ארכיון יומי: 3 בנובמבר 2014


אריאלה אמר – מאמרים

רימון לתורה או דגל שיעי?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם  וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם. 

ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה –  הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.

אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.  

דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית

אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:

הנביא בקרוהו                        הנביא בקרוהו

ונרות הדליקו לו                      ודגלים הניפו לו

הוי נשים הריעו לו                   הוי נשים הריעו לו

בזכות הנביא                          בזכות הנביא

תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'".  בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא  דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד,  בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת,  ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.

דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."

פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):

נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.

הערת המחברת :  התיבה היא השם המקובל בקרב יהודי עיראק למבנה המצבה הבנוי מעל הקבר,  בן יעקב, עמ' נו–נח.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז. כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

 

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.היכל הקודש 002

 יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.

היכל הקודש לרבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.תפילה בכותל

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

חבל הסוס והעיר תארודאנת.

העיר תארודאנט שוכנת בחבל סוס, מחוז בו ישבו יהודים תקופה ארוכה מגלות בית שני ויש הסוברים שישבו שם גם מתקופת בית ראשון. סמך לדבר ניתן ב " נר המערב " שם מביא רבי יוסף טולידאנו את הגמרא בסנהדרין דף צד, המדברת על דלות עשרת השבטים "

מר זוטרא אמר לאפריקי ( גלו ) כי מטו שוש אמרי שויא כארעין ( כשהדיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו ) כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין.

משמע שלפי דעה זו, גלו השבטים האבודים לאפריקה לחבל שוש הידוע במרוקו ולמה שאומרת הגמרא " שוש תרי ", הרי ישנה שוש נוספת במרוקו ונקראת שוש שטוקא. רבותינו מתארים שם את הארץ אליה הושלכו השבטים " וישליכם אל ארץ אחרת ", ארץ הדומה לארץ ישראל ואכן מרוקו דומה בהרבה דברים לארץ ישראל, מבלי להקל בחשיבותה העליונה של ארץ הקודש.

נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים המעידים על קיומו של ישוב יהודי במרוקו בתקופה הרומאית ואף שרידים המלמדים על קיום ישוב יהודי שם בתקופת בית ראשון. בעיר אופראן הסמוכה לחבל הסוס, נמצאה מצבה ועליה היה כתוב " יוסף סן מימון ג"א תשנ"ו, ג' אלפים שנת תשנ"ו כלומר לפני כ-2000 שנה.

עיר זו, אופראן נודעת בפרשית הגבורה ומסירות הנפש של צדיקיה. אופראן, אפר-ן, אפר של נ' צדיקים שנשרפו משום שלא הסכימו להמיר את דתם. ההריגה עקידה של נ' הצדיקים הייתה לפני כ-220 שנה. מסורת הייתה בידי יהודי העיר כי הם מיוחסים לשבט אפרים ולכן נקראו משפחת האפרתי ובמתכונת מאוחרת יותר אפריאט.

אחד ממקובלי חבל הדרעא, חבל המקובלים הנודע, הסמוך לחבל הסוס, רבי מסעוד מצליח בן גואשוש ניבא לשריף מוחמד, כי הוא יצליח במלחמתו ויכבוש את העיר תאזא בחבל הסוס, ומשם תתרחב ממשלתו וכך היה, הדבר אירע בשנת התש"ט התש"י.

יוסף הכהן כתב שכך החלה ושושלת השריפית. רבי מסעוד גואשוש גילה למושל כי הוא ובניו יכבשו את חבל הסוס ומשם תתבסס מלכותם. השריפים שעו לעצתו ונבואתו וכבשו את העיר תידסי בעמק הסוס ויסדו בה זאוויה, בית מדרש, מסגד מוסלמי.

בשנת השי"ח כבשו הטורקים חבל זה והתעללו ביהודים בגלל תמיכתם במושל המרוקאי. בני המושל אוהד היהודים שנהרג בקרב, נקמו נקמת אביהם וניצחו את הטורקים והביסום. בשנת השנ"ח פקדו את העיר תארודאנת רעב ומגפה שגרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקקא, אף היא בחבל סוס וגם שם סבלו מידי התושבים המקומיים. בשנת הש"ע גלו שנית לכפר תאמגרת, בין הגולים היה רבי יעקב איפרגאן " היוצר " מלצידי הרמב"ם אלבאז.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר