ארכיון יומי: 1 בנובמבר 2014


החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותיתארפוד - חתונה

יוסף שיטרית

הטקסים הרבים הנוגעים לכלה והנערכים בבית הכלה, ובמרכזם טקס החינה שלפני יום החופה, ובן התקנה המסורתית שביסודם בבל קהילה וקהילה, נשאבו ברובם מן ההתנהגויות והמנהגים של האוכלוסיות השכנות שהקהילות היהודיות היו אתן במגע, בראש ובראשונה התרבות הברברית לגווניה הרבים בשבטים השונים ובאזורים השונים שבהם היא עוצבה וממשיכה להתקיים. יעידו על כך השמות הברבריים הרבים שנשארו גם בשימושן של הקהילות היהודיות, הן הכפריות הן העירוניות, שלא היו חשופות בשלוש מאות השנים האחרונות למגע תרבותי ישיר עם אוכלוסיות דוברות ברברית. רוב הטקסים נוהגים גם באוכלוסיות המוסלמיות של מרוקו דוברות הערבית, שגם הן המשיכו מסורות ברבריות והוסיפו עליהן מנהגים ערביים או נתנו למנהגים הברבריים נופך שונה ומשמעות שונה, כמו למשל טקסי החינה הנהוגים בבל החברות הערביות," גם אלה שלא היו במגע עם התרבות הברברית.

הערת המחבר : על טקסי החינה במרוקו ראו וסטרמרק, טקסי חתונה; לאוסט, בלולות. על טקסי החינה בקרב הקהילות היהודיות ראו כאן את פרקי התיעוד, וכן בן־עמי, החתונה.

קביעת משמעויותיהם השקולות של טקסים אלה ועול ההתנהגויות והפעולות המתנהלות במסגרתם בקהילות היהודיות אינה משימה קלה, לבד מן המשמעות הגנרית של חניכת הכלה והכנתה הנפשית והפיזית ליציאתה מחסות אביה ומשפחתה ומעברה לחסות בעלה. מטרה נוספת המושגת דרך טקסים אלה והמעניקה להם את משמעותם היא הפגשה ראשונה של החתן עם הכלה בביתה אך בנוכחות קהל בלבד; על פי התקנה של כלל הקהילות לפני העידן המודרני אמורים היו החתן והכלה שלא להיפגש במכוון לפני תחילת טקסי החתונה המאפשרים זאת. המשימה הסמיוטית אינה קלה כאן, משום שטקסים אלה לא זכו להיות מטופלים, לא במקורם ולא בגלגוליהם בפעלה החברתית בקהילות היהודיות במרוקו, בטקסטים כתובים או אורליים מפורשים בדומה ליתר הטקסים ההלכתיים שהוזכרו זה עתה. אולם את משמעויותיהם של רבים מטקסים אלה, ובכללם טקסי החינה ומריחתה של החינה על שערותיה של הכלה באחד הטקסים, יש לחפש באמונות מגמת מושרשות המטפללות ומטפלות בסגולותיהם של צמחים, כמו עיסת עלי החינה האמורה לשמש כחומר חיטוי; של אנשים, כמו בעניין עין הרע שיש להישמר ממנה; של רוחות ומזיקים המקנאים במזלה של הכלה ומאיימים עליה לפני התייחדותה עם בעלה; של פעולות מקדימות האמורות להשפיע על התנהגויותיהם הרעות של אנשים, כמו סתימת פי הכד כדי לסתום את פיותיהם של אנשים שעלולים להקים שערוריות, או כדי לשחרר את הכלה או את החתן מהשפעות מסוכנות, מאיימות או משתקות.

מערכים סמיוטיים נוספים בחתונה היהודית המסורתית נוגעים לערבים ולסדרים חברתיימ־כלכליים וחברתיים־תרבותיים, שנסתפק במנייתם כאן: סדר החליפין הכלכליים בצורת הנדוניה שהכלה הביאה אתה לבית החתן וסכום הכתובה שהחתן מתחייב עליו; האינטראקציה החברתית־התרבותית וסדרי הקרבה כמו אירוח מוזמנים בחתונה לאחר שהורי החתן או הבלה הוזמנו לפני בן בידי משפחות המוזמנים; טיפוח, חיזוק וניהול ״ההון הסימבולי״ של המשפחה דרך חגיגות פאר עד כדי פזרנות; הערכים האסתטיים של הקהילה בצורת פאר הלבוש, התכשיטים והאיפור של הכלה; ערכי החן והיופי הנשי במיוחד דרך שירי השבח לכבוד החתן והכלה; ולבסוף, משאבי האהבה והסולידריות של בני המשפחה העוטפים ברגשי אמפתיה ודאגה את הכלה ערב יציאתה מחיק משפחתה.

מתוך המילון תוספת שלי – אלי פילו :  : סֶמְיוֹטִיקָה

ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

הערת המחבר : ״ההון הסימבולי״ גוגע ליוקרה ולסימגי הכבוד שמשיגים דרך הפעילות החברתית והפעולות המכוונות לכן. ראו על כך בורדיו, דיבור, עמי 75-68, 140-138.

לבל תרכובת המערכים הסמיוטיים האלה, היוצאים מניהול טקסי החתונה היהודית המסורתית ואירועיה, מיתוסף מערך משמעים ומשמעויות הנוגע לקיום הטקסים המסורתיים עצמם ולניהולם בהתאם למורשה המשפחתית והקהילתית. מערבים אלה נוגעים לעצם ביצוע הטקסים ולחוויות שהם מעניקים, וקראנו להם כאן משמעויות טבעיות פנימיות או משמעויות במעגל סגור, מבחינת הנוהגים לפיהם. הם מקבלים בזמנים מיוחדים מקום מרכזי בתודעה של בני הקהילה, בין היתר לאחר שהתפזרה הקהילה ופסק בה הקיום הסדיר של מסבת טקסיה. זכר הטקסים שעיצבו את הזהות הקהילתית והאישית והחוויות שהתלוו אליהם הופכים למוקד המשמעות העיקרי עבורם ולצורך שלהם לחוות אותם מחדש, בוודאי על פי התנאים החדשים שבהם הם חיים. הוא הדין, למשל, בחגיגות החינה, החוזרים ותופשות מקום חשוב בטקסי החתונה של יוצאי מרוקו בישראל לאחר שנעלמו מהם כמעט כליל במשך תקופה של כשלושים שנה לאחר עלייתם לארץ. טקסי החינה המחודשים נערכים בעיקר בידי משפחות המחתנות את בנותיהן, ובמיוחד כשהבת מתחתנת עם בן לעדה אחרת" במקרים אלה מקבל טקס החינה משמעות חברתית־תרבותית חדשה הכרוכה בצורך לשמר זהות תרבותית מקורית או להזדהות אתה ובצורך להצהיר בו בזמן על שימור זה או על הזדהות זו דרך קיום טקס שמזכיר במשהו את הטקס המקורי. משמעות חדשה זו של החינה משתתפת ביצירת לכידות חדשה שהמשפחה שמוצאה ממרוקו מנסה לעצב במערך טקסי החתונה שלה בארץ לאחר שנפרמה לכידותם הישנה.

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

פרק שלישימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

תולדות חיי מוחמד בעיר מכה

מוחמד נולד, על פי המשוער, בשנת 570 לספירה כנצר לפיהר אִבְּן-מאלק שחי אחד עשר דורות לפניו.

הוא נולד בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט מנדב הקדוש אשר בנה בתוכה את משכן האלילים ה׳כעבה׳.

העיר מכה ממוקמת בעמק הידוע בצחיחותו. משפחת קורייש שלטה על המקום הקדוש במכה, ה׳כעבה׳ שהיוותה מקור פרנסה חשוב לבני המשפחה. הם הפכו במרוצת השנים לסוחרים אמידים בעלי קשרי מסחר רבים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס.

מוחמד, נצר למשפחת קורייש, התייתם מאביו שנפטר בדרכו לסוריה עוד לפני היוולדו ואת ראשית ימי חייו בילה תחת השגחתם של אמו אמינה וסבו עבדאל מוטלב.

אמינה, אמו של מוחמד, הייתה אישה חלשה ברוחה ולא היה בכוחה להניק את בנה ולהעניק לו חום ואהבה, זאת מתוך היותה חולה ולא היה באפשרותה לטפל בבנה הרך. אולם, בהתערבותו של סבו, עבדאל מוטלב ובהתאם למנהגי שבט קורייש, הסכימה למסור את בנה מוחמד לידיה של חלימה, מיינקת בדואית משבט " הואזן " שטיפלה בו מספר שנים במאהל הבדואים במדבר.

בהגיעו לגיל שש שנים התייתם מוחמד גם מאמו אמינה, אשר אודותיה אין כל אזכור, לא בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא בתקופת האיסלאם.

מוחמד נאסף אל סבו עבדאל מוטלב ולמרות גילו הרך הועסק ברעיית צאן סבו, אך זכה במחיצתו לטיפול מסור שהעניק לו חום ואהבה כאב נאמן.

בהגיעו לגיל שמונה שנים מת עליו במפתיע גם סבו שהיה אהוב עליו מכל ובמותו הכתים את נשמתו בצלקת עמוקה של יגון ומועקה, צלקת קשה על אובדן סבו האהוב שהיה לדידו כסלע איתן וכמשענת לנחמה. עבדאל מוטלב היווה תחליף מושלם לדמות אביו ומקלט אנושי לבדידותו הרוחנית של עלם צעיר, יתום משני הוריו.

ימי ילדותו של מוחמד מהווים פרק טרגי ביותר בנעוריו אשר ללא ספק הותירו רשמים שליליים על אופיו והשחירו את ראייתו האופטימית ואת רגשותיו ההומאניים לקראת מהלכי חייו העתידיים. מוחמד נאסף אל בית דודו, אבו-טאלב, אביו של עלי חתנו לעתיד ובמחיצתו התקבל כאחד מבניו.

אולם מוחמד היה שונה באורח חייו מכל יתר בני דודו. הוא נטה להסתגר ולהתבודד, וכילד אגרסיבי וחסר בטחון, התקשה מאוד להשתלב בסביבתו ובמסגרת משפחתו החדשה.

הוא נהג בחוסר סבלנות כלפי רעיו וכלפי בני משפחתו ולהתפרצויות הזעם שליוו את רוחו הסוערת לא היה מרגוע ואיש מחכמי העדה לא מצא תרופה למכאובי נפשו האבלה.

אבו-טאלב, דודו, עסק במסחר בין מכה לדמשק. הוא היה איש נבון ונקי כפיים והיה מקובל בין סוחרי מכה ובעל מעמד מכובד בקרב מנהיגי שבט קורייש.

הוא הבחין שמוחמד נתון במשבר רוחני עמוק ומתקשה להתאושש ולהשלים עם הפרדה מסבו וכדי להשכיח מקרבו את יגונו, הציע לשותפיו להעסיק את הנער למרות גילו הצעיר כמלווה שיירות המסחר שיצאו בדרכם לסוריה.

היציאה אל המרחבים וחיבתם של מלווי השיירות הבוגרים כלפיו, היטיבו עם מוחמד ושיפרו את מצב רוחו להפליא.

הוא התגבר במהרה על המשבר הרוחני שהיה נתון בו ותוך זמן קצר הצליח להוכיח את יעילותו כמלווה השיירות הטוב ביותר ואף הפך ליועצו המסחרי הצמוד של אבו־טאלב, דודו, שהתחשב לעתים קרובות בעצותיו.

בהגיעו לגיל שש עשרה שנה הצטרף ביוזמתו לשורות הצבא ממכה והשתתף במלחמת פג׳אר, מלחמה שנועדה להבטיח את שליטתם של בני קורייש באורחות המסחר ועל משכן האלילים, ה׳כעבה׳.

לאחר המלחמה הוא נטל חלק מכריע בשיקומו ובשיפוצו של משכן האלילים, ה ׳כעבה׳, ששכן בו האל בשם אלאלאת שהיה חביב עליו מכל יתר האלים. בגיל עשרים וחמש שנה רכש מוחמד ניסיון רב בעסקי המסחר ועקב הצלחותיו הרבות מצא חן בעיני סוחרת אמידה בשם חדיג׳ה שנאותה להעסיקו בניהול עסקיה המסחריים בין מכה לדמשק.

מוחמד התגלה כפעלתן וכבעל יוזמה בתחום המסחר ורצף הצלחותיו בעסקים הביא את חדיג׳ה לידי החלטה להינשא לו למרות פער השנים הרב ביניהם.

 הערת המחבר – אין וודאות בדבר מועד פרוץ מלחת פג׳אר וחלוקות הדעות. קיימת סברה שהמלחמה התרחשה בשנת הפיל, דהיינו שנת 570 לספירה, בה ה׳כעבה׳ הותקפה על ידי מושל תימן אברה אל־אשרם שכונה בפי רבים ׳בעל הצלקת׳ בגלל הצלקת שבלטה בקצה פיו. הוא תקף את ה׳כעבה׳ באמצעות צבאו שהיה מצויד בפילים, אולם הובס, על פי הכתוב בקוראן, על ידי ציפורים שהטילו בהוראת ה׳ אבנים לוהטות על כוחותיו כדי להגן על ה׳כעבה׳.

מאידך קיימת סברה שמוחמד נולד בשנת 570 לספירה, דהיינו, הוא היה תינוק ולא יכל לקחת חלק בהגנה על ה׳כעבה׳ ככתוב, אולם מכיוון ששנת לידתו של מוחמד אינה ודאית, יתכן שהוא נולד הרבה שנים לפני כן.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שורצפוקסTETOUAN

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

הבריחה לתרשיש.

רבי אברהם בן מוסה הגיע לעיר תוניס בסביבות שנת הת"פ לבריאת העולם. גירסה נוספת על בריחתו של הרב מהעיר פאס לעיר תוניס, אנו למדים מדבריו של רבי אברהם כלפון בספרו " מעשה צדיקים " : מעשה הרב אברהם בן מוסה ז"ל מעיר פאס וסיבת יציאתו, שהייתה אשת המלך יש לה שנאה עם היהודים ותמיד עושה עליהם עלילות ברשע.

מה עשה לה הרב רבי אברהם ? עשה לה איזה מעשה שכל מה שתאכל, תריח בו ריח צואה, ונלאו בה הרופאים בכל מיני רפואות ולא הועיל.

ואחר כך שלח המלך אל היהודים אם יודעים איזה רפואה, ואמרו לו על רבי אברהם, וקרא אותו ואמר לו : אני מרפא אותה, אבל על מנת שלא תזיק ליהודים, וקיבלה עליה. וכתב לה קמיע ונתרפאה מיד.

נתקנאו הגויים ואמרו למלך : מאחר שהוא שריפא אותה, הוא עשה לה כל הצער הזה,, ופחד על עצמו שמא יתגלה הדבר, ותהיה בר מינן איזה גזירה על שונאי ישראל, ומיד ברח.

ומסופר סיפור נוסף : עוד פעם אחת נכנס לאחת מערי המערב בבורחו, מתארח אצל בעל הבית גביר ועשיר מאוד, לילה אחת באו הגנבים לגנוב ממנו, ודפקו על פתחו לידע אם אנשי הבית ישנים, ובעל הבית הכירם שהם גנבים.

בא הגביר לחכם ואמר לו : הגנבים באו לדפוק על פתח הדלת, ובזאת העיר איש אשר ישר בעיניו יעשה כי אין עליהם עול מלכות, ועכשיו נכנסים ולוקחים כל ממוני והורגים אותי, ואין בידי מה לעשות. אמר לו הרב : אל תירא ואל תחת, תביא לי אשישה של מים שרופים ( בקבוק ערק ) והביא לו ושתה.

ואחר שתי שעות חזרו לדפוק על הפתח כבתחילה. ואמר לו : תוסיף לי מים שרופים, ושתה עוד חמש פעמים. ואמר לו הרב, לא תירא, תביא לי מאכל שנאכל ונשתה ולא תירא, וכך היה ולא חזרו עוד.

הרב פוקח עיוורים.

סיפור פלא נוסף מסופר על הרב : בבואו בפעם הראשונה לעיר תוניס, הלך לחפש דירה להשכרה. לארח ששכר חדר קטן באכסניה פשוטה, פגש אותו יהודי אחד, שאמר לו, הערב נערכת חתונה מפוארת בביתו של אחד העשירים, על כן איעצך אדוני הרב, לך נא לביתו של העשיר בעל השמחה, ושם תפגוש את רבניה ונכבדיה של הקהילה, ותהיה לך הזדמנות נאותה לבוא עמהם בדברים.

כשנכנס הרב לאולם השמחה, כיבדוהו בני הבית בכוס משקה, והוא שמח שבעלי הבית מקבלים אורחים אלו שאינם קוראים בסבר פנים יפות. כעבור זמן קצר, התמלא האולם. בעל הבית אבי הכלה וחותנו עמדו בפתח הבית, לקבל פני האורחים המוזמנים.

לאחר מכן, הסתובבו בין השולחנות, כדי לבטא את שמחתם לבואם של האורחים. בהגיעם ליד השולחן שישב הרב, ראו כי הוא לבוש בגדים פשוטים ומאובקים. כעס העשיר על כך, ושאל את חותנו, מי האיש הזה שמבייש את האנשים המסובים לידו, בבגדיו אלה, איני יודע ענה אבי החתן כנארה שהוא אורח עני שנקלע לביתינו.

אבי הכלה סובב את פניו לעבר האורחים שהוא חפץ ביקרם. ותוך כדי השמיע קריאות כעס ותרעומת לעבר רבי אברהם בן מוסה.

שמע הרב את דברי הביזיון של בעל הבית, ונעלב מזה מאוד. בראותו שהעשיר התרחק מהשולחן שישי לידו. קם ועזב את האולם בחרי אף, ושב לחדרו שבמלון.

בעל השמחה אבי הכלה נכנס למטב להביא משם דבר מאכל לאורחים, והנה בצאתו לכיוון האולם, חש לפתע שהוכה בסנוורים, ואינו יכול לראות כלל. בתחילה חשב כי כיוון שהתרוצץ במשך כל היום, קיבל סחרחורת קלה, וניסה להתאמץ לפקוח את עיניו, אך מאומה לא עזר, עפעפי עיניו נעצמו, כאילו מישהו הדביקם בחוזקה זה לזה.

העשיר שהתעוור מיהר לגשת לחכמים שישבו בראש השולחן, וביק מהם לברך אותו, אך גם זה לא עזר, והוא חש כאבים עזים בשתי עיניו, אמר לו חותנו : לדעתי, נגרם לך כל זה, משום שזלזלת בכבודו של האזרח שהיה לבוש בגדים ישנים, ואלי תלמיד חכם הוא, וקרא עליך לה', לכן עליך לבקש את סליחתו.

היה שם אותו איש שפגש את הרב בדרך, והוא שיעץ לו ללכת לסעודת החתונה. בראותו שמחפשים המה את רבי אברהם, שאל אותם : האם מחפשים את החכם האורח, דעו לכם, כי הוא תלמיד חכם גדול.

ורק היום הגיע ממרוקו. והוסיף לומר, הוא מתאכסן בחדר אחד באכסניה קרובה. הלך אבי הכלה עם קרוביו לבית המלון. בעל המלון הראם את החדר, ובדופקם בדלתו יצאה אשת הרב ותשאלם : מה רצונכם בשעה מאורחת כזו !

אנו בעלי סעודת החתונה – שם היה הרב- ומבקשים לשוחח אתו בעניין חשוב ודחוף – ענו הצובאים על דלת החדר.

בתחילה לא רצה הרב לקבל אותם, אך כשאשתו הפצירה בו לשוחח עמהם, הרשה להם להיכנס לחדר. העשיר שנהפך לסגי-נהור, כופף את ראשו ונישק את יד הרב. בעוטדו נרעש ונרגש, נתן את קולו בבכי, ואמר : חטאתי אדוני הרב, חטאתי עויתי, פשעתי, יסלח לי כבוד תורתו, חי נפשך !

אילולא זכות אביך שהוא גדול בתורה, והייתה בו נשמה קדושה, לא הייתי סולח לך כלל – השמיע הרב באוזניו דברי כיבושין. יש בך מידת הגאוה, ואתה מכבד רק את אלה הלבושים יפה ועשירים כמוך, ואינך יודע לכבד כל אדם באשר הוא אדם.

אם תבטיח לי שמהיום והלאה תכבד את כל בני האדם, עניים כעשירים, פשוטים כמכובדים, אז אתפלל עליך לפקוח עוורים שיפקח את עיניך. הריני מסכים לחזור בתשובה שלימה על ידי כבודו – ענה העשיר, ועיניו זולגות דמעות ללא הפוגות. אקבל על עצמי לכבד את כל הברואים, ואני מבקש מחילה גמורה מכבוד תורתו – סיים בקול תחנונים.

אמור " ניחמתי " שלוש פעמים – פקד עליו הרב. לאחר שעשה לו התרה, השמיע באוזניו את האמרה " וסר עוונך וחטאתך תכופר ", והעביר את שתי ידיו על שתי עיניו. באותו רגע נפקחו עיניו של העשיר, ושב להיות ככל האדם. וימת אברהם.

בעיר תוניס הכירו את גדולת הרב, ושם התמנה לדיין וראש ישיבה. כן ריכז סביבו חבורת מקובלים, בדומה לחבורה שהייתה בעיר תיטואן. הוא סיים את כל הש"ס, ונהג לחבר שירי הודייה בסיום כל מסכת.

הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה נפטר בעיר תוניס, ביום כ"א באדר תס"ג – 1703.רבי רפאל אביש כתב עליו שיר קינה שנחקק על גבי מצבתו, והו תיאר את אישיותו והשפעתו.

בכו עם קדושים. לחכם חרשים. והלביש כתרים. ולימד סתרים. ועוקר ההרים. ומשבר סלעים. וחיבר ספרים. טהורים ויקרים. והאיר לדרים כגלגל שמים.

ויסד פסוקים וסודות עמוקים ובנה שחקים, ונכנס פרדסים. ורבן גמרא, ובעל סברא, וסודות בתורה, מקובל בטעמה. ואב הוא לבית דין. והכל מעידין, ולא שת ליום דין. הסדין לשלמה. אנוש תם וישר. ומגן ביום צר. ולא קם בכל שר. שמדע ובחכמה.

לאל חי בהודו. יקרו כבודו. וידע בסודו, במעלה תמימה. והוא לבן מוסה. והבין וכסה. לבורא ונשא. לארץ בלימה.

שמו אברהם, בשכלו כשורם, אצילות בגובהם, ידיעה שלימה, ביום א"ך לאדר, ונאסף ונעדר, בתצ"ג אזי דר. בקברי אדמה.צרורה בחיים בעדי עדיים, עדן יקיים לנפש בעיר תוניס היה גם בית מדרש שלו שנקרא בשם " אלגריבא ".

קברו נערץ על יהודי תוניס, ופוקדים אותו בזייארא רבתי. בשנת תקס"ו – 1806, חרשו המוסלמים את בית העלמין העתיק בתוניס, אך לא נגעו לרעה בקברו, ובקבריהם של הצדיקים הנודעים בני דורו. זכותם יכן עלינו אמן. 

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757) אליעזר בשן

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.    אליעזר בשן……..

חיבור זה יעמוד על חלקם של יהודי מרוקו במערכת הדיפלומטית של סולטאן מרוקו מחמד בתור מזכירים, תורגמנים, שלוחי הסולטאן למלכי בריטניה, ומצד שני על יהודים כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירותה של בריטניה במרוקו. בפרסומים על יהודי צפון­­־אפריקה נמנו עשרה יהודים בתפקידים אלה. בתעודות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי נחשפים עליהם פרטים נוספים שטרם פורסמו, וכן שמות של יהודים אחרים שלא הוזכרו עד עתה בחיבורים על יהודי מרוקו. היו מהם שמילאו רק תפקיד אחד, ואחרים שהחליפו תפקידים ואדונים. אישים אלה הגיעו לעמדותיהם בדרך כלל לאחר ניסיון מסחרי וקשרים כלכליים עם השלטונות בתור תג׳אר א־סולטאן, דהיינו חוכרי מונופול מסחרי מן הסולטאן, שעשו חיל, או מתוך מגעים עם הבריטים במרוקו או בגיברלטר אבל לא תמיד היה העושר מקור ברכה: קינאו בהם, טפלו עליהם עלילות, היו שנאסרו, אחרים נאלצו לברוח, והיה מי שנדון למוות ושילם בחייו.

אירופאים שביקרו במרוקו בשנות שלטונו של מחמד מוסרים על יהודים בין משרתיו. מ׳ קיטינג (Keatinge), שנלווה בשנת 1785 למשלחת בריטית לקונסול במוגדור, כותב שלסולטאן סוכנים יהודים ותורגמן יהודי, וכי הלה תרגם את דברי הסולטאן למשלחת. . רופא אנגלי בשם ויליאם למפריאר(Lempriere), שנשלח מגיברלטר למרוקו בשנת 1789 לטפל בבנו של הסולטאן, מציין, כי בין שלושים בעלי תפקידים בחצר הסולטאן ישנם שבעה תת־מזכירים יהודים. אבל במקורות הללו לא צוינו שמותיהם של היהודים שדובר בהם.

המקור העברי האותנטי היחיד של בן הדור הדן על אישים אלה ומוסר שמות ופרטים עליהם הוא שמואל רומאנילי, איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 . הוא מכנה יהודים אלה סאחב אלסולטאן (אוהבי המלך), ומציין שבדרך כלל התנכרו לאחיהם. הוא מזכיר גם את הסכנות שהם נתונים להן ״אם יסתיר המלך רגע פניו מהם״.

רקע היסטורי

לאחר שלושים שנות אנרכיה והוסר יציבות, שבמהלכן נאבקו על השלטון יורשי הסולטאן מולאי אסמעיל, הצליח מחמד אבן עבדאללה מבית פילאלי להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. הייתה זו אחת התקופות הטובות ביותר במרוקו בתחום הכלכלי. צבאו הנאמן של הסולטאן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב שטחה של מרוקו. הסולטאן קירב את העלמא (החכמים) כדי לזכות בתמיכתם. לשם פיוס הוא שחרר יריבים ממאסרם. הוא חילק ממון לנצרכים בימי אסונות טבע כמו רעש, בצורת ומכת ארבה. בשנת 1769 הוא גירש את הפורטוגלים ממזגן; אבל הוא נכשל בניסיונו לכבוש מספרד את מלילה בארבע שנות מצור(1775-1771). הוא הגדיל את הכנסות אוצרו על ידי הטלת מס חדש.

מחמד הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות אירופה ועם ארצות הברית, וחתם על הסכמים אתן. ההסכם הראשון היה עם בריטניה, בשנת 1760. לבריטניה היה עניין מיוחד בטיפוח היחסים עם מרוקו, עקב היותה מקור לחומרי גלם וכן לאספקת מזון טרי לצבא ולאוכלוסייה האזרחית בגיברלטר, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה החל בשנת 1704, וספרד לא מכרה לה מזון. יהודים בטנג׳יר או כאלה שעברו לגור בגיברלטר היו מעורבים בייצוא המזון. הסולטאן הרוויח מהמכס על הייצוא, והיה מעוניין לקבל מבריטניה נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה שיוצרו בה, וכן להסתייע במומחים בריטים לבניית אניות ולכריית מכרות.

ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה, גובה המכס, זכויות הסוחרים האנגלים הפטורים ממסים מקומיים ונתונים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, אי שבייתם, שחרורם אם ייפלו בשבי, וזכותם של מאורים היהודים ממרוקו לנוע ולסחור בגיברלטר. התנאים מבוססים בדרך כלל על הסכמים שנחתמו כבר שנים לפני כן וחודשו, כי בעקבות חילופי סולטאן צריך היה לחדש כל הסכם, ולעתים נוספו סעיפים חדשים. הבריטים עמדו בתחרות ובמאבק מול ספרד, שגם לה היו אינטרסים פוליטיים וכלכליים במגרב, ומדי פעם העדיף הסולטאן מחמד את ספרד על פני בריטניה. ביחסי מרוקו ובריטניה היו אפוא עליות וירידות.

הערת המחבר : אחרי ההסכם של 1760, בעקבות הפרות ומתחים, נחתמו הסכמים נוספים בשנים 1766, 1772 ו-1783. כבר בהסכם משנת 1727 נאמר, שכל המאורים והיהודים נתיני מרוקו זכאים לתנועה ולסחר חופשי בגיברלטר למשך שלושים השנים העוקבות:

בשנת 1760 יזם מחמד בניית נמל חדש במוגדור, היא אצוירה(־־המבצר הקטן), על חורבותיה של עיר פורטוגלית. הוא דרש מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. הנמל נבנה במשך עשר שנים, והיה לנמל המרוקאי החשוב בחוף האוקיינוס לסחר עם אירופה. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו שם, וכפיתוי העניק הנחה במכם ליצואנים. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת שלחה נציג לעיר החדשה. משקלם של היהודים במסחר כאן היה ניכר, ולהם חלק נכבד בשגשוגה גם בדורות העוקבים.

גם בערי הנמל השוכנות בחוף הים התיכון, שדרכן התנהל מסחר ער עם מדינות אירופה, מילאו יהודים תפקידים של מתווכים, סוחרים עצמאיים ותורגמנים. עיסוקים אלה — שחייבו הכרת השפה המקומית, מנהגים, כללי השוק המקומיים וקשרים עם הממשל, וכן הכרת שפות אירופיות — הכשירו יהודים למילוי תפקידים דיפלומטיים בקשרים בין הסולטאן, המושלים, קונסולים ומלכי אירופה. היו יהודים שלמדו אנגלית בהיותם בגיברלטר.,

ומצד שני, מה הניע את הבריטים למנות יהודים בתור סגני קונסולים בערי מרוקו? עם התרחבות מוקדי המסחר התעורר הצורך למנות סוכנים, נוסף לקונסול הכללי שישב בטנג׳יר. עקב המרחק הרב מעיר זו לערים אחרות לא היה באפשרותו לשלוט על המתרחש במקומות אחרים. בקרב האוכלוסייה המאורית לא נמצאו אנשים מנוסים ומתאימים, ועל כן פנו ליהודים. הם מונו גם בגלל בקיאותם בנפתולי המערכת הכלכלית והאדמיניסטרטיבית, שחייבו לעתים תחכום. הקונסול הכללי סמפסון(Sampson) כתב ב־17 באוגוסט 1770 לשר החוץ הבריטי:

I acknonwledge that His Majesty's service in the dominions of the Empire of Morocco at present cannot be executed without the assistance of the Jews.

היהודים נמצאו אפוא מתאימים גם לשמש אנשי קשר, תורגמנים וסגני קונסולים בערי הנמל במרוקו. תפקידם היה להבטיח את האינטרסים המסחריים של הבריטים. הם היו נתונים למרותו של הקונסול הכללי, שהיה תמיד אנגלי, והיו מהם שהתכתבו עם המושל הבריטי בגיברלטר, שפיקח על הקונסול במרוקו; אבל בהיותם ד'ימים נתיני הסולטאן הם עמדו גם תחת מרותם של המושל המקומי והסולטאן. מעמדם היה אפוא עדין, והיה עליהם להלן בין הטיפות כדי שלא להיכשל.

היו שגרירים, קונסולים ומושלים בגיברלטר שהעריכו את שירותם של היהודים. אחרים הביעו הסתייגות או התנגדות להעסקתם בגלל היותם ד׳מים ומושפלים בידי המוסלמים, המתייחסים אליהם בזלזול, בגלל נאמנותם הכפולה, ובמקרה אחד עקב יושרם המפוקפק." למרות זאת היו יהודים שמילאו תפקידים חשובים בשירותם של שני הצדדים, ונמנה אותם להלן.

חיים ארבונה

עוד בהיותו יורש עצר העסיק מחמד תורגמן יהודי בשם חיים ארבונה.

יוסף בן משה בוזאגלו די פאס

הוא היהודי הראשון הנזכר בתעודה מארכיון משרד המושבות הבריטי מהשנה הראשונה לכהונת הסולטאן מחמד, 1757, בתור נציגו שנשלח לגיברלטר. מושל גיברלטר ציין שאינו נותן בו אמון בהיותו נוכל. בשנת 1758 הציע יוסף לבריטים לכבוש את טנג׳יר. הוא ידוע מפעילותו במרוקו ובאירופה בשנות הארבעים והחמישים, לפני עלות מחמד לשלטון. נפטר בשנת 1767

יהושע בן שלום

בארכיון הנ״ל נזכר Joshua Benselum ב־2 בפברואר 1786 , כמי שבידו מופקדת פקודת ״סולטאן להגדלת המכס לסחורות ייצוא ממרוקו לגיברלטר. הוא היה אפוא ממשרתי ״סולטאן, אבל אין עליו פרטים נוספים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר