבים על סוסים. כתוצאה מכך היה השליט נכנע ללחץ ההמון, או שהיה הקצף יוצא על העדה כולה בעקבות נפילתו של משטר פורק־עול, והד׳ימים הנשארים בחיים היו חוזרים אל שפל־מעמדם.

 במקרים רבים היו קומץ הכופרים שזכו לחסדם של שליטים מאוסים בעיני רוב בני־דתם שלהם, שהיו נמקים בעניים ונושאים בתוצאות עלייתם בסולם החברתי. כפי שראינו, סבלו גם יישובי המוסלמים מחמדת־הבצע של הסולטאנים, מעריצותם ואכזריותם של המושלים. הם דוכאו ונוצלו לא פחות מן הד׳ימים, אלא שיכלו לזכות בהגנתם של העולמא, אלה חכמי־הדת אדירי־ההשפעה, ובמקרים קיצוניים יכלו להתקומם בכוח־הזרוע. אפשרויות כאלו להמתקת עוול לא עמדו לרשותם של קיבוצי הד׳ימים נטולי־הנשק. תכופות ניצלו השליטים את נתיניהם באמצעות פקידים מבני־הד׳ימה, שהואיל ונוחים היו לפגיעה יותר מן המוסלמים נטו גם להיות נאמנים יותר לשררה. לכן היו הבריות מתנקמים בסולטאן בעשותם טבח בקיבוצי הד׳ימים, וכך הגבירו אפוא מניעים מדיניים וכלכליים את הקנאות הדתית. בפרק הקודם סיכמנו בקצרה את המסגרת המשפטית של היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים ואת מידת הסובלנות שזכו בה הללו במסגרת זו מצד השלטון המוסלמי. הגנה מסוג אחר ניתנה לפעמים מבחוץ לנוצרים הכפופים לעול האסלאם — זו של מלכי הנוצרים. יש לזכור שבו־בזמן שהאסלאם שלט על מקומותיו הקדושים, מכה ומדינה, ראתה הנצרות בנפול המקורות התרבותיים והגיאוגרפיים של אמונתה בידי כובשים זרים. הואיל ושמירת הקשר אל מולדתה הרוחנית היתה לנצרות בבחינת הכרח שאי־אפשר־בלעדיו, הרי מעתה שוב לא זז המערב מן הדאגה להגנה על עולי־הרגל ועל המורשה הנוצרית. תמורת שירותים חשובים כמו גם תשורות קבועות שניתנו לסולטאנים הצליחו אפוא שליטים נוצריים להקנות בטחון יחסי לצליינים, ולימים אף הצליחו להמתיק קצת מן הגזירות שהוטלו על הד׳ימיס, כגון האיסור על שיפוצן של כנסיות קיימות או על בנייתן של חדשות.

מכוח הפירמאן של אוקטובר 1596 השיגה צרפת מן ״השער העליון״ בקושטא הבטחה שלא יפגעו לרעה בעולי־רגל נוצרים ולא יאלצום לקבל את דת האסלאם. בשנה שלאחר־כך ביטל הסולטאן, לבקשתו של אנרי הרביעי מלך צרפת, החלטה לאסור את הנזירים והכוהנים שבארץ־הקודש ולהפוך את כנסיית־הקבר למסגד. הפקידים המוסלמים, שהתמידו לערוך סיורי־ביקורת בכנסיות ולבדוק אם לא נעשו בהן שום שיפוצים בלי רשות, היו מוצאים להם בכל־זאת תמיד תואנות לסחוט כספים מאנשי־הכהונה. השגריר הצרפתי בקושטא, דה־בונאק, הצליח להשיג, על־ידי הקאפיטולאציות של 1740, שביקורים טורדניים אלה ייערכו רק פעם אחת בשנה, וכן גם זכה בהיתר לשפץ כנסיות אירופיות. לאחר ארבעים שנה של משא־ומתן השיג אותו שגריר עצמו רשות לשפץ את כיפתה של כנסיית־הקבר. תקציבי הקונסולים נשאו במעמסה כבדה בשל מתנות או סכומי־כסף שהתעקשו השלטונות המוסלמים לקבל בטרם יכבדו הסכמים, שתמיד היו מערערים עליהם או מבטלים אותם שרירותית.

פירמן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיותבתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראןבתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו.

מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה". באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליף. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.

משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.

חסות כלכלית ומדינית

בנוסף להגנתם של אינטרסים דתיים התפתחה גם הגנה על אינטרסים כלכליים. מקדמת־הימים נתרקמו סביב חופי הים התיכון קשרי־מסחר שהקלו על התפשטות התרבויות ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. אף שהשלטון הערבי הפריע לתהליך זה, לא שם לו קץ בשום־פנים. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על לידתן והתפתחותן של חברות־המסחר האירופיות, שנקראו תחנות (Echelles), במסגרת הקאפיטולאציות. בשים לב למעמדם של הכופרים בארצות האסלאם ולמלחמות התכופות היה ניהולם הסדיר של יחסי־מסחר בין המזרח לאירופה מחייב את הגנתם של הסוחרים הזרים מפני מערכת השיפוט המקומית, כלומר ממשטר הד׳ימה. סוחרים זרים אלה נהנו ממעמד אקסטרה־טריטוריאלי, ולפיכך כפופים היו למערכת־שיפוט משלהם שהופעלה על־ידי הקונסולים. הם התגוררו יחד בח׳אנים או פֻנְדֻקים, ששעריהם היו ננעלים מדי־ערב להגנתם. מטעמי זהירות נאסר עליהם לקחת נשים מבנות הד׳ימה המקומיות ולקיים יחסים שאינם מסחריים בלבד עם מוסלמים. הקאפיטולאציות הראשונות(1535) היו כלכליות ביסודן. ההגנה הקונסולארית הקיפה עניינים הקשורים בחופש הפרט, בחופש הפולחן, בחופש הסחר והשיט: היא גם הבטיחה הקלות פיסקאליות ומשפטיות. הקונסולים הגנו לא רק על נתיניהם אלא גם על כמה זרים שהיו נטולים ייצוג קונסולארי במזרח, ואפילו על יהודים ממוצא ספרדי, שתמורת תשלומים נכבדים השיגו אי־אלו זכויות הגם שלא זכו להקלות שהוענקו לאחרים.

קַפִּיטוּלַצְיָה

^ל (נ') [מלטינית של ימי הביניים: capitulare לסדר בראשי פרקים] 
1. הַפְסָקַת הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַמְּנֻצָּח בַּמִּלְחָמָה וְהַסְכָּמָתוֹ לַתְּנָאִים הַמֻּכְתָּבִים לוֹ עַל יְדֵי הַמְּנַצֵּחַ: קַפִּיטוּלַצְיָה שֶׁל הַמְּצוּדָה. 
2. [רק בריבוי] חוֹזֶה בֵּין מְדִינוֹת הַמַּקְנֶה לִנְתִינֵי מְדִינָה מְסֻיֶּמֶת הַגָּרִים בִּתְחוּמֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת – זְכֻיּוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן הַזְּכוּת לְהִשָּׁפֵט בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מֵאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ: מִצְרַיִם נִשְׁתַּחְרְרָה מִן הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת שֶׁל אַנְגְּלִיָּה בִּשְׁנַת 1937.

היהודים נחשבו אומה נטולת ארץ ולפיכך נטולת ייצוג, ולכן מכרו הקונסולים האירופיים בכסף מלא את חסותם לאחדים מהם. אף שהיהודים יצאו נשכרים מסידור זה, הרי בשום־פנים לא נבע משיקולים הומאניטאריים. אכן, האינטרס המסחרי, וכעבור זמן המדיני, הוא שחייב גידול מתמיד במספרם של הנהנים מחסות קונסולארית. קונסולים של מדינות אירופיות שהפלו את היהודים לרעה היו שמחים לקראתם לפעמים ופורשים חסותם עליהם בלבאנט. יהודים אלה, ששמחו להיגאל מאי־הבטחון שבמצבם, קיבלו עליהם ברצון לשלם את התשלומים המיוחדים שהבדילום משאר סוחרים שפעלו במסגרת הקאפיטולאציות, תשלומים שרק התחרות בין הקונסולים המחזרים אחריהם שמה להם סייגים. הסוחרים הנוצרים האירופים ושאר בני־החסות, שבדרך־כלל לא היה שלום ביניהם, ביקשו לדחוק את רגלי היהודים. איבה זו נבעה מדעות־קדומות ומחמדת־בצע, כי בזכות בקיאותם בלשונות וקשריהם המסועפים היו היהודים מתחרים רציניים.

ב־1731 מחה הקונסול הצרפתי בארם־צובא (חלב) נגד הטלת מס נוסף על היהודים:

אם היהודים שבכאן, הנמצאים זה עשרים־וחמש שנה תחת חסות המלך, יוותרו על חסות זו, ממילא ניאלץ להגדיל במידה ניכרת את מרכזי־הסחר (התחנות), ודבר זה יגרום נזק גדול לסוחרים שבכאן כמו גם לכל הסוחרים־התושבים.

לעתים קרובות מחו היהודים נגד היחס העושקני שהבדילם משאר הסוחרים. אכן, נשק אחד חזק היה בידיהם: האיום שיבקשו חסות מקונסול אחר, ובכך יצמיחו בכישוריהם ובתרומותיהם ברכה לבעלי־חסותם החדשים. הסוחרים האחרים, שהתייחסו אליהם בסובלנות צרת־עין, היו מבטאים את איבתם בנסותם להשפילם. בטכסים פומביים — שבהם היו כללים קבועים להצבתם של יניצ׳ארים, דראגומאנים, שגרירים וקונסולים, זרים ובני־חסות מקומיים—היו היהודים אחרונים. אפילו על עצם נוכחותם קמו תמיד עוררים בקרב הסוחרים הנוצרים, שתבעו להרחיקם מכל־וכל מן הטכסים הפומביים. אולם כאן לא ויתרו הקונסולים כל־עיקר. בתחנה של סאלוניקי הורשו היהודים ב־1738 להשתתף בטכסים מן הטעמים הבאים:

מר דה־וילנֵב השיב שלסוחרים [הנוצרים] של סאלוניקי אין זה צריך להיות חשוב כלל אם יתלוו אליהם בני־החסות בביקוריהם אצל קציני האדון העליון [הסולטאן], כל עוד הם צועדים במאסף ממש, וכי נטיית־חסד זו תוכל להיות למועיל על־ידי שתקָרב אותם עוד יותר לחסותה של צרפת, ואין זה כדאי לתת להם עילה כלשהי להסתלק ממנה.

ב־1743 דרשו סוחרי ארם־צובא (חלב), בתמיכת לשכת־המסחר של מארסיי, שלא לשתף את היהודים בביקורים הרשמיים. וכך כתב השגריר אל השר:

לא אסתיר ממך שאני מופתע מכך שלשכת־המסחר מושפעת ממשובות־רוחם של סוחרי ארם־צובא יותר מאשר מן האינטרס שלה עצמה בהגנת הזרים, שאם יבקשו חסות אחרת ממילא תפחת גביית המסים.