ארכיון יומי: 9 בנובמבר 2014


הקבלה במרוקו-היכל הקודש

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

משפחתו הגיעה מאופראן.היכל הקודש 002

מסופר שפעם אחת ישבה חבורת תלמידי חכמים חשובה בירושלים ועסקה בסוגיה קשה בגמרא אליבא דהלכתא. לחלל בית המדרש נזרקה קושיה עצומה ואף אחד מבני החבורה לא יכול היה לתרצה. אחד החכמים רבי שלמה נחמיאש המערבי אמר לחבריו, רק אחד יכול לענות לכם רבי דוד בן ברוך ממרוקו.

הם שלחו שליח מוסלמי שהגיע אליו כעבור שישה חודשים עם אגרת השאלה. רבי דוד בן ברוך כתב אגרת חשובה ושלחה עם השליח בצירוף כיכר לחם חמה מתנה לחכמים, לתמיהת השליח ענה הרב שלא ידאג, כי היום יגיע אל משלחיו בחזרה.

פלא גדול היה כשהשליח חזק בקפיצת הדרך בהוראת הרב לירושלים עם התשובה בידו. כיכר הלחם הייתה כמובן טריה וחמה כיום הלקיחה.

רבי ברוך הכהן אזוג נכדו של רבי דוד בן ברוך הגדול. הוא אחיו של רבי ימין הקבור לידו ואביו של רבי דודו בן ברוך הצאצא. הילולתו מתקיימת ב-ג' באלול.

בעיר תרודאנת קבור רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן הנכד כינויו המפורסם הוא באבא דודו. הוא נודע כצדיק מלוב"ן. הוא נפטר בכ"ה באדר התשי"ג.

הרמב"ם אלבאז וחוג תלמידיו.

הרמב"ם אלבאז, רבי משה בן מימון אלבאז, חי בעיר תרודאנת. את חיבורו המםורסם " היכל הקודש " החל לכתוב בשנת השל"ה, תקופה המקבילה לתקופת מקובלי צפת ובראשם האר"י ז"ל. הרבמב"מ אלבאז ריכז סביבו חוג מקובלים מצומצם ואיכותי. מתלצידיו החשובים נודעו לנו שלושה :

1 – רבי יצחק הכהן מחבר הספר " גינת ביתן " חיבור קבלה על עשר ספירות, כינוייהן ושמותיהן.

2 – רבי יעקב איפרגאן המכונה " היוצר "

רבי יעקב השתייך למשפחת צדיקים ומקובלים נודעת בחבל זה. בשנת הש"ע גלה רבי יעקב עם שאר יהודי הקהילה לכפר תאמגרת מפאת הרדיפות. גם שם סבל רבי יעקב עת העלילו עליו עלילה ובמאמצים גדולים נחלץ ממאסר שווא, בעקבות זאת גלה לאופראן ומשם לאקקא.

רבי יעקב כתב שני חיבורים : " פרח שושן " בכתב יד פירוש למסכת אבות ע"ד הקבלה, ו " מנחה חדשה " חיבור חשוב והוא פירוש על התורה על דרך הקבלה, הוצא לאור על ידי אורות המערב

3 – רבי יעקב חנין דודו של רבי יעקב איפרגאן המוזכר בחיבוריו.

יעקב אפרגאן ( אלפרגאן הצורף ( היוצר ). בן יצחק המכונה אבן סנה.מאות 16-17. חי בתרודאנת, ממנה יצא בשנת שנ"ח בגלל המגפה. היה תלמידו של רבי משה בן מימון אלבאז, בעל " היכל הקדש ". כם מצטט בהערצה את חברו, רבי יצחק הכהן בעל " גנת ביתן ".

חיבר ספר " פרח שושן ", פירוש על מסכת אבות על פי הקבלה. חיבר גם " מנחה חדשה " בשנת שע"ט והוא ספר פירושים קבליים לתורה. נזכרים בו חיבורים קבליים רבים

הספר " פרח שושן "

רבי יעקב איפרגן, מגדולי תלמידיו של הרמב"ם אלבז, גדל בעמק הסוס בדרום מרוקו. בחבל זה, חבל הסוס, צמח לו חוג של תלמידי חכמים מקובלים המלומדים בפרד"ס, סביב רבם הנערץ רבי משה בן מימון אלבאז, מחבר הספר " היכל הקודש, פירוש לתפילה, לשבת, לראש חודש ולימים טובים על פי הקבלה והזוהר הקדוש ו "פרח שושן "  פירוש ההגדה של פסח על פי הסוד.

כמו כן קרוב לוודאי שרבי יעקב למד אצל רבי יהודה חנין, שמשמעויותיו ומכתביו הוא מרבה להביא בחיבורינו זה. רבי יהודה חיבר את החיבורים הבאים : מנחת יהודה ", " עץ החיים " ו | ספר האור ". כו מזכיר רבי יעקב את מורו – חבירו רבי יצחק הכהן מחבר ספר " גינת ביתן "

בהקמה חמנחה חדשה, מכנה רבי יעקב את עצמו " יעקב צורף בן כבוד מורי יצחק המכונה אבן סנה, וכן " יעקב בן רבי כבוד מור אבי בר סבעון המכונה בו יפרגאן ממדינת תארודאנת ". מכאן אנו למדים שהרב יעקב איפרגאן כונה בשם הצורף, אולי בהיותו עוסק בהצלחה רבה בחכמת הצירוף ?

אחד מאבותיו נקרא בשם סבעון ונתכנה בו יפרגאן. יתכן ורבי יעקב השתייך למשפחת המקובלים הנקראת הסבעוני. במשפחה זו פגשנו כמה חכמים מקובלים: רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישועה מסאלי. הוא אשר הוציא לאור את " היכל הקודש " לרבי מימון בן משה אלבאז, בתמיכת רבו, הרב יעקב סספורטאס ואף כתב עליו הגהות על פי דברי האר"י ז"ל.

רבי אהרן נלחם, לצד רבו, בקיפות בשבתאות. כן חיבר בי אהרן ספר דרשות ".מאבותיו היה קרוב לוודאי, רבי דוד הסבעוני בר אהרן מסאלי, מחבר " טוב רואי " – דרושים. רבי דוד, נכדו של רבי דוד הנזכר, חיבר ספר " נאום דוד " – דרושים וספר פסקי דינים.

רבי ראובן הסבעוני ובנו רבי שלם היו מרבני סאלי, ממנו נותרו כמה קינות " במלכי רבנן " נכתב כי נראש שמו חתום בפסק דין בשנת הת"צ עם הרב המשבי"ר. רבי מרדכי בר דוד בן סבעון מחכמי דרעא, דרש מילי דאגדתא ממאמרי חז"ל וביארם על דרך הסוד.

רבי מרדכי אסבעוני בן רבי יעקב בן רבי משה כתב " פרשת מרדכי " פירושים לתורה על דרך הסוד. ס]פרו הודפס בשנת התרצ"א. באופראן ישב לפני שלוש מאות שנה, המקובל יעיש בר יחיא בר סבעון אשר קיבץ כתבי יד בקבלה וביניהם קטע מחיבור " מאורי אור " לרבי דוד דרעא הלוי.

על גדולתו של רבי יעקב, ניתן ללמוד מתורתו, אך גם קורות חייו יעידו על מעלותיו כתלמיד חכם, מקובל ויוצר דגול. שני חיבוריו " פרח שושן " ו " מנחה חדשה ", חוברו על ידו בתקופה רשה לו ולקהילתו. בתקופה זו נגזרו עליהם גלות, טלטולןים וייסורים רבים. בהדמתו ל " מנחה חדשה " הוא כותב :

אמנם מרוב הצרות התכופות עלי, נדלדלה ידי מרוב העניות ודוחק השעה ומחסורן כיס הקשה מכולם. גם נעדרו סיבות ההכנות, לסיבת האוייבים המורדים אשר באו לארצנו ונחלצנו אנו והקהל יצ"ו בחצר אחת מגדולי הכפר, אשר היינו בו תושבים כמו חמש עשרה שהנ לגלותנו ממדינת תארודנת, לסיבת המגפה בשנת משי"ח לפ"ק – שנת השנ"ח – 1598.

ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ובטח ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו בחצר הנכרת עשרה ימים והחצר סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואחר כך גברה ידי אויבנו וישפכו סוללה על החצר ובואו במערות ובמחילות עפר תחת הארץ וישמו גופרית ואש תחת יסודות החצר.

וישלחו אא תחתיה ותבקע האדמה ותפול החצר וימותו כמה וכמה אנשים…ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו…ואחר כך עוד הגלונו האוייבים עמהם…והלכנו עמהם בגלות עד כפר תאמגרת…אמנם עוד נתפסתי שם לבדי וענו בכבל רגלי ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי…..

ארצה ברבראי וגרתי שם שנה תמימה…ונסעתי משם לכפר אופראן יע"ה…ועוד טמנו לי רשעים פח ללכדני ונסעתי משם עד לכפר אקא ".

תאמגרת היא תאמאנרת, עיירה בחבל הסוס, בה ישב רבי יצחק סוויסא המוציא לאור של " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור, אקקא זהו כפר קדום, אף הוא העמק הסוס, בו נודע הצדיר רבי יששכר בכל המעיין.

כל הגלויות שעבר רבי יעקב, לא נתנו לו מנוח. ספרים רבים בוודאי לא יכול היה לקחת איתו. צריך היה רבי יעקב, לנטוש את בית מדרשו הקבוע ולהיפרד מרבותיו ומחבריו החכמים. דברים קשים אלו היו מפריעים מן הסתם למחבר רגיטל, היו מונעים אותו מלכתוב, או לפחות, היו מאפילים על יצירותיו.

לא כך הדבר אצל רבי יעקב היוצר הדגול. שני חיבוריו, על התורה ועל פרקי אבות, על דרך הפשט והקבלה, הם חיבורים חשובים ומעמיקים ובהם השתמש הרב במקורות רבים, לעתים על פי זכרונו. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כך מספר אבן חלדון על מפלתה של הכוהנת :אנדרי שוראקי 2

הברברים נטשו את הכאהנה ונכנעו לחסן. מצביא זה ניצל את המאורע המשמח, וכיוון שהצליח לזרוע פירוד ומדנים בין תומכי הכאהנה, יצא נגד הברברים, שעדיין נשמעו לאישה זו והניסם מנוסת חרב….כאשר ירד הלילה, ערב הקרב, אמרה הכאהנה לשני בניה כי בעיניה כבר היא חשובה כמתה.

שראתה את ראשה כרות ומוגש לשליט הערבי הגדול, שחסן כפוף לו. לשווא הציע לה ח'אלד להפקיר את הארץ לפולש. היא מיחתה ואמרה, שתהיה זו חרפה לעמה.

אין בפי ההיסטוריונים שֵׁם לקרב האחרון הזה. ואולם החשוב הוא מה שבא אחרי כן. נראה כי במותה ציוותה הכאהנה לבניה שהואיל והכל אבוד, הרי עליהם להיכנע לחסן. מפל הכאהנה ומותה שימשו אות לכניעתם של שבטי הברברים.

הכובש הערבי נהג בחוכמה וקיבלם בזרועות פתוחות, אף הסתייע בהם. אבן חלדון מספר לנו, שחסן העניק לבניה של הכוהנת את הפיקוד העליון על בני ג'יראוַה ואת השלטון בהר אַורס. שבט נוסף שהתייהד בזמנו, בני נפוצה, גם הוא נהג בדומה לכך. .

בשנת 695 לספירה, כשרצו צבאות ערבים לפנות מקירואן לטריפולי, ביקשום לתת מעבר לאורך חוף הים, ולוּ גם לא יעלה רוחבו על שיעורו של צניף, בני נפוצה סירבו, ופרץ קרב, בו נפלו הרבה מן הברברים. הנותרים קיבלו עליהם את האסלאם.

כעבור זמן קצר פנו אל הכובש הערבי, שלפניו נכנעו, בבקשה שימַנה יורש למנהיגם שנפטר. כאן שוב אנו רואים איך הכניעה צמודה להמרת הדת. בפעם הראשונה בשלהי המאה השישית, מופיע האסלאם בקרב הילידים בני אפריקה.

גותייה ראה בגל מהיר זה של כניעה והמרה תגובה אופיינית לנפש הברברית : להישאר בחיים – ולהיספח אל המנצח לשם כך – ( הערה אישית שלי : המצב דהיום ברחבי מרוקו, הינו להיפך מזה, והברברים דרשו וקיבלו הכרה בשפתם שלהם, ואף מלמדים אותה בבתי ספר, אולי בעתיד גם יידרשו עצמאות, לבטח לא בדורנו אנו ) להיכנע על מנת להיטיב לנֵצח.

אך זאת הפעם הייתה הכניעה מחייבת התמסרות שלמה יותר. הכובש ניהל מלחמה שונה מכל השאר : מלחמת המצווה – קרי הג'יהאד – נשמות היא תובעת. לא ייתכן להבין את המרתם ההמונית של שבטי הברברים ללא הפעולה המסורתית שפעלה התעמולה היהודית על נשמותיהם.

זה מאות בשנים הפיצו נושאי התנ"ך בארץ הזאת אותם רעיונות יסוד, שבהם דגלה הדת החדשה, הנה כך בעוד שהקהילות האחרונות של הברברים המתנצרים נמחקו מן העולם במאה השתיים עשרה. הנה היהדות שמרה בצפון אפריקה עד ימינו אלה על נאמנותם של המתגיירים ילידי המקום, שכמחצית מיהודי צפון אפריקה כיום הם, לדעת רבים מיוצאי חלציהם.

ראשית שלטונו של האסלאם.

קרבותיו האחרונים של העם היהודי, לפני העת החדשה, לא חלו, אפוא, בעת המאבק נגד רומי, במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל; אולי מוטב לומר שניטשו במאה השביעית נגד הערבים על אדמת אפריקה.

מפקד אחד בצבא האלמורבטים, במאה השתים עשרה, עומר אבן דיין, שפיקד על חיל שרובו יהודים, הוא עצמו יהודי היה. בימי שלטונם של בני מרין במרוקו בלטו שם אנשי מלחמה יהודים, ועדיין נמצאו כאלה בהרי האטלס, במאה השש עשרה.

באזור קונסטאנטין החזיקו מעמד עד לכיבוש הצרפתי, ובמרוקו עד ראשית המאה העשרים. רק בעת החדשה חזרו יהודי צפון אפריקה וגילו את סגולותיהם המלחמתיות – בצבאות צרפת במאה הנוכחית, ותחת שמי ארץ ישראל בקרבות נחרצים יותר.

לא למוֹתר הוא לשפוך אור על עובדה נשכחת זו מן ההיסטוריה היהודית, עם שאנו מעלים את צל זכרם של הנוודים היהודים הגדולים האלה, נושאי חנית ורומח, על גבולות המדבר.

דורות האופל.

איש לא יוכל להתיימר לכתוב כיום את ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שעבודם לשלטון המוסלמי. מן המאה השביעית והלאה נחלקה צפון אפריקה בין שלטונות שבאו בזה אחר זה, שתכופות הייתה שׂררתם קצרת ימים ומצומצמת בהיקפה.

חלוקתו של המגרב לשלוש מדינות – תוניסיה, אלג'ירה ומרוקו – רחוקה למדי מן המציאות ההיסטורית. כדי להשתכנע בכך, די לנו שנעיין בעבודותיהם המצוינות של מ. ז'וליין או של אנרי טיראס. השושלות השונות, שבאו בזו אחר זו, התגודדו בלי הרף, ובחרב שלופה פיצלו את ארץ המגרב רחבת הידיים לנסיכויות ריבוניות מרובות, עוינות תמיד זו את זו.

המערב שרגליו נדחקו במאה השביעית, חזר לעתים להתקפה וניסה לקנות לו אחיזה באפריקה. ניסיונותיהם של הספרדים או של הפורטוגזים, החל מן המאה השש עשרה, בנוסף על כיבושן של אלג'יריה ותוניסיה על ידי התורכים, השלימו את התמונה המסוכסכת של ההיסטוריה, אשר משך מאות בשנים התפוררה לאבק של ממלכות, וכיתות שלא חפפו שום צורך פנימי ושום התפתחות הרמונית של עם או רעיון.

החל מן המאה השביעית היו הקהילות היהודיות נקלעות בים של ספקות וחששות. כתיבת תולדותיהן הריהי בראש וראשונה צירוף של פרט לפרט, מעשה פסיפס, שלבטח יהיה עמוס סתירות ומוזר בססגוניותו. אין היסטוריה של היהודים בצפון אפריקה; אלא יש היסטוריות, שמספרן כמספר הקהילות שהיו נתונות, במועדים שונים ובמקומות שונים, לשלטונם של אדונים שונים.

דבר שבתאריך מסוים הוא נכון לגבי היהודים במלכות טלמסן מוכחש, באותה שעה עצמה, לגבי יהודי תוניס, קירואן או מראכש. אם בפרק זמן מסוים נערך טבח בקצה אחר של הארץ, הרי בקצה השני זוהי עת ברכה וחסד, שאין למעלה הימנה.

נגוהות התרבות מעודנת ביותר משמשים בערבוביה עם מצוקת ייאוש, שאין ליצירה בדמיון. הרי זה רצף של ימים – או, מוטב של מצב רוח – שאין בו סדר הגיוני, שאין בו סימנים זולת מאור פניו של החזק או תאוות הבצע שלו. מה טוב היה לוּ אך יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הזאת בכל חליפותיה ותהפוכותיה, אך על הרוב, החוט נשמט מידינו.

Le mariage trad. chez les juifs marocains

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

kessoua kbiraלעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

 Elle est ensuite couverte d'un drap et conduite au bain. Personne ne doit l'apercevoir en route. Les femmes de la famille du fiance l'accompagnent et prennent soin d’emporter du swaq, du 'kar (fard rouge pour les joues), du khol, du henne, un peigne et un petit miroir. En entrant au bain, on allume des bougies, qu'on depose par-terre, et qu'il est strictement interdit d'eteindre. C'est une protection contre les genies. Avant de plonger dans 1'eau froide, une tamzwara jette en offrande les divers objets que la famille du fiance avait pris. La fille est en ce moment en grand danger car son genie est present. On pense qu'etant occupe a ramasser ces offrandes, il ne lui pretera pas attention.

Note de l'auteur

La croyance populaire soutient, qu'avec l'apparition d'un nouveau-ne au monde, celui-ci s'accompagne de la naissance d'un nouveau genie.

 Une tamzwara. rentre la premiere dans l'eau et est suivie de la mariee. Les autres femmes les entourent. On lui fait reciter la benediction suivante: "Baruh atta Adonay, sequidesanu bas elbent disrael tkon mkassra".

"Sois loue, Eternel, qui nous a sanctif16 pour que la fille d'Israel soit pure". Cette formule est remarquable tant pour son contenu que pour sa forme. En effet, une priere bilingue est tres rare chez les Juifs marocains.

 Quatre ou sept fois, la marine doit plonger dans l'eau froide.

 Apres cela, on offre aux assistantes de la confiture, des gateaux et de la mahia. La mariee est reconduite chez elle. Elle ne doit voir aucune personne en route.

Note de l'auteur

D'aprfes Addison, op. cit., p. 46, la marine, apres ce bain rituel, ne devait etre plus vue par un homme, jusqu'& ce qu'elle soit livree a son man: "and her person secluded from the eyes of all men; it being not allowed for her father or brother to look upon her, till she be delivered to her husband".

Chez les Juifs tunisiens, aprSs la "tebila" ou bain, qui a lieu mercredi, jour du mariage, la marine ne peut voir aucun homme, y compris son pfere et ses fr£res, jusqu'& la benediction nuptiale. (Information privee de Madame A., Tunis). On procede ainsi chez les Juifs de Djerba jusqu'k ce jour. E. Rhais, op. cit., p. 128: "En route la mariee evitera de voir un homme quelconque, surtout un musulman. Quand les femmes juives prennent leur bain rituel, tous les mois apres la fin de leur periode d'indisposition, elles s'arrangeaient pour qu'un petit garcon juif les attende a la sortie du bain, afin que ses yeux ne rencontrent que purete et innocence".

 Le fiance prend son bain en compagnie des islan. II se baigne dans la partie reservee aux hommes, mais il ira aussi se tremper dans le mikve des femmes. Pour le jeune homme, on pousse seulement des zgarit pendant que ses amis le lavent.

A Ourika, on emmene mardi, vers la fin de l'apres-midi, les maries au ruisseau. Les hommes se rangent d'un cote et les femmes, de l'autre. La mariee est maquillee: on lui met du 'ker au visage, du swaq aux levres et du khol aux yeux. Elle prend un miroir, qu'elle serre entre ses mains, afin que son mari soit pour elle aussi clair que le miroir. Elle jette ensuite le peigne, avec lequel on l'a peignee, ainsi que le miroir. Si la marine est jeune, une tamzwara la souleve et la porte ainsi a la maison. En route, une des femmes tient un brasero de terre ou brule de l'encens; les autres dansent.

Au cours de la ceremonie nuptiale, celebree dans la maison de la marine, le marie brise le verre de vin. La mariee est ensuite transportee chez son mari. Au seuil de la maison, sa belle-mere lui donne du lait, qu'elle repand a 1'entree, afin "qu'elle penetre chez eux avec le bien comme le lait".Elle ecrase aussi avec son pied un oeuf. On sert aux maries des colombes bouillies et farcies. La famille mange avec eux. On fait boire a la mariee beaucoup de mahia preparee avec du harqom (curcuma) et des herbes medicinales. Si la jeune fille n'est pas nubile, le rabbin local demande expres sement au marie de s'abstenir d'approcher la fiancee. Avant d'avoir des relations sexuelles avec sa femme, le marie se lave la figure.

A Tesra, mercredi matin, on emmene les maries, chacun a part, au ruisseau. Quand la jeune fille veut entrer dans l'eau, les femmes etendent un drap. pour que personne ne voie son corps nu. Elle plonge trois fois dans l'eau, de facon que pas un de ses cheveux n'apparaisse a la surface. Elle est ensuite lavee, habillee et conduite chez le marie. A 1'entree de la maison, ses beaux- parents lui offrent du lait, de la menthe et un oeuf. Elle brise l'oeuf sur le seuil, goute le lait et renverse un bol d'eau. Son pere, qui 1'attendait, s'abaisse et tend son bras; la jeune fille s'approche et saute par-dessus Les gens affirment que cette pratique est destinee a la rendre patiente. Son pere la souleve et, pendant qu'il la transporte, il la benit et lui demande d'etre patiente. II la depose sur la table, ou le marie l'a deja precedee. Apres la benediction nuptiale, le jeune couple se retire dans leur chambre.

On peut comparer aussi avec la coutume berbere citee par E. Destaing. op. cit., p. 289: "Au moment oil il (marie) va entrer chez elle (mariee), le jeune homme trouve. a la porte, sa m&re vetue d'une jellaba ou d'un burnous, couchee sur le seuil. D'un bond, il passe au-dessus d'elle et arrive aupres de sa fiancee .

 Le marie  releve le voile de sa femme et lui offre de l'argent. Une personne designee par la famille entre dans la chambre et donne des conseils aux maries.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

אוצר פתגמים

63 – الضره مره ولو كانت عسل في الجره

א(ל)צ׳רה מֻרה ולו כאנת עסל פי(אל)ג׳רה.

 הצרה מרה גם אם היא דבש בכד.

שנאת האישה לצרתה.

 

64 – ما عمر مرة ربت عجل وحرث

מא עמר מרה רבת עִגֵ'ל וחרת.

מעולם לא גידלה אישה עגל שחרש.

גינוי לאישה שאינה מסוגלת לחנך ילדה, אם אינה מסוגלת לגדל עגל כיצד תגדל ותחנך ילד.

 

65 – متى ما امس المسا بتتساوى كل النسا

מתא מא אמסא אלמסא בתתסאוא (אל)ניסא.

כאשר ירד הערב כל הנשים שוות.

את הפתגם אומר תאותן מבחינה מינית, שרואה באשה אוביקט מיני.

66 – المره مره ولو طلع الها شارب

אלמרה מרה ולו טלע אלהא שארב.

האישה נשארת אישה גס אם יצמח לה שפם.

 

67 – اللى ا بقدرع ـ الاصيله يبعد عن طريقها

אלי מא בקדרע־(א)לאצילה יבעד ען טריקהא.

מי שלא יכול להתחתן עם אצילה יתרחק מדרכה.

 האיש הרוצה להתחתן עט אצילה, צריך להיות לו היכולת למלא דרישותיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר